משום מה הזדהיתי עם הבת שלך יותר 😥

אבל לא בקטע שיפוטי בכלל!!

אני בכורה מתוך 10 ילדים והיה לי קשה ממש ממש עם לידת כל ילד ( הקטנים בעיקר) וממש לא מהסיבות של הבת שלך...

מאמינה שאת חייבת שיחה איתה כשתרגעי

תצאי איתה למקום נחמד ותדברו

וביום יום לשים לב אם הקטנה באמת תופסת לה את המקום ןלנסות לאזן..

אני גם עם 5 ילדים וממש משתדלת שהקטנים לא יעלו על הגדולים וישתלטו על תשומת הלב...מצליחה תמיד? הלוואי אבל כנראה שלא...אין מושלם!

אני גם באה ממשפחה יחסית גדולה

ולא הייתי רוצה לעצמי כזו

אבל זה באמת יכול להיות מאתגר כילדים

ועם זאת, קשה מאוד לשמוע כאמא דברים כאלה

חיבוק ❤️

גם בעלי וגם אני באים ממשפחות גדולות ובהחלט רוצים לעצמנו כזו ומכירה עוד לא מעט אנשים כאלה.

ילד ממשפחה גדולה=רוצה לעצמו משפחה קטנה, היא משוואה ממש לא בהכרח נכונה.

חוץ מזה, חיבוק חזק, נשמע בהחלט מאתגר ומציף מאוד ואת נשמעת אמא קשובה ורגישה.

מעבר לזה אין לי כרגע מה להוסיף, אני עוד רחוקה משלב הילדים המתבגרים.

בהצלחה רבה!

שלא צריך לקחת יותר מידי ברצינות דברים שנאמרים מתוך כעס ובטח בגיל הזה.

הילדים רואים שאנחנו נבהלים או כועסים מהאמירות האלו ואז הם נבהלים מעצמם ועוד יותר נהיים קוצניים. זה לא במודע. אני בטוחה שברגעים נינוחים יותר היא כן אוהבת את אחותה. יש לי 2 בנות שגם היו רבות ככה פעם, אחת מהן עם אמירות נוראיות של "חבל שנולדת" " יותר טוב בלעדיך..." וכדו' והיום המצב ממש שונה. הן התבגרו והן חברות הרבה יותר טובות. גם על האח הקטן והחמוד שלהן היא התעצבנה עליו כמה פעמים ואמרה לו, "למה בכלל נולדת?" והיום היא יושבת איתו שעות ומקריאה לו סיפורים או שומרת עליו והם ממש אוהבים. למרות שגם היום לפעמים הוא עולה לה על העצבים היא הבינה שהאמירות האלה ממש לא במקום.

חס וחלילה להתחרט על ילד שנמצא בבטן בגלל אמירה של ילדה מתבגרת ברגע של חוסר שליטה עצמית. די בטוחה, למרות שלא מכירה אותה, שברגע שהיא תחזיק אח חדש בידיים היא תשמח מאוד.

אני הרבה זמן חשבתי שכשילדים רבים אני בתור אמא צריכה להיות כוחות השלום שלהם וגיליתי שממש לא. אני לא צריכה להעלב בשמם, אני לא צריכה להשלים בינהם. מתפקידי רק להדריך אותם כיצד להתנהג, איך לפתור בעיות בדרך בוגרת אבל בשום פנים ואופן לא לצדד באחד הילדים במריבה ולא לפתור להם את הבעיה במתן עצות לפתרון. לפעמים אין ברירה אלא להרחיק אחד מהשני, כשמדובר במכות או משהו כזה. אבל כדאי לתת להם לצאת מזה בלי התערבותינו, הם יגיעו לשלום הכי טוב. כל הזמן לשדר שאבא ואמא אוהבים את כולם אותו הדבר. סומכים עליכן/ם שאתם יודעים לדבר ולפתור בעיות בינכןם. אתם יכולים לשתף אותנו בהחלטה משותפת וכו' וזהו.

אפשר להגיד לילדה אח"כ כשהיא רגועה, את יודעת שזה מאוד לא נעים לשמוע את המשפט... תחשבי איך היית מרגישה שהיו אומרים לך ככה?

וכן לחזק את הקשר בין האחים בדרכים חיוביות, פרוייקטים ופעילויות משותפות, לעודד אותם להכין דברים אחד לשני בימי הולדת או ציוני דרך חשובים. לעודד אותם להתייעץ אחד עם השני. תחשבי איך ילדה בת 12 מרגישה כשאחותה הקטנה באה לשאול אותה איזה שמלה יותר מתאימה? או אם היא יכולה לעזור לה בשיעורי בית. וכו' פתאום היא תרגיש חשובה. האחות המעצבנת הזאת בעצם סומכת עליה ועל העזרה שלה, אז אולי היא כן נצרכת במשפחה?

יצא לי קצת ארוך...

בהצלחה

ילדים אומרים דברים בשעת כעס ממש בלי שום מחשבה.

יש לי ילדה מהממת!! לא אפרט כאן את כל המעלות, אבל באמת משהו מיוחד, והיו לה תקופות של עצבים שהיתה אומרת משפטים מזעזעים.

ממש לא להתחרט על הילד שבדרך או על הבא בעז"ה. הילדים לא יתכננו לנו את ענייני הילודה.

