את נשמעת אישה מהממת.

הדברים שאת מתמודדת איתם לא פשוטים בכלל ונקרא שאת מודעת לעצמך ובוחנת את עצמך ואת ההתנהגות שלך.

בהצלחה רבה רבה

ליבי איתך 

האמת שחיבוק זה מה שאני זקוקה לו הכי הכי.. כי את התחושות הקשות האלה אין לי את מי לשתף חוץ מאת בעלי.

אז תודה לך על חוסר השיפוטיות והתמיכה!

עם מה את מתמודדת. נשמע ממש ממש קשה

חיבוק גדול. את אמא מדהימה ואת בתוך התמודדות לא פשוטה

הרבה כוחות!!!

איזה אמא מדהימה את!!

האמת הייתי הולכת לאבחון, לא נשמע רגיל בכלל

נראה לי את המצפון תזרקי לפח מהר, לא על הסטירה ולא על הרגשות שלך, את אנושית ומתמודדת ומשקיעה את כל הכוחות שלך, מעריכה אותך ממש!

אין לי עיצות פרקטיות להתמודדות, אבל נראה לי שאת זה את מקבלת מהמטפלת של הילדה, נכון?

לגבי הקטנים יותר, אולי יש אפשרות ליצור זמן שהגדולה לא בבית בכלל ואז תוכלו להיות איתם 100%?

נניח לשלוח אותה לחוג או משהו, או להוציא את הקטנה מהצהרון יום אחד לטובת זמן עם אמא/ לרשום את הגדולה לצהרון ואת הקטנה לא, משהו כזה...

מדברת על השגרה, לא על החופש כמובן.

וחיבוק גדול! הלוואי שתתחילי לראות את הפירות של כל ההשקעה הזאת! 

נשמע שאת מגיבה באיפוק מטורףףף!!

ושאת שבעת אכזבה ועצבים ממנה.

יש לה דברים טובים כלשהם? כישרון למשהו?

כי נשמע שיש לה חסך מטורף שאותו היא ממלאה בכל מיני דרכים לא תואמות גיל,

אפילו די מתוחכמות.

היא שומעת מילות אהבה? שבח?

נשמע שבתוך תוכה היא מקנאה בקטנה שמקבלת אהבה באופן טבעי,

וזה גורם לה לרצות להרוס לה.

וזה גם מוביל לעוד הרס מולכם.

אני מנסה לדמיין מה הייתי עושה לו הייתי במצבך.

האמת קודם כל, שזו עוגמת נפש אדירה.

זה שאת לא יכולה לצאת לשום מפגש משפחתי, כי את לא יודעת מה הסרט שיהיה איתה, זה חנק נורא.

ובטח שזה לא גורם לך לאהוב אותה עוד.

אבל אולי הייתי כן פשוט לוקחת את הכסף בלי להגיד כלום.

או נגיד שואלת אותה "מה יעזור לך להתקלח"? ועושה צעדים הכי מדודים בזה.

השאלה הגדולה היא גם מול אבא.

האם גם מולו היא מרגישה הכבשה השחורה?

או שלו יש יכולת קבלה גבוהה יותר?

כי אם היא מרגישה חוסר קבלה משניכם זה ממש קשה.

ושוב, אני סופר מבינה אותך.

זה מגיע על כל דבר קטן שהיא עושה שהוא חיובי

"איזה כיף שאת משמחת אותו, איזה כיף שאת אחותו הגדולה"

"איך את אוהבת לעזור ולעשות כיבוד אב ואם! ממש מקל עליי שהחזרת את הקניות למקום"

וכן על זו הדרך.. מפרטת את המחמאה ולא רק "איזו מתוקה"

ואכן ב"ה שיש אבא בסיפור... יש לו סבלנות שאין דברים כאלה. אבל גם הוא מאבד את זה איתה לפעמים, שזה מעיד על כמה שקשה. הוא פשוט לא מגיע לתחושות כמו שלי. הוא גם טוען שהוא היה בנדיט בתור ילד אז הוא פחות נבהל ממני.

וזו התמודדות לא פשוטה בכלל.

יש לי ילד שההתמודגות איתו לא פשוטה ואני יודעת בוודאות שזה שילוב של הפרעות קשב שיש לו וכתוצאה מזה מאוד קשה לו להתמיד בדברים והוא תזזיתי מאוד וזה קשוח אבל זה מתאזן עם הגיל לפחות אצלו וכן זה יוצר הרבה תיסכולים והוא חווה הרבה כישלונות..

