גלים-גלים. גלים ניתזים על פני, המלח ממלא את שפתי, נכנס פנימה, שואב את לחלוחיות תוכי, נשמתי. המים מנסים לסחוף אותי הרחק, מים קפואים כקרח ובאותו הזמן בוערים כאש. "נראה לך שתצליח להגיע לסוף, תפסיק לשחות" הוא לעג לי. כן, לא משנה כמה שחיתי הוא תמד עמד שם, מעלי, תמיד זרם סביבי, תמיד לחש לי באוזני דברי מתיקה שהאוזן מקשיבה איך האדם אינו רוצה לשמוע. "לא אוותר" אמרתי והבנתי שזו הייתה טעות, גל של מים מלוחים שטף את פי וגרם לי להשתעל 'יופי' רטנתי בראשי 'לא רק שאצטרך לשחות נגד הזרם עכשיו גם כל פי מלא במי ים של בדידות'. "אני באמת לא מבין למה אתה שוחה" הוא המשיך בנדנוד הקבוע שלו, האינסופי. "הרי שנינו יודעים שאין לנהר הזה סוף, שנינו יודעים שאתה אף פעם לא תנצח, שנינו יודעים שכל השחייה הזאת מיותרת. אז למה שלא פשוט תפסיק לנסות ותיתן לזרם לסחוף אותך אל החוף הקרוב, שם תוכל לנוח".
אני שונא שהוא משתמש בסיבה הזאת ללא הרף ומה שהכי מפריע לי בה זה שהוא צודק. לנהר הזה באמת אין סוף, אין גבול, אין קו סיום ובסופו של דבר שחייה זה דבר מעייף. הרפיתי מעט את ידי הדואבות, מחליש את מלחמתי בזרם העיקש. בבת אחת המים סחפו אותי והכו אותי אל גדת הנהר, קיר אבן גבוה וחלק, קשה ומכאיב. פעם, אני זוכר, ניסיתי לטפס אל הקירות אבל מעולם לא הצלחתי להיאחז בהם. אני יודע, אין לאין לברוח. זה לא שהייתה לי ברירה, רגלי לא נגעו באדמה וגופי לא ידע מרגוע, זה היה או קדימה או אחורה. 'אולי באמת אוותר?' תעיתי 'אולי אשחרר קצת? אתן לנהר לסחוף אותי לחוף הקרוב ואז שם אוכל לנוח לאסוף כוחות?'. נרעדתי "לא" אמרתי בקול ברור, מתעלם מהמים שמכים בפני. נזכרתי בפעם האחרונה שנתתי לזרם לסחוף אותי, חשבתי שאנוח, חשבתי שאוכל לשבת, לעצום עיניים, להירגע, לנשום. טעיתי. מעולם לא סבלתי, מעולם לא כאבתי כמו באותו היום שבו ניסיתי להפסיק לשחות. הזרם מעולם לא הפסיק, מעולם לא ראיתי חוף, כי לא היה חוף בכיוון הזה. לקח לי הרבה זמן לשחות חזרה את מה שהזרם סחף אותי אבל למפרע החוויה הזו רק הגדילה אותי, היא חיזקה את שרירי, בנתה את כוחי ויותר מכך, הוכיחה לי שלעולם לא אוכל לנוח בעבר הזה של הנהר, לעולם לא אמצא שם מרגוע, לעולם לא אמצא שם מקום. "לא תצליח לעבוד עליי" אמרתי לו בעוז "לא הפעם". "אתה חושב?" הוא שאל וחיוכו הדק רק התפשט על שפתיו, שפתיו האדומות, אך הלובן הקר בצבץ מתחתיהן, חושף את האמת שבתוך השקר. לפתע זרם המים התחזק, סלעים נפלו מגדות הנחל והיכו בגופי, ענפי עצים וקנו סוף שרטו אף גופי, את נשמתי, בניסיון לסחוף אותי אל מנוחת הכזב, סם ההרדמה, אל הכאב המתחפש לחיוך המרצה, אל הפחד. ניסיתי אך גופי נסחף. נבהלתי, "אני יודע שאתה שם!" צעקתי, מתעלם מקריאות השמחה שלו, מתעלם מהמלח המלכך בגופי. "אני יודע שאתה שם! אני יודע שאתה מקשיב, עזור לי!" קראתי. "אתה תמיד שם, אתה תמיד מחכה לי, בין החרכים" לחשתי, הפעם אל עצמי, או אליו או אולי יש בזה מין אותו הדבר. נשמתי עמוק "אני לא אתייאש" אמרתי, עיניי הפגינו עוז, וידיי החלו לחתור. רגליי בעטו, דוחפות את המים אחורה, מקרבות אותי עוד קצת ועוד. 'אני לא אתייאש, לא הפעם'. והוא רק עמד שם וגיחך מנסה לראות כמה זמן יחלוף עד שאשבר, שעה, יום, שבוע, שנה.
"אבל זה יקרה" הוא לחש לי, והארס מנסה לקרסם. אך סם הנגד כבר מוכן, עוד מלפני היווצר העולם. "אתה יודע" אמרתי בקור-רוח. "אולי אתה צודק". עיניו אורו לרגע איך חיוכו התערער כשהוא הבחין שהשחייה שלי רק הלכה והתחזקה. "אולי אני חלש ממך, אולי המסלול הזה אינסופי, אולי זה קשה ומאתגר ואולי יותר קל פשוט לשחרר ולתת לזרם לסחוף אותי" אמרתי. "בהחלט" הוא הסכים והנהן. "אבל זה לא נכון" הוספתי. "אתה מבין, המטרה שלי היא לא להגיע לחוף כי לעולם לא אוכל להגיע לסוף בנהר ללא סוף, המטרה שלי לא להגיע לחוף שנמצא שם, המטרה שלי היא לנסות, להתאמץ, לשחות הכי רחוק שאני יכול. וכשכוחותיי יאזלו מכדי לסחוב אותי, אני לא דואג. הוא יהיה שם. הוא יושיט לי את ידו ואאחז בה, לא כי הגעתי אל המקום הבלתי ניתן להשגה אלא כי התאמצתי, כי ניסיתי, כי נתתי הכל". גופי התחמם והלמתי במים בקצב, מרגיש איך הזרם נחלש, הוא לא באמת נחלש, אבל כשחשבתי ככה, אולי זה באמת מה שקרה?
"ומה אם תיכשל או יותר נכון, כשתיכשל?" הוא לחש שוב, מתופף על ליבי בכבלים צרים ודקים. "אז אני אנסה שוב" אמרתי "ושוב, ושוב לא משנה כמה זה ידרוש ולא משנה מה יהיה המחיר. ולא רק כי יש חוף בכיוון הזה, אלא גם כי בצד השני אין, לא משנה כמה דורש ומאתגר תהיה השחייה זה עדיף על פני כאב הכניעה, ייסורי השקר, תעתועי הזרם. לא משנה כמה קשה השחייה לכיוון הזה, לא קיימת אופציה אחרת".
שחיתי והפעם, כשנכנסו המים על המלח הם הפכו מתוקים.
כי לנהר אין סוף והזמן זורם במעגל שמסתובב. אך הזמן גם הוא דלת שבה נכנסים ויוצאים. ורק אחד, אוהב וצודק, שופט ומרחם, יוצא ונכנס בה. והנהר משתנה בין שחיין לשחיין, בין נהר לנהר, בין אמון לאמון.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. וה' יעשה הטוב בעיניו"
(שמאול ב' פרק י' פסוק י"ב)
