ולגמרי לא הייתי נותנת לו להתמודד לבד אלא עוקבת מקרוב ממש אחרי האינטראקציה ומעמידה את הילדים במקום

ולגמרי גם לדבר עם ההורים בעיני או כאמור להתערב בעצמי

לא נשמע לי משהו שלא תואם גיל לבן שלך

כשהוא בא להתלונן שהם לא מסכימים לו לקפוץ, וזה ממש לא הזיז להן.. אף אחת מהן לא הלכה רגע לילד וביקשה שיתנהג יפה, או לפחות עודדה את הבן שלי..

וזה נשים שיש לי איתן קשר קרוב יחסית.

אבל ככה הן, לא יודעת אם זו ההגדרה המדויקת, אבל בכללי הן נותנות לילדים לגדול לבד.. בהרבה תחומים הן כאילו פחות אכפתיות לילדים שלהן.. לא יודעת איך להגדיר את זה..

יש המון גישות בחינוך ילדים... ההורים שלי נגיד גם נוטים לשחרר יותר...

אבל כנראה הן לא הבינו את חומרת העניין

אז לא הייתי חוששת לקום ולהעיר לילדים שלהן בעצמי

את גם עושה איתם חסד

הם גם ילדים צעירים שצריך להסביר וללמד

לומר יפה, זה לא נעים לעשות ככה לחבר, עכשיו עצוב לו. אם היית רוצה לקפטץ ולא היו מרשים לך איך היית מרגיש

ואם זה לא עוזר אז יותר בתקיפות. אני לא מרשה להגיד ככה לאיקס!! זה של כולם וכולם יכולים!

יש לנו פה ילד שכן שכל פעם היה מתחיל עם הבן שלי ואחר כך באים להתלונן שהבן שלי מרביץ. הוא בן שבע, כן? שזה כבר גיל אחר עם ציפיות אחרות. פשוט פעם אחת כשראיתי את הילד מתחיל איתו (עושה לו פרצופים וקולות ואז הוא מתעצבן ומרביץ) ניגשתי ואמרתי לו בתקיפות רבה שאני לא מרשה לו לגשת לבן שלי, לא לדבר איתו ולא לשחק איתו!! ומאז שקט ושלווה בעניין הזה

לכן דווקא מעודדת אותך כן לשמור על הילד שלךוכן להתערב

משום מה עד עכשיו חשבתי עדיף לא להתערב.

אבל עכשיו הארתן לי שבמקרים מסויימים כדאי וצריך.

תודה. 

מזכיר לי ממש ממש אינטראקציה שהייתה לבן שלי עם חבר בגיל הזה

הם מצד אחד היו חברים ממש טובים ושיחקו ממש יפה ביחד

ובאותה נשימה הילד השני היה מניפולטיבי כלפיו, איים עליו והציק לו..

אני הבנתי שהם לא יכולים לשחק בלי מבוגר בסביבה שיפשר בינהם ויגשר במקרה של מריבה כי יש פה פער רגשי וזה לא סתם מריבות של ילדים שבאותה רמה.

הם היו ביחד גם בגן והגננת בהחלט ראתה את זה וגם קצת הפרידה בינהם וגם עזרה לחזק את הילד שלי(מניחה שהיא במקביל עשתה תהליך גם עם הילד השני, כמו שכתבת רק הילד שלי הוא שלי)

ואחרי שנה וחצי, לקראת סוף השנה הנוכחית, הגננת אמרה לי שבגלל אילוצים היא שמה אותם לשבת ביחד, והיא על זה ודווקא מעניין אותה לראות איך האינטראקציה ביניהם.. וזה השתפר ממש!!!

באופי הוא עדיין לא הילד הכי כייפי.. אבל הוא כבר לא מצליח לסובב את הבן שלי כמו פעם, הבן שלי התבגר ובנה עמוד שדרה.. וטוב לו חברתית מאוד, הוא יוצר קשרים, אוהב חברים(אנחנו גרים בשכונה אחרת מהגן אז הוא יוצר קשרים טובים אחהצ בנפרד מהגן עם ילדים אחרים ובמקביל גם עם ילדי הגן)

מבינה ממש את ההשלכה עלינו.. גם אני הייתי ילדה כזו, אבל הייתי כזו בגיל 10

בגיל 3 זה טבעי ותואם גיל וזה לא אומר כלום על איזה מין ילד הוא יהיה. וזה עוד גיל שצריך לתווך ולתמוך ולהיות שם באינטראקציה חברתית דווקא כדי ללמוד איך נכון להתנהל ולגדול להיות ילד יציב עם בטחון.

אל תפחדי להיות אמא מתערבת, השחרור שאת מתארת הוא טוב ובריא בגיל 5, לא בגיל 3.. וכדי שהוא יתאפשר בגיל 5 צריך ללמוד אותו בגיל 3...

אולי באמת אני צריכה להתערב יותר. הבעיה שלא תמיד אני נמצאת באיזור.. יותר נכון, לרוב לא (בד"כ אני לא מגיעה בשבתות לביה"כ).

שוב תודה על חידוד המבט🙏

הכי טוב לדבר עם הילד השני ישירות.

לא בתוכחה ולא בכעס. אבל אם הילד שלך משדר קצת חוסר ביטחון אז ביחד את והוא תשרו את הביטחון.

הוא עוד ילד פיצי ואין מה לחנך להתחשבות בזולת בגיל הזה. מבחינת הילד השני כל העולם סובב סביבו.

אז לנסות לשנות את זה בהסברים זה לא יעבוד.

אבל כן צריך להבין מה נותן לו את הכוח של השליטה על הילד שלך או על החברים הנוספים ובד"כ התנהגות כזאת ניזונה מחוסר ביטחון ותיפתר כשתחזקו את המקום של הילד שלכם לפחות כשאתם איתו.

למשל בבית כנסת אז תציעי משחק שכולם יכולים להשתתף. כולל אותו ילד.

ותשימי לב שהילד שלך מקבל מספיק מקום

נגיד אם יושבים במעגל מסביב לאיזה צעצוע או נמלים, תזיזי בעדינות את כל הילדים ככה שיהיה מספיק מקום גם לילד שלך.

הילדים יפנו לו מקום. הם לא נגדו הם פשוט בעד עצמם ורוצים לשבת הכי קרוב שאפשר ולא מודעים שבמעשה הזה הם דוחקים אחורה ילד אחר.

נגיד הם משחקים בפארק אז תהיי פעילה עם הילדים בפארק תגרי אותם לשחק איתך ועם הבן שלך למשל לנדנד את כולם בנדנדה או לתת להם משימות מאתגרות.

מה שחשוב זה לא לכעוס על אותו ילד אחרת זה יגרום לדינמיקה ביניהם להיות יותר בעייתית. צריך להבין שההתנהגות הזאת של הילד השני לא נובעת מבחירה. הוא לא אשם בסיטואציה.

כל עוד אין לו יכולת הבנה של מבנה חברתי אין לו יכולת בחירה. לכן צריך לפתור את הבעיה לא ע"י חינוך שלו אלא לשנות את הדינמיקה בין הילדים באופן תת מודע.

אני יכולה לתת לך דוגמה כשהבן שלי היה סביב גיל 3, הוא היה לוקח מהפארק בימבות ואופניים לא שלו. היה לו כ"כ כריזמה וביטחון שהילדים בכלל לא היה מנסים להתנגד.

אפילו נגיד הילד שהאופניים שייכים לו היה רץ לאופניים והבן שלי גם כבר תוך כדי ריצה הילד השני היה מוותר.

וזה לא ילדים שהוא הכיר.

וקרה גם עם ילדים יותר גדולים ממנו.

לי בתור אמא לא היה הרבה מה לעשות עם זה חוץ מלא לצאת מהבית.

אבל שמתי לב שהורים שהיו עומדים חסרי אונים אז הבן שלי לא שחרר את המשחק לא משנה כמה ניסיתי.

זה רק היה להרים אותו בכוח. ולא יכולתי לעשות את זה כל הזמן.

והורים שפשוט באו אליו בנעימות ואסרטיביות אז הוא ירד מהמשחק והחזיר לילד שלהם.

אותו דבר כשהוא היה עוקף בתור וכו'.

פשוט הורים שהיו הגב של הילדים שלהם הצליחו להחזיר את הדינמיקה לאיזון נכון.

אגב זה לא פגע בכלל במעמד החברתי של אותם ילדים. זה לא שבלי ההורים דרכו עליהם כי שוב הכל לא מודע בגיל הזה ואין לילד הכוחני חוויה שלילית מאותו ילד/ מההורים שלו.

כל זה בהנחה שהילד בא ממשפחה נורמטיבית ולא מחקה התנהגות של אחרים אלא זה רק עניין של אופי.

למשל עם הקללות אפשר להגיד חוצפן זאת מילה לא נעימה, בואו נשחק יחד בנעימות ותוציאי משחק. או לדברנעם הילד על משהו ניטרלי נגיד לשאול אותו אם כבר הוציאו ספר תורה ואם הוא יכול לבדוק ולעדכן אותך.

סתם ליצור דינמיקה ניטרלית לשבור את הקרח.

לגבי סיטואציות קצה כמו הטרמפולינה אז כן כדאי לערב את ההורים של אותו ילד שיחדדו את הכללים לשימוש בטרמפולינה.

למשך אצלנו יש כלל שקודם דואגים לקטנים. וזה כולל גם ילדים של אחרים וככה מונעים מצב שילדים גדולים קופצים וילד קטן נפל והם ממשיכים לקפוץ.

לא כי הם מבינים את המשמעות אלא כי זה הכלל.

אז נגיד במקרה הזה אפשר לעשות כלל שאסור להשאיר ילד אחרון לבד או משהו כזה. וזה יעזור רק לטרמפולינה לא לכל סיטואציה אחרת.

אגב שימוש במילים הם החוצפנים והתנהגות בריונית היא לא תואמת גיל. זה לא נובע מהמקום הזה. אולי כדאי ללמוד את מאפייני הגיל כדי להבין מאיפה ההתנהגות נובעת ומהנקודה הזאת לחתור לפתרון.

אני יודעת שזה לא נשלט אצלם וכו' אבל היה לי יותר פשוט להתנסות ככה..

כמו שאמרתי, אין כל כך מה לדבר עם ההורים של הילד, אבל אני בכל זאת אנסה.. הם לא עקביים והוא לא שם עליהם כל כך..

דיברתי עם הילדון ההוא (והוא באמת רק בן 3, ומבין פחות מהבן שלי בדברים מסויימים, אבל עושה פני פוקר) המון פעמים על מילים לא נעימות

נאדה

אני יודעת שגם בגן הוא בעייתי לפעמים..

שוב, בגלל האינטראקציה הקרובה שלא ניתנת לשינוי אני חושבת על זה גם לטווח הרחוק..

על תניחי הנחות.

מאוד יכול להיות שזה כן ישפיע.

אם תבואי בגישה ש"ח הבן שלכם בעייתי אז מן הסתם תקבלי כתף קרה.

אבחמאם תבואי בגישה שהילד שלכם חמוד שובב מחא שמחת חיים וצירתיות ולפעמים זה יוצא בצורה פחות מתאימה, כנראה שיש לזה יותר סיכוי.

וגם תבואי עם ציפייה פרקטית.

להגיד הבן שלהם לא שם עליהם זה מאוד קל לשפוט מהצד.

אם אין לי ילד כזה לעולם לא תביני באמת מה זאת ההתמודדות הזאת.

אז במקום שפיטה תבואי עם מה שטת רוצה להשיג באופן הכי פרקטי:

אני רוצה שנסביר אנחנו ואתם לשני הילדים שמותר לכולם לשחק.

אני מבקשת שתסבירו לו שמסוכן לא לתת לילד לצאת מהטרמפולינה.

דברים בסגנון הזה.

לגבי הטווח הרחוק צריך להפריד בין מצב של ילדים שההתנהגות שלהם בעייתית בגלל מבנה משפחה בעייתי או חינוך בעייתי לבין ילדים שמדובר נטו באופי.

לגבי הסוג השני תראי כמו שטארקו כתבה בעבודה נכונה של שני הצדדים אפשר לראות שיפור גדול וזאת יכולה להיות מתנה נפלאה לבן שלך ללמוד לפתח עמוד שדרה.

לגבי ילדים מהסוג הראשון אני הייתי מרחיקה. כמה שזה קשה והילד לא אשם, הבן שלך לא צריך לספוג את זה.

לגבי מילים לא נעימות, מן הסתם זה שאת אומרת לא יחולל שינוי אצל הילד ההוא אבל מבחינת הילד שלך, עצם זה שאת מתייחסת לילד ההוא לא אומר שאת מתעלמת מהפנייה הלא יפה שפנו לבן שלך.

את עושה סדר אצל הבן שלך מה מותר ומה אסור בלי לשבור את הכלים.