ולגבי המחמאות חשוב שהמחמאות יהיו מושלכות על האישיות שלה למשל היא שיחקה יםה עם אחותה אז לא להחמיא רק איך שיחקתם יפה או איזה אחות גדולה טובה את אלא לתת מחמאה על האוםי שלה למשל איזה מתחשבת את ,עדינה ,רגישה ,קשובה וכו.. וכשעושה משהו לא טוב אם את צריכה להעיר ולהגיב אז שיהיה הפוך לא על האישיות שלה. וזה דברים שנבנים לאט לאט. אני בטוחה שבסוף תהיה לכם ממנה הרבה נחת.

נשמע קשה בטירוף, כל הכבוד לשניכם. את אמא מהממת.

עשיתם אבחון? 

נשמע ממש ממש קשה!

יש לי קרובת משפחה בערך באותו הגיל, שגם היו להורים שלה המון אתגרים איתה. לרוב התנהגות כזו נובעת מקושי אצל הילד. הם הלכו איתה לפסיכולוג ילדים. הוא ממש מלווה אותם ונותן ךהם כלים, והמצב איתה ממש ממש השתפר. לא יודעת אם פסיכולוג הוא בהכרח הכתובת כאן, אבל חושבת שכדאי להיעזר בגורמים מקצועיים.

נשמע מאתגר ולא פשוט, מקווה שעם כלים נכונים הנצב ישתפר.

את הספר 'ילדה נוף'

גם אני מתמודדת עם ילדים קצת מאתגרים

וזה פשוט עשה לי טוב לראות שהתחושות שלי שיא הלגיטימיות ונורמליות.

חיבוק ❤️

וגם לזכור שהיא רק בת 6 ואם היא עושה נזקים ודברים בעייתים, לנסות למנוע את זה מראש ופחות להאשים אותה. יש ילדים בני 6 שעדין צריכים הכוונה צמודה.

סטירה לילדה היא לא רק מעשה בעייתי לכשעצמו, היא גם בוודאות משפיע לרעה על ההתנהגות שלה וכך גם אם מבקרים או כועסים עליה הרבה. זה מעגל התנהגותי, ההורים כועסים והילד ממשיך בהתנהגות שתגרום לכעס הבא. ההורה צריך להיות אחראי לשבירת המעגל הזה.

זה ברור לי שהאחריות שלנו לשבור את המעגל.. אנחנו מנסים, לדעתי זה די ברור ממה שכתבתי.

וזה קצת פשטני לכתוב שלנסות לא להאשים אותה. ברור שאני לא רוצה להאשים אותה. אם היית מבינה כמה פעמים *ביום* היא לוקחת מאיתנו דברים/כסף, היית מבינה שזה לא פשוט להגיב בכל אותם הפעמים בצורה הנכונה.
 

למנוע מקרים? גם, די בלתי אפשרי לחשוב על הכל. אני נועלת את הדלת של החדר שלנו, זה די למנוע. אבל זה בכלל לא מספיק. אם אני מחביאה ממנה את המשחקים של אחותה, היא תהפוך את החדר שלהן בשקט בלי שאני אשים לב עד שהיא תמצא.

אם אני מוצאת את עצמי מתעצבנת עליה יותר אצל ההורים כי שם אי אפשר לזרום איתה כמו בבית, אז אני פשוט לא נוסעת אליהם. אבל עד מתי אפשר ככה?! גם לי יש צרכים והמחנק הזה להיות בבית כל שבת לא בהכרח הגיוני.

אז כן, אני מונעת התמודדויות, אבל זה ממש לא פשוט.

פעמים ביום? 10? 50?

יש לי ילד בן כמעט 13 עם הפרעת קשב, בימים של חופש או שבתות אני צריכה להזכיר לו לא להציק לאחיו הקטן בין 10 ל30 פעמים, רוב הפעמים נטולות כעס או ביקורת, אלא הנחיה/ תיווך/ הסבר. זה מה שהוא צריך עדין בגיל שלו. זה השתפר ומשתפר כל הזמן. בגיל 6 לא היה לו אח קטן ולכן זה לא היה מורכב כמו אצלך, לה יש 2 אחים קטנים והיא עדין קטנה בעצמה וזקוקה להכוונה צמודה.

כדאי לך לחפש התאווררויות שלא מאתגרות אותך מולה.

להגיד לה להגיב כך וכך כאילו זה הכי פשוט, נשמע לי בעיקר מתסכל.

התיאור שלה הוא קלאסי להפרעת קשב משמעותית לילדה בת 6, אם יש הבנה שהתנהגויות בעייתיות יחזרו על עצמם שוב ושוב, אפשר להתרגל להכווין ולהסביר שוב ושוב.

ובעבודה שלי אני פוגשת המון ילדים עם הפרעות קשב בגיל שלה.

נשמע שיש כאן משהו מעבר.

התסמין העיקרי של הפרעת קשב הוא אימפולסיביות לעומת קליטת מסרים איטית, זה יכול לגרום לילד בן 6:

להציק, להרביץ, לגעת ולקחת דברים לאחרים, להחביא, להתעקש ולהתעמת.

