כמה ימים לתלמ, אשר למרות החלום ללידה טבעית , מתוכננת בו לקיסרי אלקטיבי עקב הערכת משקל גבוהה לצד העובדה שבוצע בי ניתוח קיסרי חירום לפני כשנתיים .
הולכת לעבודה , צירים .. מתחזקים.. מתזמנת .
מגיעה כאובה לביח, פתיחה 1, אין מחיקה, מקבלת חדר עמ שאם יתפתחו צירים אנותח במהלך הלילה במקום ברביעי (למה לא אנותח פשוט עכשיו דוקטור?- כי אין לנו מקום אלא אם כן יהיה דחוף, ואם לא, נעשה כמו שקבענו לך ברביעי).
מקשיבה לרופאים , מבקשת הערכת משקל חוזרת לבדוק אם בכל זאת יש סיכוי לדעתם ללידה טבעית , סיכוי לא גבוה כלל- תינוקת במשקל של 4+, מסוכן לך גברת . תסמכי עלינו.
מחכה.
חולפות כמה שעות בהן כלום לא קורה ואנחנו מדמיינים את שחרורנו הביתה וחזרתנו ברביעי, פתאום ציר חזק וכואב, ועוד אחד ועוד אחד, אני בוכה ואומרת לבעלי שמשהו בי מאותת שלא ייתכן שהגוף שלי מתכונן בצורה ככ טבעית למשהו שאמור להיעצר על ידי מהלך לא טבעי אחר . בעלי אומר לי שנעשה מה שאני מרגישה, אני תוך כדי בכי יורדת לבדיקת פתיחה שוב, פתיחה 5 ומחיקה 100.
הרופאים שואלים מתי אני מוכנה להיכנס לניתוח ומופתעים לשמוע ״אני מנסה ללדת״.
לפני כן אני שואלת את הרופא מה הסיכון של קיסרי חירום אם יהיה, לעומת האלקטיבי, ושומעת תשובה של ״בחירום עקב המהירות ייתכן כי רופא יפגע באיבר סמוך לרחם וכו״ + ״סיכון של חצי אחוז קרע ברחם בעת צירי הלחץ (כולל העובדה שנדיר שלא עולים בזמן על הקרע אם קורה)״.
בסדר דוקטור, מוכנה לחתום על הסיכון , חותמת על טופס הסכמה לTOLAC.
מועברת לחדר לידה ושם מרגישה שפשוט כל מיילדת מצדיעה לי ואומרת שעשיתי בחירה נכונה, אין שמחה כהתרת הספיקות.
בשעות הלילה הפתיחה מתקדמת ל7, לוקחת אפידורל ונרדמת, קמה לסירוגין, פתיחה מזדחלת, בעלי איתי ואמא בדרך. בשעה 5 לפנות בוקר מגיעה לפתיחה מלאה ומתחילות הלחיצות הכואבות, (היי לא ידעתי שצריך בכלל ללחוץ, הם לא יוצאים לבד בצירי הלחץ??, בלידה קודמת הגעתי לפתיחה מלאה אבל הבן שלי לא התברג אז נותחתי). עוברות 3 שעות של לחיצות, בהן לפעמים אני נותנת את כולי, ולפעמים בקושי לוחצת כי יש בי פחד מפתיחת הצלקת שמונע ממני ללחוץ ולהישמע לטבע.
לאחר 3 שעות המיילדת המדהימה מבקשת מהרופא הבכיר הארכת זמן כי הראש ממש עוד שנייה בחוץ, הרופא לא שש אבל בכל זאת נותן עוד חצי שעה, ואחכ עוד חצי שעה, עד שבא בהחלטיות ואומר ״אנחנו פה בפתיחה מלאה ארבע שעות , קדימה לחדר ניתוח מייד!!״.
המיילדת- דוקטור ננסה וואקום? הראש שלה ממש פה איתנו ,
הרופא- ממש לא, לא מסכן אישה עם עבר ניתוחי בלידה מכשירנית.
אמא ובעלי צופים בי מובלת לחדר ניתוח חירום , בעלי בוכה כבר מהתמוטטות עצבים שכל זה היה בסוף לשווא, וששוב ניתוח חירום אחרי 15 שעות של כאב תפילות ותקוות.
בתוך חדר הניתוח מגיע בכיר נוסף, מציג עצמו כמנהלו של הרופא הבכיר שלא רצה לנסות וואקום, ואומר ״שלום יקרה, בכל זאת ננסה פעם אחת משיכה. אם היא לא תצא אנחנו מנתחים מייד״.
אני רואה את כל הרופאים מתגודדים , גל ייאוש מגיע- הנה חדר הניתוח שבו לפני שנתיים שלפו את בני, הנה שוב קיסרי..
עוצמת עיניים וזועקת בלב להשם ״הרופאים לא פה, אף אחד לא פה, רק אתה , בבקשה תוכיח לי שזה מסתיים אחרת״.
הרופא מודיע שגוזר חתך חיץ , מלביש את הוואקום ומבקש ממני ללחוץ, אני לוחצת הכי חזק שבעולם תוך כדי שהרופא מושך, ותוך כדי צרחת אימים של כאב, לחץ אדיר פוקע , ומונחת עליי הבת שלי שיצאה במכה אחת במשיכה הזאת, ראש, גוף וחבל טבור.
אני בהלם, שואלת כמה נקרעתי, ״אין קרעים חוץ מהחתך למרות שהתינוקת במשקל כמעט 4, מזל טוב אמא״.
רופאה מתמחה יוצאת להגיד לבעלי ולאמא שתופרים אותי אבל לא בגלל ניתוח, ולהראות להם בובה במשקל 3.900 שהחליטה להגיח טבעי בסוף.
כששואלים אותי למה פתאום אני בוכה ממש, אין בי מילים להסביר המילים ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים״.
תודה לריבונו של עולם, ולמי שקראה ❤️
