מריבות בין אחים, מסתקרנת...קמה ש.

בס״ד


לאחרונה אני קוראת יותר ויותר שהדרך הכי טובה כשיש מריבה בין אחים - זה לא להתערב ולתת להם לנהל את זה בעצמם. ובמקביל בשעה רגועה, ללמד איך ראוי להגיב ומה ניתן לעשות אחרת וכו׳.


רוצות להסביר לי איך זה עובד בדיוק?

לגבי מריבות פשוטות אני מבינה וזה מה שאני עושה.


אבל -

מה אם זה יורד לפגיעות פיזיות (לא מסוכנות) - צביטות, מכות וכו׳?

מה אם זה יורד למילים גסות?

או אמירות ממש פוגעות?

מה אם אתן מזהות שדברים ממש לא פיירים קורים? על גבול האכזרי?

מה אם כמה אחים מתחברים יחד נגד אח בודד?

מה אם מתחילה מריבה בין 2 אחים ופתאום עוד אח מתערב והופך את הכל ליותר מתוח וקשה?


וגם - ברמה יותר פנימית, איך אתן שורדות את הצעקות, המילים, הבכי, הפגיעות והמכות ושומרות על שוולה לאורך זמן? כשזה קורה כמה וכמה פעמים ביום? בחופש הגדול...


סיקרתן ממש...🙂

נשמעת דרך לא משהוטוב שם

להתעלם מחינוכם זה נראה

ברור להתערב ולהפרידפליונקה
גם בחוץ אם זה לא מסוכן לך ואת רואה משהו כזה צריך להתערב ולהפריד. 
אני כן מתערבת במריבות שאינן פשוטותoo
אבל לא בפרטי המריבה (מי עשה למי/ מי צודק) אלא בהפסקת המריבה- אומרת שאני לא מרשה לריב/ להרביץ/ לצעוק/ לדבר לא יפה/ להמשיך לשחק ביחד.


אם יש צורך אני מתווכת ומלמדת אחרי שהמריבה נגמרת.


לא נשמע לי הגיוני לתת למריבות לצאת משליטה, אפילו לא קצת.

מנסה לא להתערב אם זה בקטנהאור123456
תאמת ב"ה לא רבים יותר מידי
נקודה רגישה אצלנו לאחרונה...מתואמת

אני זוכרת איך בתקופת סגרי הקורונה הורים אמרו שהכי קשה להם עם המריבות של הילדים, ושמחתי שאצלנו זה כמעט לא כך.

עברו שלוש שנים (?) והמצב אצלנו בהחלט כמו המתואר

כנראה שהתבגרותם של חלק מהילדים וחידוד השוני בין האופיים גורמים להרבה טריגרים למריבות...

וזה באמת קשה לי נורא, נפשית. והמבצעים שאנחנו עושים לא ממש עוזרים... והצרחות, שמציקות לי נורא מבחינה תחושתית...


לי הכי קשה כשאני רואה שני ילדים או יותר נגד ילד אחד. במקרה כזה אני בהחלט מתערבת. לא יודעת אם עושה את זה בחכמה, אבל אני תמיד כל כך מפחדת על הנפש של הילד שלבד... במיוחד אם זה קורה יותר מפעם אחת...

כשהם רבים במכות - כל עוד זה בין שווים בכוחם (מישהו אמר תאומים? ) אני כמעט לא מתערבת. כשיש קטן וחלש אני כן מנסה להתערב. אבל זה קשה, כי זה דורש לפעמים כוח פיזי...

במריבות מילוליות אני לרוב לא מתערבת, אלא אם כן הווליום כבר מחריד את אוזניי...

בעלי בדרך כלל מזמין את הניצים לפשרה, אבל אני לא ניחנתי ביכולות משפטיות ובסבלנות כמוהו...


אבל בעיקר - אני מנסה לנצור בלב את הרגעים היפים והאחדותיים שלהם ביחד, שמזכירים לי שבעומק הם אוהבים זה את זה, גם כשהם רבים.

כמו למשל עכשיו - כשהם עושים הצגה ביחד... במיוחד שזו הצגה שנדמה שהנושא שלה אחדות


וסתם אנקדוטה שאני זוכרת:

פעם התאומים רבו ממש במכות ובנשיכות ובמעיכות. משהו איום, עד שפשוט שילחתי אותם לריב בחדר.

אחרי מחצית השעה הם יצאו מהחדר כשהם חבוקים, ושרו שיר שהם המציאו באותו רגע: "אנחנו חברים, אנחנו חברים!"

בקיצור - אצלם המכות הן לגמרי מאהבה

זה באמת מאוד קשההמקורית

והחופש הארוך לא מאפשר מרווח נשימה כמעט

אצלינו זה ממש מסלים לאחרונה, כשהם לא בגנים, ואני מבינה מזה 2 דברים:

1. בטלה ושעמום זה לא טוב. הם מחוץ לשגרה, והם משתבשים 🥴 אני רואה בחוש איך בימים שהם עסוקים יותר המצב פה יותר רגוע. ולכן אנחנו ממש עובדים בלחשוב איך ניתן לאפשר תעסוקה שתוריד את הלהבות


2. יש פה עניין של תשומת לב. כשאנחנו ממש איתם, אפילו בבית, זה פוחת ממש. לעומת זמנים שאני עסוקה בעוד דברים ואז הכל מתחרבש

ויש זמנים שהם רבים. כמובן.


אני קראתי פעם שקללות למשל זה מתוך רצון להשיג שליטה,במצב של אבדן שליטה. כביכול הילד מרגיש שאין לו שליטה על המתרחש, אז על מה שיש לו אפשרות לקחת שליטה - הוא לוקח. ובחנתי את זה קצת אצלינו וראיתי שיש בזה משהו.

אז אני משתדלת להפריד אותם לשחק כל אחד במשהו אחר מדי פעם. כדי שלא ייקחו אחד לשנייה.


ועוד - אני מבינה שככה זה אחים תכלס🤷

אני יודעת שהם אוהבים מאוד וחברים טובים מאוד, אבל קשה להם. וזו דרך שלהם לבטא את הקושי שבחוסר השגרה


תודה לכל המשיבות!מעניין אם יהיו דעות מאד אחרות...קמה ש.