נשמע תיאור קלאסי של adhd

שקלתם טיפול תרופתי?

ולא רק היא. ברמה הרגשית.

כלומר, ברור שזה נוגע בבטן הרכה

יש לך תמיכה כזו? אם לא - זה הזמן

ועוד משהו,, אני חושבת שכדאי לשלול בעיות קשב. לקבל אבחנה ל- מאיפה זה נובע. ולהתקדם אפילו לאפיקים תרופתיים אם צריך, בהנחה וזה הפרעת קשב. 

ואומרת בזהירות - יש לי חברה שהבן שלה עם דפוסי התנהגות פחות חמורים ועם הפרעת קשב, והמליצו לה אפילו לפגוש פסיכיאטר ילדים.

מכל מקום שולחת לך חיבוק ❤️ זו התמודגות מטורפת ואני בטוחה וגם קוראת שאת עושה את הכי טוב שלך במצב הלא פשוט הזה

לבחון התערבות תרופתית וכל עזרה בשבילך... וגם- את מרגישה שהמטפלת שלה טובה מספיק?

מצדיעה לך לגמרי, זאת התמודדות מטורפת

תפרגני לעצמך ממש

זה לא קל כל יום להיות בתוך אתגר כזה

מגיע לך מלא חיבוקים פינוקים וחיזוקים

זה לא מובן מאליו

ושומעים את הרצון ההשקעה שלך בהורות

גם בתוך המצב הלא קל הזה

ממליצה לך

א. ללכת לאימון אישי עם מישהי מומחית בתחום ההורות כדי לפרוק ולעבד את מה שזה מציף בך. זה לא רק ההתנהגות שלה ואיך משנים אותה

השינוי אצלה הוא תהליך שלוקח זמן

אבל בינתיים יעזור לך חקבל גם מקום להוציא מהלב וגם מקום לקבל כלים והכוונה איך להתמקם נכון מבפנים ..איך לעבוד עם הרגשות שצפים בך בצורה מטיבה ומקדמת

ולא להגיע כל רגע לפינות ומצבי קצה.

וגם אולי הדרכת הורים? כי הילדה מקבלת טיפול וזה מצוין

אבל חשוב שלכם תהיה תוכנית עבודה ברורה ומוגדרת הלאה. שתדעו מראש איך אתם רוצים להגיב לסיטואציות.. שתדעו לאן אתם רוצים להוביל ואיפה נכון לכם להרפות

וכן היתי גם פונה לאבחון התנהגותי מקצועי

זה לא נשמע בגדר הנורמה ויושב על איזה קושי אובייקטיבי שלה שאין לה את הכלים להתמודד איתו עדיין

ודיוק באבחנה יכל לדייק את הטיפול

קודם כל חיבוק גדול!

אתם מתמודדים וזה קושי לא פשוט בכלל

ונשמע שאתם מסורים ואוהבים

למעשה- בקצרה כי ערב שבת-

א. קריטי קריטי טיפול אישי עבורכם

ו/או הדרכת הורים צמודה

לא יעזרו כל הטיפולים שבעולם לילדה

אם לכם ההורים,  לא תהיה  תמיכה מקצועית וליווי והדרכה קבועים

במיוחד בגיל שלה. היא ממש קטנה.

בלי הדרכה איך תדעו איך להגיב נכון?

אתם לא מלאכים.

ואז זה מעגל שרק מזין את עצמו.. ומחמיר יותר ויותר

בלי תמיכה וטיפול אישי מה יתן לך את הכוח להכיל אותה?

לכן זה קריטי ממש. והעלויות פה זה כאילו טיפול בשבילה בעצם

ב. הייתי פונה לאבחון פסיכיאטרי

זה יכול לתת לכם תמונה יותר רחבה עם היא מתמודדת

ולתת אולי שם לקושי  שלה

כי נשמע שמשהו פה יושב על איזשהו קושי לא מאובחן.

בהצלחה והרבה כוחות !!

נכנסת לי ללב. את נשמעת מדהימה, עם התמודדות לא פשוטה בכלל. חיבוק גדול גדול, שה' ישלח לך כוחות.❤️

אני מקווה שיש גם רגעי נחת, משהו שאת יכולה להאחז בו ברגעים הקשים...

את אישה מדהימה!

אמא דואגת!

ולביאה אמיתית!

למרות כל האתגרים את לא שוכחת לתת תשומת לב גם לשאר הילדים זה פשוט מעורר התפעלות,

אף אחת פה לא יכולה אפילו לא לרגע להעביר טיפת ביקורת עליך ועל ההתנהלות שלך,

התיאור נשמע כ"כ קשוח ומאתגר שמי שלא עובר את זה לעולם לא יבין.

