למקום שתכלס ליווה אותי בשנות ההתבגרות הקשות, היפות, השורטות, המעצבות
ופתאום יש לי בית, ויש לי איש, ויש לי ילד, ויש לי עבודה מסודרת של אנשים גדולים ודירה שצריך לשלם עליה בצ'קים מראש וארנונה, חשמל, מים ולפתוח בקשות לתמת ופנסיה וקרן השתלמות ולצאת לגן שעשועים ואסיפת הורים במעון וראיונות עבודה ויש לי גם תואר והאמת שסוג של קהילה
ולכאורה הכל יציב ויפה ולפי הספר
אבל עוד אין קרקע ואני לא יודעת להסביר למה
ועדיין טוב.
חבל שאף אחד לא היה יכול לספר לארטי של לפני 7 שנים שככה יראו החיים שלה.
ויש אסיפות הורים במעון! מגניב
נותן נשימה עמוקה, מאפשר לי להסתכל על עצמי בצורה ראויה וחומלת יותר.
ראויה לאהבה, ראויה לאהוב, ראויה להבחר ולבחור, ראויה לאחראיות, ראויה לזוגיות, ראויה לאימהות, פשוט ראויה.
ואולי גם מסוגלת. מי היה מאמין שאהיה מסוגלת לג'אנגלינג המטורף הזה.
כמו שבכאוס שמייד אחרי הלידה לא האמנתי שיום יבוא וירווח לי. והשגרה תהיה שגרה. והמשימות יהיו בנחת ולא במרדף. לקח לזה כמה חודשים טובים, אבל גם זה קרה.
אז אולי אם היו מספרים לי שאצליח לעשות את כל זה. ושזה לא יהיה כל כך מפחיד ואיום.
ושזה יקרה, עוד לפני גיל 24.
שהרבה דברים יהיו פשוטים וטבעיים ונכונים משהעזתי לחלום.
אולי הלב היה מתרחב, אולי הייתי נרגעת, אולי הייתי נותנת לעצמי מקום וחיבוק ומקבלת את הכל כפי שהוא.
ואולי הייתי מסרבת להאמין.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