בס״ד


אולי @אממאא!, סתם כי קראתי את מה שכתבת אתמול לאנונימית מהשרשור של מוצ״ש. ובטח יש עוד שכותבות על זה למרות שאני לא זוכרת מי הן כרגע...


תיוגים לתודות ❤️:

@טוב שם

@פליונקה

@oo

@אור123456

@מתואמת

@המקורית

לא חושבת אחרת מאודאממאא!
עבר עריכה על ידי אממאא! בתאריך כ"ח באב תשפ"ג 18:12

ממה שכתבו. אם המריבה הופכת לאלימה מידי אז להרחיק בין הניצים. אבל לא לנקוט עמדה או להצדיק מישהו. אלא להגיד משהו כמו, תדברו במילים לא בידיים. או אני רואה שאתם מאוד כועסים תנסו להביע את מה שאתם רוצים במילים. או בבית שלנו לא מרביצים. העיקר להיות בעד שניהם/ שלושתם... אפשר נראה לי גם להגיד להם, "זה מאוד מצער אותי לראות את הילדים שאני כלכך אוהבת רבים." אז אפשר לאמר שלא להתערב זה בעצם יותר, לא לבחור צד במריבה. ואם זה רק ויכוח אז בכלל, שיסתדרו לבד.

כשילד בא אלי, אבל אמא הוא עשה לי.... אז בד"כ אני מקשיבה ואומרת שזה באמת חבל מאוד שככה מתנהגים אחים אחד לשני. בלי לבחור צד. לפעמים שואלת אם יש לו רעיון למה אח שלו הגיב בצורה כזאת? אולי משהו גרם לו לזה? וכו',

לפעמים כשאני רואה שאח אחד מתחיל להציק לשני סתם, לפני שפורצת מריבה, אני מציעה לשני להגיד בקול 'זה לא נעים לי שאתה עושה לי ככה". נראה לי שזה משהו שממש חשוב שילד ידע להגיד, לפני שהוא מגיב במכות, כי לפעמים זה עוצר את הצד השני שרק רצה קצת צומי. וזה מאוד יכול לעזור למוגנות של הילד ככה אומרים...

מסכימה שיש זמנים שהמריבות עולות על העצבים. אבל זה עבודה פנימית שלנו וכמה שפחות נתערב ונשאר רגועים ולהפך כמה שניצור יותר שיתופי פעולה יזומים בזמנים טובים, ככה הילדים יריבו פחות. אצלי היו מריבות רציניות פעם בין הילדים, היום הם חברים טובים. היחיד שעדיין רב עם אחרים זה הקטן. יכול להיות שהם פשוט התבגרו ויכול להיות שהם הבינו שלריב לא ישיג תשומת לב מההורים אז בשביל מה?

צריך גם לזכור שמריבה היא סוג של תקשורת. אולי תקשורת לקויה, אבל תקשורת. מכירה בתים שאסור לריב בהם. לכל ילד חדר משלו. לפעמים גם משחקים משלו/ מחשב משלו. שחלילה לא יהיה להם על מה לריב. יש שקט בבית. שקט כלכך עצוב. כי גם תקשורת חיובית אין. לפעמים דוקא המריבות בונות קשרים חזקים יותר. צריך לכוון כיצד לריב, צריך לכוון להשלים בסוף, אבל לאסור את זה לגמרי, נראה לי לא בריא.

בנים הרבה פעמים הולכים מכות וזה נראה נורא מפחיד מבחוץ, אבל בשבילם זה סוג של משחק והם שוכחים מזה שניה אחרי...

חוץ מזה הורה שמכיר את הצרכים של הילדים שלו, אם זה מתאפשר, כדאי לתת להם את מה שהם צריכים (נפשית) לפני שהם מתנפלים על אח שלהם ומוציאים עליו את מה שלפעמים בכלל לא קשור אליו. לפעמים ילד רוצה זמן לקרוא בשקט ואין לו כח לרעש של האחים האחרים, אפשר למצוא לו מקום שקט לקרוא, אם יש ילד שלא אוהב שהוא מביא חבר והאחים הקטנים מתערבים כל הזמן במשחק שלהם, אז לנסות לאפשר לו לשחק לבד עם החבר ולהעסיק את האחרים במשהו אחר וכו'...  ברור שאי אפשר תמיד לתת לכולם מה שהם צריכים, וזה לא נורא נראה לי, כי זה הלמידה שלהם לחיים. ללמוד להסתדר עם מגוון של אנשים שונים מהם ועם מצבים שונים שלא תמיד מסתדר איך שהם רוצים.

אני הבנתי שהכוונה בלא להתערבפצללוש

זה שלילדים מותר לריב, מותר להם לא להסכים ןאפילו לציוק אחד על השני.


אבל כמו כל דבר אחר אנחנו צריכים ללמד אותם איך לריב.

ליצור קווים אדומים.

לא מרביצים

לא משתמשים במילים גסות

לא משתמשים במילים פוגעות.


ילדים צריכים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם ולא שיבואו לאמא השופטת ואבא השוטר

בחוםש אני לא הולכת לפי כלל אצבעאוהבת את השבת

כל פעם מה שזורם לי...כי אין שגרה אז הכל מבולגן.. גם הנהלים...


הדבר היחיד שאני י מנסה לאמץ קבוע זה לא להתרגש ש @מתואמת כתבה על זה כמה פעמים- שהם רבים אבל בלב אוהבים ואחרי שנייה שוכחים..

אז בעיקר מנסה לא להרגיש בלב בזמן המריבה על מיני דברים שליליים כמו- אוף למה הם רבים!!

אולי בגלל שלא הוצאצי אותם?

אוי היא בוכה מסכנה מתעללים בה

אויש הוא בוכה מסכן הוא סובל


אלא לנסות כמה שיותר שיווין נפש ואדישות...

וכמובן להשתדל להימנע מאלימות מוגזמת ...


עוקבת גם לראות תגובות...

וגם להשתדל לא להיות קהלאוהבת את השבת

כמו שהבנתי שגלית גלבוע אומרת אם אין קהל אין הצגה..


בהצלחה לכולנו!!

החופש תכלס מזמן את זה..

נכון, הכי חשוב זה מה שהאמא מרגישה בפניםמתואמת

אם המריבות גורמות לה לנקיפות מצפון (אצלי זה בעיקר: "אוף, אני אמא לא טובה אם הם רבים ככה") - זה שדר שעובר לילדים בסופו של דבר, ואז זה יוצר מעגל בלתי נגמר, כי הם כאילו מרגישים צורך לתת אישוש לתחושות האלו, ואז ממשיכים לריב...

לכן עדיף לפתח תחושות של שוויון נפש ומעין אדישות.

הלוואי שנצליח

זה ממש נכון!קופצת
ושורש הבעייתיות במריבות,  ובחיים בכלל..
מנסה לחשוב:קופצת

במריבות רגילות- כמו שכתבת. אפס התערבות.

במריבות רציניות יותר (האמת שב"ה אין הרבה בשלב הזה, חחח שלא יתהפך עלי כמו אצל @מתואמת) - אנחנו כן דורשים להפסיק, אם כי לא נוקטים צד.


ילד שרוצה התייחסות לטענות שלו כלפי אחיו - יודע שהוא צריך לבוא לספר לנו ולא להחזיר מכות.

תודה לכל מי שהצטרפה וענתה!קמה ש.

בס''ד

 

@אממאא! 

@פצללוש 

@אוהבת את השבת 

@מתואמת 

@קופצת 

 

ממה שקראתי כאן, אז זה די דומה למה שהולך אצלנו.

חשבתי שיש כאלה שממש נוקטות בגישה של לא להתערב כלל, אף פעם (או כמעט אף פעם) ופחות הצלחתי להבין איך זה עובד. 

 

תודה ❤️

לדעתי אי אפשר לא להתערב בכללהמקורית

תיווך הורי הוא ממש חשוב, ובין אחים אפילו יותר

תארי לך למשל ששני ילדים רבים כי אחד הציק לשני. ואמא לא מתערבת. בכלל. לא מפרידה, כלום. וזה שהציק אולי גם יותר חזק. או אפילו הפוך.

לילד עלולה לצאת תחושה ממצב כזה - שלאמא לא אכפת שפוגעים בו. כי ילדים הרי לא סתם רבים. מישהו מתגרה, מתחיל והצד השני נענה.

לא להתערב בעיניי בכלל, זה מתכון להפקרות ותחושה של הזנחה.

מעניין אם יש מישהי שחושבת אחרת

אני ממש חושבת כמוך! לפחות לגבי מריבות מסוימותקמה ש.
בס״ד


אבל כבר חשבתי שאני מפספסת משהו מרוב זה שאני קוראת שהכי טוב לא להתערב... זה היה נשמע לי מכל מיני תגובות כהנחיה די גורפת...


תודה!

אז אנחנו תמימות דעים בעניין המקורית

לדעתי את לא מפספסת בכלל

אם היית רואה ילד אחר שהוא לא הבן שלך רב איתו, גם לא היית מתערבת? לדעתי חד משמעית כן. אז בעיניי אחים זה לא שונה.


לתת לילדים לריב זה לא חלק מחינוך. בעיניי. אני כן בעד לנתק את העניין מתשומת לב הורית, ואם הם כל רגע באים - אמאא!! הוא עשה ליי.  אז לנסות לתת להם צ'אנס להסתדר כדי לנטרל תשומת לב מאמא בנושא הזה,  אבל למעשה, בעיניי, יחסי אנוש טובים נלמדים מהתבוננות בעיקר וחקיינות וגם מפרקטיקה של תיווך הורי, לרוב לא תוך כדי מעשה. הם לא ילמדו מעצמם אם ניתן להם לריב ללא הרף ולא נתערב.

באמת שאצלנו למשל בחופש ההתנהלות שונה..אוהבת את השבת
לפני החופש היוממריבות עם מכות שהייתי מתעלמת עכשיו אני מגדירה שאסור שום מכה ומתערבת כל הזמן (כמובן שהם מספיקים להחטיף יפה מאוד לפני שאני מתערבת)


אבל בגלל שבחופש גם ככה הכל מבולגן והם יכולים להיות ממש הפוכים אני לא יכולה לבנות על זה שהם ידעו לעצור בזמן ולפתור בעצמם.. הם לא מאוזנים מספיק בשביל זה..

השאלה מה זו נקרא התערבותאחת פשוטה

אני לא מתערבת, לא לוקחת צד. בכלל.

אם ילד בא ומספר שאח שלו מרביץ לו אני מנחמת אותו בדיןק כמו שקיבל מכה הרגע מהשולחן.

אני משדרת לו שאמא פה שאמא רואה שכואב לו, ומצד שני לא מכניסה את עצמי בכלל למריבה, הם צריכים ללמוד להסתדר ולדעתי אני לא אמורה להיות זו שתגשר עבורם את המריבה.


גם אם ילד אחד יותר חזק מהשני, גם לילד שתמיד מרביצים לו יש צד בדבר.


טוב אבל כבר הבנו נראה לי שאנחנו בדעות שונות. וזה בסדר גמור 

אבל מה המסר פה?פליונקה

מי שיותר חזק יכול להרביץ כמה שבא לו?

אז שני יסבול בבית וירביץ למישהו אחר בבית ספר וכן הלאה... או שהוא קצת יגדל ויחשוב על פתרון יצירתי יותר להחזיר. כמו לזרוק דברים של גדול או לשבור עליו כסא...

זה שאני לא מתערבתאחת פשוטה

לא אומר שאני מאפשרת להרביץ. זה בחירה של הילד לא שלי.

וכן.. בזמני נחת אני ידבר עם הגדול שהרביץ על כמה זה לא טוב ומשפיל את אח שלו ואעזור לו למצוא פתרונות לכעס שלו.

וזה עוזר?פליונקה

יש איזשהו סנקציה אם הוא עדיין מרביץ?

שיטה הזאת נותנת שקט למבוגר כי מפסיקים לבוא אליו להתלונן. אבל העדר תלונות לא תמיד מעיד על מצב טוב. 

בטח שזה עוזראחת פשוטה

מאוד מאוד עוזר.

הם רבים בפער הרבה פחות ממה שרבו פעם.

כשאני לא הקהל שלהם הם לא משחקים בהצגה.

מריבות זה מול האמא ואני רואה את זה ממש באופן מוחשי.

ולא.. אין סנקציה, יש אמון בו שהוא מסוגל להפסיק ורוצה להפסיק ורוצה לעשות טוב באופן כללי.

כתבתי על זה דווקאהמקורית

שכשזה בא ממקום של רצון לתשומת לב והכל מתנקז אליי, אני מתנטרלת בתוך התחלה

ועם זאת, כשילדים רבים בכל זאת,אחרי שנטרלתי את עצמי מהסיטואציה כמה שניתן, אני מתערבת.

אין איך ללמוד לריב בעיניי.

הם לא אמורים לריב לדעתי. גם אם הם אחים.

הם כן אמורים להתחשב זה בזה, ולכבד, ולהצליח לנהל אי הסכמה. ואם נם לא מצליחים בכלים שנתתי להם - בשביל זה אני פה.

אולי זה לא אותו דבראחינועמית

אבל בעלי גדל במשפחה שבה זו הייתה הגישה, וכך יצא שהוא חטף מכות מאחיו שגדול ממנו ב10 שנים.

שברור לכולם שאין כאן שום איזון.

זה לא תמיד היה מכות, ההורים היו משאירים את אותו אח כבייביסיטר, וזה כמובן לא היה הצלחה גדולה.

למשל הוא זוכר אפיזודה אחת שהאח נעל אותו בחדר כמה שעות עד שההורים חזרו.

ולא היה טעם לפנות להורים, כי אם הם לא היו מתערבים במכות, בטח שאין טעם לפנות אליהם להתלונן על כזה דבר.

היום הקשר בין האחים די רעוע, הם הצליחו כמבוגרים לייצר יחסים "מכובדים" אבל אין שם הרבה קרבה נפשית.


כנראה שזה לא כמו אצלך כי לך כן אכפת ואת כן מדברת איתם על זה, ובכל זאת, חוויית חוסר האונים של האח הקטן היא רעה מאוד, ונותנת תחושה שההורים לא שם בשבילו.

אני גםתהילה 3>

מכירה סיפורים גרועים מאלה בעקבות ההנחיה הזאת

הרבה יותר גרועים ועם תוצאות כבדות גם עשורים אחר כך.

בהחלטאם מאושרת

אני לא מצליחה לתפוס את זה שילד בבית שלו - לא יהיה מוגן.

בבית הוא צריך להרגיש הכי הרבה בטחון, וגם אם להורים זו שיטה חינוכית שעובדת,זה לא הוגן לחנך על חשבון ההגנה של ילד אחר.

 

לכן גם אני משתדלת לא להעיר לילד שהרביץ - על ההרבצה עצמה, אלא על זה שהוא חדר למרחב הפרטי של אחיו.

(וגם מחוץ לבית - כשלימדתי כיתת בנים, זה היה מובן מאליו שלא נוגעים אחד בשני, אם ילד הרביץ לחבר - התגובה הטבעית שלי היתה - תתרחק ממנו! למה אתה  נוגע בו?)

לכן בכלל מפריע לי השימוש בדיונים כאלה במילה - "להרביץ"  או "מכות", נראה לי צריך לעצור בשלב שלפני, שיהיה ברור מה הגבולות ההגנתיים שמגיעים לילד!

היום שמעתי שיעור בחינוך ילדים (עוד לא סיימתי)מתואמת

והיא נתנה שם דוגמה מתי נכון לא להתערב בכלל:

במקרה שנראה שילד אחד מנצל את אחיו, אבל לאחיו לא אכפת בכלל. נגיד - ילדה שתמיד רוצה מה שיש לאחותה ואחותה מוותרת לה בשמחה.

ההתערבות היחידה - לשבח את הילדה הוותרנית על הוויתור.

אחרי הרבה שנים של תשבחות - הילדה ה"חמדנית" קינאה בתשבחות ופשוט התחילה לוותר גם היא. היום שתיהן ותרניות. (זה הסיפור שהיא סיפרה כדוגמה בשיעור)

עוד לא הגעתי לשלב בשיעור שבו היא מסבירה מה עושים במקרה של מריבות בלי ויתורים ומתוך כעס...

זאת גישה בעייתית לדעתיטוב שם

לחשוב שרק משבחים ומתגמלים התנהגות טובה, אך לא מענישים ומוכיחים כשאינה טובה.

אם אחד מנצל אחיו, יש להוכיחו על זה, ולהענישו אם נצרך ג"כ "חושך שבטו שונא בנו" - גם אם לא בהכאה ממש אבל במשהו לתחליף.

וזה בנוסף למה שכבר כתבת על התשבחות ישלים הענין.

זה מה שהיא אמרהמתואמת

ובטח לא העברתי את דבריה טוב...

אני כמעט השתכנעתי...

זה מרגיש לי מסוכן בשביל האחות ה"טובה"אם מאושרת

יש לי ילד כזה ותרן, ואנחנו עובדים איתו הרבה על זה שלא תמיד יוותר.

וחשוב לדעת לעמוד על שלו.


מבחינת הילד השני- זה באמת עובד כמו מה שכתבת.

אבל אני חוששת על הילד הוותרן שעלול להפסיד את ה"עמוד שדרה " שלו. ואפילו מבחינת מוגנות- חשוב שיהיה לו את הידע איך לא לוותר תמיד

גם אני חשבתי ככהמתואמת
אבל היא הסבירה שם איך לפחות במקרה שלהם זה היה מצוין גם לילדה הוותרנית, ולא גרם לה להיות רכרוכית. (אבל כמובן, כבר לא זוכרת בדיוק את ההסבר 🙈)
מעניין!אם מאושרת

ממש מעניין לשמוע איך.

אם תוכלי לכתוב מה שאת זוכרת- אשמח ללמוד

מקווה שאצליח לחזור לשיעור בקרוב...מתואמת
וואי מה זהאמאשוני

לא הייתי מדרבנת מישהו מנוצל שימשיכו לנצל אותו.


במקסימום זה לא להגיד כלום לילד המנוצל, לתת לו לגבש לבד את ההרגשה שיש פה משהו לא תקין ואז את היכולת לומר לא.

אבל לטפח את הויתור שלו?

זה בכלל לא מעשה טוב.

ויתור טוב זה ויתור שנובע מעמדה נפשית של כח ושליטה על הסיטואציה.

למשל כשאני יודעת שאני צודקת בויכוח אז אני לא אשמיך להתווכח כי אין עניין.

או כשילד קטנטן מרביץ לך או לוקח לך משהו ואתה לא כועס עליו כי אתה יודע שיחסי הכוחות ביניכם תמיד לטובתך.


ויתור רעל רקע חולשה הוא לא חיובי בעיני בכלל ולא הייתי מטפחת אותו תמורת כל הון.

אם יש משהו שהכי חשוב לי להקנות לילדים שלי זה עוצמה וחוזק פנימי.

זה לא לטפח את הוויתורמתואמתאחרונה

אלא לטפח את האופי הטוב.

(אוף, אולי לא הייתי צריכה לכתוב את זה, כי לא העברתי נכון את הדברים...)

בדיוק קראתי בשבת עצה של משהי בעלון הידברות -טלטלולי

ומאד אהבתי את העצה !

בגדול, לא מתערבים במריבות.

המסר בבית הוא שמותר לריב.

אבל יש כללים למריבות. ואם הילדים

עוברים על הכללים- שם ההורים מתערבים.

היא כתבה שני כללים-

אסור להרביץ ואסור להשפיל.

לכל משפחה מן הסתם יהיו כללים קצת אחרים,

דברים שהם בנפשם של ההורים.

אבל בגדול זה הכיוון.

הרגשתי שזה מאד עושה לי סדר. 

בקשר ללא להרביץרבע ל7

פסיכולוגית אמרה לי שלא כדאי לקבוע כלל כזה כי קשה מאוד לעמוד בו וגם ילדים "צריכים" את זה

(אני לא לגמרי זוכרת בדיוק מה היא אמרה)


אפשר לקבוע שאסור להרביץ לאבא ואמא/ שאסור לנשוך / שאסור למשוך בשיער וכו

למה אסור להרביץ לאבאאחינועמית

ולאח הקטן מותר?


סליחה על השאלה...

ברור שיש כאן גם עניין של חוצפה, אבל האם האח הקטן שווה פחות?

בעיני אין מה להשוותבארץ אהבתי

בין אחים נדיר שאין מכות. זה ככה בכל הבתים שאני מכירה. זה לא רק אחד גדול לאח קטן, לרוב זה הדדי. לא נעים, אבל לא משהו שאפשר לאסור לגמרי. לפחות ממה שאני חווה ומכירה.

מכות להורים זו דרגה אחרת לגמרי, וזה משהו שצריך להיות מחוץ לתחום. (היתה אצלנו תקופה שהבן שלי היה מרביץ לי כשהוא כעס עלי. זה גם קורה לפעמים. אבל זה צריך להיות ברור שזה אסור ברמה אחרת מאשר מכות בין אחים. ב"ה הצלחנו לעצור את זה איתו. לא מיד, אבל היום זו ממש לא אופציה מבחינתו...)

אם יש לך טיפים איך לעצוררבע ל7
אשמח לשמוע
האמת שניסינו בכמה כיווניםבארץ אהבתי

ולא יודעת מה באמת הכי עזר לו להפסיק.

אני אנסה לשחזר ולפרט יותר, אבל היום כבר לא אספיק. מוזמנת להזכיר לי בהמשך, אם אשכח לחזור ולהגיב פה...

כי ברור לי שהם צריכים גם להרביץ אחד לשנירבע ל7
האח הקטן לא ככ קטן ובדכ הוא המתחיל אצלנו בבית


ברוראחת פשוטה

למה אין מצוות כיבוד אחים? ויש כיבוד הורים?

האבא גידל את הילד לא האח הקטן שלו

מכירה את השיטהאמאשוני

אני לא חושבת שנכון לנסות אותה בכל מצב.

תמיד בהדרכות הורים כשמראים דוגמאות זה על דברים פשוטים. לאהכשיד יחסי כוחות לא שוויניים בעליל.

בין שני הילדים הגדולים שלי הרגשתי שזה ממש לא נכון להפעיל את השיטה. עד כדי חשש לפגיעה מינית. (לא מכוונת מצד הבן, אבל הוא לא כיבד שום גבול שקשור לאחותו, אז למה שיכבד גבול שקשור לגוף?)

פעם תפסתי אותו מנסה לפתוח לה את הדלת של המקלחת שהיא נעלה כדי לברוח ממנו. (יש לנו מנעול שניתן לפתוח מבחוץ למקרה שאחד הקטנים יינעל את עצמו.

כלומר הנעילה עובדת בהחלה ובני הבית מכבדים את הפרטיות אחד של השני ומונעת פתיחה של הדלת בתום לב.


בקיצור אמרתי לעצמי אם הוא כבר משתמש בזה בעת מריבה מה מנע ממנו לעשות את זה בזמן שהיא באמת מתקלחת או בשירותים כדי לעצבן אותה??

הבנתי שעם כל הכבוד להדרכות אני צריכה להבין מה נכון לילדים שלי.


בפועל עבדתי איתם בדרך של שיחות בנפרד.

עם הילדה שהיא הקטנה לחזק את הביטחון והדימוי העצמי שלה כל הזמן. פשוט על הזמן.

שהעיטוף שעוטפים אותה יגבר על ההטרדות וההשפלות שהאח מכניס לה.

ועם הבן עבדנו קשה על גבולות, כבוד הזולת, אחריות שמה שיוצא לנו מהפה לא יפגע באחרים.

השתמשנו הרבה בהשאלות מהעולם הפיזי.

למשל אמרנו לו- האם כשאתה זורק אבן, אתה יכול לומר בעיה של השני שהאבן פגעה בו וכואב לו עכשיו?

אתה מבין שהאחריות היא שלך. אז אותו דבר כשאתה צוחק על כישלון שהיא חוותה או הפעילה שיקול דעת מוטעה.

הוא כל הזמן היה טוען שזה לא פוגע ובעיה שלה שהיא נפגעת. אז עבדנו איתו המון על לקיחת אחריות.


בנוסף נתנו לשניהם משימות משותפות סופר מאתגרות שבשביל להצליח בה הם חייבים לסמוך אחד על השני ולחזק ולא להקניט.

למשל הקפצתי אותם לאיקאה עם רשימת קניות (דברים פשוטים יחסית) וסימנתי להם באיזה מחלקה לדעתי אפשר למצוא כל דבר.


עכשיו להתמצא באיקאה זה ממש לא פשוט. הם לקחו מפה והיו צריכים לשים לב טוב איפה הם.

מצד שני זה מקום סגור והם לא באמת יכולים ללכת לאיבוד או שיקרה איזה אסון.

הם היו עם נייד למקרה חירום אבל היו מספיק נחושים לצלוח את המשימה ולא להתקשר שאחלץ אותם.


אח"כ דיברתי עם כל ילד בנפרד לשמוע איך הייתה החוויה ועם מה הם התמודדו. זה היה מאוד מוצלח.

בנוסף אני שולחת אותם לפעמים לסבא וסבתא לבד.

בהתחלה לא הייתי שולחת אותם ביחד להורים כי להורים שלנו היה מאוד קשה להכיל את הרעיון.

אבל עם הזמן שכנעתי את ההורים לתת לזה צאנס כי כשהם לא בבית הם מתנהגים אחרת ולא ירשו לעצמם את המריבות כמו בבית.

וזה נותן להם חוויה אחד החיים שלהם יכולים להיות יותר מעניינים ביחד ולא אחד נגד השני.


לגבי שתי הבנות בנות 6, 9 היום. אני רואה שהדרך הכי טובה היא להתעלם מהמריבות. הן מסוגלות להסתדר לבד כי למרות פער הגילאים לקטנה יש חוסן ועוצמה אז הן משתוות אחת לשניה מבחינת יחסי הכוחות אז זה בסדר.


במריבות שבין בת ה6 לבין הקטן בין 2.5 אני כן מתערבת כי הגדולה מבינהם לא מצליחה להבין את המניע לפעולות שאח שלה עושה (כמו לנשוך) הם צריכים עדיין את התיווך שלי כדי להבין ולתמלל את הרגשות והצרכים אחד את השני טשל עצמם ואז בד"כ הפיתרון מגיע מהם.

ועוד הערהאמאשוני

(לא נותן ביריכה להגיע לסוף התגובה כדי להוסיף שם..)

תמיד מה שעודד אותי זה שאמא שלי הייתה מתארת את המריבות בין שני האחים הגדולים שלי. הם היו עושים מעשי זוועה אחד לשני. לא יודעת איך ההורים שלי שרדו את זה. באמת.

למשל פעם אח שלי הוביל את חברה של אחותי כאילו לבית שלנו והוא באמת הוביל אותה ללול תרנגולות והוא שכנע אותה להיכנס ואמר לה שככה במושב גרים וצריך להיכנס דרך התרנגולות כדי להגיע לבית שלנו ואז היא נכנסה והתרנגולות קפצו עליה והיא נבהחלה ובכתה נורא. (אנחנו גדלנו לתוך זה אז לא פחדנו בכלל היינו רגילים שתרנגולות קופצות עלינו..)

ופעם אחותי זרקה לאח שלי אוסף נדיר של גולות שהוא אסף בשקידה רבה כמה חודשים..

בקיצור טוב שכשנולדתי הם היו גדולים 😁

אבל היום הם החברים הכי טובים בעולם.

אח שלי שוטר ביחידה מובחרת ואחותי חרדית בכלל והם אוהבים אחד את השני אהבת נפש עזה.

לקנא בקשר שלהם...


 

אז זה עודד ומעודד אותי שקשר של מריבות בגיל ילדות יעבור מתישהו.

הרבה יותר קשה וכואב זה קשר שאין בו קשר. שלא אכפת להם אחד מהשני ושאתה לא מרגיש כלפי אח שלך שום ריגוש. הוא יכול ליפול ואתה לא תתעלם. זה הכי קשה וכואב.

כל עוד איך שהם רואים אחד את השני זה מדליק אותם, אז יש עוד פוטנציאל להפוך את ההידלקות הזאת למקום חיובי בע"ה עם הרבה עבודה והכוונה.

והרבה תפילות. להצליח לכוון ולגדל אותם נכון. כל אחד להשקות מספיק ולהתאים את הטיפול הנכון כדי להצמיח אותם בע"ה למה שהם עתידים להיות ויצליחו לממש את הפוטנציאל של כל אחד מהם.

אמהות לבנים מתבגרים- עדיף לבן בכור. האם אתם מעיריםאביגיל ##

לתפילה??

אצלנו הנהגתי כלל בבית שקמים עד השעה 8:15

לכולם. גם למתבגרים וגם לקטנים יותר. כמובן גם לעצמי (זה מאוד מפתה להשאר במיטה בחופשים)

אבל את הבן המתבגר הגדול- בן 15 אני צריכה להעיר מלאא פעמים וזה מתיש אותי וגם מכניס אווירה לא טובה בנינו

מצד שני אם אני אעזוב אותו ואתן לו לקום בשעות מאוחרות, ברור שכולם בעקבותיו...

אשמח לשמוע מה קורה אצלכן

אצלנוoo

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)


ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+


כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

בן הגדול תמיד קם לבדפילה

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אנחנו מעירים אותםמתואמת

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

לא בן בכור אבל יש כמה בנים בגילאי 15-22אורי8אחרונה

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

מחנך שצועקנשימה עמוקה

כבר איזה כמה שבועות שאני מרגישה שהבן שלי בן ב9 לא כהרגלו. הוא קצת יותר משתובב ומתחצף, יש לו מין תיקים כאלו בעיניים ואפילו קרה שהגבתי על משהו בצורה לא הכי מכילה והוא התחיל לבכות.

מדובר בילד סופר מתוק וחברותי, שנראה שהכל טוב לו ולא נותן לדברים להשפיע עליו. הוא אהוב על החברים שלו ויש לו קסם אישי. הוא תמיד מסתדר עם הדברים ולעולם לא מקטר.


כששואלים אותו איך היה בבית הספר/בפעילויות תמיד עונה סבבה ונראה מבסוט. לכן היה לי ברור שמשהו עובר עליו.


לקחתי אותו לשיחה אחד על אחד ואמרתי לו שאני מרגישה שהוא לא כהרגלו וכמה שאני אוהבת אותו ואשמח לשמוע מה קורה איתו כי אני יודעת שגם לו פחות נחמד במצב הזה ואני רוצה לעזור לו.


הוא סיפר שיש שני דברים שמפריעים לו. יש 3 ילדים בכיתה שלוקחים לו דברים וזורקים אותם מאחד לשני. הם קרעו לו מחברת וחטפו לו את הכיפה וזרקו מעליו כמו קוף באמצע. הוא ממש היה עצוב כששיתף את זה וזה ממש עשה לי כווץ' ענק בלב והרגשתי את תחושת ההשפלה שלו. טען שהוא לא עשה להם כלום מראש והם עושים את זה בלי סיבה. הוא יודע גם להשתובב עם חברים אבל אף פעם לא עושה דברים כאלו שפוגעים בילדים.


הדבר השני שסיפר היה שהמחנך שלו בשבועות האחרונים ממש צועק. תיאר שהמחנך צעק על הילד שיושב לידו כי הוא דיבר בתפילה ואמר שהוא ממש פחד מזה ואחר כך ביקש לצאת לשירותים כי הרגיש שהוא צריך להירגע. הוא לא צועק עליו ישירות, אלא על חברים אחרים. הוא סיפר את זה עם דמעות בעיניים ואמר שזה גורם לו לפחד מהמחנך.


עכשיו, הנטייה הטבעית שלי במקרים כאלו שעולים בכיתה היא לפנות למחנך ולדבר איתו ישירות על מנת שיהיה מודע ויתערב באירוע. אבל עכשיו אני תקועה. לא יודעת אם נכון לפנות למחנך ולומר לו שהבן שלי מפחד כי הוא צועק. וגם לא בטוחה שהבן שלי ישתף פעולה עם המחנך לגבי הילדים שקשה לו איתם, בגלל שהוא לא סומך על המחנך ככה.


כמובן שלבינתיים אמרתי לו כמה אני שמחה ששיתף אותי ועכשיו אני יודעת מה עובר עליו. ניסיתי לחזק אותו כמה הוא חזק בפני עצמו ולהשתתף איתו ברגשות הקשים שעולים מתוך הסיפורים שלו.


אבל אני ממש רוצה לעזור לו מעבר ואשמח להצעות מה הדרך הכי נכונה לעשות זאת. לפנות לרב? לפנות להורים של הילדים הספציפיים? ליועצת?

קשה לשמוע שהילד שלנו עובר דברים כאלה...מתואמת

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.


נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

הייתי5+אחרונה

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

דילמת יום הפיג'מות השנתית124816

כבכל שנה הגענו ליום הפיג'מות ואיתו הדילמה הקבועה.

מה יותר פאדיחה?

ללכת לבית הספר עם פיג'מה או ללכת לבית הספר עם בגדים רגילים ביום פיג'מות?

הצעת הפשרה של ללבוש מכנסי פוטר וחולצת גלופה, נפסלה באמירה נחרצת:"או פיג'מה פיג'מתית או בגדים רגילים"

ואולי הפתרון לשבת על הספה ולהתלבט עד שיסתיים יום הלימודים?


*פיג'מה, לאלו שפחות מכירות את המושג, הוא בגד שנועד במקורו לשינה, אך משמש בעיקר ליום פיג'מות, כי למה לא לישון עם הבגדים...

אהבתי את הכתיבה😂יעל מהדרום

לק"י


היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

עדכון מהשטח124816

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יפה. חשיבה יצירתית😅יעל מהדרום
ועכשיו, למי יש מקלט ולא ממ"דמתואמת

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

עברנו לפני מספר שנים מדירה עם מקלט לדירה עם ממד124816

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

😅 ממש מהודו ועד כוש היה לכם!מתואמת
🤣יעל מהדרוםאחרונה
כמה אתן משלמות על משלוחי מנות לגדולים?1289

בעקבות דיון עם הגדולים יותר בבית (שלוש עשרה וחצי ו11)

כמה אתן מסכימות לשלם על משלוחי מנות לילד?

היה כאן דיון מעניין

ונשים רגע בצד את האופציה של הכסף שלהם…

ועל מה זה יושב כי אני יודעת על מה…

לא יודעת בדיוק כמהoo

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים


הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

תלוי כמה משלוחים יש בסך הכליעל מהדרום
עבר עריכה על ידי יעל מהדרום בתאריך ו' באדר תשפ"ו 9:27

לק"י

 

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

אנחנו לרוב קונים משלוחי מנות עבור מה שנותנים בכיתהבארץ אהבתי

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

זה אומר שצריך להכין כמויות אסטרונומיות של עוגיות,שופטים
לא? 🤔

אני בדרך כלל מכינה בצק פריךבארץ אהבתי

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

אוי זה מתוקשופטים

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

פה יש קצת יותר פירוטבארץ אהבתי

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

בדרך כלל את העוגיות אנחנו מכינים בשבוע שלפני פוריםבארץ אהבתי

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

בערך 5 אולי טיפה פחותחילזון 123
עבר עריכה על ידי חילזון 123 בתאריך ו' באדר תשפ"ו 17:55

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

 

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

 

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

לא זוכרת בדיוקמתואמת
אבל עקרונית אנחנו קונים מארזים של ממתקים, ומסכמים איתם שהם יכולים להשתמש בזה, ואם הם רוצים להוסיף (למשלוח גדול יותר או לכמות גדולה יותר של משלוחים) הם יכולים להכין בעצמם מאכלים (כמו פופקורן, עוגיות וכדומה) ולהוסיף למשלוחים.
10 שח למשלוחאשת מקצוע
ישלי בת 11.5 ובת 10פלספנית

בעזהי"ת

 

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

הנשה הסתבכתי עם זה באמתפה משתמש/ת

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

באמת התלבטותיעל מהדרוםאחרונה
לק"י

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

מכירות ספרי שמע חרדיים לנוער צעיר?אנונימית באהב"ה

בשביל ילדה עם דיסקלקציה.

היא אוהבת לשמוע סיפורים מוקלטים, אבל מה שיש בשוק הרגיל כבר לא מתאים לגילה...

ובבית אנחנו קוראים רק ספרות חרדית/דתית תורנית.

לא בדיוק ספריםשופטיםאחרונה

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

סקר על בנים בגילאי יסודיאבןישראל

בנים בגילאי 6-10

באיזה שעה הם חוזרים מהבית ספר/ תלמוד תורה?

ומה הם עושים אחרי צהרים/ איזה עיסוקים יש להם?

האם כל הפעילויות שלהם אחרי צהרים עם חברים או לא דווקא?

תודה ממש לעונות

זה יעזור לי ממש

רגילאבןישראל
ב8
מתלבטת בקשר לקשר של הבת שלי עם חברה שלהשופטים

שתי נערות בגיל 13, חברות מגיל אפס, צמד חמד בלתי נפרד..

לאחרונה משהו בחברה (שהיא מבית טוב וילדה טובה ) נראה קצת חשוד, לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה הספציפית, גם לבעלי לא הצלחתי להסביר.

משהו בסגנון דיבור, בהתלחששויות ביניהן לא מוצא חן בעיני, אבל שוב לא משהו קונקרטי..


מתלבטת אם להעלות את זה מול הבת שלי, ואם כן איך.

למה לדעתכן אני צריכה לשים לב, מתי כן להתערב.


הבת שלי קצת חסרת ביטחון והחברה עזרה לה מאוד, אבל אני גם מפחדת מתלות וגם מפחדת שהבת שלי לא פתוחה לקשרים אחרים שאולי יוכלו להיטיב איתה יותר. 

אולי הן פשוט גדלו ויותר חשובה להן הפרטיות?יעל מהדרום

לק"י

 

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

 

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

יכול להיות, יש לי בת יותר גדולה ואני לא חווהשופטים
את אותו דבר בכלל
אני חושבת שלאמא יש אינסטינקטים בריאיםלפניו ברננה!

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.


יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

תודה! צפיתי בראיון איתה והיה מאוד מענייןשופטים

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אני חושבת שהיא לא עובדת דווקא עם הורים לנוער בסיכולפניו ברננה!

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה


זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..


קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

מצטרפת, גם אני חושבת שאם את חשה במשהומתואמת

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

את צודקת לגבי השיחות הכלליותשופטים

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

בהצלחה❤️ את אמא קשובה ומדהימה!מתואמת
תודה!שופטיםאחרונה
אני בעד להקשיב לאינסטינקטים5+

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

לפעמים אני חושבת שיש עלינו ההורים יותר מדי אחריותשופטים

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

אם הקשר ככ ככ חזקאוהבת את השבת

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...


מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים


בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

תודה!שופטים
עוד התייעצות על מתבגרת צעירה (בכיתה ז')אנונימית באהב"ה

הבת שלי בכיתה ז' לא הכי מתחברת לסגנון של באולפנא. יש לה שם כמה חברות שהיא הגיעה איתן וטוב לה איתן. ונשמע שהיא הכירה קצת מהבנות החדשות אבל עוד לא יצרה ממש קשרי חברות. הסגנון שם קצת שונה ממה שהיא רגילה אליו, ובאופן כללי היא ילדה שקטה יחסית לוקח לה זמן להסתגל וליצור קשרי חברות.


הלימודים שם כן דורשים השקעה, וכל שיעור שהיא מפסידה היא צריכה להשלים, אז היא לא אוהבת להחסיר סתם ביום רגיל של לימודים.

אבל כל פעם שיש פעילות שהיא לא לימודים - לא בא לה. היא הרבה פעמים מבקשת להישאר בבית, בכל מיני תירוצים.

אותי זה מבאס, כי בעיני דווקא הפעילויות שהן לא 'לימודים' יכולות להוסיף הרבה (אם באים מתוך רצון ומוכנות לקבל). אבל אני לא כופה עליה ללכת. כן נותנת לה את הבחירה וכשהיא רוצה להישאר בבית אני מרשה לה.

רק שאני אומרת לה בפירוש מה דעתי על זה.


וגם היום - המורה שלחה הודעה על פעילות שתהיה להן לכבוד ט"ו בשבט, עם בקשה שנשלח אישור הורים. לי זה נשמע ממש נחמד, אבל היא התחילה לחפש תירוצים למה היא לא רוצה ללכת. 'חם לי ללכת לשם' 'זה לא אטרקציה בשבילי ללכת לשם כי זה קרוב מידי לבית'.

אז אמרתי לה שלי זה נשמע כמו תירוצים. אני מבינה שלא בא לה, ואני לא אכריח אותה ללכת, אבל אני לא רוצה שהיא תשכנע אותי למה לא שווה ללכת לשם עם תירוצים לא באמת משכנעים...

ואמרתי גם שאני שמה לב שכל פעילות שהיא לא לימודים היא לא אוהבת.

והיא ממש כעסה עלי על מה שאמרתי. צעקה שלא רוצה לשמוע אותי וברחה לחדר....

וזה מתסכל. מה היא מצפה ממני? לא רק להרשות לה לא ללכת, אלא גם להסכים איתה שלא שווה ללכת?

באמת לא מבינה איך הייתי אמורה להגיב...

אשמח שתאירו את עיני.

הי יקרהתהילה 3>

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.


נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)


לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

 

תודה על הכיוון הזהאנונימית באהב"ה

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.


אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

זה באמת חשובתהילה 3>

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.


ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

בעיניי הפוךפילה

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

זה כיוון מעניין. אני אחשוב על זה...אנונימית באהב"ה
בעבודה אם זה לא מתאים לא חייבים ( למשל כשזה מעורב)נפש חיה.
מה עם אחרי צהריים? יושבת בבית או נפגשת ופעילה?שופטים

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

לא חושבת שהיא סובלת שם כל כךאנונימית באהב"ה

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הייאוסיללה

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

 

תודה שכתבתאנונימית באהב"ה

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אולי כדאי לנסות לעבוד איתה על קשרים חברתייםלפניו ברננה!

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.


ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

תודה! אני אנסה אולי לדבר עם המורהאנונימית באהב"ה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).


לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

ואוו זה ממש מוריד ומאוד משפיעלפניו ברננה!

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

יכול להיות שזה באמת גורם משמעותי בענייןאנונימית באהב"ה

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

אולי לשבת איתה בלי קשר לנושאמתיכון ועד מעון

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

רק משתפת פהאנונימית באהב"ה

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

וואו כל הכבוד!!אוהבת את השבתאחרונה
ןמתחברת לדברים של תהילה, שזה מאוד קשה, אבל כדאי לפתח שיח רגשי עמוק עם הבת.. לנסות תשרגי שבנוח לשתף אותך מה היא מרגישה.. זה זמן מצויין לבנות את זה לפני שיא גיל ההתבגרות וזה..


בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...

אולי יעניין אותך