כן הייתי מנסה לעזור לה עם הקשיים- לדאוג שהקטנים לא יפריעו לה, לשקף לה את העניין התחושתי שכל אדם חווה את העולם אחרת והיא חווה אותי יותר בעוצמה ולכן מה שלאחרים נראה התנהגות סבירה, לה זה ממש מציק. אבל זה לא שהאחים הקטנים אוביקטיבית תמיד מציקים. אבל כן אתם מבינים את הקושי ורוצים להקל עליה.

וכן לדאוג לרכך לה יותר את גיל ההתבגרות, לפנק, לשלוח לה מידי פעם בזמנים של עומס עם כמה שקלים למכולת שתקנה לעצמה איזה ארטיק וכו. או פתק סתם הערכה אחרי איזה עזרה בבית או לפני מבחן בבי"ס וכו. ולשמוע ממנה אולי גם מה היא מצפה ומה יכול לעזור לה או מה מפריע לה (אבל מה באמת מפריע, להגדיר, לא להגיד מפריע לה שזלדה קיימת).

בהצלחה!!

ותפילות, שה' יכוון אתכם בעצות טובות. 

זה אמירות של מתבגרת. זה הכל. תנשמו עמוק וזהו.

המתנה הכי גדולה שאתן נותנים לילדים שלכם זה אחים. וחלק מהמתנה היא המריבות וההשלמות שלהם.  לומדים לחיות ביחד.

אני ממשפחה גדולה והייתי ממש רוצה שגם לי תהיה. לצערי כבר לא יקרה.

אבל, קיבלתי אחים והילדים שלי קיבלו הרבה בני דודים. ויש מריבות אבל זה לגמרי חלק מהחיים. 

אני מגיב ממשפחה מאוד גדולה,

היו ויהיו קשיים

אבל אני ממש מקווה שיהיה לי כוחות ודה' יברך אותי גם..

הרצון לילדים הוא ככ בריא וחשוב

וילדים מאוד מניעים אותנו אבל אני חושבת שמעבר למחשבה שלנו מה הכוחות שלנו עכשיו הם לא אמורים להשפיע על ההחלטה שלנו כמה ילדים ללדת..

ויכול להיות שמהשו קשה לו וגם שהוא מרגיש שזה מאוד מפעיל שהוא נוגע בנקודה הזו..

וזה לגמרי נשמע טבעי לגיל ההתבגרות... 

טוב שהיא מרגישה בנוח לשתף את הרגשות שלה איתך, גם אם הם נאמרו בצורה פחות נעימה.

ילדים (וגם מבוגרים) מוצאים סיבות ואשמים לבעיות שלהם, שלא תמיד נכונות.

כשילד שלי נסער ממשהו, אני אשוחח איתו לאחר שנרגע, כדי להבין מה הבעיה ולעזור לו למצוא פתרונות.

כדאי להבין מולה באיזה בעיות היא נתקלת ומהם הפתרונות האפשריים.

לגבי משפחה ברוכת ילדים:

אני מגיעה ממשפחה גדולה וחוויתי ילדות קשה, לא רק בגלל גודל המשפחה אלא גם בגלל מסוגלות הורית נמוכה של ההורים שלי.

אני חושבת שכל הורה צריך להיות בבקרה עצמית שוטפת, לא מתוך פחד או נקיפות מצפון, אלא מתוך הבנה שהורות היא דבר מורכב ועם השפעה עמוקה ומתמשכת על הילד.

אם יש מודעות ובקרה עצמית, יש גם הבנה ברורה לגבי יכולת הבאת ילד נוסף.

באתי ממשפחה של שני ילדים וכן אני זוכרת שאמרתי אמירות כאלו לאמא שלי. כי היא לא ידעה לנהל ריבים בין הילדים. אז קטן תמיד היה קטן והיה צריך לותר לו ולטפל בו מוצג שני לדעת להחזיר לו. משימה בלתי אפשרית. אגב, הרבה אנשים בגלל זה מחליטים להביא רק ילד אחד.

העניין הוא לא מספר ילדים אלא יכולת לנהל מריבות. אם קטן לא נותן לחיות לגדול הוא צריך לקבל עונש , ככל שהפרש בין ילדים גדל כך אנו יותר נופלים למלכודת הזאת. כי גם לנו בגיל ארבעים בן חמש נראה תינוק קטן ...

בנוסף , את צריכה לזכור שילדה בגיל ההתבגרות חייבת לחפש מה לא בסדר ואז לבוא בטענות . זה הגיל. מה שלא היית עושה , את לא תהיי מושלמת אף פעם. ולא חייבת להיות...

היכולת לנהל את הילדים, כלומר את ההורות - היא דבר חשוב מאין כמוהו. והוא מה שעושה את ההבדל.

לאמא שלי למשל לא הייתה את היכולת הזו באופן מלא, ואני באופן אישי מרגישה שזה מאוד השפיע עליי,מלבד העובדה שפיזית ורפואית לא מומלץ לי ללדת הרבה.. וכן, גם נפשית אני לא מרגישה שיש לי מסוגלת לנהל משפחה גדולה.

וגם מה ששאר הבנות כתבו, על העניין שמתוך כעס עולה ביקורת על ההורים. זו השלכה קלאסית של מתבגרת -  יש מכשול שעומד בפניי ומקשה עליי. מי 'יצר את המכשול? אמא ואבא. אז הגיוני להאשים אתכם. (ואגב,גם אנחנו ידענו איך ילדים באים לעולם. באנו מבית חופשי.)

