משום מה הזדהיתי עם הבת שלך יותר 😥

אבל לא בקטע שיפוטי בכלל!!

אני בכורה מתוך 10 ילדים והיה לי קשה ממש ממש עם לידת כל ילד ( הקטנים בעיקר) וממש לא מהסיבות של הבת שלך...

מאמינה שאת חייבת שיחה איתה כשתרגעי

תצאי איתה למקום נחמד ותדברו

וביום יום לשים לב אם הקטנה באמת תופסת לה את המקום ןלנסות לאזן..

אני גם עם 5 ילדים וממש משתדלת שהקטנים לא יעלו על הגדולים וישתלטו על תשומת הלב...מצליחה תמיד? הלוואי אבל כנראה שלא...אין מושלם!

אני גם באה ממשפחה יחסית גדולה

ולא הייתי רוצה לעצמי כזו

אבל זה באמת יכול להיות מאתגר כילדים

ועם זאת, קשה מאוד לשמוע כאמא דברים כאלה

חיבוק ❤️

גם בעלי וגם אני באים ממשפחות גדולות ובהחלט רוצים לעצמנו כזו ומכירה עוד לא מעט אנשים כאלה.

ילד ממשפחה גדולה=רוצה לעצמו משפחה קטנה, היא משוואה ממש לא בהכרח נכונה.

חוץ מזה, חיבוק חזק, נשמע בהחלט מאתגר ומציף מאוד ואת נשמעת אמא קשובה ורגישה.

מעבר לזה אין לי כרגע מה להוסיף, אני עוד רחוקה משלב הילדים המתבגרים.

בהצלחה רבה!

שלא צריך לקחת יותר מידי ברצינות דברים שנאמרים מתוך כעס ובטח בגיל הזה.

הילדים רואים שאנחנו נבהלים או כועסים מהאמירות האלו ואז הם נבהלים מעצמם ועוד יותר נהיים קוצניים. זה לא במודע. אני בטוחה שברגעים נינוחים יותר היא כן אוהבת את אחותה. יש לי 2 בנות שגם היו רבות ככה פעם, אחת מהן עם אמירות נוראיות של "חבל שנולדת" " יותר טוב בלעדיך..." וכדו' והיום המצב ממש שונה. הן התבגרו והן חברות הרבה יותר טובות. גם על האח הקטן והחמוד שלהן היא התעצבנה עליו כמה פעמים ואמרה לו, "למה בכלל נולדת?" והיום היא יושבת איתו שעות ומקריאה לו סיפורים או שומרת עליו והם ממש אוהבים. למרות שגם היום לפעמים הוא עולה לה על העצבים היא הבינה שהאמירות האלה ממש לא במקום.

חס וחלילה להתחרט על ילד שנמצא בבטן בגלל אמירה של ילדה מתבגרת ברגע של חוסר שליטה עצמית. די בטוחה, למרות שלא מכירה אותה, שברגע שהיא תחזיק אח חדש בידיים היא תשמח מאוד.

אני הרבה זמן חשבתי שכשילדים רבים אני בתור אמא צריכה להיות כוחות השלום שלהם וגיליתי שממש לא. אני לא צריכה להעלב בשמם, אני לא צריכה להשלים בינהם. מתפקידי רק להדריך אותם כיצד להתנהג, איך לפתור בעיות בדרך בוגרת אבל בשום פנים ואופן לא לצדד באחד הילדים במריבה ולא לפתור להם את הבעיה במתן עצות לפתרון. לפעמים אין ברירה אלא להרחיק אחד מהשני, כשמדובר במכות או משהו כזה. אבל כדאי לתת להם לצאת מזה בלי התערבותינו, הם יגיעו לשלום הכי טוב. כל הזמן לשדר שאבא ואמא אוהבים את כולם אותו הדבר. סומכים עליכן/ם שאתם יודעים לדבר ולפתור בעיות בינכןם. אתם יכולים לשתף אותנו בהחלטה משותפת וכו' וזהו.

אפשר להגיד לילדה אח"כ כשהיא רגועה, את יודעת שזה מאוד לא נעים לשמוע את המשפט... תחשבי איך היית מרגישה שהיו אומרים לך ככה?

וכן לחזק את הקשר בין האחים בדרכים חיוביות, פרוייקטים ופעילויות משותפות, לעודד אותם להכין דברים אחד לשני בימי הולדת או ציוני דרך חשובים. לעודד אותם להתייעץ אחד עם השני. תחשבי איך ילדה בת 12 מרגישה כשאחותה הקטנה באה לשאול אותה איזה שמלה יותר מתאימה? או אם היא יכולה לעזור לה בשיעורי בית. וכו' פתאום היא תרגיש חשובה. האחות המעצבנת הזאת בעצם סומכת עליה ועל העזרה שלה, אז אולי היא כן נצרכת במשפחה?

יצא לי קצת ארוך...

בהצלחה

ילדים אומרים דברים בשעת כעס ממש בלי שום מחשבה.

יש לי ילדה מהממת!! לא אפרט כאן את כל המעלות, אבל באמת משהו מיוחד, והיו לה תקופות של עצבים שהיתה אומרת משפטים מזעזעים.

ממש לא להתחרט על הילד שבדרך או על הבא בעז"ה. הילדים לא יתכננו לנו את ענייני הילודה.

כן הייתי מנסה לעזור לה עם הקשיים- לדאוג שהקטנים לא יפריעו לה, לשקף לה את העניין התחושתי שכל אדם חווה את העולם אחרת והיא חווה אותי יותר בעוצמה ולכן מה שלאחרים נראה התנהגות סבירה, לה זה ממש מציק. אבל זה לא שהאחים הקטנים אוביקטיבית תמיד מציקים. אבל כן אתם מבינים את הקושי ורוצים להקל עליה.

וכן לדאוג לרכך לה יותר את גיל ההתבגרות, לפנק, לשלוח לה מידי פעם בזמנים של עומס עם כמה שקלים למכולת שתקנה לעצמה איזה ארטיק וכו. או פתק סתם הערכה אחרי איזה עזרה בבית או לפני מבחן בבי"ס וכו. ולשמוע ממנה אולי גם מה היא מצפה ומה יכול לעזור לה או מה מפריע לה (אבל מה באמת מפריע, להגדיר, לא להגיד מפריע לה שזלדה קיימת).

בהצלחה!!

ותפילות, שה' יכוון אתכם בעצות טובות. 

זה אמירות של מתבגרת. זה הכל. תנשמו עמוק וזהו.

המתנה הכי גדולה שאתן נותנים לילדים שלכם זה אחים. וחלק מהמתנה היא המריבות וההשלמות שלהם.  לומדים לחיות ביחד.

אני ממשפחה גדולה והייתי ממש רוצה שגם לי תהיה. לצערי כבר לא יקרה.

אבל, קיבלתי אחים והילדים שלי קיבלו הרבה בני דודים. ויש מריבות אבל זה לגמרי חלק מהחיים. 

אני מגיב ממשפחה מאוד גדולה,

היו ויהיו קשיים

אבל אני ממש מקווה שיהיה לי כוחות ודה' יברך אותי גם..

הרצון לילדים הוא ככ בריא וחשוב

וילדים מאוד מניעים אותנו אבל אני חושבת שמעבר למחשבה שלנו מה הכוחות שלנו עכשיו הם לא אמורים להשפיע על ההחלטה שלנו כמה ילדים ללדת..

ויכול להיות שמהשו קשה לו וגם שהוא מרגיש שזה מאוד מפעיל שהוא נוגע בנקודה הזו..

וזה לגמרי נשמע טבעי לגיל ההתבגרות... 

טוב שהיא מרגישה בנוח לשתף את הרגשות שלה איתך, גם אם הם נאמרו בצורה פחות נעימה.

ילדים (וגם מבוגרים) מוצאים סיבות ואשמים לבעיות שלהם, שלא תמיד נכונות.

כשילד שלי נסער ממשהו, אני אשוחח איתו לאחר שנרגע, כדי להבין מה הבעיה ולעזור לו למצוא פתרונות.

כדאי להבין מולה באיזה בעיות היא נתקלת ומהם הפתרונות האפשריים.

לגבי משפחה ברוכת ילדים:

אני מגיעה ממשפחה גדולה וחוויתי ילדות קשה, לא רק בגלל גודל המשפחה אלא גם בגלל מסוגלות הורית נמוכה של ההורים שלי.

אני חושבת שכל הורה צריך להיות בבקרה עצמית שוטפת, לא מתוך פחד או נקיפות מצפון, אלא מתוך הבנה שהורות היא דבר מורכב ועם השפעה עמוקה ומתמשכת על הילד.

אם יש מודעות ובקרה עצמית, יש גם הבנה ברורה לגבי יכולת הבאת ילד נוסף.

באתי ממשפחה של שני ילדים וכן אני זוכרת שאמרתי אמירות כאלו לאמא שלי. כי היא לא ידעה לנהל ריבים בין הילדים. אז קטן תמיד היה קטן והיה צריך לותר לו ולטפל בו מוצג שני לדעת להחזיר לו. משימה בלתי אפשרית. אגב, הרבה אנשים בגלל זה מחליטים להביא רק ילד אחד.

העניין הוא לא מספר ילדים אלא יכולת לנהל מריבות. אם קטן לא נותן לחיות לגדול הוא צריך לקבל עונש , ככל שהפרש בין ילדים גדל כך אנו יותר נופלים למלכודת הזאת. כי גם לנו בגיל ארבעים בן חמש נראה תינוק קטן ...

בנוסף , את צריכה לזכור שילדה בגיל ההתבגרות חייבת לחפש מה לא בסדר ואז לבוא בטענות . זה הגיל. מה שלא היית עושה , את לא תהיי מושלמת אף פעם. ולא חייבת להיות...

היכולת לנהל את הילדים, כלומר את ההורות - היא דבר חשוב מאין כמוהו. והוא מה שעושה את ההבדל.

לאמא שלי למשל לא הייתה את היכולת הזו באופן מלא, ואני באופן אישי מרגישה שזה מאוד השפיע עליי,מלבד העובדה שפיזית ורפואית לא מומלץ לי ללדת הרבה.. וכן, גם נפשית אני לא מרגישה שיש לי מסוגלת לנהל משפחה גדולה.

וגם מה ששאר הבנות כתבו, על העניין שמתוך כעס עולה ביקורת על ההורים. זו השלכה קלאסית של מתבגרת -  יש מכשול שעומד בפניי ומקשה עליי. מי 'יצר את המכשול? אמא ואבא. אז הגיוני להאשים אתכם. (ואגב,גם אנחנו ידענו איך ילדים באים לעולם. באנו מבית חופשי.)

. כי הרי היא לא תחשוב מעצמה שהיא צריכה לעבוד על המידות שלה ולהשתפר.

ולכן, אני חושבת שכמו שזה הגיוני הכעס שלה, הגיוני גם ללמוד לנהל את ההורות באמצעות הדרכת הורים וכו'  כדי שזה לא יקשה עלייך, במיוחד שיש לה קושי תחושתי. (אגב, גם לי יש ומעולם לא אובחנתי כנערה או ילדה)

יותר מדי נק' השקה יש לי עם הסיפור שלך 🤔

נשמע באמת מכאיב מאד.

אני מאמינה שכדי שנוכל לגשת לשוחח עם הילדה ולהכיל אותה (דבר חשוב מאד)

צריך קודם כל להתבונן איפה זה נגע בנו ולתת מקום לעצמנו❤️

אז קודם כל תנסי לבחון עם עצמך מעבר למה שכתבת, מה אמירה כזו של הבת שלך

גורמת לך להרגיש בינך לבין עצמך, אולי שאת אמא לא מספיק טובה, אולי חוסר אונים, אולי משהו אחר.

תחבקי את עצמך כי זה באמת קשה וכואב לשמוע אמירה כזאת, ובטח כשהשקעתם בילדה כל כך הרבה

ובטח כשההריון והילדים יקרים לכם...

כשתהיי פנויה בהחלט נשמע ששווה לשוחח איתה על מה שהיא אמרה ומה שהיא מרגישה❤️

לתת לה אמפתיה, וגם להציב גבולות לאמירות..

זה נוגע בעצב הכי רגיש שלנו - הילדים והילודה, וכשזה בא מאחד הילדים שלנו עצמנו - זה הכי דוקר שיש...

עכשיו אכתוב משהו שאולי לא יסכימו איתי:

לדעתי הגודל של המשפחה תלוי רק בזוג עצמו (ובקב"ה כמובן) וזהו. הם צריכים לשקול מה מתאים *להם* ולא לאף אחד אחר - לא לשכנים שלהם, לא להורים שלהם וגם לא לילדים שלהם.

יכול להיות שבשיקול על מה שמתאיל להם ייכנסו גם ההשפעות שיש לכך על הילדים הקיימים, אבל רק בהשוואה לכוחות שלהם עצמם, לא של הילדים. (בהנחה שלא נותנים לילדים לגדל את אחיהם הקטנים במקום ההורים...)

לילדים יכול להיות שיהיה קשה - אבל זה *שלהם*, והם צריכים להתמודד עם זה בעצמם, כמו כל ניסיון אחר מהשמים. (כמו למשל התמודדות עם הורה חולה חלילה...) ההורים כמובן יכולים לעזור ולתמוך אבל לא לשנות את דעותיהם ורצונותיהם לפי רצונות הילדים.

במקרה הספציפי שלכם - לי נראה שהילדה פלטה דברים בשעת כעס, ובעומק היא לא באמת מתכוונת לזה... ילדים אומרים דברים כאלה בלי סוף - אז היא אמנם עשתה את זה בקיצוניות ובבוטות, אבל זה טבעי.

(ועוד נקודה קטנה: כתבת שהיא יודעת איך ילדים באים לעולם. מתי ואיך היא נחשפה למידע? יכול להיות שזה עשה לה קצת טלטלה, וזה מה שגרם לה להתבטאויות האלה? סתם זורקת נקודה, שאולי לא קשורה...)

שורה תחתונה:

את בהיריון, וזה מצב רגיש בפני עצמו. הנושא של ילודה גם הוא רגיש. כשכואב לילדים שלנו, גם אם זה כאב רגעי, זה גם רגיש. כשילדים שלנו רבים זה מטלטל ורגיש נורא.

הכול ביחד גורם להצפה הזו שאת חשה, וזה הגיוני...

אז תני לזה לעבור, לשקוע, להירגע, ואחר כך תנסי לברר עם הבת שלך מה באמת התחושות שלה ואם היא צריכה שוב טיפול תומך. (שוב - כדי לעזור לה להתמודד עם המצב הקיים, לא כדי שתשנו את דעתכם)

והכי חשוב - להתפלל על זה...

להתפלל על זה שתזכו למשפחה בריאה בגודל שאתם רוצים,

להתפלל שתמיד יהיו יחסים טובים בין הילדים שלכם,

להתפלל שבתך הגדולה תצליח להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לה ואינו נמצא בשליטתה...

מתפללת איתך ♥️

אני מזדהה עם זה בעצמי. ובאמת חשוב להכיל אותה ולתת לה את המקום שלה, הפיזי והנפשי. ואם למשל האחות נכנסת לה למרחב האישי (הן במקום והן בגוף) - להשתדל לדאוג שזה לא יקרה.

זה כבר יכול לפתור קצת מהבעיות...

ממש מה שבאתי לכתוב..

להקנות לילדים שלהם דרך להתמודד ולא להגיד זה קושי שלהם- שהם יתמודדו.

זה קשור לגודל משפחה, לסגנון חיים, סביבת מגורים, תנאי מחיה וכו'.

יש מלא סגנונות שונים ומלא בחירות של אנשים וצריך לדעת לקחת אחריות על ההשלכות של הבחירות על הילדים שלנו.

למשל משפחה דוסית שגרה במקום חילוני לחלוטין. ההורים צריכים לקחת אחריות וללמד את הילדים איך להתמודד כשהם שונים מהחברים שלהם ולוודא שהילדים בטוב עם זה.

או הורים שרוצים לחיות במדבר צריכים לקחת אחריות על ההשלכות של זה.

או הורים שיוצאים לרילוקשיין או עוברים מדינות לעיתים קרובות צריכים לוודא שהילדים שלהם מצליחים להתמודד עם השינויים ולא לתת להם לשקוע.

ולפעמים כשרואים שילד לא מצליח להתמודד- אז ההחלטה של ההורים לא תהיה ללכת עם הבחירה שלהם בכל מחיר. וזה כולל גם החלטה להביא ילד נוסף למשפחה.

אם היית רואה ילד שלך שהולך וקמל כי הוא לא מצליח להתערות במבנה המשפחתי, והייתם מנסים לטפל עם טיפול פסיכולוגי ורגשי, והרבה אהבה וזמני איכות והכל הכל ועדיין הילד לא היה מצליח להתרומם מזה ולהכיל שינוי נוסף במשפחה, לא היית חושבת לעצור את הילודה?

לדעתי ילדים קיימים קודמים לילדים עתידיים...

לצערי מכירה מקרה התאבדות של צעירה שלא מצאה את עצמה במשפחה. לא יודעת לעומק מה ההורים שלה ניסו לעשות, אבל יודעת שהם המשיכו להביא עוד ילדים גם אחרי כמה סימני מצוקה ולמרות שהיא התחננה שיפסיקו. והיום הם מתחרטים על זה מאוד.

הם מרגישים שהיא הרגישה שבזה שהם החליטו להביא עוד ילדים הם בעצם ויתרו עליה. כמובן הפרשנות שלה שגויה אבל עם רגשות כאלו אי אפשר להתווכח וצריך לוודא שכולם במקום בריא לפני שממשיכים הלאה עם הילודה.

שלהם, אבל לא לקבוע אותם לפי הילדים.

אם ההורים למשל מרגישים שנכון להם לעבור דירה מסיבות מסוימות, הם לא יעשו משאל בין הילדים לבשןק אם הם מסכימים, נכון? הם יעשו את זה, ויעזרו לילדים שלהם להתמודד עם המציאות.

ככה בכל דבר, כולל כמות ילדים.

ההורים יכולים להחליט שנכון *להם* לא להביא עוד ילדים או לא לעבור דירה כי זה קשה לאחד הילדים, אבל הבחירה עדיין נתונה בידיהם ולא בידי הילדים.

וכמובן, זה לא פוטר אותם מתיווך נכון ומתמיכה לילדים במציאות שהם קבעו...

וילד בינתיים הולך לאיבוד,אבל   מגורים ורמת חיים באזור שלהם מצריכים שתי משכורות ? הורה צריך לותר על קריירה שלו כדי להיות בבית בשלוש? ואם זה יפגע בילד אחר שלא יוכלו לממן לו משהו שהוא צריך ?

או הורים יצטרכו לטפל בהורים מזדקנים ואז לא יוכלו לתת לילד מה שהוא רגיל? או ילד יחליט שהוא לא מסתדר עם אורך חיים של הוריו ברמה שעדיף להתאבד?

רמת חיים לא בהכרח עולה על הצורך להציל את הנפש של הילד שמתקשה. כל עוד מדובר במקרה קיצון שמצריך התגייסות משפחתית והתייחסות מיוחדת. גם לא כל מימון למשהו לילד אחר. תלוי מאוד במה מדובר לדעתי.

נגיד להורים אין מקצוע מכניס ומשכורת אחת פשוט לא תספיק. או אפשרות שלהם זו שכונה זולה שהיא הרבה פעמים שכונה עם פשע , כל מיני אנשים עם בעיות וכו'

במקרה של אמאשוני תיארה,  לפחות יש להם עוד ילדים. אם הם היו נכנעים לה, רב הסיכויים שהיא עדיין הייתה מתאבדת כי לא נראה לי שהם זרקו בית או ילדים על ילדה אובדנית, אבל הם היו מפסידים ילדים אחרים שנולדו. אולי גם הייתה סוחטת אותם בעוד נושאים.

לדעתי אם מישהו מאיים שהוא יתאבד במקרה ולא יצייתו לו, בעיה שלו. או שהוא לא יעשה את זה כי זו סתם סחיטה או שהוא יעשה את זה בכל מקרה כי בעיה היא בראש שלו ולא בסביבה.  למה לא בסביבה? כי על אנשים מתעללים ואכזריים לא מאיימים בהתאבדות כי לא אכפת להם ... מאיימים על מישהו שאפשר לעשות לו מצפון...

אבל אני לא בטוחה שאותה ילדה איימה בבתאבדות כמו שהיא זעקה שמר לה ורע לה.

ילדים במשפחות גדולות יכולים ללכת לאיבוד לפעמים. זה נשמע כנו מקרה קיצון, אבל גם אם הרבה לא מגיעים לידי מעשה, יש הרבה נושרים למשל שזה הסיפור שלהם.

ושכונה זולה לא חייבת להיות שכונת פשע. זה יכול להיות גם פריפריה

ויש גם השם, שזן ומפרנס את מי שדואג לבניו.

לא יודעת, פחות מתחברת לגישה שלך. קושי נפשי הוא לצערנו שקוף. ברור לי שאם היה מדובר בילד עם מוגבלות נראית לעין כביכול, אז הייתה לו עדיפות מסוימת, והאחים האחרים היו צריכים להבין שיש פה צורך בהתייחסות מיוחדת. ולתת להם גם מענה, כמובן. אבל ככה זה בחיים.. בעיני הרוב לפחות. לא יודעת אם גם בעינייך.

וברור שמס האחים קשור באופן ישיר הרבה פעמים ליכולת של ההורים לפצל קשב ולהגיע לכל ילד.

ילד שמגיע למצב שהוא זועק להוריו בצורה כזו. גם אם לא מדובר במס ילדים גרידא, ברור שמשהו חסר לו. בסיסי מאוד.

ויתכן ומדובר גם בדיכאון קליני שהיה צריך טיפול מיוחד מעבר לעניין רגשי. אבל אי אפשר להגיד שבמקרים כאלה, להביא עוד ילדים לעולם למרות.. לא משפיע. כי זה כן.

זו דעתי.

דיכאון או מחלת נפש אחרת חייבים לטפל.

וקושי נפשי לא שקוף. הוא מתבטא בקשיים חברתיים, מצבי רוח, הרגלי אכילה , מצב לימודי. ברור שרואים את זה. יכול להיות שהורים מחוסר ניסיון לא הצליחו להבין רמת קושי או דחיפות טיפול. נגיד את האמת, זה נורא קשה לקבל שילד שלך חולה במחלת נפש או רוצה להתאבד.

ברור שאם הורים רואים שהם לא עומדים בעומס, חייבים לעצור ילודה.

מצד שני לא נראה לי שבמשפחות קטנות יותר ילדים מתאבדים פחות או סובלים פחות או אפילו מקבלים יותר צומי...

אני באמת רואה את זה. במשפחות גדולות את כל הזמן חושבת מי צריך מה. במשפחות קטנות זה כאילו ברור מאליו שילד יקבל יחס אז פחות שמים לב ובסוף הוא לא מקבל אותו.

לא תמיד יש את שפה משותפת.

ומה שחשוב זה לא כמות הזמן אלא יכולת הכלה. ועמידה לצד ילד.

וילד גדול לא אמור לחיות סביב צומי של הורה. זה לא תקין. הוא גדל וצריך לפתח עצמאות. אם הוא חי סביב צומי של הורה ואין לו רצונות של עצמו , הוא חייב טיפול.

בנוסף בגיל ההתבגרות רוצים לצאת לפיצה פה ושם, רוצים בגדים יפים וגדלים כל הזמן, כל זה צריך לפרנס.

לא שאני מבטלת את זה שצריך להיות עם היד על הדופק...

ולא תמיד זה קשור ליחס מההורים, לפעמים ההורים עושים הכל ועדיין הילד במקום לא טוב.

אני לא חושבת שזה קשור למספר הילדים, אלא לחלוקת הקשב כשיש תינוק קטן (ואז עוד אחד..) ולפרשנות של המתבגר לסיטואציה.

להיות עם יד על הדופק לזה אני מתכוונת בלקחת אחריות. אבל לא מספיק להיות מודעים, צריך שזה יכנס למערך ההחלטות (במכלול רחב של שיקולים)

תראי בהודעה שכתבתי לפותחת התייחסתי בדיוק לזה, שההחלטה בידי ההורים כך או אחרת.

דבר שני את בהריון!!

זו תקופה ככ מטלטלת...

גם הורמונלית רכבת הרים

גם השינויים כל הזמן הפיזיים,הרגשיים,ההורמונליים

גן המיחושים

גם הכבדות

גם החום

גם הצורך הפנימי נפשי הזה להתכנס ולהתכונן

אל מול הצורך של הבית והחופש הגדול- לתת ,להעניק

גם המחשבות והחששות והדאגות שמלווים כל הריון-לשלום העובר,לסידורים סביב הלידה,ללידה..

זה דורש המון המון המון

ורגשית זה די סוחט..

יש לזה תפקיד מדהים וחשוב לקראת המתנה הגדולה והחדשה וזה נועד להעביר אותנו תהליך ולהכין אותנו ואת הילדים לשינוי ולמתנה הגדולה..

ומקווה עוד להרחיב על זה..

אבל זה באמת מאוד סוחט

וזה הגיוני ככ ככ ככ

וצריך לתת לזה את המקום

ולא לנסות להיות סופר ומן..

לשחרר..

ובתכלס הילדים מרגישים אותנו..

והם תוהים מה קורה כאן

והם מנסים לזעזע אותנו טולי

לבחון את התגובות שלנו

לראות שאנחנו עדיין יציבים בתוך המערבולת הזו...

וזה קשה גם...

אני ממש זוכרת איך בדיוק לפני שנה

בסוף ההריון הרביעי

בת ה4 הבכורה הייתה מחורפנת

והיא מזכירה לי את הבכורה שלך

מאוד חדה

מאוד רגישה

מאוד יודעת להרגיש אותי ולהיטלטל איתי

ולהפעיל אותי

והיא כמה פעמים התפרקה וצרחה והתחרפנה

ואני ככ ריחמתי עליה

גם פתחתי על זה כאן שרשור

שאוי כמה שהיא עוברת וכו וכו

וכל פעם כמעט בכיתי איתה

ואז ערב אחד שבעלי ראה את זה

הוא פשוט שם לה גבול ברור

ואמר לה נחרצות שלא מתפרקים ככה

ואני לא זוכרת מה בדיוק

וזה אסף אותה

ואחכ הוא גם יצא איצה לזמן איכות כדי שיהיה גם את הצד הזה

אבל זה היה פשוט מעולה...

ואני משווה בין החופש הגדול שעבר לנוכחי וזה הבדל שמיים וארץ...

כמה הייתי גמורה,מותשת,מבולבלת, מוצפת גדושה לגמרי רגשית מהחששות והתכנונים והדאגות וכו וכו

והילדים הרגישו עת זה נמובן..

עכשיו כמובן שזה שונה והגדולה שלך כבר בגיל ההתבגרות.. או מתחילה אותו..

אבל בסוף מבחוץ אני יכולה לחשוב שהייתי מחייכת ואפילו מתייחסת קצת בהומור לניסיון שלו להתגרות בי בצורת דיבור הזו ובתוכן דלה אבל ברור שבתוך הסיטואציה הזו זה ממש מטלטל ודוקר כמו שכתבת...

ומה שכתבת שבתוך כל הסיטואציה הזו אתם עדיין משקיעים בילדים את כל כולכם זה מטורף בכלל...

ולגבי התוכן של האמירה - בעניין אחר @קמה ש. המדהימה אמרה לי על הבכורה שלי- לגבי כיבוד הורים שהתייעצתי כאן- לא מסבירים למה פשוט קובעים עובדה צריך להקשיב להורים,לפעמים קשה לך בוא נחשוב איך להתגבר..

אז אחלי זה יכול להתאים גם כאן-

אפילו בתוכך רק.. אנחנו מחליטים לפי התחשוה שלנו מתי ללדת וכמה ()כמובן הכל תלוי ברצון הקב"ה( אבל זה לא שאלה או החלטה שהילדים נכנסים אליה ובוא נחשוב מה יכול להקל עליך בתוך הסיטואציה הזו..

אני מקוהה שהצלחתי להסביר..

וגם @קמה )משום מה לא מתייג לי( כתבה לי באותה הזדמנות להתחבר לרצון של הטוב של הילד- אז גם כאן אפשר אולי יותר להכניס לשיח בבית שהכל תלוי בקב"ה כמה ילדים הוא נותן לנו וכל ילד זה מתנה עצומה ואיזה נס שהוא נתן לנו את ההריון אנחנו ככ מודים על זה לה' ומתפללים שתהיה לידה קלה ורק טוב לתינוק..

להכניס את הפן הזה..

ועוד משהו-  הרצון שלך לילדים הוא ר ככ בריא וטוב וחשוב ומרגש, ממש רצון של חיים, אז אל תשפטי את עצמך ותרגישי שזה לא בסדר,להיפך!!

והשיקולים.. צריכים להיות רק התחושה שלכם כמה אתם מצליחים לתפקד כהורים ולא איך הילדים יתייחסו לעצם הוספת האח..

זה באמת-דברים שרואים מכאן לא רואים משם- זה לגמרי הכי בריא שזו נחלטה של ההורים בכלל בלי להכניס לשיקולים את דעתם של הילדים(

(אגב ,אמא שלי התייעצה איתי אם ללדת עוד ילדים- זה היה ממש מוזר ואני שמחה שלא נשרטתי מזה אבל זה הרגיש לי מאוד לא בריא.. ואמרתי לה שזה החלטה של אימהות..😅 הייתי בת 14)

ובאמת נשמע ממש כמו משפט של גיל ההתבגרות... שנועד להקפיץ אותך..

ממש לא נשמע שאתם לא משקיעים או נמצאים מספיק- ממש לא.. להיפך- תני מקום לעצמך, להכנות ללידה.. תשחררי...

ועוד חיבוק גדול!!

את נשמעת אמא מדהימה שיודעת בדיוק מה הילדים מרגישים וממש מרגישה אותם...

ואת כותבת שיש להם קשר טוב סה"כ זה מדהים-דילגתי על זה בהתחלה,

לפי מה שקראתי אחכ ואיך שהרגשתי לגבי זה חשבתי שהם כל הזמן במשקעים, אז אם לא ויש להם קשר מיוחד אז בכלל טת יכולה להיות רגועה...

קחי בחשבון שאת הורמונלית.. וזה באמת משבש..

טחגבי מה שרשמת לגבי מספר הילדים ומה שהוא מרגיש- נשמע שעיקר העניין זה התחושתיות... אם למשל היה לו רק עוד אח אחד והוכ כל הזמן היה מפריע לו ומציק לו תחושתית אז הוא גם היה מתוסכל...

ולגבי החלום שלך- אם את בקצה החלון - זה ממש הגיוני גם לנסות ללדת רצוף גם אם הטלטלה תהיה קצת ארוכה..  זה מתנה לכל החיים...

אבל בכל מקרה הייתי דווקא משקיטה את זה עכשיו לגמרי בתוך הראש , זה סתם תכנון עתידי שמערבל את המחשבות ולא מסייע כרגע להירגע אלא

רק מעצים את המחשבות וההתלבטויות..

אז לשים בצד..

ולהתמקד בהכנה שלך ללידה- זה הכי חשוב..

וכשהילדים יקבלו את השדר שאץ דואגת לעצמך ורוגע שלך הם יירגעו ייתר ויותר..

רציתי להודות לכן מאד מאד על כל התגובות שכתבתן לי . עזר לי לקרוא שאולי אלה משפטים שאופיינים לגיל התבגרות . וגם נתתן לי חומר למחשבה עם מה שכתבן , לגבי הבחירות של ההורים . ממש מודה לכל אחת ואחת שלקחה מזמנה וכתבה . הייתי רוצה להגיב לכל אחת אבל שבת עוד מעט והכל אבל שתדעו שמאד עזרתן !

ורוצה להמליץ על טיפ שעוזר לי במצבים כאלו.

קודם כל לא לענות באותו רגע.

גם אם אמר משהו לא צנוע/ חצוף/ פרטי וכו.

כשילד זועק ממעמקי ליבו. תני למוגלה לצאת כמו שעשית.

אח"כ תני יום יומיים בלי להתייחס בכלל לאירוע. תני יומיים לכל הכעס/ תסכול/ אכזבה/ בהלה שלך לבעבע ולהירגע.

אח"כ אם יש עוד נפגעים בסביבה ועוד שותפים לאירוע חוץ מהילד המתפרץ ואלייך אז לפנות אליהם ולוודא מה מצבם ואם צריך טיפול/ שיחה.

האם מספיק רק שיחה שלך או לערב גם את אבא, יועצת או מחנכת אם זה קשור לבי"ס.

למשל במקרה שלך אם האחות שמעה את כל זה. אז לקחת אותה לשיחה לתת לה לאוורר רגשות.

אולי את לקחת א. האירוע קשה אבל מבחינתה זאת סתם עוד מריבה. אולי הפוך.

לתת לה לבטא את המקום שלה, ולא להסגיר את המקום שאת נמצאת בו.

לתת לה לספר את הסיפור שלה בעצמה.

אחרי שאת יודעת שאין נפגעים נוספים באירוע, להגיע לתחושות והמחשבות שלך ולפרק אותם לאט לאט.

עדיף בכתיבה אבל לוודא שאת משמידה ראיות אח"כ..

מה מפריע לי:

* דיבור לא צנוע

* השפלה של האחות

* הבת הגדולה נמצאת במקום לא יציב במרקם המשפחתי

* אולי טעינו בקריאת המציאות ואני זיהינו את המצוקה

* אולי לא טיפלנו ולא השקענו מספיק בטיפול שלקחנו אותה

* האמירה שלה מתערבת לנו בהחלטות שהם מאוד מאוד זוגיות ולחלוטין לא משפחתיות.

* בהחלטה על הילד הבא, המצוקה שלה עלולה לגבור על הרצון שלי לילד נוסף ואולי בגלל זה אחליט לא להביא ילד נוסף.

כמובן כל זה דוגמאות שממחישות איך כשמפרקים את התחושות והמחשבות לתתי סעיפים- כל סעיף בנפרד פחות מאיים.

עכשיו כשהאירוע אפשר לומר מאחורייך- ממליצה לך לעשות את התרגיל הבא על מנת להיערך לפעמים הבאות שתתיקלי במשהו שמערער אותך.

תקראי את ההודעה הראשונה שלך פה ותפרקי אותה לנקודות כמו בדוגמה שנתתי.

תקראי שוב ושוב עד שתהיי בטוחה שכיסית את כל הנקודות. (ואם יש דברים שלא כתבת פה אבל כן הרגשת- תוסיפי אותם לרשימת הנקודות)

עכשיו כשיש לך את שני הדברים מול העניים תדאגי מ1 עד 10 מול מה את מרגישה יותר חלשה ומכווצת וחסרת אונים לעומת מול מה טת מרגישה מאותגרת, חזקה, ועם אמונה שנצלח את המשבר.

מול האירוע כמכלול או מול הנקודות המפורקות?

בד"כ כשמפרקים לנקודות אפשר למצוא 2-3 נקודות שהן הפחות מאיימות. שאני יודעת בוודאות שאצלח אותן ואפילו אולי יש לי כבר תוכנת פעולה.

למשל דיבור לא צנוע- אולי אתם כבר בתהליך על זה ואת רואה מגמת שיפור. אז הייתה לילדה נפילה קטנה ואת מאמינה בה שהיא תחזור לדרך המלך והכל בסדר.

אולי את יודעת מאחים גדולים יותר שזה מאפיין גיל ויעבור לה כמו שבא.

או אולי דווקא הנקודה של ההחלטה על הילד הנוסף תהיה לך קלה יותר לעיכול- כי הנקודה משקפת לך שמה שבטוח זה שההחלטה בידיים שלך ולא של אף אחד אחר.

אולי ממקרים אחרים בעבר את יודעת שכשההחלטה בידיים שלך את מסוגלת לקבל החלטות מורכבות ולהיות שלמה ובטוחה איתן ואז הכל מסתדר.

אז גם אם היום את לא יודעת מה תחליטי, את יכולה להיות רגועה ובטוחה שיהיה לך טוב עם ההחלטה.

לכל אחת יש את נקודות החוזק והחולשה שלה, אין אמת קבועה מה קל ומה קשה לכל אחת. אבל בד"כ מה שמשותף לכולנו כחולשה אנושית, זה לעשות בליל מכל התחושות יחד ואז גם נקודות שאנחנו יודעים שיש לנו יכולת להתמודד איתם, בתוך הבליל אנחנו לא מוצאים את הדרך ומרגישים אבודים וזה גוזל מאיתנו המון כוחות נפש, ממש אפשר לראות פיזית איך הבטן מתכווצת והפנים נפולות.

אחרי שזיהינו את הנקודות שאנחנו כן יכולים להתמודד איתם נפריד אותם ברשימה משאר הנקודות ונרשום לידם את דרך הפעולה או המחשבה שיעצימו אותנו מול אותו אתגר.

למשל מול המחשבה שאולי עבור האחות טוב היה אם אחותה לא הייתה באה לעולם, אפשר לרשום את המחשבה שהכל מאת ה', שהאתגר בהתמודדות עם האחות יכין את הבכורה טוב יותר לחיים. כנראה זה הדרך שה' בחר עבורה וגם אם אנחנו לא יודעים למה, אנחנו בטוחים שרק טוב יצא מזה.

וככה על זו הדרך.

נגיד מול החוצפה אפשר לרשום עשר דברים שטובים בה. זה יעזור להסתכל עליה בעין טובה ויגמד מאוד את העובדה שהיא התחצפה עד שנוכל לסלוח על זה.

עכשיו מול הרשימה שנותרה- קודם כל כבר מקבלים כח נוסף. גם כי היא התקצרה וגם כי הצלחנו לפצח כבר כמה נקודות אז תחושת ההצלחה תתן לנו כוחות נוספים בהתמודדות.

בסוף בסוף, אם יש נקודה בלתי פתירה שלמרות שנתת לזה זמן, ולמרות שניסית לחשוב בכמה כיוונים עדיין את לא מוצאת דרך פעולה וזה עדיין גוזל ממך כוחות נפש- טוב להתייעץ עם מישהו נוסף. זה יכול להיות עם אבא או חברה טובה שיודעת להרים ולתמוך.

חשוב שזה לא יהיה מהמעגל אנשים שקשור לילדה. אף אחד שמכיר אותה ומדבר איתה מדי פעם לא צריך לשמוע עליה דברים שקשה לך להשמיע. לכן פחות כדאי להתייעץ עם סבא וסבתא או שכנה וכו'.

אלא אם את יודעת בוודאות מוחלטת שהם יעשו את ההפרדה בין זה שלך קשה איתה בסוגיה מסויימת לעומת מה שהם חושבים/ מרגישים כלפיה.

נושא נוסף שחשוב לשים לב אליו לדעתי, זה אחרי שהכל נרגע ואנחנו מצליחים להתמודד וכבר לא מקווצים מול האירוע ואולי גם דיברתם עם הילדה על חלק מההיבטים כחלק מתכנית ההתמודדות, אז לדבר איתה על עצם זה שהיא הוציאה הכל.

חשוב לעודד ילדים להוציא. אמנם אולי יש דרכים יותר ראויות כמי בשיחה פנים מול פנים עם ההורים או בכתיבה ולא בהתפרצות, אבל אם התחושות שלה לא יצאו החוצה לפני כן בצורה מבוקרת והאפשרויות הן או להמשיך לאגור, או להוציא, אז טוב שהיא הוציאה.

אולי גם לעודד אותה שאתם קשובים לתחושות שלה ושהיא מוזמנת לשתף אתכם גם בתחושות קשות ושאתם תצליחו להכיל את זה ולעזור לה להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלה.

כתבו פה באמת הכול אז אני רק רוצה להוסיף,

אצלנו מה שעוזר לפעמים כשיש "הצפה", זה לשים אטמי אוזניים, אפילו לחצי שעה.

הילד/ה המוצפ/ת שומע הכול באופן יותר עמום, ואת עצמו טיפה יותר בקול.

אז הוא פחות מוצף וגם מרגיש צורך לדבר יותר בשקט (כי לעצמו הוא נשמע חזק) ולפעמים זה משפיע גם על כל הסביבה.

לפעמים צריך לעשות פסק זמן - לא כעונש אלא כאוורור, ואז האמוציות נרגעות.

ואם יש לה באמת צורך ביותר מרחב, כדאי לחשוב איך לאפשר לה את זה.

אם אפשר חדר לבד, ואם לא אז שתהיה לה איכשהו פינה משלה, לשינה או לתחביב שלה (ראיתי כל מיני פתרונות יצירתיים לזה, מחיצות או וילונות וכאלה שתוחמים אזור קטן)

זה יכול להיות פינת ישיבה או אפילו סתם פוף או שולחן וכיסא שתחומים איכשהו (אפשר גם במרפסת או בחצר אם יש) שהיא יכולה להתרחק מכל ההמולה כשקשה לה.

גם אם היא לא תשתמש בזה הרבה, העובדה שדאגתם לה לפינה משלה אומרת לה "אנחנו רואים את הצורך שלך".

והיא תרגיש את זה בכל פעם שהיא תהיה שם או תחשוב על הפינה הזו.

בהצלחה רבה!!

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...