אין לי עיצות בעיקר בגלל שנשמע שאת מודעת להכל ויודעת מה יכול לעזור אבל לפעמים פשוט נגמר הכח

אז שולחת לך המון המון כח והערכה ענקית על מה שאת עוברת,

במיוחד בחופש שלכולם קשה אז לך היה בטח פי 2

מסכנה הילדה, מסכנים אתם, כולם סובלים...

חיבוק גדול! מקווה שהייתה שבת רגועה יחסית.

קודם כל, אני חושבת שאת חייבת תמיכה בשבילך. מקום שאת יכולה לפרוק את הרגשות, גם הקשים, ולקבל תמיכה בשבילך.

מעבר לזה, אני לא יודעת אם פסיכולוגית ילדים היא המקום הנכון בשבילה לפי התיאור שלך. נראה לי שהיא צריכה אבחון מקצועי, אם עוד לא עשיתם כזה.

לי אישית זה לא כל כך נשמע כמו קשב וריכוז אלא משהו מעבר. האם בדקתם אם היא על הרצף? חלק ממה שכתבת נשמע ככה, אבל כמובן שאי אפשר לאבחן את הילדה על סמך הודעות בפורום, ולכן אני ממש ממליצה לפנות לאבחון מקיף.

עוד שאלה: גם בתור פעוטה היא הייתה ממש קשה להתמודדות, או שזה התחיל בשנים האחרונות?

אני גדלתי עם אחות עם הפרעת התנהגות וזה היה לא פשוט בכלל וזה לא מתקרב למה שאת מתארת כאן.

מאחלת לכם הרבה הצלחה, שתמצאו פתרונות שיעזרו לה ולכם, ושהיא תלך ותתקדם❤️

ומצטרפת לקודמות שהצליחו על אבחון- רופא התפתחותי, פסיכיאטר. ולדעתי לא לחשוש מלנסות טיפול תרופתי או מסגרת חנ"מ, לפעמים זה יכול להיות הצלה.

ובשבילכם, אולי יש קבוצת תמיכה להורים באיזור שלכם?

תבדקי אבחון פסיכודיאגנוסטי, הוא יקר אבל מקיף מאד, מתאר מפה לנפש של הילד ובסוף מקבלים המלצות.

ה יאיר את דרככם אהובה 💜

לעצמך את דואגת?

מה עם טיפול עבורך?

הדרכת הורים שתחזק אותך? שאולי תיתן לה כלים איך להתנהל?

קל לדבר מהצד.

הייתה שבת נוראית לצערי.

ביליתי במיון עם הקטן בערב שבת וחזרנו מאוחר.. לשניה היה תולעים באמצע הלילה,

וכמובן היה קשה עם הגדולה.

אז כרגע אני די בבליל של רגשות, כל הזדמנות שיכולתי בשבת השארתי אותם עם בעלי ונכנסתי למיטה כדי לברוח.

בגדול אני יודעת שאני צריכה עזרה. חיכיתי שהחופש הזה ייגמר כדי שאני אוכל להתחיל כשכולם במסגרות. בע"ה מתפללת שזה ייתן לי מרחב נשימה

חזזקקקקקקקקקקק

קשה נורא... אצלנו ילד עם הפרעת קשב שנורא משפיע על האחים והם שלושתם ביחד פיצוץץץ. אז מה שאת חווה זה בכלל קשה!!!!!!

את חייבת להתאוורר. אני אומרת גם לעצמי אבל זה קשה.

את חייבת לא להגיב באלימות.. אני אומרת גם לעצמי אבל אני מתפרצת כשהמצב קשה. אז ממש מבינה אותך

ואיתך בקושי. וזה באמת קשה... לא יעזור.

אני רשמתי את שני הגדולים לחוגים. חוגים פיזיים שחייה/ריקוד מה שמעניין כדי להקל טיפה על המצב.

זה תורם להם מאוד.

יש רופא התפתחותי שטיפל בנו מהמם וחד יושב בשהם אם מעניין אותך. ידע להצביע על הבעיה במדויק גם ראה מה שהמורים לא ראו.

ותחזיקי מעמד הם תכף חזרה במסגרות!

קודם כל חיבוק גדול וחזק מאד!

הקושי שאתם מתמודדים איתו לא פשוט בכלל.

גם לנו היתה תקופה די ארוכה

מאד מאתגרת עם אחת הבנות שלנו.

זוכרת זמנים נורא לא פשוטים איתה

זוכרת את הפחד מלהתארח בגלל המתח שיהיה לי בגללה.

זוכרת את תחושת הטינה כלפיה. ממש טינה.

כואב נורא כי זו הבת שלי אבל זו התחושה שהיתה.

יכולה רק לומר לך,

שברוך ה' עם עזרה מקצועית של מדריכת הורים מדהימה,

ועם הרבה סייעתא דשמיא ותפילות,

המצב השתפר פלאים !