. כי הרי היא לא תחשוב מעצמה שהיא צריכה לעבוד על המידות שלה ולהשתפר.

ולכן, אני חושבת שכמו שזה הגיוני הכעס שלה, הגיוני גם ללמוד לנהל את ההורות באמצעות הדרכת הורים וכו'  כדי שזה לא יקשה עלייך, במיוחד שיש לה קושי תחושתי. (אגב, גם לי יש ומעולם לא אובחנתי כנערה או ילדה)

יותר מדי נק' השקה יש לי עם הסיפור שלך 🤔

נשמע באמת מכאיב מאד.

אני מאמינה שכדי שנוכל לגשת לשוחח עם הילדה ולהכיל אותה (דבר חשוב מאד)

צריך קודם כל להתבונן איפה זה נגע בנו ולתת מקום לעצמנו❤️

אז קודם כל תנסי לבחון עם עצמך מעבר למה שכתבת, מה אמירה כזו של הבת שלך

גורמת לך להרגיש בינך לבין עצמך, אולי שאת אמא לא מספיק טובה, אולי חוסר אונים, אולי משהו אחר.

תחבקי את עצמך כי זה באמת קשה וכואב לשמוע אמירה כזאת, ובטח כשהשקעתם בילדה כל כך הרבה

ובטח כשההריון והילדים יקרים לכם...

כשתהיי פנויה בהחלט נשמע ששווה לשוחח איתה על מה שהיא אמרה ומה שהיא מרגישה❤️

לתת לה אמפתיה, וגם להציב גבולות לאמירות..

זה נוגע בעצב הכי רגיש שלנו - הילדים והילודה, וכשזה בא מאחד הילדים שלנו עצמנו - זה הכי דוקר שיש...

עכשיו אכתוב משהו שאולי לא יסכימו איתי:

לדעתי הגודל של המשפחה תלוי רק בזוג עצמו (ובקב"ה כמובן) וזהו. הם צריכים לשקול מה מתאים *להם* ולא לאף אחד אחר - לא לשכנים שלהם, לא להורים שלהם וגם לא לילדים שלהם.

יכול להיות שבשיקול על מה שמתאיל להם ייכנסו גם ההשפעות שיש לכך על הילדים הקיימים, אבל רק בהשוואה לכוחות שלהם עצמם, לא של הילדים. (בהנחה שלא נותנים לילדים לגדל את אחיהם הקטנים במקום ההורים...)

לילדים יכול להיות שיהיה קשה - אבל זה *שלהם*, והם צריכים להתמודד עם זה בעצמם, כמו כל ניסיון אחר מהשמים. (כמו למשל התמודדות עם הורה חולה חלילה...) ההורים כמובן יכולים לעזור ולתמוך אבל לא לשנות את דעותיהם ורצונותיהם לפי רצונות הילדים.

במקרה הספציפי שלכם - לי נראה שהילדה פלטה דברים בשעת כעס, ובעומק היא לא באמת מתכוונת לזה... ילדים אומרים דברים כאלה בלי סוף - אז היא אמנם עשתה את זה בקיצוניות ובבוטות, אבל זה טבעי.

(ועוד נקודה קטנה: כתבת שהיא יודעת איך ילדים באים לעולם. מתי ואיך היא נחשפה למידע? יכול להיות שזה עשה לה קצת טלטלה, וזה מה שגרם לה להתבטאויות האלה? סתם זורקת נקודה, שאולי לא קשורה...)

שורה תחתונה:

את בהיריון, וזה מצב רגיש בפני עצמו. הנושא של ילודה גם הוא רגיש. כשכואב לילדים שלנו, גם אם זה כאב רגעי, זה גם רגיש. כשילדים שלנו רבים זה מטלטל ורגיש נורא.

הכול ביחד גורם להצפה הזו שאת חשה, וזה הגיוני...

אז תני לזה לעבור, לשקוע, להירגע, ואחר כך תנסי לברר עם הבת שלך מה באמת התחושות שלה ואם היא צריכה שוב טיפול תומך. (שוב - כדי לעזור לה להתמודד עם המצב הקיים, לא כדי שתשנו את דעתכם)

והכי חשוב - להתפלל על זה...

להתפלל על זה שתזכו למשפחה בריאה בגודל שאתם רוצים,

להתפלל שתמיד יהיו יחסים טובים בין הילדים שלכם,

להתפלל שבתך הגדולה תצליח להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לה ואינו נמצא בשליטתה...

מתפללת איתך ♥️

אני מזדהה עם זה בעצמי. ובאמת חשוב להכיל אותה ולתת לה את המקום שלה, הפיזי והנפשי. ואם למשל האחות נכנסת לה למרחב האישי (הן במקום והן בגוף) - להשתדל לדאוג שזה לא יקרה.

זה כבר יכול לפתור קצת מהבעיות...

ממש מה שבאתי לכתוב..

להקנות לילדים שלהם דרך להתמודד ולא להגיד זה קושי שלהם- שהם יתמודדו.

זה קשור לגודל משפחה, לסגנון חיים, סביבת מגורים, תנאי מחיה וכו'.

יש מלא סגנונות שונים ומלא בחירות של אנשים וצריך לדעת לקחת אחריות על ההשלכות של הבחירות על הילדים שלנו.

למשל משפחה דוסית שגרה במקום חילוני לחלוטין. ההורים צריכים לקחת אחריות וללמד את הילדים איך להתמודד כשהם שונים מהחברים שלהם ולוודא שהילדים בטוב עם זה.

או הורים שרוצים לחיות במדבר צריכים לקחת אחריות על ההשלכות של זה.

או הורים שיוצאים לרילוקשיין או עוברים מדינות לעיתים קרובות צריכים לוודא שהילדים שלהם מצליחים להתמודד עם השינויים ולא לתת להם לשקוע.

ולפעמים כשרואים שילד לא מצליח להתמודד- אז ההחלטה של ההורים לא תהיה ללכת עם הבחירה שלהם בכל מחיר. וזה כולל גם החלטה להביא ילד נוסף למשפחה.

אם היית רואה ילד שלך שהולך וקמל כי הוא לא מצליח להתערות במבנה המשפחתי, והייתם מנסים לטפל עם טיפול פסיכולוגי ורגשי, והרבה אהבה וזמני איכות והכל הכל ועדיין הילד לא היה מצליח להתרומם מזה ולהכיל שינוי נוסף במשפחה, לא היית חושבת לעצור את הילודה?

לדעתי ילדים קיימים קודמים לילדים עתידיים...

לצערי מכירה מקרה התאבדות של צעירה שלא מצאה את עצמה במשפחה. לא יודעת לעומק מה ההורים שלה ניסו לעשות, אבל יודעת שהם המשיכו להביא עוד ילדים גם אחרי כמה סימני מצוקה ולמרות שהיא התחננה שיפסיקו. והיום הם מתחרטים על זה מאוד.

הם מרגישים שהיא הרגישה שבזה שהם החליטו להביא עוד ילדים הם בעצם ויתרו עליה. כמובן הפרשנות שלה שגויה אבל עם רגשות כאלו אי אפשר להתווכח וצריך לוודא שכולם במקום בריא לפני שממשיכים הלאה עם הילודה.

שלהם, אבל לא לקבוע אותם לפי הילדים.

אם ההורים למשל מרגישים שנכון להם לעבור דירה מסיבות מסוימות, הם לא יעשו משאל בין הילדים לבשןק אם הם מסכימים, נכון? הם יעשו את זה, ויעזרו לילדים שלהם להתמודד עם המציאות.

ככה בכל דבר, כולל כמות ילדים.

ההורים יכולים להחליט שנכון *להם* לא להביא עוד ילדים או לא לעבור דירה כי זה קשה לאחד הילדים, אבל הבחירה עדיין נתונה בידיהם ולא בידי הילדים.

וכמובן, זה לא פוטר אותם מתיווך נכון ומתמיכה לילדים במציאות שהם קבעו...

וילד בינתיים הולך לאיבוד,אבל   מגורים ורמת חיים באזור שלהם מצריכים שתי משכורות ? הורה צריך לותר על קריירה שלו כדי להיות בבית בשלוש? ואם זה יפגע בילד אחר שלא יוכלו לממן לו משהו שהוא צריך ?

או הורים יצטרכו לטפל בהורים מזדקנים ואז לא יוכלו לתת לילד מה שהוא רגיל? או ילד יחליט שהוא לא מסתדר עם אורך חיים של הוריו ברמה שעדיף להתאבד?

רמת חיים לא בהכרח עולה על הצורך להציל את הנפש של הילד שמתקשה. כל עוד מדובר במקרה קיצון שמצריך התגייסות משפחתית והתייחסות מיוחדת. גם לא כל מימון למשהו לילד אחר. תלוי מאוד במה מדובר לדעתי.

נגיד להורים אין מקצוע מכניס ומשכורת אחת פשוט לא תספיק. או אפשרות שלהם זו שכונה זולה שהיא הרבה פעמים שכונה עם פשע , כל מיני אנשים עם בעיות וכו'

במקרה של אמאשוני תיארה,  לפחות יש להם עוד ילדים. אם הם היו נכנעים לה, רב הסיכויים שהיא עדיין הייתה מתאבדת כי לא נראה לי שהם זרקו בית או ילדים על ילדה אובדנית, אבל הם היו מפסידים ילדים אחרים שנולדו. אולי גם הייתה סוחטת אותם בעוד נושאים.

לדעתי אם מישהו מאיים שהוא יתאבד במקרה ולא יצייתו לו, בעיה שלו. או שהוא לא יעשה את זה כי זו סתם סחיטה או שהוא יעשה את זה בכל מקרה כי בעיה היא בראש שלו ולא בסביבה.  למה לא בסביבה? כי על אנשים מתעללים ואכזריים לא מאיימים בהתאבדות כי לא אכפת להם ... מאיימים על מישהו שאפשר לעשות לו מצפון...

אבל אני לא בטוחה שאותה ילדה איימה בבתאבדות כמו שהיא זעקה שמר לה ורע לה.

ילדים במשפחות גדולות יכולים ללכת לאיבוד לפעמים. זה נשמע כנו מקרה קיצון, אבל גם אם הרבה לא מגיעים לידי מעשה, יש הרבה נושרים למשל שזה הסיפור שלהם.

