אני אתחיל בזה שהיא נמצאת בטיפול רגשי ועוד טיפול גופני שאמור לאזן התנהגותית גם.
היא בת 6 והיא הורסת לכולם. וכמעט כלללל הזמן. היא משחיתה לאחותה הקטנה את הדברים, לוקחת תמיד את הדברים שלה, מרביצה לה בלי סוף. אין מצב ללכת לשירותים בלי שיתפתח משהו. אני קמה בבוקר רק לצרחות כי היא מציקה לקטנה. ובקטן בן שנתיים היא גם מתעללת.
היא לוקחת בלי סוף דברים מאחרים, מהגן, מבתים של חברות. מאיתנו. כל שניה נעלם לי עוד משהו. אני נועלת קבוע את הדלת של החדר שלנו כי אחרת אם אני לא שמה לב היא נכנסת ולוקחת דברים, תכשיטים שלי. לאחרונה גילתה איפה הארנק שלי ולקחה לי שטרות. אני חייבת להחביא חצי מהבית ממנה כל פעם מחדש.
היא לא הגיינית בעליל. אוכלת עם הידיים, מוצצת אצבע. סיוט לשכנע אותה להתקלח. ברמות שאנחנו מקלחים אותה רק איזה פעמיים בשבוע. לא נעים להיות לידה בכלל. היא בעלת אופי עקשני ואנטגוניסטי והמטפלת מלמדת אותנו איך לעקוף את זה כדי לא להתעמת איתה אבל גם כשאנחנו מצליחים זה לא הופך את השהות איתה לנעימה. לא נסענו שבתות למשפחה במשך חודשים רק כדי למנוע מתח אצלם שיגרם בגלל ההתנהגות שלה. בבית אנחנו יכולים לשחרר יותר.
היא מקללת אותנו חופשי. בורחת ממקומות- מהבית לגן, מהקייטנה לבית... לקחה לנו את המפתחות אפס של הבית, וגם נעלה אותנו פעמיים מחוץ לבית כשהיא רצה קדימה מהאוטו כדי להשיג אותנו ולנעול. היא בכוונה מדליקה את האור בחדר של הילדים בבוקר כדי להעיר אותם מוקדם. היא מדליקה לנו את האור בחדר בשבתות אם הגענו לחיכוך איתה.
היום הורדתי לה סטירה. ואני בדמעות שאני כותבת את זה כי הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה את זה שוב בחיים. סיפרתי למטפלת שלה שסטרתי לה 4 פעמים בעבר והיא אמרה שאני חייבת לשלוט בעצמי לא לעשות את זה יותר. באמת בשנה האחרונה שהיא הייתה בטיפול נמנעתי וכשהרגשתי שאני מאבדת שליטה הלכתי לחדר להירגע. אבל עכשיו פשוט לא הצלחתי. מצאנו אצלה 250 שקל שהחביאה, היא השמידה את העציץ האהוב עליי במרפסת, הרסה לאחותה את היצירה. אני גם פולטת דברים שממש נוראיים "למה את גונבת לי כסף? מה הבעיה שלך?" וזה מתוך כעס נוראי וזה כאוס שפשוט לא ייאמן.
אנחנו מנסים ליצור איתה זמני איכות ובכללי משקיעים בה המוןןןןן. זה יצר לי מצפון שבקטנה אני לא משקיעה רבע מזה, וכל תשומת הלב הולכת לגדולה. אז פעם ב משתדלת גם לפנק את הקטנה במשהו, לקחת כמה רגעים של זמן לבד איתה, להביא לה איזה שרשרת שהיא ביקשה הרבה זמן. אבל הגדולה פשוט לא מאפשרת לה כלום!! היא מקנאה ומשמיצה את אחותה הקטנה. לוקחת לה את הרגעים הבודדים של תהילה. ובסוף כמובן לוקחת לה את השרשרת ההיא ומחביאה... למרות שלה יש הרבה הרבה יותר זמן איתנו, השקעה וכו.
נכון, לפעמים יש רגעים טובים. כשאני מקריאה לה סיפור ואנחנו מתכרבלות יחד. או כשהיא חמודה לאחים שלה ודואגת להם. אבל זה פשוט לא קורה מספיק כדי לשנות אווירה.
מרגישה כאילו היא שואבת ממני את כל כוחות החיים. אני כן אוהבת אותה ואכפת לי ממנה, רוצה שיהיה לה טוב. לכולנו. אני מרחמת עליה, כי היא כנראה לא מאמינה בטוב שבה אם זה מה שהיא מוציאה מתוכה. אין לי איך להסביר לכן את כל המאמצים שלי לעזור לה להוציא את הטוב. התחלתי טיפול ונאלצתי להפסיק כי זה פשוט המוןןןן. היא בשני טיפולים בשבוע וגם בעלי ואני היינו חייבים עזרה מקצועית. פשוט קורסת. אין לי כח. אין לי נשימה.
כל כך רוצה להיות אמא מיטיבה ולא מצליחה.
הלוואי שתתחילי לראות את הפירות של כל ההשקעה הזאת! 
איזו חוויה לא נעימה