היום הראשון של החופש בלי מסגרת (ראשון) היה לי ממש קשה- בקושי הזמן זז לי, הם רבו, לא הסתדרו, השתוללו…רדפתי אחריהם שישימו תחתונים ואז הם מתפשטים ורצים בכל הבית… כשהשקעתי בהם, כ״כ התאמצתי שהתעייפתי ממש, וכל שניה הסתכלתי על השעון ושיוועתי להתאוורר בקניון..
אז הזעקתי את אמא שלי אלינו…
כשאמא שלי הגיעה זה פשוט עולם אחר!
היא קמה ברוגע וסבלנות, הם מחפשים אותה בחדר;)
נותנת לי לישון ומפנקת ואיתה אני יכולה להיות עוד קצת הילדה הקטנה.
היא חותכת להם פרי על הספה במקום עוגיות ןשטויות שאני נותנת, הם יושבים סביבה ומתנהגים למופת… כשהיינו איתם במשחקיה, היא נתנה לי בטחון ושכל ובמקום לרדוף אחריהם אמרה לי לשבת ולהסתכל עליהם ולתת להם ביטחון ועצמאות ולשמור על עצמי!
כשישבנו איתם לפיצה וגלידה היא אמרה להם לשבת יפה אם הם רוצים לאכול גלידה והם אשכרה לא קמו (בניגוד אלינו אני ובעלי שאי אפשר שניה לשבת לאכול איתם- אנחנו מזיעים, הם משתינים עלינו בקשת- סליחה על הביטוי…, תמיד רצים ובורחים ומשתוללים ועושים מה שאסור). בנוסף, היא בישלה לנו ארוחת צהריים מושקעת, הם לא עולים עליה ולא מנצלים אותה וכאילו משוועים לגבולות ולאהבה שהיא נותנת.
אמא שלי קוסמת?!
מרגישה שבא לי שתשאר אצלנו מלאאאא לכל החופש!
אני לבד מרגישה אבודה, ופה היא מתקתקת עבודות בית, מעמידה ארוחה והכל בסבלנות ואהבה לילדים.