ושכונה זולה לא חייבת להיות שכונת פשע. זה יכול להיות גם פריפריה

ויש גם השם, שזן ומפרנס את מי שדואג לבניו.

לא יודעת, פחות מתחברת לגישה שלך. קושי נפשי הוא לצערנו שקוף. ברור לי שאם היה מדובר בילד עם מוגבלות נראית לעין כביכול, אז הייתה לו עדיפות מסוימת, והאחים האחרים היו צריכים להבין שיש פה צורך בהתייחסות מיוחדת. ולתת להם גם מענה, כמובן. אבל ככה זה בחיים.. בעיני הרוב לפחות. לא יודעת אם גם בעינייך.

וברור שמס האחים קשור באופן ישיר הרבה פעמים ליכולת של ההורים לפצל קשב ולהגיע לכל ילד.

ילד שמגיע למצב שהוא זועק להוריו בצורה כזו. גם אם לא מדובר במס ילדים גרידא, ברור שמשהו חסר לו. בסיסי מאוד.

ויתכן ומדובר גם בדיכאון קליני שהיה צריך טיפול מיוחד מעבר לעניין רגשי. אבל אי אפשר להגיד שבמקרים כאלה, להביא עוד ילדים לעולם למרות.. לא משפיע. כי זה כן.

זו דעתי.

דיכאון או מחלת נפש אחרת חייבים לטפל.

וקושי נפשי לא שקוף. הוא מתבטא בקשיים חברתיים, מצבי רוח, הרגלי אכילה , מצב לימודי. ברור שרואים את זה. יכול להיות שהורים מחוסר ניסיון לא הצליחו להבין רמת קושי או דחיפות טיפול. נגיד את האמת, זה נורא קשה לקבל שילד שלך חולה במחלת נפש או רוצה להתאבד.

ברור שאם הורים רואים שהם לא עומדים בעומס, חייבים לעצור ילודה.

מצד שני לא נראה לי שבמשפחות קטנות יותר ילדים מתאבדים פחות או סובלים פחות או אפילו מקבלים יותר צומי...

אני באמת רואה את זה. במשפחות גדולות את כל הזמן חושבת מי צריך מה. במשפחות קטנות זה כאילו ברור מאליו שילד יקבל יחס אז פחות שמים לב ובסוף הוא לא מקבל אותו.

לא תמיד יש את שפה משותפת.

ומה שחשוב זה לא כמות הזמן אלא יכולת הכלה. ועמידה לצד ילד.

וילד גדול לא אמור לחיות סביב צומי של הורה. זה לא תקין. הוא גדל וצריך לפתח עצמאות. אם הוא חי סביב צומי של הורה ואין לו רצונות של עצמו , הוא חייב טיפול.

בנוסף בגיל ההתבגרות רוצים לצאת לפיצה פה ושם, רוצים בגדים יפים וגדלים כל הזמן, כל זה צריך לפרנס.

לא שאני מבטלת את זה שצריך להיות עם היד על הדופק...

ולא תמיד זה קשור ליחס מההורים, לפעמים ההורים עושים הכל ועדיין הילד במקום לא טוב.

אני לא חושבת שזה קשור למספר הילדים, אלא לחלוקת הקשב כשיש תינוק קטן (ואז עוד אחד..) ולפרשנות של המתבגר לסיטואציה.

להיות עם יד על הדופק לזה אני מתכוונת בלקחת אחריות. אבל לא מספיק להיות מודעים, צריך שזה יכנס למערך ההחלטות (במכלול רחב של שיקולים)

תראי בהודעה שכתבתי לפותחת התייחסתי בדיוק לזה, שההחלטה בידי ההורים כך או אחרת.

דבר שני את בהריון!!

זו תקופה ככ מטלטלת...

גם הורמונלית רכבת הרים

גם השינויים כל הזמן הפיזיים,הרגשיים,ההורמונליים

גן המיחושים

גם הכבדות

גם החום

גם הצורך הפנימי נפשי הזה להתכנס ולהתכונן

אל מול הצורך של הבית והחופש הגדול- לתת ,להעניק

גם המחשבות והחששות והדאגות שמלווים כל הריון-לשלום העובר,לסידורים סביב הלידה,ללידה..

זה דורש המון המון המון

ורגשית זה די סוחט..

יש לזה תפקיד מדהים וחשוב לקראת המתנה הגדולה והחדשה וזה נועד להעביר אותנו תהליך ולהכין אותנו ואת הילדים לשינוי ולמתנה הגדולה..

ומקווה עוד להרחיב על זה..

אבל זה באמת מאוד סוחט

וזה הגיוני ככ ככ ככ

וצריך לתת לזה את המקום

ולא לנסות להיות סופר ומן..

לשחרר..

ובתכלס הילדים מרגישים אותנו..

והם תוהים מה קורה כאן

והם מנסים לזעזע אותנו טולי

לבחון את התגובות שלנו

לראות שאנחנו עדיין יציבים בתוך המערבולת הזו...

וזה קשה גם...

אני ממש זוכרת איך בדיוק לפני שנה

בסוף ההריון הרביעי

בת ה4 הבכורה הייתה מחורפנת

והיא מזכירה לי את הבכורה שלך

מאוד חדה

מאוד רגישה

מאוד יודעת להרגיש אותי ולהיטלטל איתי

ולהפעיל אותי

והיא כמה פעמים התפרקה וצרחה והתחרפנה

ואני ככ ריחמתי עליה

גם פתחתי על זה כאן שרשור

שאוי כמה שהיא עוברת וכו וכו

וכל פעם כמעט בכיתי איתה

ואז ערב אחד שבעלי ראה את זה

הוא פשוט שם לה גבול ברור

ואמר לה נחרצות שלא מתפרקים ככה

ואני לא זוכרת מה בדיוק

וזה אסף אותה

ואחכ הוא גם יצא איצה לזמן איכות כדי שיהיה גם את הצד הזה

אבל זה היה פשוט מעולה...

ואני משווה בין החופש הגדול שעבר לנוכחי וזה הבדל שמיים וארץ...

כמה הייתי גמורה,מותשת,מבולבלת, מוצפת גדושה לגמרי רגשית מהחששות והתכנונים והדאגות וכו וכו

והילדים הרגישו עת זה נמובן..

עכשיו כמובן שזה שונה והגדולה שלך כבר בגיל ההתבגרות.. או מתחילה אותו..

אבל בסוף מבחוץ אני יכולה לחשוב שהייתי מחייכת ואפילו מתייחסת קצת בהומור לניסיון שלו להתגרות בי בצורת דיבור הזו ובתוכן דלה אבל ברור שבתוך הסיטואציה הזו זה ממש מטלטל ודוקר כמו שכתבת...

ומה שכתבת שבתוך כל הסיטואציה הזו אתם עדיין משקיעים בילדים את כל כולכם זה מטורף בכלל...

ולגבי התוכן של האמירה - בעניין אחר @קמה ש. המדהימה אמרה לי על הבכורה שלי- לגבי כיבוד הורים שהתייעצתי כאן- לא מסבירים למה פשוט קובעים עובדה צריך להקשיב להורים,לפעמים קשה לך בוא נחשוב איך להתגבר..

אז אחלי זה יכול להתאים גם כאן-

אפילו בתוכך רק.. אנחנו מחליטים לפי התחשוה שלנו מתי ללדת וכמה ()כמובן הכל תלוי ברצון הקב"ה( אבל זה לא שאלה או החלטה שהילדים נכנסים אליה ובוא נחשוב מה יכול להקל עליך בתוך הסיטואציה הזו..

אני מקוהה שהצלחתי להסביר..

וגם @קמה )משום מה לא מתייג לי( כתבה לי באותה הזדמנות להתחבר לרצון של הטוב של הילד- אז גם כאן אפשר אולי יותר להכניס לשיח בבית שהכל תלוי בקב"ה כמה ילדים הוא נותן לנו וכל ילד זה מתנה עצומה ואיזה נס שהוא נתן לנו את ההריון אנחנו ככ מודים על זה לה' ומתפללים שתהיה לידה קלה ורק טוב לתינוק..

להכניס את הפן הזה..

ועוד משהו-  הרצון שלך לילדים הוא ר ככ בריא וטוב וחשוב ומרגש, ממש רצון של חיים, אז אל תשפטי את עצמך ותרגישי שזה לא בסדר,להיפך!!

והשיקולים.. צריכים להיות רק התחושה שלכם כמה אתם מצליחים לתפקד כהורים ולא איך הילדים יתייחסו לעצם הוספת האח..

זה באמת-דברים שרואים מכאן לא רואים משם- זה לגמרי הכי בריא שזו נחלטה של ההורים בכלל בלי להכניס לשיקולים את דעתם של הילדים(

(אגב ,אמא שלי התייעצה איתי אם ללדת עוד ילדים- זה היה ממש מוזר ואני שמחה שלא נשרטתי מזה אבל זה הרגיש לי מאוד לא בריא.. ואמרתי לה שזה החלטה של אימהות..😅 הייתי בת 14)

ובאמת נשמע ממש כמו משפט של גיל ההתבגרות... שנועד להקפיץ אותך..

ממש לא נשמע שאתם לא משקיעים או נמצאים מספיק- ממש לא.. להיפך- תני מקום לעצמך, להכנות ללידה.. תשחררי...

ועוד חיבוק גדול!!

את נשמעת אמא מדהימה שיודעת בדיוק מה הילדים מרגישים וממש מרגישה אותם...

ואת כותבת שיש להם קשר טוב סה"כ זה מדהים-דילגתי על זה בהתחלה,

לפי מה שקראתי אחכ ואיך שהרגשתי לגבי זה חשבתי שהם כל הזמן במשקעים, אז אם לא ויש להם קשר מיוחד אז בכלל טת יכולה להיות רגועה...

קחי בחשבון שאת הורמונלית.. וזה באמת משבש..

טחגבי מה שרשמת לגבי מספר הילדים ומה שהוא מרגיש- נשמע שעיקר העניין זה התחושתיות... אם למשל היה לו רק עוד אח אחד והוכ כל הזמן היה מפריע לו ומציק לו תחושתית אז הוא גם היה מתוסכל...

ולגבי החלום שלך- אם את בקצה החלון - זה ממש הגיוני גם לנסות ללדת רצוף גם אם הטלטלה תהיה קצת ארוכה..  זה מתנה לכל החיים...

אבל בכל מקרה הייתי דווקא משקיטה את זה עכשיו לגמרי בתוך הראש , זה סתם תכנון עתידי שמערבל את המחשבות ולא מסייע כרגע להירגע אלא

רק מעצים את המחשבות וההתלבטויות..

אז לשים בצד..

ולהתמקד בהכנה שלך ללידה- זה הכי חשוב..

וכשהילדים יקבלו את השדר שאץ דואגת לעצמך ורוגע שלך הם יירגעו ייתר ויותר..

רציתי להודות לכן מאד מאד על כל התגובות שכתבתן לי . עזר לי לקרוא שאולי אלה משפטים שאופיינים לגיל התבגרות . וגם נתתן לי חומר למחשבה עם מה שכתבן , לגבי הבחירות של ההורים . ממש מודה לכל אחת ואחת שלקחה מזמנה וכתבה . הייתי רוצה להגיב לכל אחת אבל שבת עוד מעט והכל אבל שתדעו שמאד עזרתן !

ורוצה להמליץ על טיפ שעוזר לי במצבים כאלו.

קודם כל לא לענות באותו רגע.

גם אם אמר משהו לא צנוע/ חצוף/ פרטי וכו.

כשילד זועק ממעמקי ליבו. תני למוגלה לצאת כמו שעשית.

אח"כ תני יום יומיים בלי להתייחס בכלל לאירוע. תני יומיים לכל הכעס/ תסכול/ אכזבה/ בהלה שלך לבעבע ולהירגע.

אח"כ אם יש עוד נפגעים בסביבה ועוד שותפים לאירוע חוץ מהילד המתפרץ ואלייך אז לפנות אליהם ולוודא מה מצבם ואם צריך טיפול/ שיחה.

האם מספיק רק שיחה שלך או לערב גם את אבא, יועצת או מחנכת אם זה קשור לבי"ס.

למשל במקרה שלך אם האחות שמעה את כל זה. אז לקחת אותה לשיחה לתת לה לאוורר רגשות.

אולי את לקחת א. האירוע קשה אבל מבחינתה זאת סתם עוד מריבה. אולי הפוך.

לתת לה לבטא את המקום שלה, ולא להסגיר את המקום שאת נמצאת בו.

לתת לה לספר את הסיפור שלה בעצמה.

אחרי שאת יודעת שאין נפגעים נוספים באירוע, להגיע לתחושות והמחשבות שלך ולפרק אותם לאט לאט.

עדיף בכתיבה אבל לוודא שאת משמידה ראיות אח"כ..

מה מפריע לי:

* דיבור לא צנוע

* השפלה של האחות

* הבת הגדולה נמצאת במקום לא יציב במרקם המשפחתי

* אולי טעינו בקריאת המציאות ואני זיהינו את המצוקה

* אולי לא טיפלנו ולא השקענו מספיק בטיפול שלקחנו אותה

* האמירה שלה מתערבת לנו בהחלטות שהם מאוד מאוד זוגיות ולחלוטין לא משפחתיות.

* בהחלטה על הילד הבא, המצוקה שלה עלולה לגבור על הרצון שלי לילד נוסף ואולי בגלל זה אחליט לא להביא ילד נוסף.

כמובן כל זה דוגמאות שממחישות איך כשמפרקים את התחושות והמחשבות לתתי סעיפים- כל סעיף בנפרד פחות מאיים.

עכשיו כשהאירוע אפשר לומר מאחורייך- ממליצה לך לעשות את התרגיל הבא על מנת להיערך לפעמים הבאות שתתיקלי במשהו שמערער אותך.

תקראי את ההודעה הראשונה שלך פה ותפרקי אותה לנקודות כמו בדוגמה שנתתי.

תקראי שוב ושוב עד שתהיי בטוחה שכיסית את כל הנקודות. (ואם יש דברים שלא כתבת פה אבל כן הרגשת- תוסיפי אותם לרשימת הנקודות)

עכשיו כשיש לך את שני הדברים מול העניים תדאגי מ1 עד 10 מול מה את מרגישה יותר חלשה ומכווצת וחסרת אונים לעומת מול מה טת מרגישה מאותגרת, חזקה, ועם אמונה שנצלח את המשבר.

מול האירוע כמכלול או מול הנקודות המפורקות?

בד"כ כשמפרקים לנקודות אפשר למצוא 2-3 נקודות שהן הפחות מאיימות. שאני יודעת בוודאות שאצלח אותן ואפילו אולי יש לי כבר תוכנת פעולה.

למשל דיבור לא צנוע- אולי אתם כבר בתהליך על זה ואת רואה מגמת שיפור. אז הייתה לילדה נפילה קטנה ואת מאמינה בה שהיא תחזור לדרך המלך והכל בסדר.

אולי את יודעת מאחים גדולים יותר שזה מאפיין גיל ויעבור לה כמו שבא.

או אולי דווקא הנקודה של ההחלטה על הילד הנוסף תהיה לך קלה יותר לעיכול- כי הנקודה משקפת לך שמה שבטוח זה שההחלטה בידיים שלך ולא של אף אחד אחר.

אולי ממקרים אחרים בעבר את יודעת שכשההחלטה בידיים שלך את מסוגלת לקבל החלטות מורכבות ולהיות שלמה ובטוחה איתן ואז הכל מסתדר.

אז גם אם היום את לא יודעת מה תחליטי, את יכולה להיות רגועה ובטוחה שיהיה לך טוב עם ההחלטה.

לכל אחת יש את נקודות החוזק והחולשה שלה, אין אמת קבועה מה קל ומה קשה לכל אחת. אבל בד"כ מה שמשותף לכולנו כחולשה אנושית, זה לעשות בליל מכל התחושות יחד ואז גם נקודות שאנחנו יודעים שיש לנו יכולת להתמודד איתם, בתוך הבליל אנחנו לא מוצאים את הדרך ומרגישים אבודים וזה גוזל מאיתנו המון כוחות נפש, ממש אפשר לראות פיזית איך הבטן מתכווצת והפנים נפולות.

אחרי שזיהינו את הנקודות שאנחנו כן יכולים להתמודד איתם נפריד אותם ברשימה משאר הנקודות ונרשום לידם את דרך הפעולה או המחשבה שיעצימו אותנו מול אותו אתגר.

למשל מול המחשבה שאולי עבור האחות טוב היה אם אחותה לא הייתה באה לעולם, אפשר לרשום את המחשבה שהכל מאת ה', שהאתגר בהתמודדות עם האחות יכין את הבכורה טוב יותר לחיים. כנראה זה הדרך שה' בחר עבורה וגם אם אנחנו לא יודעים למה, אנחנו בטוחים שרק טוב יצא מזה.

וככה על זו הדרך.

נגיד מול החוצפה אפשר לרשום עשר דברים שטובים בה. זה יעזור להסתכל עליה בעין טובה ויגמד מאוד את העובדה שהיא התחצפה עד שנוכל לסלוח על זה.

עכשיו מול הרשימה שנותרה- קודם כל כבר מקבלים כח נוסף. גם כי היא התקצרה וגם כי הצלחנו לפצח כבר כמה נקודות אז תחושת ההצלחה תתן לנו כוחות נוספים בהתמודדות.

בסוף בסוף, אם יש נקודה בלתי פתירה שלמרות שנתת לזה זמן, ולמרות שניסית לחשוב בכמה כיוונים עדיין את לא מוצאת דרך פעולה וזה עדיין גוזל ממך כוחות נפש- טוב להתייעץ עם מישהו נוסף. זה יכול להיות עם אבא או חברה טובה שיודעת להרים ולתמוך.

חשוב שזה לא יהיה מהמעגל אנשים שקשור לילדה. אף אחד שמכיר אותה ומדבר איתה מדי פעם לא צריך לשמוע עליה דברים שקשה לך להשמיע. לכן פחות כדאי להתייעץ עם סבא וסבתא או שכנה וכו'.

אלא אם את יודעת בוודאות מוחלטת שהם יעשו את ההפרדה בין זה שלך קשה איתה בסוגיה מסויימת לעומת מה שהם חושבים/ מרגישים כלפיה.

נושא נוסף שחשוב לשים לב אליו לדעתי, זה אחרי שהכל נרגע ואנחנו מצליחים להתמודד וכבר לא מקווצים מול האירוע ואולי גם דיברתם עם הילדה על חלק מההיבטים כחלק מתכנית ההתמודדות, אז לדבר איתה על עצם זה שהיא הוציאה הכל.

חשוב לעודד ילדים להוציא. אמנם אולי יש דרכים יותר ראויות כמי בשיחה פנים מול פנים עם ההורים או בכתיבה ולא בהתפרצות, אבל אם התחושות שלה לא יצאו החוצה לפני כן בצורה מבוקרת והאפשרויות הן או להמשיך לאגור, או להוציא, אז טוב שהיא הוציאה.

אולי גם לעודד אותה שאתם קשובים לתחושות שלה ושהיא מוזמנת לשתף אתכם גם בתחושות קשות ושאתם תצליחו להכיל את זה ולעזור לה להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלה.

כתבו פה באמת הכול אז אני רק רוצה להוסיף,

אצלנו מה שעוזר לפעמים כשיש "הצפה", זה לשים אטמי אוזניים, אפילו לחצי שעה.

הילד/ה המוצפ/ת שומע הכול באופן יותר עמום, ואת עצמו טיפה יותר בקול.

אז הוא פחות מוצף וגם מרגיש צורך לדבר יותר בשקט (כי לעצמו הוא נשמע חזק) ולפעמים זה משפיע גם על כל הסביבה.

לפעמים צריך לעשות פסק זמן - לא כעונש אלא כאוורור, ואז האמוציות נרגעות.

ואם יש לה באמת צורך ביותר מרחב, כדאי לחשוב איך לאפשר לה את זה.

אם אפשר חדר לבד, ואם לא אז שתהיה לה איכשהו פינה משלה, לשינה או לתחביב שלה (ראיתי כל מיני פתרונות יצירתיים לזה, מחיצות או וילונות וכאלה שתוחמים אזור קטן)

זה יכול להיות פינת ישיבה או אפילו סתם פוף או שולחן וכיסא שתחומים איכשהו (אפשר גם במרפסת או בחצר אם יש) שהיא יכולה להתרחק מכל ההמולה כשקשה לה.

גם אם היא לא תשתמש בזה הרבה, העובדה שדאגתם לה לפינה משלה אומרת לה "אנחנו רואים את הצורך שלך".

והיא תרגיש את זה בכל פעם שהיא תהיה שם או תחשוב על הפינה הזו.

בהצלחה רבה!!

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי