גלים-גלים. גלים ניתזים על פני, המלח ממלא את שפתי, נכנס פנימה, שואב את לחלוחיות תוכי, נשמתי. המים מנסים לסחוף אותי הרחק, מים קפואים כקרח ובאותו הזמן בוערים כאש. "נראה לך שתצליח להגיע לסוף, תפסיק לשחות" הוא לעג לי. כן, לא משנה כמה שחיתי הוא תמד עמד שם, מעלי, תמיד זרם סביבי, תמיד לחש לי באוזני דברי מתיקה שהאוזן מקשיבה איך האדם אינו רוצה לשמוע. "לא אוותר" אמרתי והבנתי שזו הייתה טעות, גל של מים מלוחים שטף את פי וגרם לי להשתעל 'יופי' רטנתי בראשי 'לא רק שאצטרך לשחות נגד הזרם עכשיו גם כל פי מלא במי ים של בדידות'. "אני באמת לא מבין למה אתה שוחה" הוא המשיך בנדנוד הקבוע שלו, האינסופי. "הרי שנינו יודעים שאין לנהר הזה סוף, שנינו יודעים שאתה אף פעם לא תנצח, שנינו יודעים שכל השחייה הזאת מיותרת. אז למה שלא פשוט תפסיק לנסות ותיתן לזרם לסחוף אותך אל החוף הקרוב, שם תוכל לנוח".
אני שונא שהוא משתמש בסיבה הזאת ללא הרף ומה שהכי מפריע לי בה זה שהוא צודק. לנהר הזה באמת אין סוף, אין גבול, אין קו סיום ובסופו של דבר שחייה זה דבר מעייף. הרפיתי מעט את ידי הדואבות, מחליש את מלחמתי בזרם העיקש. בבת אחת המים סחפו אותי והכו אותי אל גדת הנהר, קיר אבן גבוה וחלק, קשה ומכאיב. פעם, אני זוכר, ניסיתי לטפס אל הקירות אבל מעולם לא הצלחתי להיאחז בהם. אני יודע, אין לאין לברוח. זה לא שהייתה לי ברירה, רגלי לא נגעו באדמה וגופי לא ידע מרגוע, זה היה או קדימה או אחורה. 'אולי באמת אוותר?' תעיתי 'אולי אשחרר קצת? אתן לנהר לסחוף אותי לחוף הקרוב ואז שם אוכל לנוח לאסוף כוחות?'. נרעדתי "לא" אמרתי בקול ברור, מתעלם מהמים שמכים בפני. נזכרתי בפעם האחרונה שנתתי לזרם לסחוף אותי, חשבתי שאנוח, חשבתי שאוכל לשבת, לעצום עיניים, להירגע, לנשום. טעיתי. מעולם לא סבלתי, מעולם לא כאבתי כמו באותו היום שבו ניסיתי להפסיק לשחות. הזרם מעולם לא הפסיק, מעולם לא ראיתי חוף, כי לא היה חוף בכיוון הזה. לקח לי הרבה זמן לשחות חזרה את מה שהזרם סחף אותי אבל למפרע החוויה הזו רק הגדילה אותי, היא חיזקה את שרירי, בנתה את כוחי ויותר מכך, הוכיחה לי שלעולם לא אוכל לנוח בעבר הזה של הנהר, לעולם לא אמצא שם מרגוע, לעולם לא אמצא שם מקום. "לא תצליח לעבוד עליי" אמרתי לו בעוז "לא הפעם". "אתה חושב?" הוא שאל וחיוכו הדק רק התפשט על שפתיו, שפתיו האדומות, אך הלובן הקר בצבץ מתחתיהן, חושף את האמת שבתוך השקר. לפתע זרם המים התחזק, סלעים נפלו מגדות הנחל והיכו בגופי, ענפי עצים וקנו סוף שרטו אף גופי, את נשמתי, בניסיון לסחוף אותי אל מנוחת הכזב, סם ההרדמה, אל הכאב המתחפש לחיוך המרצה, אל הפחד. ניסיתי אך גופי נסחף. נבהלתי, "אני יודע שאתה שם!" צעקתי, מתעלם מקריאות השמחה שלו, מתעלם מהמלח המלכך בגופי. "אני יודע שאתה שם! אני יודע שאתה מקשיב, עזור לי!" קראתי. "אתה תמיד שם, אתה תמיד מחכה לי, בין החרכים" לחשתי, הפעם אל עצמי, או אליו או אולי יש בזה מין אותו הדבר. נשמתי עמוק "אני לא אתייאש" אמרתי, עיניי הפגינו עוז, וידיי החלו לחתור. רגליי בעטו, דוחפות את המים אחורה, מקרבות אותי עוד קצת ועוד. 'אני לא אתייאש, לא הפעם'. והוא רק עמד שם וגיחך מנסה לראות כמה זמן יחלוף עד שאשבר, שעה, יום, שבוע, שנה.
"אבל זה יקרה" הוא לחש לי, והארס מנסה לקרסם. אך סם הנגד כבר מוכן, עוד מלפני היווצר העולם. "אתה יודע" אמרתי בקור-רוח. "אולי אתה צודק". עיניו אורו לרגע איך חיוכו התערער כשהוא הבחין שהשחייה שלי רק הלכה והתחזקה. "אולי אני חלש ממך, אולי המסלול הזה אינסופי, אולי זה קשה ומאתגר ואולי יותר קל פשוט לשחרר ולתת לזרם לסחוף אותי" אמרתי. "בהחלט" הוא הסכים והנהן. "אבל זה לא נכון" הוספתי. "אתה מבין, המטרה שלי היא לא להגיע לחוף כי לעולם לא אוכל להגיע לסוף בנהר ללא סוף, המטרה שלי לא להגיע לחוף שנמצא שם, המטרה שלי היא לנסות, להתאמץ, לשחות הכי רחוק שאני יכול. וכשכוחותיי יאזלו מכדי לסחוב אותי, אני לא דואג. הוא יהיה שם. הוא יושיט לי את ידו ואאחז בה, לא כי הגעתי אל המקום הבלתי ניתן להשגה אלא כי התאמצתי, כי ניסיתי, כי נתתי הכל". גופי התחמם והלמתי במים בקצב, מרגיש איך הזרם נחלש, הוא לא באמת נחלש, אבל כשחשבתי ככה, אולי זה באמת מה שקרה?
"ומה אם תיכשל או יותר נכון, כשתיכשל?" הוא לחש שוב, מתופף על ליבי בכבלים צרים ודקים. "אז אני אנסה שוב" אמרתי "ושוב, ושוב לא משנה כמה זה ידרוש ולא משנה מה יהיה המחיר. ולא רק כי יש חוף בכיוון הזה, אלא גם כי בצד השני אין, לא משנה כמה דורש ומאתגר תהיה השחייה זה עדיף על פני כאב הכניעה, ייסורי השקר, תעתועי הזרם. לא משנה כמה קשה השחייה לכיוון הזה, לא קיימת אופציה אחרת".
שחיתי והפעם, כשנכנסו המים על המלח הם הפכו מתוקים.

כי לנהר אין סוף והזמן זורם במעגל שמסתובב. אך הזמן גם הוא דלת שבה נכנסים ויוצאים. ורק אחד, אוהב וצודק, שופט ומרחם, יוצא ונכנס בה. והנהר משתנה בין שחיין לשחיין, בין נהר לנהר, בין אמון לאמון.

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. וה' יעשה הטוב בעיניו"
(שמאול ב' פרק י' פסוק י"ב)

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.