עדיין פה ושם מעט מאתגר איתה

אבל אני נהנית מהשהות איתה,

רואה איך היא התקדמה

ואיך היא גדלה והתבגרה

ופשוט מודה לה' על כך.

לכן אומרת,

תאמיני! תאמיני בה' שיכול לעזור ולשנות את המצב

באופן מופלא,

תאמיני בעצמך שאת אמא טובה שאכפת לך,

שרוצה בטובת כל המשפחה ובטובתה,

תאמיני בילדה שלך שהיא מסוגלת להתקדם

ולהתרכך ולגלות הרבה טוב שבה.

בעזרת ה'!

תודה רבה רבה.

שריר האמון והאמונה זה בדיוק מה שאני צריכה לחזק. ונסכת בי תקווה גדולה❤️

בעזרת ה' שתצליחי!!

יכול להיות שכדאי לשאול את רופא המשפחה. יכול להיות שיש לזה אבחנה. ואולי טיפול?  

שולחת לך חיזוק ואנרגיה טובה. נשמע שאין לך דקה מנוחה. את גיבורה!

את גיבורה ומדהימה.

מעולה שהיא בטיפול. אבל מה הפסיכולוגית אומרת? מאיפה זה נובע? מצריך טיפול תרופתי כלשהו לאיזון? בדקתם את הכיוון של קשב? ויסות חושי? משהו נפשי?

לא עולה לי תמונה שלמה של מה זה עשוי להיות אבל זה לגמרי לא נשמע מצב נורמלי של ילדה רגילה בת שש עם סתם אופי קצת קשה. זה נשמע מעבר לזה. הייתי קובעת גם לנוירולוג התפתחותי ולפסיכיאטר ילדים. 

הקושי שלך הכי הגיוני ביקום. מכירה אישית את התחושה של הבטחה לעצמי לעולם לא. ואז ליפול. ואת בסיטואציה קשה. לא שזו תגובה טובה. אבל את לא לבד בזה.

שולחת עוד חיבוק וכח. 

את נשמעת אמא מהממת ומודעת . שגם יודעת לקחת אחריות וזה באמת אומר המון.

אם אכפת לך מה בן אדם מבחוץ חושב אז ככה :

פסיכולוגית ילדים זה מעולה, אבל אני חושבת שצריך לדחוף לכיוון של פסיכיאטר שיאבחן , לי נשמע שטיפול תרופתי יכול לעזור פה להרגיע.

ושנית, אני חושבת שממש כשאי שתשקיעו בלמצוא טיפול לעצמך אפילו דרך הקופה , נשמע שמאוד לא פשוט לך ובצדק. 

מצטרפת להמלצה על הספר ילדה נוף.

לדעתי תזדהי איתו מאוד. מספר התמודדות מאוד דומה מנקודת מבט של האמא.

נשמע כל כך קשה וסוחט ומייאש ומתסכל, אמאלה.

ממש ממש ממליצה לך יקרה לקבל עזרה רגשית גם לעצמך.

ילדים מציפים בנו תחושות קשות ומפגש עם עצמנו בנקודות עמוקות

שצריך לדעת איך להתנהל מולם ואיך לנהל אותם בתוכנו.

אני בטוחה שהכאב הלא מעובד שלך מול זה משתקף בתחושות שלך כלפיה

וזה מוריד מהאפקט של הטיפול כי גם בלי מילים ילד מרגיש מה אנחנו חווים מולו ומרגישים כלפיו

אפילו יותר משאנחנו יודעים❤️

את נשמעת כל כך משתדלת ומשקיעה באמת.

בעיני את חייבת לעצמך מקום לעכל את זה❤️

ואם נתת לה סטירה הגיעה לה

אפס אשמה בבקשה

אפס

את מדהימה ועושה מעל ומעבר

כל דבר שאת עושה הוא נכון

אפס ביקורת כלפי עצמך

היא הנשמה שהקב"ה שלך לכם כהורים סימן שאתם עושים הכי טוב בשבילה

ילד עם כזאת הפרעת התנהגות

שמידי פעם מקבל גם סטירה

לא יקרה לו כלום

מתוך אינסוף השקעה טיפולים שיחות חיזוקים חיוביים

בתוך כל המכלול לפעמים יש גם גבול כואב

לא נורא בכלל

יודעת שדעתי לא פופולארית וזה בסדר

ואני לא זוכרת מתי אי פעם הרבצתי לילד

אבל אם קרה, כנראה שזה היה הכי נכון

וכך גם עשיתי מיד.

אבל זה לא נכון לכתוב שאם סטרה לבתה זה הגיע לה.

לילד לא מגיע לקבל סטירה.

