כלומר, אם נדייק- אז בא לי להיות גרושה. אבל ממש אין לי כח ואומץ לכל התהליך בדרך.
בעקרון הוא בן אדם טוב. וכשהתחתנו, הוא ממש הציל אותי מעצמי (כי הייתי נערה מסובכת על סף אובדנות, והחתונה היתה הדרך שלי לברוח מהבית, ולקבל סוף סוף מקום שמטיב איתי). והוא באמת אוהב אותי.
אבל כבר שנים רבות שזה פשוט לא מספיק.
הוא לא מוכן להשתנות אפילו מילימטר. לא משנה מה אני צריכה ורוצה- הוא יודע לתת רק מה שהוא רגיל ובא לו בקלות. אז אני נשארת עם בור ענק בלב פעם אחר פעם.
לא מוכן לנסות שום דבר חדש. כלום. אז אם מבחינתו זמן זוגי זה לצאת להסתובב מחוץ לבית- לא נעשה שום דבר אחר לעולם. או שהוא יבוא פעם אחת, 'יעשה לי טובה', יקטר ללא הפסקה לפני, תוך כדי וגם שנים אחרי- מה שלגמרי מוציא את כל החשק.
הבית חייב להתנהל בדיוק איך שהוא מכיר וחושב ויודע. ואם אני חושבת אחרת- אז מבחינתו אני מוזמנת לשנות התנהלות, אבל הוא לא ישתנה. בכלום. גם אם הילדים גדלים, והצרכים משתנים וקורים דברים בחיים שדורשים שינוי- 'זה מי שאני'. זהו. אין עם מי לדבר. וכן, גם כשאני רוצה לעשות שינוי שקשור נטו לעצמי- הוא מקטר, מתלונן, יורד עלי, נותן לי הרגשה שאני הזויה ולא רלוונטית ואיזו אמא נורמלית עושה שינויים באמצע החיים (ומדובר גם על דברים רציניים, כמו להחליף מקצוע, אבל אפילו לצבוע את השיער בצבע חדש זה לא מקובל מבחינתו).
ושנים החזקתי מעמד רק מתוך הכרת הטוב. אני באמת חושבת שהוא הציל אותי, ואם לא היינו נפגשים אני באמת לא יודעת מי הייתי, או אם בכלל הייתי. אבל כמה אפשר לסחוב על דברים טובים שהיו לפני כמעט עשרים שנה?
די. גדלתי, השתניתי והתפתחתי. אבל הוא נשאר במקום. או השתנה רק במה שמעניין אותו, אבל לא זז מילימטר במה שאני או הילדים צריכים.
ובא לי לנסות דברים, לדייק התנהלויות, לנהל את החיים שלי באמת ולא עם יד אחת קשורה כל הזמן מאחורי הגב. כן, הייתי רוצה לחיות את החיים האלה בלי המשקולת שלו על הרגל שלי!
אבל כואב לי הלב על הילדים. על הבית. גם עליו.
מפחיד אותי נורא לצאת לדרך חדשה כזו.
מפחיד אותי התגובה של המשפחה (למרות שלדעתי- המשפחה שלו תתמוך בי הרבה יותר מאשר בו. לצערי המשפחה שלי לא באמת רלוונטית מבחינת תמיכה- אבל כן קשה לי בטירוף 'לאכזב' אותם).
כואב לי הלב לשבור לו את הלב. שוב- הוא אדם טוב. הוא בכלל לא מבין כמה הוא מכאיב לי. סגור ואטום ובטוח שהכל טוב. אין לו מושג שאלו הפנטזיות שלי. וכן, הוא יהיה בהלם ואין לי שמץ של מושג איך הוא יגיב.
מפחיד אותי איך אסתדר כלכלית. והילדים. רועד לי כל הגוף מהמחשבה על הילדים.
אבל אני כלואה! ורוצה לצאת לחופשי. ואין לי מושג איך לעשות את הצעד הראשון.
