למקום שתכלס ליווה אותי בשנות ההתבגרות הקשות, היפות, השורטות, המעצבות
ופתאום יש לי בית, ויש לי איש, ויש לי ילד, ויש לי עבודה מסודרת של אנשים גדולים ודירה שצריך לשלם עליה בצ'קים מראש וארנונה, חשמל, מים ולפתוח בקשות לתמת ופנסיה וקרן השתלמות ולצאת לגן שעשועים ואסיפת הורים במעון וראיונות עבודה ויש לי גם תואר והאמת שסוג של קהילה
ולכאורה הכל יציב ויפה ולפי הספר
אבל עוד אין קרקע ואני לא יודעת להסביר למה
ועדיין טוב.
חבל שאף אחד לא היה יכול לספר לארטי של לפני 7 שנים שככה יראו החיים שלה.
ויש אסיפות הורים במעון! מגניב
נותן נשימה עמוקה, מאפשר לי להסתכל על עצמי בצורה ראויה וחומלת יותר.
ראויה לאהבה, ראויה לאהוב, ראויה להבחר ולבחור, ראויה לאחראיות, ראויה לזוגיות, ראויה לאימהות, פשוט ראויה.
ואולי גם מסוגלת. מי היה מאמין שאהיה מסוגלת לג'אנגלינג המטורף הזה.
כמו שבכאוס שמייד אחרי הלידה לא האמנתי שיום יבוא וירווח לי. והשגרה תהיה שגרה. והמשימות יהיו בנחת ולא במרדף. לקח לזה כמה חודשים טובים, אבל גם זה קרה.
אז אולי אם היו מספרים לי שאצליח לעשות את כל זה. ושזה לא יהיה כל כך מפחיד ואיום.
ושזה יקרה, עוד לפני גיל 24.
שהרבה דברים יהיו פשוטים וטבעיים ונכונים משהעזתי לחלום.
אולי הלב היה מתרחב, אולי הייתי נרגעת, אולי הייתי נותנת לעצמי מקום וחיבוק ומקבלת את הכל כפי שהוא.
ואולי הייתי מסרבת להאמין.
אני מבקש סליחה ממשפחת רבין על הרצח של יצחק רבין.
אני מתבייש שהרוצח היה חובש כיפה.
אני מקווה שזה מה שיקרה.
הזהרנו אתכם שזה ימין או פלסטין
זה לשון הרע
למה בני משפחה צריכים לסבול ממעשה יקירם?