אני עצמי סטרתי פעמים בודדות לילדי או דחפתי עם היד ורק כאשר עמדו להכות או כבר הכו ילד אחר ואני יודעת שאין אין אין דבר גרוע מזה.

זה לא הגיע להם.

וזה לא הגיע לי וגם לא למערכת היחסים בינינו.

אני קיבלתי מהורי הרבה יותר מסטירה.

הם חשבו שמגיע לי ואני חשבתי שמגיע לי.

כשהכו אותי אנשים זרים,

לא עלה בדעתי לסרב או להתלונן כי הייתי בטוחה שהמגיע לי.

הורה שטעה צריך להודות מול עצמו שהוא טעה וזה א ב בתיקון.

רק מול עצמו ומול הבורא.

עליו להכות על חטא.

אני מתפללת לא-ל הטוב שלא אשגה שוב בלשוני או בידי מול ילדי ומול כל אדם.

(אצלי התחייבתי לתת 500 ש"ח למשפחה שאנחנו תומכים בה.

גם סיפרתי להם למה וזה הביך אותי מאוד.

כותבת לתועלת הרבים למרות שלא נתבקשתי לעצה בתחום זה ואני מרגישה שהפותחת עצמה מצטערת על ההכאה).

את מוזמנת לכתוב את דעתך לפותחת

ולא אליי כי אני לא ביקשתי עצה

אם נתת לה סטירה הגיע לה ???? אנחנו מלמדים ילדים על פי דוגמא אישית. אם את מלמדת ילד להרביץ מה את חושבת שהוא יעשה ?

הפותחת תיארה מצב שבו זה נפלט לה והיא מרגישה רע ולקחה אחריות , מפה ועד להצדיק את זה בזה שזה כנראה הגיע לה יש פער מאוד מאוד גדול .

על פי חוק במדינת ישראל אסור להרים יד על ילד , זה נגד החוק! והרווחה יכולה וצריכה להתערב במקרים כאלה , שוב לא במקרה של הפותחת, אבל במקרים של כרוניקה של אלימות נגד ילדים.

לאף ילד לא מגיע לקבל מכות, אנחנו לא בהמות ,( שגם להם לא מגיע לקבל מכות), אנחנו בני אדם ואנחנו צריכים ללמוד לתקשר ושם הקושי של הפותחת עם הבת שלה

וילד שמידי פעם מקבל סטירה לא קרה לו כלום? מאיפה את מבססת את דברייך ? כאלו באמת זה כזה חסר אחריות. יש קונצנזוס היום בעולם בין אם הדתי ובין אם הפסיכולוגי שאין שום סיבה להרים יד . רק אדם שלא שולט בעצמו ורוצה להצדיק את עצמו אומר שלא קורה כלום.

אישית הזדעזעתי, העולם התקדם! 

וזה בסדר

מותר לחשוב שונה

כתבי את דעתך לפותחת

אני לא ביקשתי עצה

ולא חוקיים. זה כמו שאני אכתוב פה שקוקאין מידי פעם לא כזה נורא .

זה שאת מנרמלת משהו שהוא בתחום הפלילי של אלימות במשפחה ופגיעה בכבוד האדם וחירותו סופר מטריד אותי , לא מגיבה לך כי ביקשת עצה אלא כי את מטרידה אותי. 

לתת סטירה לילד זה בתחום הפלילי?

הגזמת ממש

את הרף הפלילי

זה יותר עניין מוסרי כי אין פה התעללות חלילה, ולא לכך התכוונה @דבורית לפי מה שהבנתי

כתבתי לפותחת שהיא אמא מהממת שלוקחת אחריות לא האשמתי אותה לרגע בהתעללות או במעשה פלילי

כתבתי לדבורית שלהצדיק סטירה = אלימות ולהגיד בחוסר אחריות שלא קורה כלום אם מידי פעם זה קורה וכנראה שמגיע לה ,זה לא נכון , שעובדה - אם מצא המחוקק להגדיר סטירה לילד כמעשה של אלימות במשפחה , אין לה שום סמכות לקבוע שזה בסדר גמור .

מציעה לקרוא מחקרים על השפעות של סטירות לילדים מידי פעם

ומציעה להקשיב לרבנים שמבקשים להפסיק אלימות מהסוג הזה שפשוט מנורמלת

ואני עדיין חולקת עלייך. 

את בעצמך כתבת - וכולנו יודעות - שעל סטירה שילד קיבל מאמא שלו, שהיא לא חלק מהפעלה של אלימות 'כרונית' חלילה 

כלפי הילד, אף אחד לא יעשה שום דבר

אז על מה בדיוק כל ה'רעש' ? 

לא ראיתי שום נרמול לעבירה, או לאלימות במשפחה מצד @דבורית ולקחת את הדברים לשם, זה להגזים. ממש, בעיניי.

בגלל שזאת אלימות שהיא בדרך כלל בבית - אז אין מי שרואה ויכול ללכת לפתוח תלונה במישטרה.

אבל במידה וכבר ניפתחת תלונה במישטרה, אפילו על סטירה חד פעמית פשוטה - מוגשים כתבי אישום.

במיוחד כשמדובר באלימות בתוך המישפחה ( הורים - ילדים, ובין בני זוג), שעל זה יש אכיפה מאוד חזקה. (ברוך ה)

וזה נכון שאם התלונה ניפתחת ברווחה ולא במישטרה - ברווחה יכולים להפעיל שיקול דעת לבי סוג האלימות והתנהגות ההורים, ולהפנות את האמא \ אבא לטיפול באלימות, בלי ליפתוח תיק במישטרה (למרות חובת הדיווח שקיימת)

הגיעה לה , זה לתת לגיטימציה לפעולה שהיא לא חוקית ולא מוסרית

להגיד שמידי פעם לתת סטירה לילד שוב זה לנרמל משהו בניגוד לחוק.

לצרוך זנות מידי פעם לא כל כך נורא … זה לא פוגע בנפש … התפלק לו לצרוך זנות 

על אוצו המשקל 

זה שיוצא יותר מידי בקלות להורים להרים יד על הילדים שלהם זה לא עושה את זה בסדר 

להגיד שאמא שמחנכת את הילד שלה מאהבה ומסירות

ושברגע של משבר הביאה לו פליק עברה עברה פלילית זה לא לעניין.

היום הכל נהיה עם מילים מכובסות כמו חוק, דמוקרטיה, חופש ביטוי

ומזמן הוצאו מהקשרם

טוב שהזדעזת וטוב שאנשים מזדעזעים.

גם אם התורה התירה בשעתו מכה קלה זה היה מתאים לעולם של אז.

וגם אז היה מותר בתנאים מסויימים.

כמו שהפסקנו עם העבדות,

כמו שהפסקנו לשאת 2 נשים

כך צריך להפסיק עם האלימות.

אפילו צער בעלי חיים דאורייתא אז מה לילדים?

אנחנו הדתיים צריכים להיות נושאי הדגל בנושא.

רבותינו אומרים שמי שמכה היום את ילדיו מכשיל אותם בכיבוד הורים.

כי הילד עלול לשנוא אותו ולא לכבד אותו.

טוב שהזדעזעת וטוב שזעזעת. 

צריכה טיפול

הפותחת לקחה אחריות ועושה עבודה יוצאת דופן עם עצמה

לי לא יתפלק סטירה כי אני אדם בוגר שמודע להשלכות של המעשים שלי , אם אני לא שולטת על התנועות בגוף שלי ופועלת מכעס אני חייבת לטפל בזה , להצדיק את זה , זה לא הדרך

מבינה שהתגובה שלי מעוררת המון דיסואנונס קוגניטיבי אבל אנשי טיפול ורבנים מסכימים פנ איש שאין להפעיל שום סוג של אלימות כלפי ילדים וגם לא פעם אחת ויחידה 

לתת לזה לגיטימציה זה ממש לא מתאים

וגם להגיד שהגיע לילדה, זה בעיניי טעות

לפעמים מגיע לילדים תוכחה, הערה, גערה אבל מכה זה מחוץ לתחום.

וגם מכה אחת

וכמובן שאני לא מדברת על הפותחת 

וכמובן שהפותחת נשמעת מודעת ולא מצדיקה את זה

וזה גם ראוי להערכה

לא קשורה

אני כתבתי לה לפני כן שהיא אמא מהממת

משהו חד עמי שהיא לקחה עליו אחריות זה משהו אחר לגמרי מאשר להצדיק כרוניקה של אלימות כלפי ילדים!

זה בתחום הפלילי.

אפילו סטירה אחת בודדת, יכולה להיות סיבה לתיק פלילי.

תקראי את החוק.

אם הילד מקבל אהבה,מסירות ודאגה אין סופית.

לא יקרה לו כלום מזה שאמא שלו סטרה לו פעם אחת ...

זה שאמהות פה שלא שולטות בעצמן ומבצעות עבירה של אלימות במשפחה ואומרת שלא קרה כלום, לא אומר שזה בסד ר

תשאלי כל פסיכולוג ילדים היום אם סטירה מידי פעם לא קרה כלום

די להשקיט את המצפון

לפעמים צריך לקחת אחריות כמו שה פותחת עשתה בגבורה

זה חד משמעית נזק לילד ואני אהיה פה לסתום משברים של אלימות נגד ילדים עפים באוויר ומנורמלים

ממש לא!

שיקול הדעת שלנו

כמו ששיקול הדעת שלך סובר שלא ייתכן ושזה עבירה על אלימות במשפחה, אנחנו סוברות אחרת

לדעתי, אגב, לא חייב לתת מכה לילד מתוך איבוד שליטה

לפעמים זו דרך להציב גבול.

אין בעיה שלא תאמיני בזה, אבל לדעתי יש לך פה תגובת יתר לא פרופורציונאלית ביחס לנושא

כי היום הפסיכולוגיה הולכת לפי הקו הזה שאת מדברת עליו

את רוצה להגיד שהפסיכולוגיה פשוט טועה ?

בואו נטמון את הראש בחול ונשאל אחר כל למה החברה שלנו נראית ככה

למה ילדים שנאנסו אונסים ?

למה ילדים שהוכו מכים ?

סתם כי הפסיכולוגיה לא מבינה דבר כנראה …

גדולי ישראל אומרים שדוגמא אישית היא הקו המנחה בחינוך הילדים

ילד רואה שאמא שלו לא שולטת על עצמה ומכה מידי פעם את מצפה שילמד לשלוט על עצמו ? ממש לא!

ילדים אלימים צומחים מבתים אלימים ואין לאף אחד שליטה על המינון והדיוק

כן אפס רגשות אשם כשזה קורה מכיוון הורי אבל!! זה לגמרי לא נכון להגיד שזה מגיע לילדה זה נטו קורה מחוסר שליטה עצמית. ואולי התכוונת להגיד שזה נורמלי להגיע למצב קיצון שכזה אבל כמובן שזה לא בסדר.

אני לא רק חושבת בתאוריה אני בטוחה שכולנו פה מגיעות לרגעים כאלה כשאין לנו מנוחה וחופשיות אישית לצד ההורות הדורשת בימינו.

עברנו ככ הרבה שנים של סבל עד שהתחלנו טיפול תרופתי בהפרעת קשב ומאז חיינו השתנו.

ראיתי שאתם בליווי של פסיכולוגית אבל אתם צריכים אבחון מסודר (להפרעת קשב אבל גם לדברים אחרים… אומרת בזהירות שאולי צריך לשלול הפרעות תקשורת או דברים אחרים).

ממליצה גם לברר על מנתחת התנהגות.

עברתם איתה אבחון מסודר?

פסיכיאטר ילדים?

זה נשמע סופר מאיים, אני יודעת. זה המקצוע הרפואי הכי מפחיד שיש.. אבל בפועל כמו שילד שיש לו סכרת צריך עזרה לאזן את האינסולין, יש ילדים שיש להם חוסרים מסוימים בהורמונים במוח וצריכים עזרה לאזן אותם.

אני לא רוצה לאבחן את הילדה שלך, זה ממש ממש לא מקומי ולא תפקידי..

אבל יש פה הרבה נורות שקופצות לי לצורך לאבחון פסיכיאטרי מקיף, כי ההתנהגות שלה בהחלט יכולה להתאים לכמה תסמונות שעם טיפול מתאים יתאזנו ויאפשרו לה ולכם חיים טובים יותר ותקינים יותר.

ובנתיים שולחת לך חיבוק ענק וים כוח

קוראים כמה את מתאמצת בשבילה ומשקיעה ורוצה ומנסה שיהיה לה טוב ושיהיה לכם מאוזן

וכן לפעמים מגיעים לקצה. זה לא טוב ולא אידיאלי אבל זה קורה וזה לא לוקח ממך את כל הטוב שאת מתאמצת עליו כל כך.

אוגוסט זה קשה קשה קשה לכולם, וקל וחומר עם ילדים פחות 'חלקים'

מתפללת איתך שתמצאו את המקור שגורם להתנהגויות שלה ותמצאו איך לעזור לה ולהקל עליה כדי להביא אותה למקום טוב ובריא.

והלוואי שתצליחי לנשום עמוק בנתיים ולצלוח את מה שנשאר מהחופש הזה.

א. התיאור שלך עשה לי קוצר נשימה. זה סופר סופר קשה.  את מדהימה שאת בכלל מצליחה להחמיא לה ולהגיד מילים טובות, זה ממש לא קל.

ואני אגיד לך את האמת, אם זו הייתי אני, הייתי סוטרת לה הרבה יותר פעמים ממך. תדעי שאת חזקה ועם כוחות מדהימים. באמת. אני לא מגיבה פה בכלל, רק עכשיו הייתי חייבת לכתוב לך את זה.

ב. עשיתם לה אבחון נירולוגי? כל ההתנהגות שלה יושבת מן הסתם על נקודה מסויימת,  יתכן קשב וריכוז, וזה מעביר לבעיות רגשיות, בעיות התנהגות, בעיות חברתיות וכן הלאה. חשוב מאוד להבין מה הנקודה הזאת ?.

הצלחה רבה יקרה. המון המון תפילות.. 

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות