לכל מה ששוחה בבין הזמנים שיהיה לו על מה לחשוב😉הולך דרכים

גלים-גלים. גלים ניתזים על פני, המלח ממלא את שפתי, נכנס פנימה, שואב את לחלוחיות תוכי, נשמתי. המים מנסים לסחוף אותי הרחק, מים קפואים כקרח ובאותו הזמן בוערים כאש. "נראה לך שתצליח להגיע לסוף, תפסיק לשחות" הוא לעג לי. כן, לא משנה כמה שחיתי הוא תמד עמד שם, מעלי, תמיד זרם סביבי, תמיד לחש לי באוזני דברי מתיקה שהאוזן מקשיבה איך האדם אינו רוצה לשמוע. "לא אוותר" אמרתי והבנתי שזו הייתה טעות, גל של מים מלוחים שטף את פי וגרם לי להשתעל 'יופי' רטנתי בראשי 'לא רק שאצטרך לשחות נגד הזרם עכשיו גם כל פי מלא במי ים של בדידות'. "אני באמת לא מבין למה אתה שוחה" הוא המשיך בנדנוד הקבוע שלו, האינסופי. "הרי שנינו יודעים שאין לנהר הזה סוף, שנינו יודעים שאתה אף פעם לא תנצח, שנינו יודעים שכל השחייה הזאת מיותרת. אז למה שלא פשוט תפסיק לנסות ותיתן לזרם לסחוף אותך אל החוף הקרוב, שם תוכל לנוח".
אני שונא שהוא משתמש בסיבה הזאת ללא הרף ומה שהכי מפריע לי בה זה שהוא צודק. לנהר הזה באמת אין סוף, אין גבול, אין קו סיום ובסופו של דבר שחייה זה דבר מעייף. הרפיתי מעט את ידי הדואבות, מחליש את מלחמתי בזרם העיקש. בבת אחת המים סחפו אותי והכו אותי אל גדת הנהר, קיר אבן גבוה וחלק, קשה ומכאיב. פעם, אני זוכר, ניסיתי לטפס אל הקירות אבל מעולם לא הצלחתי להיאחז בהם. אני יודע, אין לאין לברוח. זה לא שהייתה לי ברירה, רגלי לא נגעו באדמה וגופי לא ידע מרגוע, זה היה או קדימה או אחורה. 'אולי באמת אוותר?' תעיתי 'אולי אשחרר קצת? אתן לנהר לסחוף אותי לחוף הקרוב ואז שם אוכל לנוח לאסוף כוחות?'. נרעדתי "לא" אמרתי בקול ברור, מתעלם מהמים שמכים בפני. נזכרתי בפעם האחרונה שנתתי לזרם לסחוף אותי, חשבתי שאנוח, חשבתי שאוכל לשבת, לעצום עיניים, להירגע, לנשום. טעיתי. מעולם לא סבלתי, מעולם לא כאבתי כמו באותו היום שבו ניסיתי להפסיק לשחות. הזרם מעולם לא הפסיק, מעולם לא ראיתי חוף, כי לא היה חוף בכיוון הזה. לקח לי הרבה זמן לשחות חזרה את מה שהזרם סחף אותי אבל למפרע החוויה הזו רק הגדילה אותי, היא חיזקה את שרירי, בנתה את כוחי ויותר מכך, הוכיחה לי שלעולם לא אוכל לנוח בעבר הזה של הנהר, לעולם לא אמצא שם מרגוע, לעולם לא אמצא שם מקום. "לא תצליח לעבוד עליי" אמרתי לו בעוז "לא הפעם". "אתה חושב?" הוא שאל וחיוכו הדק רק התפשט על שפתיו, שפתיו האדומות, אך הלובן הקר בצבץ מתחתיהן, חושף את האמת שבתוך השקר. לפתע זרם המים התחזק, סלעים נפלו מגדות הנחל והיכו בגופי, ענפי עצים וקנו סוף שרטו אף גופי, את נשמתי, בניסיון לסחוף אותי אל מנוחת הכזב, סם ההרדמה, אל