הבטחתי לעצמי שאני אשאר ילדה.
שבחיים לא אהיה מן מבוגרת כזאת שמדברת מילים מוזרות שמבוגרים מדקלמים בחוסר כנות.
שתמיד אשתנה ואלמד, ולא אתקבע למקום.
שתמיד תשאר בי אש.
אבל לפעמים נדמה לי שהאש שרפה אותי ואז כבתה.
היא הלכה לאיבוד הילדה.
הבטחתי לעצמי שאני אשאר ילדה.
שבחיים לא אהיה מן מבוגרת כזאת שמדברת מילים מוזרות שמבוגרים מדקלמים בחוסר כנות.
שתמיד אשתנה ואלמד, ולא אתקבע למקום.
שתמיד תשאר בי אש.
אבל לפעמים נדמה לי שהאש שרפה אותי ואז כבתה.
היא הלכה לאיבוד הילדה.
גם אני הבטחתי את זה לעצמי.
הייתי כל כך בטוח בעצמי.
"לא תהיה מציאות אחרת. או שהאש תדלק, או שאמות. לא אתן לעצמי לחיות אחרת".
עד כדי כך בטוח, שאם אני חי,
אני עדיין, חי.
נתקלתי במציאות מורכבת יותר מכל מה שהעליתי על דעתי אי פעם.
קצת כמו המתמטיקה של כיתה א' מול זו של כיתה י"א.
לא נדמה לי שהאש שרפה אותי.
אני בטוח בזה.
נכוויתי קשות בחמין.
ובמשך שנים... חרדתי את נשמתי בצוננין.
היא כבתה, אבל הגחלים תמיד נשארו שם...
לפחות גחל אחד... מלחש...
הילד אמנם אכן הלך לאיבוד,
אך בדיוק כמו עוף החול, שנולד מחדש מתוך אפרו שלו,
קם לו לתחיה האיש,
הגבר.
____________#
זיכרון מלפני שנים... שנים! אני עוד בדמי ימיי, הולך עם אבי ברחוב, ושואל אותו "אבא, מה אהבת יותר, להיות ילד או להיות מבוגר?"
"אה הא" הוא עונה. "יש דברים טובים בלהיות ילד, ודברים טובים בלהיות מבוגר. לפעמים אהבתי יותר להיות ילד, ולפעמים, מבוגר."
"איזה קטע!" אני עונה לו. "זאת בדיוק התשובה שאמא ענתה לי!". (צוחק). "אתה רואה? בגלל זה התחברנו, כי אנחנו דומים".
שטויות. פשוט ערימה של שטויות.
הורים שלי לא היו מבוגרים כשהתתנו. ולא בגילם. בבגרותם.
ממש ילדים. הם לא הבינו את משמעות מעשיהם ונכפתה עליהם מציאות שאחר כך במשך שנים הם קצו בה.
וכמובן שכל זה השפיע עלינו, האחים. על ילדותינו, נערותינו ובגרותינו.
____________#
שטויות, ערימה של שטויות.
זיכרון עמום נוסף מלפני שנים. אמא שלי משמיעה לי את השיר "הכי כדאי להיות גדולה, להיות קטנה" (מאיזה תוכנית ילדים מילדותה אפשר לחפש מאמין שזה נמצא ביוטיוב בשחור לבן), שרה את זה. אוהבת את השיר. אבל פעם אחת בשולחן שבת, התוודתה "לא הייתי חוזרת לגיל נערותי". "הכל מלא ריגושים מדומים". ואני, בתור נער שחשב אז שהוא ממוצע, מבולבל, פוער עיניים מביט בה, "אבל אמא" אני אומר, "היית יכולה לחזור ולתקן".
___________#
לחזור ולתקן.
מנקודת מבטי היום, לא הייתי "חוזר" לא להיות נער, לא להיות ילד, לא הייתי מדליק את אותה האש, בעד שום הון שבעולם.
בעד שום הון שבעולם.
למדתי להשלים עם המקום שלי.
להבין שהתיקון הוא לא שם. שם יהיה כישלון חוזר, מוכרח, שוב ושוב ושוב.
התיקון הוא כאן ועכשיו.
מדהים ממש
כתבת יפה
אני גם הבנתי את זה ואני כבר לא באמת בוכה, אבל זה כן חוזר לי לרגעים התחושה הזאת, האבחנה, הזיכרון
(וואי קצת לא נעים לי שאנשים אומרים את זה).
לדעתי התרפקות על העבר לפעמים כל כך מספקת...
אי אפשר להסביר, זה מעבר לנוסטלגיה...
שלא איבדת את הכישרון הזה ב"ה.
אני כשהייתי בדיכאון איבדתי חשק לתחביבים שלי ומעבר לזה לא הצלחתי בהם, כאילו לא הייתי עצמי.
אממ כן בעיניי העבר מזכיר לי שיש בי הרבה טוב שהיה קיים בי מלכתחילה וזה נותן תקווה שהטוב נמצא בי באמת
תודה, אבל,
את מניחה שאני בדיכאון? אני נשמע בדיכאון?
אצלי זה ממש הפוך. העבר מייסר אותי ומנקף את המצפון שלי. אבל אני מתענג על הכאב הזה
"אני רוצה לחדול" זה לא: "אני בדיכאון"?
לא חווית דיכאון מג'ורי כרוני בשביל לחשוב שהודעה אחת עם ניחוח מעט אובדני מעידה על דיכאון חחחח
ושקלתי את מילותיי מאוד בשירשור הזה, במציאות מול עצמי הייתי הרבה יותר חריף.
אבל זה לא דיכאון, לפחות אני לא קורא לזה דיכאון.
זה כמעט הפך להיות היום באופנה להיות בדיכאון שאנשים משכנעים את עצמם שהם היו או עכשיו בדיכאון.
זאת לא הודעה יחידה שלך אתה כותב פה ככה הרבה כבר במשך תקופה בעיקר בצמ"ע הדברים שהיית כותב... רוב הסיכויים שאתה כן בדיכאון וגם אם זה לא אז זה קושי נפשי אחר.
וזה לא רק באופנה להיות בדיכאון, זה באמת נפוץ היום, זה המחלה של הדור.
נכון לא חוויתי דיכאון מג'ורי אבל יש בחינה שדיכאון קל הוא יותר מסוכן מדיכאון מג'ורי. בגלל שבדיכאון קל אפשר להיות שנים ואפשר להסתיר את זה היטב, וקשה לצאת מזה אולי יותר מאשר דיכאון מג'ורי, שמתבטא בחריפות אבל בד"כ יטופל מיידית וכשיוצאים ממנו יודעים שיוצאים ממנו.
אני חושב שזה כבר האופי שלי. אני לא בן אדם לא שמח, או שלא מסוגל לחייך, אבל אני מודה שיש מוטיב מלנכולי.
זה מחשבה או נבואה שמגשימה את עצמה, הדיכאון.
ואת חושבת שאת בסוג של "דיכאון קל"?. כי הדברים ממש לא סותרים, אפשר לחוות את שניהם. ב"ה זה ספקטרום לא קטן.
וגם אם הוא יטופל מיידית (מה שאני לא בהכרח מסכים) בדרך כלל הטיפול לא יפעל (/יועיל) מיידית.
עברתי טראומה ארוכה באולפנה
חשבתי שכשאני אצא מהאולפנה זה דף חדש והכל יעבור, והיה לי טוב יחסית בשנה הראשונה בשירות, אבל הטראומה השפיעה מסתבר וראו את זה אח"כ...
ממש שברה לי את האמון באנשים, בעצמי, בחיים.
אני הייתי ילדה שמחה כל כך, זה היה ידוע... הייתי כמו השם שלי, אור. הייתה לי עין טובה והייתי מתפקדת במקרים שאף אחד לא תפקד.
ומהמקום הגבוה הזה הגעתי להכי שפל. אחרי הטראומה מה שקרה זה שהתנתקתי מעצמי, עם כל מה שזה כולל אבל אני לא ארחיב על זה.
עכשיו אני חושבת שיצאתי מהדיכאון כבר... לא חזרתי להיות מחוברת לעצמי באותה רמה אבל בע"ה בדרך...
לקח לי זמן לחשוב על האפשרות שאני "בדיכאון" בכלל ועוד יותר זמן ללכת לאבחן את זה, כי כן, גם בדיכאון יודעים לחייך. חיוך מזויף לפעמים, לפעמים חיוך ריק...
מאז שאובחנתי לא חזרתי למי שאבחן אותי בזה, הבנאדם הפחיד אותי ככ... לא הבנתי איך מי שמטפל באנשים כל כך חסר רגש. הוא צעק עליי איך שנכנסתי ואחרי זה עוד שואל אותי שאלות אישיות כאילו הוא ראוי לאמון.
אגב, דברים נפשיים יש לכולם: קצת פחדים, קצת עצבויות, קצת התפרצויות זעם. אז איך מתבטאת מחלה? ב3 דברים: עוצמה,תדירות והמשכיות. מה העוצמה, מה התדירות שזה מופיע ולכמה זמן זה נמשך.
מצטער לשמוע על מה שעברת. זה לא נעים בכל קנה מידה שאני יכול לתאר לעצמי.
והאמירה וההגדרה שבסוף התגובה שלך מדויקות מאוד לדעתי.
הרמוניהאחרונהההגדרה- למדתי את זה כך שזה מחקרי
אני יעשה ניסוי כלים
ואהבה לא מתגמלת פחד
מי שרוצה הכל צריך להביא הכל
או כלום
אם לא היית מרוצה לגמרי
פשוט נתחיל הכל מהתחלה
לא קרו מעולם
אף אחד לא עף
ולא חי מתחת למים
לא החיה מתים
ולא חי לעולם
ועם כל זה שמיתוסים לא קרו אף פעם
הם לא מפסיקים לקרות
זה מסובך
לתפוס את זה לחשוב על זה
זה כל כך מסובך שהיא רוצה להקיא את הסיבוך ממנה
פיזית
ואין כלום
לא יוצא כלום
ואולי באמת אנחנו כלום
סתם שמים לעצמנו רגל
דחיה
לא דחיה כזאת דחיה כזאת
להזיז הצידה
אני דוחה דברים
אבל יש גבול
יש דברים שאדחה הכל בשבילם
כשהיא באה ואומרת לי שהחגורה רופפת וצריך להוסיף עוד חור
ישר ארגז כלים
ריכוז
מוודא שהכל ישב בול
שהכל יצא מתאים עד המילימטר
כלי עבודה
וחושב על זה שלפעמים צריך הרבה כח
משהו אגרסיבי
מפתח צינורות מאסיבי כזה כבד
להפעיל כח בשביל להגיע לשחרור
שהכל יזרום
אין תחליף לתזמון שיודע מתי להדק ומתי לשחרר
או בסבלנות
בדרך כלל הקסם האמיתי קורה בדרך
בהמתנה
רגעים קטנים בשקט שקורה בהם משהו שאתה מזהה רק אחרי שהתקדמת הלאה.
אתה אומר לעצמך וואלה היה שם משהו
מתחבר לאט
ריח ממלא את החדר
בסוף זה הפרטים הקטנים
אני צריך לצאת לטיול
לא כזה שיקרע אותי
משהו שישהה במקום
שיפתח את ההסתכלות פנימה קצת
כמו יציאה לכביש פתוח בלילה
בלי מטרה או יעד
בלי מוזיקה
רק הידיעה שאני שולט במכונה
יכול לכוון
כמו בעקידה
הוא לא רצה שיצחק ימות
הוא רצה לדעת האם תהיה מוכן לעשות את זה
בסוף העולם לא השתנה
כלום לא קרה
אבל הכל קרה
יש קצב מסוים לנסיעה כזאת
הרמוניה
זה לא רק ענין של כח זה ענין של רגש
להחזיק חומר ביד ולעצב אותו
להרגיש איפה יש התנגדות
איפה הוא נכנע
לפעמים נגיעה קלה פותחת הכל
רק להתרכז
Giniאחרונהאני כל כך מצטער שאת צריכה לסבול את הכאב הזה, ואין מילים נכונות שיכולות לתקן את התחושה או למחוק את מה שהיה 🌹❤️🌹
משהו מצמר גדול שאוכל להיכנס לתוכה
מחממת
מה צריך יותר מזה
באמצע היום
בלי הסבר
משהו מתהילים או לא משנה
לא אחשוב על זה משהו רע
בסוף המדבר יש ים
שתהיה לי מישהי לרוץ איתה
נתקלתי בספר הזה כבר כמה פעמים השבוע וכל פעם מכיוון אחר
לא בטוח מה זה מסמן לי
בר בלפר נפטרה
שיחקה שם יפה
הספר פשוט
נחמד
לא מתיימר
לא וואו ולא רע
סיפור פשוט
כמו החיים
פשוט להמשיך לרוץ
איתה או בלעדיה