לעיתים הוא מתעייף, הירח.
כל פעם לאסוף שברי עצמו,
להיאחז בקרני אור מזדמנות הנוחתות עליו,
להתמלא שוב באור וטוב.
לשם מה כל זה?
הרי גם כך יתהפך הכל, והוא יחזור להיות ריקני ויבש.
ושוב להתמלא, ושוב להתרוקן.
ואם כן, למה לו המאמץ? למה לו הכאב?
לעיתים הוא מתעייף,
והמעגליות, חסרה בה משמעות.
ולעיתים, לעיתים הירח שב לאמונתו.
ברגעים אלו הוא יודע עמוקות את תפקידו, הוא מבין את מקומו.
הוא לא השמש המאירה בפני עצמה.
הוא רק מקבל מכוחה.
וכשהיא אינה מאצילה עליו מאורה,
תפקידו חשוך, וחבוי.
שם הוא נפגש בפחד, שם ישנם אכזבה ותסכול,
איתם הוא יושב בלילות חשוכים,
מוחה דמעות, מלטף, נוכח.
ותפקיד זה הוא גדול וחשוב.
לעיתים בזה הוא נזכר,
והמעגליות, הופכת אז לספירלה.
וגם בזה יש רצוא ושוב.