את אומרת זה לא יפה לדבר איך שדיברת ומשנה נושא, את פוסלת את המעשה לא את הילד. וככה הבן שלך ילמד שזה לא תקין שאומרים לו משפט כזה יחד עם זה שהילד עצמו ימשיך להיות בסביבתו (כל עוד את לא חושבת שזאת סיטואציה שמצדיקה הפרדה מוחלטת)

זה לא דברים שרואים את התוצאה שלהם במיידי אלא זה משפיע לטווח ארוך.

דבר ראשון ברור לי כשאני פוסלת התנהגות מסויימת אני דבר ראשון עוזרת לבן שלי להבחין בין טוב לרע.

אני מכירה את ההורים והמשפחה היכרות קרובה מאוד. זה קצת כמו ילדים מהסוג הראשון שכתבת, לא לגמרי. אין לי אפשרות להרחיק אותם יותר מידי. פשוט אין. ואני גם לא רוצה במובן מסויים. (הפרטים פה משנים ממש, אני לא רוצה לחשוף יותר מידי).

בכל אופן אני אנסה לדבר עם האמא. 90 אחוז שאני אקבל בחזרה הרצאה על חינוך ילדים וכמה טוב להם להתמודד לבד ובלה בלה בלה, אבל אני אנסה שוב לקראת שבת הבאה.

מקווה שיעזור.

תודה🙏

מה אכפת לך לשמוע הרצאה אם בתמורה לזה את עוזרת לבן שלך?

כשהיא מסיימת את ההרצאה תעני לה יפה דיברת, יש לך גישה מעניינת לחינוך אני מבקשת שתסבירי לבן שלך לא לסגור ילדים בטרמפולינה.

תני לזה לחלחל. אל תיבהלי מהתגובה שלה. כל אמא רוצה לגונן עת הילד שלה ועוטפת את זה במילים יפות.

אין בעיה שתחנך את הבן שלה איך שהיא מאמינה, שזה לא יבוא על חשבון ילדים אחרים.

ככל שהיא עונה לך ככה תחדדי עוד יותר מה את מצפה שישתנה. איזה גבול את חושבת שצריך לשים. פנייה מהסוג הזה יכולה לפתור את מקרי הקצה כמו הטרמפולינה. זה לא יעזור לדינמיקה רגילה בין ילדים כמו עקיפה בתור או שחוטפים צעצוע שזה יכול לקרות בעל מיני מצבים וחשוב ללמד את הילד שלך איך להתמודד עם זה.

כי יש אנשים שונים בעולם ולא כולם אמורים להתמודד עם כולם.

אם יש לבן של הפותחת חבר אחד טוב, בגיל כזה זה מספיק, וצריך הפרדת כוחות.

לפותחת - תהיי בסביבה ותגיני עליו.

הוא קטן מכדי להדוף הצקות לבד.

בשביל זה יש לו אמא.

יש מה לעשות, היא אמא שלו ומתפקידה לחנך אותו או לפחות לנסות.

מאיך שאני מתנהלת ואיך שאני רואה שמתנהלים סביבי, זו אחריות של ההורה של הילד שחטף, הרביץ או דחף להעיר לילד שלו. והבת שלי נמצאת פעם בצד הזה ופעם בצד הזה.

כילדה אני זוכרת שהיה לי הרבה יותר נעים לקבל הערה מההורים שלי מאשר מהורה זר, רוצה שהילדים שלי יחוו את החוסר נעימות הזו כמה שפחות.

יש הבדל גדול בין ילד שפעם הוא פה ופעם הוא שם

לבין ילד שיש לו אופי יותר חזק מילדים אחרים.

לחנך ילד בן 3 להתחשבות בזולת זה לא תואם גיל.

אפשר להגיד לו בזמן אמת דברים כמו עכשיו זה התור של השני וכד', אבל זה לא יתפוס למצבים בהם אמא שלו לא בסביבה. כי הוא לא מבין באמת את המשמעות של מה שאמרו לו.

וברור לגמרי שאין דרך למנוע את זה וסיטואציות כאלו קורות. הכל טוב.

מהתגובה הקודמת שלך היה נשמע לי שאת מדברת עת סיטואציות שהאמא רואה ונוכחת, אבל לא היא צריכה להעיר אלא האמא של הילד שנפגע.

אלא הם רק מקבעות את המצב שנוצר של ילד חזק יותר מהשני.

צריך מעשים ופחות דיבורים.

ולכן כשיש ילד שלא יודע להילחם על המקום שלו אז יש מקום לאמא של הילד שנפגע לעזור לו להילחם על שלו. כי רק ככה ילד חזק יכול לראות בכלל שיש אנשים בסביבה שלו.

אם כולם בורחים מעימות איתו איך הוא ילמד שיש עוד אנשים בעולם ושצריך להתחשב בהם?

בגיל 3 אני לא לוקחת את זה בכלל למקום של חינוך והערות ועונשים וכיו"ב, אלא לדעתי יש מקום לתקן את הדינמיקה וזה התפקיד של האמא של הילד שנפגע.

שוב לא בשביל לחנך אותו, בשביל לתקן את השיווי משקל שנוצר וככה באופן טבעי שניהם יגדלו בצורה בריאה יותר. הילד הפוגע יתחיל לראות שיש אנשים עם רצונות סביבו וילמד להתחשב בהם עם הזמן והילד הנפגע יתחיל להרגיש שיש לו מקום טבעי בחברה ולא יישאר בטרמפולינה כי ילד אמר לו שאסור לרדת ממנה..

מה שנתערב דוגמה על האופניים אז אני אסביר. כשהבן שלי היה קטן והיה לוקח אופניים של ילד אחר, הילד השני הנה בורח. עכשיו הבן שלי בכור אז בבית הכל שלו. במעון הכל של כולם אז מי שתופס תופס.. אז איך הוא יבין שיש אופנים שהם לא שלו? רק כשיש צד שני שנלחם על האופניים שלו גם ואז אמא שלו יכולה להסביר לו שיש אופניים שלך ויש אופניים של השני.

או בתור לנדנדה אם יש ילדים שמחכים בתור והילד שלי עוקף והם נשארים לעמוד ורוצים לעלות אז אני יכולה לעזור בניהול התור. אבל אם כולם בורחים אז לא נשאר תור אז אין לי איך ללמד אותו שיש תור בנדנדה. וככה הוא לומד ששווה להיות עם ביטחון מופרז כי הוא מקבל את מה שהוא רוצה זה עוזר לו אז למה שהוא ישתנה?

הפעם הראשונה שהבן שלי ראה שלא מפנים לו את הנדנדה זה היה כשישבו שם בני נוער ולא קמו הוא הסתכל על הסיטואציה בהלם מוחלט. זה אמנם היה לפני גיל 3 אבל אני זוכרת עד היום כי זה היה אירוע מכונן. מה שאחרים חוו כדרך עולם טבעית, בשבילו לא הייתה קיימת עד אותו רגע.

הייתי אומרת לילדים - היי ילדים חמודים. אני רואה שאתם מציקים לאיקס.

אני לא מרשה לעשות את זה ואם אני אקאה עוד פעם שאתם מתנהגים אליו לא יפה אדאג שתקבלו עונש.

ביי

אני לא הייתי מאיימת על ילדים לא שלי בעונש (האמת שגם עם הילדים שלי אני אף פעם לא משתמשת במושג 'עונש'. לפעמים הם משלמים על מעשיך בעיתיים, אבל כתוצאה ולא כ'עונש').

אבל אני מסכימה שבהחלט כדאי להציג להם גבול ברור.

יצא לי כמה פעמים להגיד משהו בסגנון: 'מה שאתם עושים מאוד לא נעים לו. זו לא התנהגות מתאימה ואני לא מרשה להמשיך ככה'. לרוב זה מספיק גם בלי איום.

יצא לי לאחרונה אפילו להתערב במריבה של ילדים שלא קשורים אלי, ילד גדול (בן 10-11 בערך) שהרביץ באופן ממש מוגזם לילד אחר (אח או חבר, אני לא בטוחה), בלי עוד מבוגרים בשטח. פשוט ניגשתי ואמרתי לו שזה ממש לא מתאים להמשיך ככה. הוא ניסה לענות לי שאני לא אתערב, אבל לא העיז להמשיך...

לפעמים ילדים פשוט כל כך ממוקדים בעצמם שהם לא קולטים את ההשלכות של מה שהם עושים. וזה התפקיד שלנו לעצור התנהגות לא מתאימה ולכוון אותם.

אפשר לפתוח שרשור אחר על ענישה והאם להשתמש בה, ואם זה משנה איך קוראים לה, וכו'...

הנקודה העיקרית שהתכוונתי לומר היא שאני לא חושבת שיש לאמא לגיטימציה לאיים על ילד לא שלה בעונש. לא משנה מה היא עושה כלפי הילדים הפרטיים שלה.

ואיזה עונש אפשר בכלל לתת לילד לא שלך?

או שהכוונה היא לפנות להורים שלו ולהגיד להם שמגיע לילד שלהם עונש? זה לא ממש יעבוד עם כל הורה. אני לא הייתי נותנת לילד שלי עונש בגלל שהורה אחר אמר לי שצריך, ואני מניחה שאני לא היחידה... (כמובן שהייתי מגיבה ומדברת עם הילד שלי, אבל ה*עונש* הוא מה שלא שייך מבחינתי).

ממליצה לי לעשות את זה.

בפרט שאת הקטנים אני לא מענישה בכלל. 

אין לי סמכות על ילד אחר, אבל הפותחת מתארת אינטרקציה קרובה אז מניחה שזה בן דוד/שכן/בן של חברים קרובים כלומר אנשים שיש לי איתם דיבור ומאמינה שבמקרים מוצדקים רלוונטי לבקש מההורים להגיב על מעשה של הילד שלהם.

וזה מה שניסיתי להגיד, שיש הורים שעונש זה מחוץ לעולם המושגים שלהם, ולכן זה פשוט לא יעבוד לבוא ולהגיד להם שהם צריכים להעמיד את הילד שלהם.

אם את רוצה להבין למה, בואי נפתח את זה בשרשור נפרד כי זה נראה לי יותר מידי ניצלו"ש פה...

הכוונה שההורים יענישו, ואני אבהיר לילד שאם ההתנהגות לא תפסק אז ההורים שלו ידעו מזה ויפעלו בהתאם.

לא אעניש ילד לא שלי.

אבל באינטראקציה קרובה כמו שהפותחת מתארת אני מאמינה שההורים ישמעו מה שיש לי להגיד ויטפלו בילד בדרך כזו או אחרת.

וכן, מכירה גם הורים שלא מטפלים ולא מחנכים, במקרה כזה אדאג שהילד שלהם יפסיק להתקרב לילד שלי. אבל זה מקרי קיצון בעיניי

אני ממש בעד לשתף את ההורים.

ואם אני הייתי ההורה שמשתפים אותו, בוודאי שהייתי מתייחסת, מדברת עם הילד על מה שקרה, וחושבת מה אפשר לעשות כדי שזה לא יישנה (למעשה זה לא קורה כי בגיל הזה, נכון לעכשיו, אני לא משחררת לשחק לבד. ואם הדברים קורים כשאני נוכחת, ברור שאני מגיבה ומתערבת תוך כדי).

מה שאני כתבתי, זה רק שלא נכון בעיני להשתמש במונח של ענישה. יש ילדים שזו לא השפה אצלם בבית, והורה שיגיד להם שהם יקבלו על מה שהם עשו עונש, זה לא בהכרח ירתיע אותם (כי הם יודעים שההורים שלהם לא נותנים 'עונש', לפחות לא תחת השם הזה, אולי הם בכלל לא מכירים את המונח הזה), וזה גם עלול להתקבל לא טוב אצל ההורים, שלא בהכרח חושבים שדרך התגובה הנכונה היא דווקא עונש.

הורה שלא מעניש זה לא בהכרח הורה שלא מטפל או לא מחנך. לפעמים יש לו דרך חינוך אחרת שלא משתמשת במונח 'עונש', אבל הוא בהחלט מחנך בדרכים אחרות.

אם הם לא שמעו את המילה עונש מההורים הם כנראה שמעו אותה מהגננת או מהמורה. ומהנסיון האישי הם ככל הנראה יודעים שזו אותה הגברת בשינוי אדרת.

לא חושבת שילד לא יבין מה אומרת המילה או יחשוב שההורה לא יטפל בהתנהגות רק כי השתמשתי במילה לא נכונה.

גם חושבת שרוב ההורים יבינו בסופו של דבר שמה שהתכוונתי זה לטפל בהתנהגות, ברור שבדרך שלהם, אבל כזו שתגרום לו להתנהג אחרת בפעם הבאה..

גיל 3 זה גיל שרק נכנסים לגן.

אצל המטפלת הילדים שלי מעולם לא קיבלו 'עונש'. לא חושבת שמישהו מהם הבין את המושג כשהיה בן 3. לא בדקתי...

ואני לא חושבת שהילדים שלי הם היחידים.

וגם התפיסה שלי לגבי 'לטפל בהתנהגות' היא אחרת. בגיל 3 אני לא אעשה שום סנקציה לאחר מעשה, מתוך מחשבה שהילד יזכור מזה משהו ויבין להבא לא להתנהג כמו שהתנהג.

תוך כדי הסיטואציה ברור שאני אגיב, ואם צריך גם ארחיק אותו מהגינה (זה למשל תוצאה ולא עונש. הוא באמת מפסיד משהו, אבל כי זו הסיטואציה, הוא לא יכול להיות במקום שבו הוא פוגע באחרים).

אבל לאחר מעשה, זה לא באמת יעזור. רק יפגע בקשר שלנו וברצון שלו להקשיב לי בהמשך.

אני כן אולי הייתי לומדת מזה לעצמי - לא להשאיר אותו עם חברים בלי השגחה. אולי הייתי גם מלמדת אותו על כללים בגינה. אולי גם הייתי מנסה לחשוף אותו לרגשות של החברים שפגע בהם על ידי סיפור על ילדים שקרה להם משהו דומה, תוך כדי שהייתי מפרטת את הרגשות של שני הצדדים (למרות שזה מתאים לגיל קצר יותר גדול מגיל 3).

יש הרבה דרכים לחנך, עונש זו לא הדרך היחידה, וגם לא ברור שהכי יעילה...

גם אני לא משתמשת במילה עונש (בשום גיל) ומחנכת בדרך של סיפור, תיווך הרגשות והקנית הרגלים טובים.

גם חושבת שעונש הוא לא דרך יעילה ללמידת התנהגות נאותה.

הדרך האלטרנטיבית מוצלחת והילדים שלי מחונכים.

ואמרתי כבר שזה לא נושא השרשור.

אבל אני רק מנסה להסביר שגם אם לך זה נשמע פשוט וברור שאפשר להגיד לילד שההורים שלו יענישו אותו, להורים אחרים זה ממש לא נשמע טוב. ולכן עדיף לבחור ניסוח אחר שלא כולל את האיום בעונש. כמו שהצעתי בהתחלה.

אבל אפשר בהחלט לעצור פה...

סליחה אם משהו מהדברים שכתבתי גרם לך להרגיש לא נעים.

לא היה במה שכתבתי שום ביקורת כלפייך. רק להאיר את תשומת ליבך של הורים אחרים הניסוח הזה לא יישמע מתאים. וגם לא בטוח ישפיע על ילד שלא מחנכים אותו ככה.

גם אפשר להגיד לילד שהוא יכנס לכלא, נכון? זה גם סוג של עונש, לא? אז לא. יש דברים שהגיוני להגיד ויש דברים שלא.

כמו שלא נגיד לילד שיכניסו אותו לכלא לא אגיד לו שהוא יקבל סטירה.

סבבה שאת לא מסכימה איתי אבל קצת מעצבן שמכניסים מילים לפה

אלא שזה איך שזה נשמע למי שעונש הוא מחוץ ללקסיקון שלו.

ברור שסטירה זה לא העונש שלך. אף אחת לא חושדת בך שזו דרך החינוך שלך.

אבל כמו שהיה מכעיס אותך הם הורה היה אומר לילד שלך ככה, כך יש הורים שזה מרגיש להם כשאומרים לילד שלהם שההורים שלו יתנו לו עונש.

אני באמת צריכה לא לפחד להתערב.

מקווה שיעזור להמשך🙌

קודם כל לגבי התערבות, אני מתערבת בשני מצבים:

1. ניצול כוחות. כשאחד הצדדים משתמש בכוח שלו לרעה. זה יכול להיות כשילד חזק פיזית מרביץ לילד חלש יותר, ילד אחד צוחק על ילד אחר ומקטין אותו, כמה ילדים מול ילד אחד ועוד. נגיד בטרמפולינה, זה לגמרי מקופ להתערב. במקרה הזה זה לא תלוי גיל אלא תלוי סיטואציה.

2. לצורך תיווך. כדי ללמד איך נכון להתנהל בסיטואציות חברתיות. כאן יש יותר תיווך בגילאים קטנים וככל שגדלים אני מתווכת פחות. אבל כמובן תלוי סיטואציה.

באופן כללי, אני חושבת שחשוב להיות תמיד בסביבת הילדים בגילאים האלו, במיוחד מבחינת מוגנות. אבל אם בעלך או מבוגר אחר נמצא איתו זה בסדר גמור כמובן, גם אם מבחינת תיווך באותה סיטואציה זה פחות אפשרי.

מוסיפה גם שבגילאים קצת יותר גדולים, תיווך חברתי יכול להיות גם לפני או אחרי הסיטואציה, בהתאם להיכרות עם הילד.

לגבי ביטחון וחיזוק חברתי:

1. יש קשרים חברתיים שלא מיטיבים. זה מצויין ששמת לב, וזה בסדר גמור לעסור לילד לבחור את מי שמתאים לו לשחק איתו. גם לדבר עם הגננת זה נהדר, כך שגם אם המפגש עם אותו ילד לא ימנע לחלוטין, הוא כן ייקטן. בין אם זה בעקבות יוזמה של הגננת, ובין אם זה כי הילד בעצמו יבחר לשחק עם מי שנעים לו.

2. ללמד מה אפשר לעשות בסיטואציות כאלו. במקרה יש לי היכרות עם ילדים עדינים וקצת מקובעים אז אפשר לדבר על מקרים אפשריים בבית, ולהגיד מה אפשר לעשות כשזה קורה.

נגיד ילד דוחף אותך. אז מה אפשר לעשות?

אפשר ללכת לגננת ולבקש עזרה

ומותר גם לדחוף בחזרה

וזו רק דוגמה, אבל העיקרון הוא לדבר על דברים שקורים ולתת אפשרויות לפיתרון.

3. ביטחון מגיע גם באופן עקיף, ולא רק מתוך יכולת להתמודד עם מקרה ספציפי.

זמן אישי עם הורה

ביטחון לתפס על מתקנים

חיזוק נקודות טובות (פרגון על דברים טובים שהילד עושה, מתן עצמאות בהתאם לגיל)

התנהלות בבית מתוך רוגע, הצבת גבולות ללא צעקות

בסוף בסוף, הוא עוד קטן. ויכול להיות שחלק מהדברים שכתבתי מתאימים לגילאים קצת יותר גדולים. אבל זה העיקרון, ובשלב הזה הייתי בעיקר מנסה להטמיע את זה כחלק מהשגרה ומההתנהלות שלכם, ולא כמשהו ממוסד ורשמי (כמו חוגים למיניהם שגם יכולים לעזור)

וגם עובדים הרבה על ביטחון כמו שכתבת.

תודה🙏🙏

ילד בן 3 צריך השגחה צמודה בחוץ.

אם ילד מציק לבן שלי (3.5) אני אלך איתו למקום אחר, הוא לא צריך להתמודד עם הצקות בגיל כזה.

זה גיל שאני לגמרי מגוננת עליו. בגיל גדול יותר יהיו לו יותר כלים להתמודד.

מסכימה איתך.

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

גם יפה וגם קל וגם כמעט אף פעם לא מתפקשש

מצרכים

לשכבה הבסיסית

• 3 כוסות קמח

• ¾ כוס סוכר

• 1 ביצה L

• 1 שקית אבקת אפייה

• 1 כוס שמן קנולה

לשכבת השוקולד

• 2 כפות שטוחות אבקת קקאו

• ½ כוס מים

• ½ כוס שמן קנולה

• ¼ כוס סוכר

• 2 ביצים L

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל־180 מעלות.

2. מכינים את השכבה הבסיסית: מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר ואבקת האפייה.

3. מוסיפים ביצה ושמן ומערבבים עד שמתקבלת תערובת אחידה.

4. מעבירים חצי מהתערובת לתבנית ומשטחים החצי השני מכניסים למקפיא.

5. מכינים את שכבת השוקולד: מערבבים בקערה את הקקאו, המים, השמן, הסוכר והביצים עד לקבלת תערובת חלקה.

6. יוצקים את תערובת השוקולד מעל השכבה הבסיסית ומשטחים בעדינות.

7. מפוררים מעל המלית שוקלד את החצי השני של השכבה הבסיסית

8. אופים בתנור שחומם מראש עד שהעוגה מתייצבת וקיסם יוצא עם מעט פירורים לחים.

9. מצננים היטב לפני החיתוך.

אגב שבוע שעבר שלחתי עוגת תפוזים לשכנה בערב שבת כדי לשמח אותה והיא עפה עליה לדבריה

אם קשהלך עוגה אפשר עודיות

אבל כל מה שכתבת נשמע מעולה ואל תזלזלי בעוגת שוקולד עם קרם שוקולד מלמעלה!!! זה מעדן מלכים ובאופן אישי זה הגילטי פלז'ר שלי ומזל שאת לא בקהילה שלי🤭

כי יודעת שלא אצליח להכין משהו טעים ושווה מספיק. (וגם כי קשה לי אפילו להכין לעצמנו דברים, אז אני לא יכולה להתחייב לאחרים...)

אני לא שמחה מהמצב הזה, אבל זה מה יש🤷‍♀️

ובתור מגויסת ויולדת הייתי שמחה לקבל, אבל כן מעדיפה כמה שפחות מלכלך ומתפורר.

זה את הטורט הפשוטות

הכל מתקבל בברכה

יש כאלה ששולחות אלפחורס ועוגות גבינה

אפשר לקשט קצעת מלמעלה בשקדים פרוסים אם זה מתאים לעושה או אבקת סוכר תמיד משדרגת את המראה.

וככה עוגה הכי פשוטה שיש נראית מרשימה בהרבה.

הרבה פעמים במקום בחושה ממש אני עושה בחושה משודרגת

נגיד עוגת שוקולד פירורים/ריבה פירורים

בראוניז עם אגוזים למעלה

....

וממש לא צריך עוגה מתוחכמת, פס עוגה בחושה זה מהמם

את יכולה לקנות תבניות פס מקרטון שהן יותר יפות

ואם את שמה בשקית צלופן אז בכללל...

אני אופה גם עוגה קטנה בתבנית מאפינס, וטועמת אותה. אם יוצא טוב, אני מביאה את הגדולה למי שרציתי.

ומסכימה עם מה שטארקו אמרה

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אבל באמת הלק לא הכי איכותי

יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....

המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈

אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.

עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.

כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦‍♀️

הרעש עושה לי צמרמורות

כמו ברופא שיניים

אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים

שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי

וגם ניסיתי פעם

סיוט

מעדיפה חד משמעית ללכת קוסמטיקאית

והיא במילא מורידה לפני ששמים חדש

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן

ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.

וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)

אז די.

מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.

אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)

ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה

זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה

אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

1. היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.

לנו היה את זה בנושא אחר (שעכשיו פחות חם, אז הוא לא עולה כל כך)

ולהורים שלי גם היה את זה בנושא פוליטי (סביב ההתנתקות)

זה קשה מאוד... אבל גם בתוך הוויכוח צריך לזכור שאנחנו זוג אוהב ומאוחד.

ואני אומרת לעצמי שהכי חשוב שבנושאים המהותיים בחיים (יהדות וחינוך ילדים) אנחנו בדעה אחת, כי אחרת זה היה פוגש אותנו הרבה יותר וזה היה הרבה יותר קשה...

מניחה שבקרוב העניינים האלה יירגעו קצת, כשתעבור תקופת הבחירות, ותוכלו לחזור לנהל את חייכם בנחת ובאחדות❤️

עם תמונת התוצאות העכשווית אני בכלל לא בטוחה שזה יקרה מהר...

אבל אני כן חושבת שאני צריכה ללמוד להתמודד עם המצבים שבהם אנחנו חושבים כל אחד שהשני טועה, כי זה לא טוב שזה כל כך קשה לי.

גם בחינוך ילדים יש לנו לפעמים דעות שונות... לכם לא? איך עושים את זה? מקווה שהשאלה לא נשמעת חטטנית, אני רצה ללמוד מכם

לנו ב"ה אין כמעט חילוקי דעות בנושא הזה. מקסימום יכול לקרות שאחד מאיתנו כעס בצורה מסוימת על הילד, והשני חושב שהצורה הזו לא טובה. אז אחרי שהילד נרגע (בדרך זו או אחרת) מדברים על זה שלא בפניו, ומגיעים בסוף להסכמה איך נכון יותר היה לנהוג באותו רגע.

אז בנושא הזה אני לא יכולה לעזור לאחרים...

אבל בנושא כמו פוליטיקה - אני חושבת שהכי טוב "פשוט" להחליט שלא מדברים על זה... הרי אין פה משהו מעשי לחיים שלכם, נכון? (הנושא שהיה בוויכוח בינינו בזמנו כן דרש צעדים מעשיים, ולכן זה היה בעייתי יותר...)

אבל דברים קטנים פה ושם.

נכון, אין בפוליטיקה משהו מעשי, סתם מעצבן אותי ממש שהוא חושב שאני טועה ושהוא לא מבין שאני צודקת.

זה נשמע טיפשי כשאני כותבת את זה...

וגם לא יודעת כמה נצליח לא לדבר על זה בתקופה הסוערת הזאת.

פוליטיקה זה באמת נושא מאוד טעון, במיוחד בימים האלה ויכול להביא לעצבים ומחשבות שליליות אחד על השני. צריך לזכור שזה שיש לו דעות אחרות משלך לא אומר שהוא פחות חכם או מבין או מוסרי ולא אומר את זה גם עליך. יש דעות שונות שמגיעות מנקודות מוצא ערכיות שונות ואפשר וצריך לקבל את זה. נקודת המוצא היא להבין ששניכם רוצים בטוב חושבים שיש דרך אחרת להשיג אותו.

ברגע שאת מבינה את זה, את צריכה גם ללמוד לנהל את זה, לקבוע גבולות לשיחות פוליטיות, לא לנסות לחנך אחד את השני ולזהות מתי כבר לא מועיל לדבר על זה.

גם אם החלטתם לא לדבר על פוליטיקה אבל בפנים מעצבן אותך שהוא לא מבין שאת צודקת, זו תפיסה קצת מוטעה בעיני... תביני את שיש לכם שתי דעות שונות ויכול להיות שיש גרעין של אמת בכל אחת מהן.

גם לי יש חילוקי דעות עם בעלי נניח בנושא גיוס חרדים. ניהלתי איתו כמה ויכוחים בנושא והבנתי שאני לא הולכת לשנות את דעתו, הוא פשוט חושב אחרת ממני וזה בסדר גמור. אפילו שאני חושבת שזה אחד הנושאים המשמעותיים והקריטיים, הוא חושב אחרת. אני מצליחה להבין את נקודת המוצא הערכית שלו ולכן אני מעריכה אותו על אף שהוא חושב אחרת ממני לחלוטין.

מוטעית, ואני רוצה לשנות אותה.

אני רוצה להרגיש שזה באמת בסדר שכל אחת מאיתנו חושב אחרת.

מה הערך שיושב בבסיס של התפיסות של בעלך. איזה ערך חיובי יש בבסיס שמוביל אותו בחשיבה שלו. תנסי להגיע אצלך להערכה פנימית של איך הוא מובל על ידי הערך החיובי הזה. יש סרטון של גברת רביע שהיא מדברת עם זוג שאחד בימים ואחד בשמאל והם רבים על זה, תראי:

‏‏19K‏‏ צפיות‏ · ‏‏1.3K‏‏ רגשות‏ | הוא ימני לאומני, היא שמאלנית...ואי אפשר לדבר על על זה בבית. ספיישל בחירות- "טיפול זוגי פוליטי" עם גברת רביע שמראה לנו כמה כולנו בעצם דומים ברצון שיהיה פה טוב ובאהבה לעם ולארץ שלנו וכמה זה בסדר לחשוב אחרת.. העיקר שנצליח לקבל אחד את השני ולהיות ביחד💜💜 מתוך הופעה בבית אבי חי | גברת רביע

כל הכבוד לך

חחח

וזו האמת של התורה.

הרבה דברים מסתעפים ממנה, אבל לרוב קשה לנו לראות מה האמת האלוקית בכל הדברים האלה.

אני מאמינה שפוליטיקה זה אותו דבר. ולפעמים כולם אמת אלוקית - בהסתעפויות שונות.

ולכן אין טעם להיות בטוחים שהאמת אצלי, כי אנחנו לא אלוקים.

ובעיקר - לכן אין טעם להתווכח על זה בין בני זוג, כי האמת האלוקית היא שזוג צריך לחיות בשלום ובאהבה

אצלינו יש עניין אחר לא קשור למפלגות,

אז בגלל זה לריב עם הבעל?

מציעה לך בכל לב

לא להכניס פוליטיקה הבייתה.

כן לכבד דעות אחד של השני

אבל אתם זוג אוהב

ולא שווה לקלקל את הזוגיות היפה שלכם

בגלל משהו חיצוני!

למה הוא חושב את מה שהוא חושב? את ההיגיון שעומד מאחורי זה, גם אם הוא מוטעה לדעתך?

אני חושבת שאנחנו מבינים שעמדה מסוימת היא הגיונית גם אם אנחנו לא מסכימים איתה יותר קל לנו לא להגיע למקום של ''הוא טיפש אם הוא לא רואה שאני צודקת''

עשה לי טוב לומר לו משפטים כמו אתה בוחר בי אבל? וכאלו ולשמוע שהוא בוחר בי יותר מכל דעה כזו או אחרת..

וכנל הפוך כמובן לומר לו

הרגשתי שכאילו זה מה שצריך לחזק, וזה מה שהיה קשה לי בכל השיחות והדיונים.. ההרגשה שתראה אותי, תאהב אותי, תייקר אותי וכו.

בעלי ואני חושבים אחרת לגמרי בנושא פוליטי

יש הרבה דעות שלו שהוא משתף רק אותי בעוד של הסביבה אפילו לא יודעת ולא תאמין עליו

אני חולקת על הדעות שלו ומצד שני שמחה שאני עוגן בשבילו שיכול לשתף אותי

זה קשה לי מאוד

משפחה שלנו שנפגשנו ביום הבחירות שאלו אותו מה הצבעת והוא אמר "הצבענו X" (התייחס אלי ואליו ואמר את מה שאני הצבעתי) כי לא רצה להכנס לעימותים וכו'

אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מידי ולייחס לזה הרבה חשיבות

מנסה לדבר על דברים אחרים

ומחכה שהגל הזה של הבחירות יעבור כבר

השקפה דתית, השקפה פוליטית, גישה לנושא בריאות, סגנון חינוך וכו'

לפני שהתחתנו בדקנו 3 דברים-

1. שעל דברים שקשורים לחנוך ילדים אנחנו מסכימים או יכולים להגיע להסכמה

2. שהדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם לא יתנגשו יותר מידי באורח החיים של השני וידרשו ממנו לבחור בין האהבה לעצמו

3. שאנחנו מצליחים להתווכח בצורה מתורבתת ולא אמוציונאלית (אל תקלי בזה, 4 דייטים רק התווכחנו חחחח)

האמת שאחרי שנים של נישואים הדעות שלנו די התקרבו ובעיניי זה ממש מעשיר את החיים שהדעות שלנו שונות ♥️♥️♥️

בנוגע להמון נושאים, פוליטית, דתית אמונית ועוד.

אבל מה שמאוד עוזר ויאמר לזכות בעלי

שהוא מעריך את הדעות שלי גם אם הוא לא מסכים.

הוא יודע להגיד "אני אוהב את המוח שלך" "את מעניינת"

ונראה שזה בעיקר מה שמפריע לך, לא?

החוסר הערכה, לא שיחשוב בדיוק כמוך.

על זה אפשר לדבר, על צורת הויכוח, על מחמאות למרות שלא מסכימים, לא לשדר זלזול.

ולקבל דעות שונות מה שעוזר לי זה לנסות להיכנס לנקודות מבט אחרת עד כמה שאפשר.

דבר ראשון כל דעה שקיימת בעולם מבוססת גם על רגשות, חוויות, סביבת גדילה.

אדם שחווה פיגוע לרוב ילך לימין קיצון (או להיפך) אדם שגדל בסביבה שמאלנית יגדל לרוב להיות גם כזה, אדם שאיבד חברים בצבא יכול להפוך להיות פציפיסט או ימין קיצון.

חוויות חיים משפיעות על הדעות שלנו.

בנוסף אני מאמינה שכולם שואפים לטוב, השמאל הקיצון שואף לסיום מלחמות ולשלום לטובת שקט והגנה עלינו, אולי הם נאיבים אבל הכוונות טובות, לכן גם אם דעתי הפוכה אני לא שונאת או כועסת.

גם פרו פלסטינים ברחבי העולם, מקבלים מידע מאוד ספציפי, שכנראה אם היינו במצבם היינו כמוהם.

אז גם בניואנסים קטנים ובשינוי דעות בתוך הבית, זה תלוי בהמון גורמים וזוויות מבט וחוויות החיים שלו.

הוא מתכוון לטוב, פשוט מנתח את הדרך לטוב בצורה אחרת.

ועוד נקודה שעוזרת לי, אני אוהבת להשאיר מקום לספק עצמי, באמת, אני נכנסת לויכוח בידיעה ובהסכמה שאולי בסוף אגיד וואלה צודק או עזרת לי להבין נקודת מבט אחרת.

אני פחות בעד הגישה של "פשוט לא לדבר על זה"

כי אני חושבת שמרחב זוגי יכול להכיל דעות שונות בכבוד, מה יקרה אם תחלקו על נושא אחר וחשוב יותר? גם תרגישי צורך להשתתק?

עם אנשים שזה נושא דליק אני נמנעת לדבר על כאלה נושאים, בזוגיות כן חשוב לי באופן אישי לתת מקום להכל.

גם כשיש לו טעם והעדפות שונות בנושאים אחרים?

זה מעצבן כי לשניכם מאוד אכפת מהמדינה, אז בואי נתחיל מזה שהשורש שגורם לעצבים נובע ממקום טוב וחיובי.

בנוסף, אני חושבת שכדאי מאוד לשנות טרימינולגיה. אין צודק וטועה.

יש מגוון דעות, וברובן יש גרעין של אמת.

סתם לדוגמה- להצביע ליכוד כדי שהליכוד יהיה גדול מישר של אייזנקוט כדי שהוא הראשון שיקבל את הזכות לנסות להרכיב ממשלה, או להצביע למפלגה מתנדנדת כדי לעזור לה לעבור לטובת הגוש כולו.

אין פה טועה וצודק, יש שיקולים שונים.

גם בבחירה משני צידי הגושים יש אמת בשני הצדדים.

למשל המוני יהודים שהקשר שלהם לעם מתרופף בגלל שהם רואים את הדברים אחרת, טזה עצוב וכואב, זה לא אמת? ובכלל להחליף מנגנוני שליטה בדרג הפקידותי זה דבר רצוי בחברה דמוקטית. אין בזה אמת?

ברור שלכל טענה אפשר למצוא עשר טענות סותרות שגם להן אפשר למצוא סתירה. אני לא אומרת שזה טענות בלתי ניתנות לסתירה. אני אומרת רק שיש בזה אמת.

ולכן השיח של טועה וצודק הוא שיח שבהכרח פוסל גם את גרעין האמת שבטענות של השני.

אז עדיף לא לדבר במושגים האלו.

גם בכל טענה יש אלמנט של ניבוי העתיד ופרשנות.

למשל המה בדיעבד לא התחילה מלחמה לפני הבחירות.

כלומר עובדתית ביבי לא פתח מלחמה משיקולים פוליטיים.

עכשיו אם כן הייתה נפתחת מלחמה, מיד היו המונים שמשייכים את המניע לעיתוי הפתיחה, בשיקולים פוליטיים, ואין איך לסתור את ההנחה הזו.

עוד דוגמה, לפני עסקת החטופים הראשונה, היו קולות שמאוד חששו מהעסקה כי צהל היה במומנטום גבוה, והיו הרבה שהטילו ספק שבאמת נחזור ללחימה ולא מדובר בעסקה שדה פקטו סיימה את המלחמה.

עכשיו בדיעבד, ההנחה הזאת לא התממשה.

אז מה זה אומר שמי שחשש טעה?

לא. זה אומר שבראייה לעציד יש הרבה הנחות. לפעמים אנחנו כ"כ בטוחים בהנחה כעובדה ואז מחלקים לצודק וטועה.

אבל מה לעשות שלפעמים יש טעויות בהנחת העבודה, אז וודאי שיהיו חילוקי דעות על המסקנות.

בקיצור, באמת כדאי להימנע מדיונים כאלו שממילא הם לא מתמטיקה ורק מעכירים את האווירה.

(אגב כל מה שכתבתי זה רק דוגמאות אין צורך להיתפס לטענה כזאת או אחרת)

בהצלחה

שבבסיס של קשר תקין זוגי/ לא זוגי

צריך להיות קבלה של האחר

על דעותיו/ רצונותיו/ מחשבותיו/ פועלו

לא משנה באיזה נושא

נושא פוליטי אפילו לא יוצר קונפליקט

כי הוא לא יוצר פער בביצוע

אז זה אמור להיות קל יותר

אם אין קבלה

כדאי לעבוד עליה

משני הצדדים

אם מתאמנים על קבלה

זה כיוון מעולה לשיפור הזוגיות בכל התחומים

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

הנקתי

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

הייתי בביות מלא

העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.

לק"י

אגב, לא יודעת אם זה אותו הדבר, אבל חלקית אולי.

הקטן שלי נולד פחות מ-3 ק"ג בשבוע 41 בדיוק, ובדקו לו סוכר בגלל זה. אבל הוא היה איתי בביות מלא.