והתפילה פועלת הרבה מאד מאד

רק שבעיני בשר קשה לנו לראות את זה....

אני אוכל  להרחיב בערב אם תרצי

הלוואי שיהיה לך רק טוב תמיד!

ושתראי איך המניעות נהפכות לנעימות !

אמן💕

או יותר מדוייק - פתילה.

כמו שהפתילה מקשרת בין הנר לבין השלהבת

ובעצם מאפשרת לה לבעור ובאופן די פלאי היא עולה תמיד כלפי מעלה .

לכאורה הנר= הגוף, השלהבת= הנשמה

והתפילה מקשרת בין הגוף לנשמה (לכן יש בקשות גשמיות שאפשר לבקש, וגם בקשות על רוחניות ועבודת ה', גאולה)

את מכירה את המשפט "הנשמה היא תמיד מתפללת"? אז כמו שהשלהבת (בנר, במדורה....) תמיד שואפת כלפי מעלה

הנר הוא סמל לנשמה כמו שכתוב " נר ה' נשמת אדם" וד"א בגלל זה מדליקים נר כשאדם נפטר או ביום ביום פטירתו.

לכן גם לכאורה אדם שלא נראה מאמין כלפי חוץ

(ואני פוגשת בעבודתי הרבה יהודים מעם ישראל שעדיין לא שומרים על המסורת ועל המצוות) בזמן מיוחד של חוויה מרגשת הוא יחשוף את הפנימיות שלו , את הנשמה שמחפשת קרבת ה' .

לכן ידעתי לומר לך שעצם זה שאת מתפללת ו"אוטומטית" מזינה את הנשמה שלך, מוכיחה שבעצם את כן מאמינה במשהו גדול ממך ורוצה להיות קשורה ואחוזה בו. וגם אם לא יודעים לומר שזו תפילה, זו אכן תפילה. חיבור. קשר.

גם אדם שצם ימים על גבי ימים, צריך לדאוג לאוכל לשתייה עבור הגוף כדי שלא ייתמוטט.

באופן דומה אני חושבת, שגם מי שלא מתפלל או לא נראה עובד ה' צריך למלא את המאגר הרוחני שלו בדבר "איכותי" בלי לדעת למה, זאת הרגשה.

בתור מחוברים לעבודת ה' אנחנו יודעים לומר שזאת הנשמה שצמאה לקבל את המזון הרוחני המתאים לה  ולכן אפשר לראות הרבה אנשים, גם לא דתיים, שמוצאים את עצמם הולכים למקומות רוחניים כדי להרגיש מלאות, תענוג וסיפוק רוחני  (בין אם זה מקדש בהודו, בין אם זה קבר של אדם קרוב או צדיק ידוע)

לכאורה זה נראה שאדם מחפש את עצמו, מחליף סגנון לבוש לחיצוני וגס יותר, אבל באמת זאת זעקה של הנשמה "תשימו לב אליי, יש לי ייחוד משלי לתרום לעולם הגשמי הזה!"

הפתילה כמעט תמיד עשויה משני חוטים שזורים אחד בשני וזה גם מבטא את הכוחות - הנפש והגוף שזורים יחד לעבודת ה' שזו התפילה.

לכן אי אפשר ולא נכון לבטל את כוחות הגוף כדי להתעלות בעבודת ה', וגם לא נכון להשקיע  בצרכי הגוף בלבד, מבחינה גשמית תוך התעלמות מהנפש. (אצל החכמים יש ממש התייחסות לאדם שמרגיש כעס נורא ולא פנוי רגשית לתפילה, לכאורה פטור.  ימתין שיחלוף הזעם או יירגע באיזשהו דרך ואז ייתפלל . שמעתי את זה מאחת המורות שלי)

אבל מה עושים כשאין רצון להתפלל או אם אנחנו לא חווים התעלות או לא רואים איך היא מועילה?

לענ"ד

להתפלל או לקיים מצוות בכוח לא כדאי כדי לא לכבות את המצפן הזה- הרצון האיכותי לחיים טובים. לכן כדאי לעשות דברים קטנים וחיוביים, שמחים וממלאים באנרגיה משמחת שתורמת לרצון לחיים (טיול נוף יפה, שוקולד מידי פעם, קריאה איכותית, האזנה לכמה דקות ממישהו מוערך/ת, קברי צדיקים "נבחרים")

בהמשך לאט לאט, להגביר את המעשים הטובים (כשרים הלכתית כמובן) שגורמים להרגשה רוחנית טובה ולהשתדל להכניס ללו"ז הזה איזושהי תפילה- גם תפילה אישית במילים שלך, וגם ברכות השחר לדוגמא- שכולן מביעות שבח לבורא על החיים בעולם שלו.

כשאדם מרגיש טוב, מרגיש חי, מוציא את כוחות החיים ואת הכישרונות שלו מהכוח אל הפועל הוא מחפש להודות. לכן בזמן בית המקדש היה קרבן שלמים- כשאדם הרגיש שלם עם עצמו, שמח עד מאד בחייו ובמעשיו, זאת הייתה אות התודה לבורא.

עכשיו כשאין לנו בית מקדש יש לנו תפילה כתיקון חז"ל,

כמה להתפלל, מינון, מה חייב ומה רק רשות - בשביל זה יש את ההלכות.

אבל לאט לאט.

תתחילי לשמוח בקטן

ולאט לאט הקב"ה יזמן לך שמחות ושפע טוב

שתודי עליו ברננה וברגשת הלב הטוב שלך

אני מקווה שהדברים יועילו לך בע"ה.

ממליצה על הרבנית רחל בזק-אולי משהו ממנה, מדבריה, מתכניה, ייגע בליבך ...

המלך בשדה בימים אלו ממש

והוא אוהב אותך

ומחכה לך מאד מאד!

💐⁦♥️⁩💐⁦♥️⁩💐⁦♥️⁩💐⁦♥️⁩💐⁦♥️⁩

תודה רבה❤❤❤

לשאלתך - נראה לי שיש צורך לכוון את התפילה אבל בודאי שיש עניין להתפלל. תמיד יש עניין להתפלל, זה משהו מאוד אנושי להתפלל. השאלה היא על מה להתפלל... שזאת שאלה טובה. אולי תתפללי שה' יאיר דרכך? יגלה ממך כוחות שאת לא מכירה? שיחכים אותך? שיתן לך עזרה?

בכל אופן הזכרת לי תורה מדהימה של 'מי השילוח' (הרבי מאיז'ביצא) שממש קשורה למה שאת שואלת. 

התורה בפרשת ראה אומרת "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" 

על זה הרבי דורש דרשה חסידית של הדרכה בעבודת ה' ביחס לתפילה -

"כי אם אל המקום אשר יבחר כו'. בזה נלמד לאדם דרך התפלה איך להתפלל לה' כמו דאיתא בגמ' (ברכות כח: ) יכין את לבו כנגד בית קדשי קדשים" הרב מביא את המשנה במסכת ברכות שאומרת שאדם שצריך להתפלל והוא רוכב על חמור ולא יכול לרדת ממנו, וגם כשהוא על החמור הוא לא יכול לכוון את פניו לכיוון המקדש בעת התפילה הדין הוא "יכוון את ליבו כנגד קודש הקדשים" - מה הכוונה? הרי הפועל האדם לא יכול לכוון פיזית את גופו או את פניו לכיוון המקדש! הרבי מסביר שיש פה כוונה מיוחדת ביחס להדרכה בתפילה שהיא נחשבת "לכוון את הלב לכיוון קודש הקודשים" - "היינו כשאדם ירצה להתפלל יראה מתחילה אם הדבר שרוצה להתפלל עלי' הוא רצון הש"י, זה פירוש יכון את לבו כנגד בית ק"ק,"  קודש הקודשים הכוונה רצון ה', אדם צריך להתפלל על רצון ה'. ואיך ידע מה רצון ה' באותה עת? "ובזה ידע כי רצון הש"י הוא - אם יראה שלבו מלא תפלה ושפתותיו מלאים תנובה יבין כי מאת ה' ..." דהיינו כאשר האדם מתחיל להתפלל והתפילה מרגישה לו באינטואיצה טובה והוא שופך את ליבו זה סימן לרצון ה'. זאת אמירה ממש מיוחדת. זה פלא. אולי באמת על דברים שאינן רצון ה' לאדם אין האינטואיציה הזאת להתפלל עליהם.

מקור: מי השילוח/פרשת ראה – ויקיטקסט

פירוש עמוק ומהמם...

תודה!

לגבי ההתחלה, איך אני אדע שזה מצב של להתפלל כשאולי בעצם ה' כביכול מבחינתו "מה תצעק אליי דבר אל בני ישראל ויסעו"...

מסתבר שיש צורך גם וגם. וגם "מה תצעק אלי" אם אני לא טועה זה היה כאשר משה רבינו האריך בתפילה. תפילה קצרה זה תמיד אפשרי.

זה להביא את המקום שאתה נמצא בו - לפני ה'.

את לא חייבת לבא ולבקש שיעזור לך לעשות משהו - כשאת לא באמת רוצה/מאמינה שזה יקרה. ואני גם לא חושב שלקב"ה יש ענין כל כך בתפילה כזאת, כי את לא נמצאת בה. אבל דווקא את התסכול הזה, את החושך בעיניים הזה, את התחושה הזו שאת לא מתקרבת לזה ואת כישלון - את זה ה' כן רוצה שתביאי. זאת בדיוק המשמעות של תפילה. תבואי לפני ה', עם הצרות שלך, עם הקשיים שלך, עם חוסר האמונה שלך - ותבקשי עזרה. עזרה להכיל את עצמך, עזרה למצוא את עצמך, עזרה להתקדם ולהשתפר, עזרה להצליח. 

תודה רבה

כנראה שחוץ מלהתחזק באמונה אין פתרון אחר

בס"ד

1. מה היא עבודת התפילה.

2. מה העמדה הנפשית 'שלך'.

ביחס לאחד יש כמובן מספר הסברים, הסבר ואחד מהם הוא שתפילה זה עבודה שבלב, כלומר כמו הלב שמזרים דם לגוף, כך התפילה מזרימה את המחשבות והבקשות וכו' אך השאלה לאן? הרי לא דומה אם תספר בדיחה לחבר למורה או למלך. גם פה בעצם התפילה היא מפגש שלנו עם ה' ויש כמה סוגים של מפגש עם ה' כמלך מפגש איתו כאבא, מפגש איתו כשופט...וכו' ואם אנסה לסכם יש הרבה סוגים של תפילות אך הבסיס הוא מפגש והזרמת הרגש לה'.

ומתוך כך נדבר על העמדה הנפשית שאלת ובצדק שאני לא מאמינה שתשנה ואכן התפילה אינה באה לשנות סדרי מציאות לרוב, יש בה משהו פשוט יותר להיפגש לדבר עם ה' לפעמים כאבא או חבר שפורקים וכן אומרים וואלה קשה לי להתמודד ופשוט מוציאים החוצה, ולפעמים כמלך באים לשבח להתפעל להודות, ולפעמים כמפגש עם רופא עושה נפלאות שמפללים לנס.. המעמד הזה של התפילה הוא מלא בהרבה דברים אך בעצם הוא הזרמת הדם הרוחני הזרמת הרגשות והמחשבות למפגש עם ה' שדרך המפגש הזה יתכן ונקבל החלטות יתכן וישתנו דברים אך העיקר הוא קודם לקיים את המפגש לא להשאיר את המחשבות על העבודה הבלתי אפשרית ועל הקושי והמרחק לפתוח ולדבר לא תמיד זה יהיה מושלם ולא חייב שנצא עם הרבה אבל נפגשנו והוצאנו מהלב הזרמנו את הרגשות למקומות שאליהם הם צריכים להגיע בגוף שלנו ועכשיו נוכל להמשיך בעבודה של שאר הגוף, העבודה של הלב מזרימה את הדם עם החמצן והחומרים ובסוף יש גם מתוכה עוד עבודה והיא של האבירים והמצוות להשתמש באותם חומרים, לא תמיד נעשה שימוש בכל איבר בכל החומרים ויש וויסת לפי הצורך אך זה זרימת הלב והתפילה למפגש עם ה'. שנזכה להיות אני לדודי ודודי לי ולהפגש באמת.

כתבתם דברים מדהימים...!

נכון שתפילה זה קודם כל מפגש אבל אני בעמדה שסותרת את המפגש האמיתי עם ה'... זה העניין שבמצב הזה אני לא זוכרת אפילו לפני מי אני עומדת.... תקועה בתחושות של חוסר אמון, חוסר יכולת, כולי מלאה אשמה 

ומהמצב הזה אפשר בכלל להתפלל?

כשזה משהו שתלוי נטו בה' יותר קל לי להתפלל על זה, אבל זה קשה שאני לא מצליחה מה שכביכול תלוי בי.

כמו שכתבתי בתגובה מעל... איזה פתרון יש לטווח הקצר חוץ מלהתחזק באמונה? 

השיבנו"

אע"פ ש[52]"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" אנחנו מבקשים מהקב"ה "השיבנו אבינו" – שיעזור לנו להוציא לפועל במעשה את מחשבתנו לחזור בתשובה ויקרבנו למצוות ולעבודת ה'[53].

הסיבה שאומרים בברכה זו נוסח של "אבינו" היא שהקב"ה הוא אבינו ואנחנו מבקשים בברכה זו על לימוד התורה, והרי[54] "חייב האב ללמד את בנו תורה", ואנחנו מבקשים בזה מהקב"ה שילמדנו תורה ומצוות[55].

בחתימת ברכה זו אנחנו אומרים: "הרוצה בתשובה", והעניין בזה הוא שהקב"ה רוצה שהאדם יחזור בתשובה עוד לפני שהוא מחליט לחזור, ועוד שעניינה של התשובה הוא לפנים משורת הדין עפ"י רצונו של ה'[56].

עד כאן הציטוט.

כל גם כאן עצם הרצון שלך מצויין וטוב להתפלל כך.

עכשיו, יכול להיות שמשהו רגיש כבד על הלב וצריך להתייחס אליו. אז זה יותר רגשי ופחות אמוני

תודה!

לא ממש הבנתי למה אתה מתכוון : "כך גם כאן עצם הרצון שלך מצויין וטוב להתפלל כך." 

וכן... זה מצב רגשי שלא מאפשר לי להתפלל

הכל תלוי ברצון. בכוח הרצון אפשר להשיג הכל. הרב וולבה אפילו אמר שההיפך מחריצות זה לא עצלות אלא שפלות, כי כשלאדם יש ערך עצמי נמוך אין לו חשק לשינוי.
כוח הרצון שלי חלש במצב הזה כי זה נראה לי בלתי אפשרי...
זה המצב...

א. קודם כל לעשות דברים שייטיבו איתך, יהנו אותך,תצליחי בהם והם יצליחו קודם כל להחיות אותך, לתת לך כוח. אנרגיה. 

לרומם אותך לערכך העצמי, האמיתי.

ב. כשאת מצויידות בכוחות ומרגישה בנוח עם זה- להתחיל לברר לך איך תגיעי לאן שאת רוצה בחיים (בכל תחום)

וממילא איך מתוך כך תתמלאי בשמחה שתקרין לך על כל היום שלך וממילא כל מה שתסתכלי עליו ייראה לך שמח, כמו הילדים שמסוגלים דרך צלופן ורואים "הכל באותו צבע!", מכירה?

ג. כשכל ייראה ורוד ושמח, הנשמה שלך באופן טבעי לה, תרצה את התפילה וממילא תרגישי בתוכך רחבות הלב שעם הזמן תשתפך בתפילה מסודרת שתשלבי ביומיום שלך בקביעות

או תהילים או תפילה אישית...

@היום הוא היום סליחה שעניתי כאן ולא תייגתי בנפרד!

אני יודעת אבל זה מלא דברים שמשתלבים ביחד... בדיוק הדבר הזה שהכי קשה לי, עם מצב כללי שמכבה אותי ואז אין יכולת...

בקיצור הפתרון הוא לטווח הארוך איך להמנע מהמצב הזה, לא לאותו רגע...

נראה לי שקודם תתייחס לבסיס שיהיה לך יציב

ואז תוכלי להתפקס וממנו  להתרחב לאט לאט

פשוט כי

קודם מניחים את היסודות

ועליהם מתחילים לבנות...

להבדיל כשיש מחלה קשה 

נותנים משככי כאבים לא כדי להתעלם ממנה

אלא כדי שיהיה קל יותר לעבור אותה/ לטפל בה.

תרצי להתחזק בתפילה. תתפללי שהשם יתן לך כוחות לעזור לעצמך וכדומה.

אם קשה באריכות אז בקצרה ממש

שתכל'ס אני גם מבין אותו כי הוא עבר הרבה בתקופה האחרונה.

יש מצב בחיים שנקרא "מוחין דקטנות" (לא סתם שיר של שולי רנד🫣).

השיר המוכר שכולנו שרים בעל"פ "ואפילו בהסתרה שבתוך בהסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך" אלו מילים שכתב רבי נחמן. אני מקווה שאני אצליח להסביר נורמלי כי זה מסובך לכתוב את זה אבל ברעיון "מוחין דקטנות" בפירושו המילולי זה מח של קטנות כלומר חשיבה מוקטנת במצבים מסויימים בחיים כלפי הקב"ה.

בפירוש הפחות מילולי זה בערך מצב שבו גם אם ננסה להתפלל ולהגיד שהכל לטובה וכל מיני דברים, השם בא אלינו אומר לנו "ואנוכי אסתר אסתיר פניי ביום ההוא" הסתרה שבתוך הסתרה.

פעם שמעתי מישהו שדימה את זה לתפוס, בהתחלה יש קליפה כתומה וכשמקלפים עדיין לא רואים תפוז אלא קליפה לבנה נוספת ורק אז נמצא התפוז, אותו דבר אנחנו והקב"ה, השם לפעמים מכניס אותנו לקשיים ונסיונות ומסתיר את עצמו ככה שגם אם הקלף את הקליפה עדיין לא נראה אותו כי הוא ישאר מוסתר מעינינו וזה מה שנקרא מוחין דקטנות".

אז אם באמת זה ככה למה לנו להתפלל ולחפש בכלל? לכן אמר רבי נחמן "ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה *בוודאי* גם שם נמצא השם יתברך" בוודאי, אפילו שאנחנו לא רואים את זה וזאת בדיוק האמונה שלנו.

פעם אמר יהודי אחד שיסוד האמונה הוא להאמין, ממש כמו בשיר של רייכל "להאמין בלי לדעת" כי כשאתה יודע אתה כבר לא מאמין אלא יודע ותכלית האמונה היא האמונה עצמה ולא הידיעה כי כבר כתוב בתורה "ולא יראני האדם וחי" וכתבו על זה שכמה שמשה רבנו היה קרוב להשם והוא היחיד שידע את הקב"ה עדיין הוא לא ראה וזה חלק מהאמונה.

אנחנו אומרים כל בוקר אחרי תפילה (לא כולם זה מנהג טוב ותו לא...) שלושה עשר עיקרים ואחד מהם זה "ויודע מחשבות בני אדם" אז קחי לעצמך את זה הנקודה שלפעמים להתבודד ולהתפלל זה לא דווקא תפילה בפה ששומעים אלא גם הצעקה הזאת שיש לך בלב זה תפילה, גם המחשבה המתוסכלת הזאת שעוברת לך היא תפילה רק שאת צריכה להסתכל על זה כ'אבא קשה לי ואני לא מצליחה להבין אותך ואני יודעת שאני לא יכולה וכו' ' ופחות להסתכל על זה כשקשה לי ונמאס לי ואני לא מצליחה להאמין שזה ממך אז נשברתי ודיי'.

מקווה שכתבתי את זה מובן, זה נושא ממש מעניין ויש עליו כל כך הרבה מה להרחיב. (ואיך זה שלא הכרתי את הפורום הזה????)

אם לא נוח להסתכל בתמונה הזאת אפשר להוריד את הקובץ המלא של העלון מהארכיון - ארכיון עלונים , הכתבה בעמוד 22

הסגנון הזה לא בשבילי זה באוויר מדי... אני קוראת ומקבלת רק קריאה למחשבה אבל מרגישה שיצאתי בלי כלום (קורה לי הרבה)

הדבר היחיד שהבנתי זה שצריך התבוננות, מה הלאה? מה זה בפועל 

יש מצב כלשהו שיש בו מבוכה - מצד אחד אני רוצה להתפלל ותמיד ראוי לאדם להתפלל, מצד שני במצב מסויים אני לא יודע איך או חושב שהתפילה שלי תזיק.

הדימוי על המצב של האדם כ'ישן' בעצם מסביר את המבוכה. הדמיונות עפים בלי סדר כלשהו אלא מעורבבים אחד בשני ולכן המילים המסודרות לא יוצאות ואם ניתן לתפילה ככה להיות יכול להיות שהיא לא תהיה הגיונית ולא תהיה טובה ואפילו תזיק. אבל אם מסדרים את המחשבות ומגיעים לידי משהו תקין אז אפשר להתפלל.

ואז התשובה לשאלתך תהיה - בודאי שראוי להתפלל, אך לסדר את המחשבות לפני (ואז התפילה תוכל לצאת בצורה 'טבעית' כפי שאומר 'מי השילוח')

ובאמת קשה באמת להגיד איך לעשות את זה, כי זה עניין מאוד אישי..

בכללי, תפילה היא עבודת ה' שברגש וקשה לקבוע לה חוקים קבועים כי רגש הוא דבר שמאוד משתנה.

אולי אפשר להציע שהרגש בנוי לרצון, אז ראשית צריך לראות אלו רצונות שונים יש בתכונו ולנסות להפריד אחד את השני, לא תמיד אנחנו מודעים לכך שמדובר בכמה רצונות שונים. אח"כ לנסות לתעדף את הרצונות השונים וכולי..

שוב...

קיבלתי תיאור מצב עכשיו הבנתי אותו יותר טוב אבל לצערי זה לא מקדם אותי הרבה.

תודה

אולי זה נשמע עניין של הקשבה פנימית ביחס לרצון שלך, בירור על הרצון שלך.. זה דבר שקורה בינינו לבין עצמנו ולא רק לפני ה' בתפילה. 

יוצא לך לעשות את זה מדי פעם? (את לא צריכה לענות) פה נראה לי טמונה התשובה.. זה גם לא דבר שעושים ביום אחד ונגמר, תמיד הרצון צריך בירור. לא תמיד קל להגיד מה אנחנו בדיוק רוצים ולאן בדיוק אנחנו מכוונים. זה לא העניין גם פה? במידה וכן, נראה לי השאלה היא ביסודה עוסקה בעניין של התעסקות עם רצונות ורגשות בהקשר האישי. אמנם יש לה ביטוי גם ביחס לעבודת ה' בתפילה, אך לא נראה לי שהיא מתחילה משם. בכללי תפילה בגלל שהיא עבודת ה' שברגש היא ביטוי לרגש שכבר בנו לפני שאנחנו משליכים את יהבנו על ה'.

כן יוצא לי וצריך יותר

ראשית כל אומר - אהבתי את השאלה, מאוד אפ'. אני חושב שצריך קצת לדייק אותה, לנסח אותה קצת אחרת כי ברגע שמשתמשים במושגים לא נכון - זה קצת מטעה. (כיוון שעברו שבועיים מאז שכתבת אז אני מתאר לעצמי שזה אולי לא יהיה כ"כ רלוונטי לך, אז אני כותב בעיקר בשביל עצמי).

האם יש טעם לבקש מה' משהו כשברור שה' לא יתן לי אותו?

כאן צריך לעשות קצת סדר - למה שה' לא יתן לי אותו? כי אני לא ראוי לכך רוחנית או כי זה בלתי אפשרי מציאותית?  {כמו כן יכולה להיות בלתי-ראִיוּת גשמית ואי-אפשרות מציאותי-רוחני, אבל אני חושב שאפשר להכניס אותן בתוך ההגדרות הקודמות (בסדר הפוך)}.

האם חוסר ראִיוּת רוחנית מעכבת? - סביר להניח, אבל יש מושג שנקרא מתנת חינם מאוצר של חסד, שזה לאו דווקא 'נס רוחני', אם מבקשים לקבל משם - אז גם זה אפשרי [על בסיס שיעור של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, סביר להניח שלא אצליח למצוא את השיעור המדוייק].

האם אי-אפשור מציאותי מעכב? - ודאי, הקב"ה לא עושה סתם ניסים, גם לא כאלה שמגיעים בדרך הטבע (נס נסתר [ביחס לניסים כאלה אפשר לדון האם מותר בכלל להתפלל עליהם, מלבד השאלה האם כדאי לעשות זאת]). בכלל הנקודה הזו - גם בלתי-ראִיוּת גשמית (לא למדתי למבחן - להתפלל שאצליח בו זו [קצת] 'תפילת שווא'). נס אפשרי, אבל יש לו תמורה, ולא כדאי להכנס לזה - באמת לא משתלם.

האם אי-איפשור מציאותי-רוחני מעכב? - בעד תפילה? לא תמיד, הגמ' אומרת שאדם יכול לישא את האישה הראויה (כזיווג ראשון) לחברו ע"י שיקדים אותו ברחמים (בתפילה, שעליה הגמ' אומרת "רחמי נינהו [רחמים הם]). האם זה נכון על כל מניעה מציאותית-רוחנית? - שאלה טובה, ראוי לחקור.

(אם נשאל - למה לא להתפלל על דברים שהם לכאורה לא אפשריים [בכל אופן שלא יהיה]? הרי ה' כל יכול! ועוד יותר מזה - כשאני מבקש את זה מה' אני מראה שהאמונה לי חזקה בו כל כך ושאני מאמין מאוד מאוד מאוד שהוא כל יכול! תשובה: זו בערות. הקב"ה הוא כל יכול ויכול להחזיר את הזמן אחורה ולבטל דבר שקרה - עקרונית נכון, אבל הקב"ה קבע בעולמו שהוא (ית') לא מתנהל כך, גם לא כשמדברים על מערכת הניסים).

בקריאה נוספת, אולי אני צריך יותר לדייק את עצמי בהבנת השאלה שלך, וזה מתחבר לרעיון עמוק שכתבתי פעם בפורומים (ולמדתי ממישהו אחר).

האם יש טעם לבקש מה' משהו שברור לי שהוא דורש גם השתדלות מצידי וברור לי שאין לי שום כוונה (לא שאני לא רוצה, אלא שאין בי כוחות ומוכנות לכך, אבל אני מאוד רוצה את התוצאה) להשתדל בו?

שוב - אפשר לבקש מתנות של חסד (במקום בו זה רלוונטי, כנ"ל), ואולי זה אפ' אידאלי (החזון איש והרב חרל"פ כותבים שכשאמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" (או משהו כזה) היה לישראל לומר "תן אתה!" וכיוון שלא אמרו כן - הקפיד עליהם משה). אבל יש מקומות שזה לא שייך ומשתלם.

@רץ-הולך אשמח לחוות דעתך.

זה עדיין רלוונטי

אבל קצת הסתבכתי עם התגובה שלי

אז תראה את זה כתהייה באויר בלי ציפיה לתשובה.

מה הגבול בין בערות לבין ריאליות יתר?

אני מרגישה שהבעיה האמיתית שלי היא חוסר אמונה וכדומה דברים שאמורים להיות בידיים שלי כי אני אמורה לעבוד עליהם, אבל כרגע אני בלעדיהם.

אז לטווח הרחוק הפתרון ברור. אבל לעכשיו, כאילו... יודעת שאני טועה, ומבקשת שאיכשהו אני לא אסבול מהטעויות שלי... והקונפליקט גדול בגלל שזה לא אחרי בחירה... זה ברגעים של הבחירה עצמה שעוד כביכול יש לי אפשרות לתקן אבל לא תמיד לחזור בתשובה זה קל... כי אם הבעיה שלי זה חוסר אמונה איך אני אחזור בתשובה בלי אמונה?

😔

אשמח מאוד  אם תוכלי לחדד כדי שאוכל להעשיר את התשובה שלי (אני שומר אותה אצלי)

והאכפתיות אבל את האמת שיהיה לי קשה להתפלסף על זה עוד

זה בסדר אם תשלח את התשובה כמו שהיא

אין לי עדיין תשובה על הנקודה האחרונה שכתבת, אשמח אם תוכלי להסביר אותה יותר כדי שהתשובה שלי בכללי על השאלה שלך (הראשונה, שבתחילת השרשןר) תהיה עשירה יותר.

אני לא אכנס לנקודה הזאת.. אם יש לך משהו לכתוב חוץ ממנה בכבוד

מצד אחד האינטואיציה אומרת לי, לך לאבא! יש בעיות? יש קשיים? תשפוך את הלב!

אבל כאן יש מורכבות, אני בעצמי לא מאמין ש - לא מגיע לי / אני לא יכול - לקבל את זה. אבל אם ככה צריך לדון מאיפה הבקשה הזאת מגיעה? אולי אני צריך לעבוד על כוח הרצון שלי או האמונה בעצמי.

בסוף אני חושב שתמיד טוב להתפלל לה' שייתן לי כוחות לעמוד במשימה, שייתן לי כוחות להצליח. שייתן לי כוח להאמין בעצמי וביכולת שלי.

זה גם חלק מאוד יסודי מהתפילה - עבודה שלי, אז השאלה היא מאיפה אני מתחיל את העבודה, האם מהמקום של אדם שרוצה להצליח במשימה או אדם שרוצה לרצות.

הוספת חיזוק לדברים קודמים שצריך לדייק את התפילה, להתפלל על לרצות ועל להאמין בעצמי.

של ראש השנה...

ממש אהבתי

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

להתקדם בלי לסגת בכלל אחורה... זה נראה לי חלק שחייבים בתהליך

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!