גם אני הבטחתי את זה לעצמי.

הייתי כל כך בטוח בעצמי.

"לא תהיה מציאות אחרת. או שהאש תדלק, או שאמות. לא אתן לעצמי לחיות אחרת".

עד כדי כך בטוח, שאם אני חי,

אני עדיין, חי.

נתקלתי במציאות מורכבת יותר מכל מה שהעליתי על דעתי אי פעם.

קצת כמו המתמטיקה של כיתה א' מול זו של כיתה י"א.

לא נדמה לי שהאש שרפה אותי.

אני בטוח בזה.

נכוויתי קשות בחמין.

ובמשך שנים... חרדתי את נשמתי בצוננין.

היא כבתה, אבל הגחלים תמיד נשארו שם...

לפחות גחל אחד... מלחש...

הילד אמנם אכן הלך לאיבוד,

אך בדיוק כמו עוף החול, שנולד מחדש מתוך אפרו שלו,

קם לו לתחיה האיש, 

הגבר.

____________#

זיכרון מלפני שנים... שנים! אני עוד בדמי ימיי, הולך עם אבי ברחוב, ושואל אותו "אבא, מה אהבת יותר, להיות ילד או להיות מבוגר?"
"אה הא" הוא עונה. "יש דברים טובים בלהיות ילד, ודברים טובים בלהיות מבוגר. לפעמים אהבתי יותר להיות ילד, ולפעמים, מבוגר."
"איזה קטע!" אני עונה לו. "זאת בדיוק התשובה שאמא ענתה לי!". (צוחק). "אתה רואה? בגלל זה התחברנו, כי אנחנו דומים".
 

שטויות. פשוט ערימה של שטויות.
הורים שלי לא היו מבוגרים כשהתתנו. ולא בגילם. בבגרותם.
ממש ילדים. הם לא הבינו את משמעות מעשיהם ונכפתה עליהם מציאות שאחר כך במשך שנים הם קצו בה.
וכמובן שכל זה השפיע עלינו, האחים. על ילדותינו, נערותינו ובגרותינו.

____________#

שטויות, ערימה של שטויות.

זיכרון עמום נוסף מלפני שנים. אמא שלי משמיעה לי את השיר "הכי כדאי להיות גדולה, להיות קטנה" (מאיזה תוכנית ילדים מילדותה אפשר לחפש מאמין שזה נמצא ביוטיוב בשחור לבן), שרה את זה. אוהבת את השיר. אבל פעם אחת בשולחן שבת, התוודתה "לא הייתי חוזרת לגיל נערותי". "הכל מלא ריגושים מדומים". ואני, בתור נער שחשב אז שהוא ממוצע, מבולבל, פוער עיניים מביט בה, "אבל אמא" אני אומר, "היית יכולה לחזור ולתקן".

___________#

לחזור ולתקן.

מנקודת מבטי היום, לא הייתי "חוזר" לא להיות נער, לא להיות ילד, לא הייתי מדליק את אותה האש, בעד שום הון שבעולם.

בעד שום הון שבעולם.

למדתי להשלים עם המקום שלי.

להבין שהתיקון הוא לא שם. שם יהיה כישלון חוזר, מוכרח, שוב ושוב ושוב.
התיקון הוא כאן ועכשיו.

מדהים ממש

כתבת יפה

אני גם הבנתי את זה ואני כבר לא באמת בוכה, אבל זה כן חוזר לי לרגעים התחושה הזאת, האבחנה, הזיכרון

(וואי קצת לא נעים לי שאנשים אומרים את זה).

לדעתי התרפקות על העבר לפעמים כל כך מספקת...

אי אפשר להסביר, זה מעבר לנוסטלגיה...

שלא איבדת את הכישרון הזה ב"ה.

אני כשהייתי בדיכאון איבדתי חשק לתחביבים שלי ומעבר לזה לא הצלחתי בהם, כאילו לא הייתי עצמי. 

אממ כן בעיניי העבר מזכיר לי שיש בי הרבה טוב שהיה קיים בי מלכתחילה וזה נותן תקווה שהטוב נמצא בי באמת

תודה, אבל,

את מניחה שאני בדיכאון? אני נשמע בדיכאון?

אצלי זה ממש הפוך. העבר מייסר אותי ומנקף את המצפון שלי. אבל אני מתענג על הכאב הזה

"אני רוצה לחדול" זה לא: "אני בדיכאון"?

לא חווית דיכאון מג'ורי כרוני בשביל לחשוב שהודעה אחת עם ניחוח מעט אובדני מעידה על דיכאון חחחח

ושקלתי את מילותיי מאוד בשירשור הזה, במציאות מול עצמי הייתי הרבה יותר חריף.

אבל זה לא דיכאון, לפחות אני לא קורא לזה דיכאון.

זה כמעט הפך להיות היום באופנה להיות בדיכאון שאנשים משכנעים את עצמם שהם היו או עכשיו בדיכאון.

זאת לא הודעה יחידה שלך אתה כותב פה ככה הרבה כבר במשך תקופה בעיקר בצמ"ע הדברים שהיית כותב... רוב הסיכויים שאתה כן בדיכאון וגם אם זה לא אז זה קושי נפשי אחר. 

וזה לא רק באופנה להיות בדיכאון, זה באמת נפוץ היום, זה המחלה של הדור.

נכון לא חוויתי דיכאון מג'ורי אבל יש בחינה שדיכאון קל הוא יותר מסוכן מדיכאון מג'ורי. בגלל שבדיכאון קל אפשר להיות שנים ואפשר להסתיר את זה היטב, וקשה לצאת מזה אולי יותר מאשר דיכאון מג'ורי, שמתבטא בחריפות אבל בד"כ יטופל מיידית וכשיוצאים ממנו יודעים שיוצאים ממנו.

אני חושב שזה כבר האופי שלי. אני לא בן אדם לא שמח, או שלא מסוגל לחייך, אבל אני מודה שיש מוטיב מלנכולי.

זה מחשבה או נבואה שמגשימה את עצמה, הדיכאון.

ואת חושבת שאת בסוג של "דיכאון קל"?. כי הדברים ממש לא סותרים, אפשר לחוות את שניהם. ב"ה זה ספקטרום לא קטן.

וגם אם הוא יטופל מיידית (מה שאני לא בהכרח מסכים) בדרך כלל הטיפול לא יפעל (/יועיל) מיידית.

עברתי טראומה ארוכה באולפנה

חשבתי שכשאני אצא מהאולפנה זה דף חדש והכל יעבור, והיה לי טוב יחסית בשנה הראשונה בשירות, אבל הטראומה השפיעה מסתבר וראו את זה אח"כ...

ממש שברה לי את האמון באנשים, בעצמי, בחיים.

אני הייתי ילדה שמחה כל כך, זה היה ידוע... הייתי כמו השם שלי, אור. הייתה לי עין טובה והייתי מתפקדת במקרים שאף אחד לא תפקד. 

ומהמקום הגבוה הזה הגעתי להכי שפל. אחרי הטראומה מה שקרה זה שהתנתקתי מעצמי, עם כל מה שזה כולל אבל אני לא ארחיב על זה.

עכשיו אני חושבת שיצאתי מהדיכאון כבר... לא חזרתי להיות מחוברת לעצמי באותה רמה אבל בע"ה בדרך...

לקח לי זמן לחשוב על האפשרות שאני "בדיכאון" בכלל ועוד יותר זמן ללכת לאבחן את זה, כי כן, גם בדיכאון יודעים לחייך. חיוך מזויף לפעמים, לפעמים חיוך ריק...

מאז שאובחנתי לא חזרתי למי שאבחן אותי בזה, הבנאדם הפחיד אותי ככ... לא הבנתי איך מי שמטפל באנשים כל כך חסר רגש. הוא צעק עליי איך שנכנסתי ואחרי זה עוד שואל אותי שאלות אישיות כאילו הוא ראוי לאמון. 

אגב, דברים נפשיים יש לכולם: קצת פחדים, קצת עצבויות, קצת התפרצויות זעם. אז איך מתבטאת מחלה? ב3 דברים: עוצמה,תדירות והמשכיות. מה העוצמה, מה התדירות שזה מופיע ולכמה זמן זה נמשך.

מצטער לשמוע על מה שעברת. זה לא נעים בכל קנה מידה שאני יכול לתאר לעצמי.

והאמירה וההגדרה שבסוף התגובה שלך מדויקות מאוד לדעתי.

ההגדרה- למדתי את זה כך שזה מחקרי

מרגיש שאיבדתי את זה

מרגיש לי שאיבדתי את השמחת חיים שלי

טוב אלא באמת איבדתי, ניראה לי היא מוקפאת איפה שהוא

אני שאתה יודע מה הכי טוב בשבילי

אבל קשה לי

תן לי נקודה של אור

לזכות קצת להתרחבות הדעת

לזכות לשמחה פנימית שוב

לראות את כל הטוב שסובב אותי

אבא תעזור לי, התעייפתי

התעייפתי

אין לי כוחות להילחם יותר

מלחמה שלא נגמרת

הוא פשוט לא מרפה לא מרפה לא מרפה

עוד התמודדות עוד ניסיון עוד נפילה הוא הרגל רע שהפך לטבע

די התעייפתי תגאל אותנו בבקשה תגאל אותנו

עד מתי...

אני צריך עזרה

לא יודע ממי

מה שבטוח שהרבה צריכים את העזרה שלי כרגע

עמוס מידי

יותר מידי ציפיות יותר מידי

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

באלי לבכות אבל לא מצליח

הלב כואב הראש כואב

אין ריכוז

הכל על אוטומת

חייב להיות חזק בשבילהם

ובשבילי

אבל אני גם בן אדם

איפה בדיוק הכל נכנס

"עומדים צפופים - ומשתחווים רווחים."

"ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום, שאלין בירושלים."

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

צפופים - לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר:[1]

ומשתחוים רוחים - בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:

צר לי המקום שאלין בירושלים, גרסינן - לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי [דחוקה] ואיני יכול לדור בירושלים. ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל נאמר, שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום. כמו צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מט):

קצת משו קטן לנשמה העייפה

eav eav kh kkbauo

tbh kt nchi nv gus thpav zv vukl

zv re vukl unxkho

thi kh tuuhr

תישאר קרוב

כבר לא יכול לחשוב

אני לא מבדיל בין רע לטוב

רע לי פסדר רע לי

דייי איך יוצאים מזהה

היום יומלדת היום חוגגים

מה יכול להיות יותר טוב מזה

מישהו

אני סמוראי שלא מספיק להילחם

היי, מזל טוב!

זה הזמן שלך לבקש ממנו הכל. הוא יקשיב לך.

ואתה סמוראי. אתה לא מפסיק להילחם. ואל תפסיק. זה מי שאתה, במהות.

תזכור, המטרה היא לא רק לנצח. גם אם אתה נלחם ומפסיד, אתה עדיין ווינר.

תודה

מרגיש שקוף כל כך

אני בוחר את הקרבות שלי...

ולצערי על חלקם כבר הרמתי ידיים

שייך לחורף בדרך כלל

ועדיין הוא הגיע אלי

קורא לאונרד כהן בתרגום ישן

דפים צהובים מחוספסים למגע

גמישים מצאתי אותו אחרי נבירה ארוכה ומייגעת בערימת ספרים מאובקת

במחלקת ספרים יד שניה בחנות בסמטה

ככה פינוק של אחרי עבודה שבוע שעבר.

סטודנטית יפה, צעירה בטח מרייכמן או מקום כזה עברה לידי מחזיקה עותקים חדשים של רילקה ואוסף פואמות קלאסיות מתורגמות

בטח לאבא יש יום הולדת

ריח של דיסוננס כבד.

פתאום מצאתי אותו

שלפתי ממעמקי התהום חוברת שלא הרגישה מגע אנושי כמה שנים טובות כנראה

הקדשה ממאה אחרת בפתיחה

שמות ויחסים אחרים

רגשות ואיחולים עם הרגשה של מתח ובדיחות פנימיות

אינטימיות שדעכה

כמו כולנו

התלהבתי קניתי

עוד פנינה שלא יוציאו יותר

אחרי קריאה של כמה שורות ושירים כבר ברור למה לא יוציאו יותר

איזה תרגום גרוע

גרוע זו מילה עדינה מאוד

כמה פרשנות

כמה היבריס

להרהיב עוז, לגעת

לשלוח יד ועט

למילים של כהן

לפיסוק

במה הוא לא נגע?

היה כדאי לקנות את זה רק בשביל לראות וללמוד איך לא לתרגם

איך לא לעבוד

ללמוד מה זו עבודה גרועה

ועדין יש שם משהו ברגע הזה

מסתכל עליה עכשיו והיא מעלה בי חיוך

קשה לסרב לשלוח יד

לפתוח עמוד אקראי רנדומלי ולצלול

לצלול בלי חמצן עד שנחנקים תוך רגע.

הספר עושה את העבודה שלו ומעיף אותי ממנו באלימות מפתיעה לכזה זקן

סוגר את החוברת

מעביר עליה יד בעדינות, ליטוף של הערכה וכבוד

הגמישות והגיל עושים את שלהם צריך להיזהר איתה

מניח אותה במגירה מעל החוברות האחרות

הן צעירות וחזקות יותר

יפות יותר, ועדין יש קסם בחוברת המתורגמת הזו

עד הפעם הבאה שאפתח אותה באקראיות

לטעום מקומות רחוקים שהיו

יוצאים

ומתחתנים

מתישהו נולדים ילדים

יש צו מילואים

מלחמות איומות

עולם מתחרפן

טבח באחים שלו נשים ונערות נאנסות

מאות נרצחים

שנים של חזיתות מורכבות

טוחן מילואים

וכשהוא חוזר הביתה אשתו נופלת עליו או מתלוננת לחברות בבית קפה או בגן שעשועים בשמש אחר הצהריים שזה נורא כשהוא חוזר

ואיך היא תתרגל שוב לנוכחות שלו

ואולי זה באמת לא כל כך נוח שם במילואים אבל הבית דרש ממנה לא פחות ומן הסתם יותר

ומסכנה

המיצוי העצמי

והיא התרגלה לנוחות וללבד

והוא מפריע ומתלונן

ולמה הוא חזר בכלל?

תתחתנו טוב ילדים

תתאהבו

תצאו

תהיו חברים טובים

והעיקר תתפללו כי אין בזה שום הגיון

לא הכרתי קודם

האמת שהיא לא חדשה רק מתחדשת

מרימה את הראש

חזרה למקורות הקלאסיים

לטרגדיות עתיקות

האודיסיאה בלבוש מתחדש

בגדי המלך החדשים ממש

יש הוראות צפיה צריך IMAX

לא חייב לקרוא לפני זה את המקור כי באמת

חסכו לנו את הטרחה ולא נצמדו בכלל לטקסט

קירקה היא זקנה עם פוסט טראומה שזה אומר הרבה

אז באמת אני מסמפט את נולאן ואין לי משהו נגדו בטח לא אישי אבל הוא נפל לטרנד

ושוב סרט של שעות ארוכות

חבל

הוא יודע לספר סיפור יפה ויש לו מסרים מעניינים

יוקרה היה נחמד

ממנטו מעורר מחשבה

אבל מאז האביר האפל ולפניו יש לו שותפים ליצירה או הטיה מסוימת לכיוון אינטרסנטי וזה פוגע בסיפור ובאמנות

אבל הקהל אוהב

יש כסף

אז יאללה

המשפט הכי חזק בשיר

סטייק בלי כולסטרול

לקנות מה שאין

לשלם על אויר ומים

כמו במגילת איכה

עצינו במחיר יבואו

מימנו בכסף שתינו

מה עוד היה שם?

איך הפכת לזונה ממבצר למדבר

נמאס מכל התבונה

העיקר שאפשר לקרוא

בינתיים

עד שהפשיזם ישתלט גם על החופש האחרון על המידע

פרנץ פאנון סיפור מעניין

בלי להתעמק יותר מדי

אין למה

עוד קפה אחרון כאן ולצאת לפקקים ולחום

לחיים האמיתיים

לכיף

יש רגעים כאלה

שאתה מחייך לעצמך ואומר שוואלה הצלחת

נחמד

או התורכי

זה לא באמת משנה

חושב על השיר שהיא כתבה

איש אחד עכשיו נרצח

לאחר נולדה בת

סופר ילדים

מי מכנה אותו סופר ילדים?

צ'ארלי בממלכת השוקולד זה סיפור ילדים?

אולי

עוד סיפור קלאסי על מישהו שנכשל בבית הספר

התייאש בגלל המורים

אמרו עליו שהוא חסר דמיון

לא מצליח להעביר מחשבות לכתב

בקיצור

הזיה

אולי אעשה תרגיל כתיבה

לתאר מחשבה תיאורית של מה שאני רואה

פסקה לא יותר

לא להאריך לא להכביד זה הכשרון הגדול

שלוש כפיות סוכר בכוס זכוכית דקה

נוזל כהה

היא יושבת על כסא פלסטיק

כתר ירוק במרפסת

רגליים יחפות על מרצפות שומשום קרות של פעם.

רוח של אחר הצהרים מזיזה קצת וילון צהוב

וילון תחרה דהוי

חושפת ומסתירה טרנזיסטור ישן שמשמיע רדיו בזמזום

חדשות בקול חנוק.

על השולחן מונח אבטיח חתוך לקוביות

המיץ שלו נקווה בשולי הקערה

קערת פלסטיק זולה כחולה.

זבוב בודד מסתובב מעל במסלול קבוע

מתלבט

היא לא מגרשת אותו

היא מסתכלת על המפתח של הרכב שמונח ליד המאפרה

רכב ישן

מפתח בלי מכונית

כלום לא חונה למטה

ציפורניים גזורות קצר

אין לק

מחזיקה סיגריה שלא דולקת

מחזיקה חזק

השכנה מעליה מנערת שטיח

גרגירים קטנים של אבק מרחפים כמו נצנצים זולים שתפסו קרן שמש אחרונה של היום

על הקיר מאחוריה יש כתם

סימן כהה של משהו שהיה שם פעם

שעון גדול

אולי קוקיה

השעון מזמן לא שם הצל שלו נשאר

חוץ מזה שקט

אל תעשי את זה

בבקשה

אל תתפתי

תשמרי את עצמך לעצמך

בבקשה

את כל כך תתחרטי על זה אחר כך

תאספי את הכבוד העצמי שלך

מה קורה לעמוד השדרה שלך

אל תשכנעי את עצמך שזה נכון

את משפילה את עצמך

בבקשה

אל תעשי את זה

ע. שווה יותר

תשמרי על עצמך

תוספי את עצמך

אל תתפתי לזה

זה קוסם ומשכר

אבל אל

אל תשתפי כל כך הרבה

לאט לאט

תשמרי לעצמך משהו

בשביל מה זה טוב

אז אני חושב קצת על מהות היום שמתקרב

אהבת חינם

אז זה לא בחינם השנאה כלפיהן וגם לא אישית

אני לא הולך לשזור פרחים

או בכלל להגיע

לא גיי ובכללי מעדיף להימנע

ואז אני נזכר באהבת חינם כשהלכתי לא מזמן בעיר

והיו הפגנות

ועבודות

וחפירות

והכל היה חסום ופקוק

אז צעדתי כמה קילומטרים והיה חם

חם למות סחינה של החיים

כמו ללכת במדבר ארבעים שנה

בלי מים ובלי אוכל ובלי כיוון

ניגשת אלי דתיה צעירה עם עגלה עם תינוק שרק נולד ושואלת אותי איך היא תצליח להגיע לצד השני למכללה מסוימת כי הקורס

והמבחן

והנוכחות

והיא כבר מזיעה וחלשה ועייפה

ולי בראש עובר שיש לה לחצות את כל החרא עד התחנות בקצה השני ורק משם תצליח

אפילו מונית אין כאן כי הכל סגור

הייתי משלם לה עליה צדקה מהסוג האהוב עלי

דיברתי איתה מה האופציות והיא מתלבטת בין ייאוש

חורבן

בכי

לבין פרץ אנרגיה אחרון של להתחיל לרוץ עם העגלה.

הצעתי לה שאבוא איתה

אקח את העגלה היא תכתיב את הקצב ונחצה את המרחק הזה בקלות יחסית.

ככה במציאות סוריאליסטית מצאתי את עצמי סוחב עגלה עם תינוק שלא מבין על מה הסיפור

עד התחנה בקצה השני

מקווה שהיא הגיעה

אין סוף לזה אני משלים אותו בראש שלי

אהבת חינם

פשוטה

מלאה מאמץ

מלאה איחורים

מלאה בכל מיני פשלות

אבל מלאה בכוונה פשוטה

סתם מפגש אקראי של בני אדם

שזה הפסקה מכל האוכל והתעסקות באוכל.

ובקשר לדבר השני שכתבת בתגובה לעצמך- זה נשמע כמו סיפור צדיקים על יהודי פשוט שעושה רצונו יתברך,

וגם כמו סיפור של דוד בן יוסף שתמיד מצא נקודות קטנות להאיר בהן לאדם אחר

אז כמה חלבון את אוכלת ביום

איך את מחשבת את זה לפני בישול או אחרי?

קפה עם סוכר או שיש לך קרן של אור שזורחת מהמצח?

בזמן האחרון רק המונדיאל נתן לזה פייט ועכשיו האודיסיאה של נולאן

כן ההפסקה הזו היתה נצרכת מאוד

לא חושב שזה באמת סיפר צדיקים יותר מזה לא יודע אם בכלל יש בחירה אם לעזור או לא במקרה כזה, פשוט להיות אנושי. לא חושב שמישהו היה יכול להתעלם מזה.

כנראה שכולם צדיקים וצדיקות

לא מכיר את דוד בן יוסף

הייתי בעיר הבהדים

תשעה באב היה מוצש וראשון באותה שנה

ואני לא רציתי להפריע לאלו ששיקרו שהן צמות ורצו לישון, אז ישבתי במרפסת של הבניין ודיברתי עם מוריה (לקרוא לה לכאן? או שהיא תגיע לבד?)

אני כבר לא זוכרת אם זה היה כל היום או רק בבוקר

זה היה יום ארוך מאוד שעבר איכשהו אני חושבת

גם היום יעבור. גם השנה הזו