הכאב המתחפש לחיוך המרצה, אל הפחד. ניסיתי אך גופי נסחף. נבהלתי, "אני יודע שאתה שם!" צעקתי, מתעלם מקריאות השמחה שלו, מתעלם מהמלח המלכך בגופי. "אני יודע שאתה שם! אני יודע שאתה מקשיב, עזור לי!" קראתי. "אתה תמיד שם, אתה תמיד מחכה לי, בין החרכים" לחשתי, הפעם אל עצמי, או אליו או אולי יש בזה מין אותו הדבר. נשמתי עמוק "אני לא אתייאש" אמרתי, עיניי הפגינו עוז, וידיי החלו לחתור. רגליי בעטו, דוחפות את המים אחורה, מקרבות אותי עוד קצת ועוד. 'אני לא אתייאש, לא הפעם'. והוא רק עמד שם וגיחך מנסה לראות כמה זמן יחלוף עד שאשבר, שעה, יום, שבוע, שנה.
"אבל זה יקרה" הוא לחש לי, והארס מנסה לקרסם. אך סם הנגד כבר מוכן, עוד מלפני היווצר העולם. "אתה יודע" אמרתי בקור-רוח. "אולי אתה צודק". עיניו אורו לרגע איך חיוכו התערער כשהוא הבחין שהשחייה שלי רק הלכה והתחזקה. "אולי אני חלש ממך, אולי המסלול הזה אינסופי, אולי זה קשה ומאתגר ואולי יותר קל פשוט לשחרר ולתת לזרם לסחוף אותי" אמרתי. "בהחלט" הוא הסכים והנהן. "אבל זה לא נכון" הוספתי. "אתה מבין, המטרה שלי היא לא להגיע לחוף כי לעולם לא אוכל להגיע לסוף בנהר ללא סוף, המטרה שלי לא להגיע לחוף שנמצא שם, המטרה שלי היא לנסות, להתאמץ, לשחות הכי רחוק שאני יכול. וכשכוחותיי יאזלו מכדי לסחוב אותי, אני לא דואג. הוא יהיה שם. הוא יושיט לי את ידו ואאחז בה, לא כי הגעתי אל המקום הבלתי ניתן להשגה אלא כי התאמצתי, כי ניסיתי, כי נתתי הכל". גופי התחמם והלמתי במים בקצב, מרגיש איך הזרם נחלש, הוא לא באמת נחלש, אבל כשחשבתי ככה, אולי זה באמת מה שקרה?
"ומה אם תיכשל או יותר נכון, כשתיכשל?" הוא לחש שוב, מתופף על ליבי בכבלים צרים ודקים. "אז אני אנסה שוב" אמרתי "ושוב, ושוב לא משנה כמה זה ידרוש ולא משנה מה יהיה המחיר. ולא רק כי יש חוף בכיוון הזה, אלא גם כי בצד השני אין, לא משנה כמה דורש ומאתגר תהיה השחייה זה עדיף על פני כאב הכניעה, ייסורי השקר, תעתועי הזרם. לא משנה כמה קשה השחייה לכיוון הזה, לא קיימת אופציה אחרת".
שחיתי והפעם, כשנכנסו המים על המלח הם הפכו מתוקים.

 

כי לנהר אין סוף והזמן זורם במעגל שמסתובב. אך הזמן גם הוא דלת שבה נכנסים ויוצאים. ורק אחד, אוהב וצודק, שופט ומרחם, יוצא ונכנס בה. והנהר משתנה בין שחיין לשחיין, בין נהר לנהר, בין אמון לאמון.

 

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. וה' יעשה הטוב בעיניו"
(שמאול ב' פרק י' פסוק י"ב)

...רחל יהודייה בדם

ברוך השב לפורום.


 

זה נוגע מאוד,מעניין ויפה.

וחזק.

 

 

תודה ו-תודה שובהולך דרכיםאחרונה
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה