כדאי לך למצוא סיבות ופתרונות לסטרס, כשהחיים רגועים אפשר ללמוד להסתכל אחרת ולהגיב ברוגע.

להיות אמא זה קשה ולפעמים זה מוסיף לסטרס או ממש יוצר אותו.

כדאי למצוא את הדרך להאט את החיים לקצב שיותאם ליכולות והרצונות.

ואיך להגיב כשהם קורים?

אם לא אז בוודאי שכל פעם יקרה הפתרון היחיד שאת מצליחה לשלוף שזה צעקות.

ואז נוצר מעגל קסם שאת מגיבה לא כמו שאת רוצה, מתחרטת, שונאת את ההורות ושונאת את עצמך בהקשר הזה.

אם תהיה לך דרך להגיב נכון כל המעגל יישבר.

בנוסף כמו שאמרו להרגיע את הסטרס בחיים. להוריד הילוך.

אגב מאוד עוזר שיש כלים לעצור את האיבוד שליטה.

בלי קשר לסיטואציה שנוצרה.

למשל אומרים לספור עד 10.

אז אפשר בדרכים אחרות.

אני למשל הייתי שרה וזה עזר לא לצעוק.

אפשר גם להפריח בועות סבון או לנפח בלון.

גיל ארבע זה גיל מהמם. את עושה אותה דברים כיפיים גם או שכל היום סובב סביב סדר יום?

יש לכם משחקים חדשים, ספרים, יצירות?

הדרך הכי טובה לסור מרע זה לעשות טוב.

זה גם יעזור לאזן את תחושת הכישלון.

אבל את כן בלופ גרוע

סטרס משבש את צורת החשיבה וההתנהלות

את במוד הישרדותי 

לא רגועה 

מרגישה שלוחצים עלייך כל הזמן

אני חושבת שזו הנקודה הראשונה לטפל בה. למה את לחוצה ? 

ובנוסף, הייתי דואגת עבורם לתעסוקה ועבורך להפוגה. אם את איתם בבית, אז זה באמת קשה

אני בימים כאלה שקשה לי איתם - הייתי יוצאת בחוץ. לוקחת איתי לקניות

סתם לצאת החוצה

שמה אותם בבריכה במרפסת

עם מוזיקה או עם בצק 

אפילו חול קינטי. כל בלאגן של משחק הולך אצלי כל עוד זה מאפשר לי רוגע ולהם תעסוקה ואווירה נעימה 

כל דבר שיסיח את דעתם ואת דעתי כדי להימנע מעימות בלתי נמנע כשאני מתקשה לנהל את עצמי 

האמת שזה נשמע לי קצת לא מציאותי לבטל את כלהסטרס.

ילדים קטנים זו אחריות,ועשיה ומליון בלתמים שלא קשורים אלייך גם אם את מתארגנת מראש.

אז קודם כל, את ממש אבל ממש ממש לא לבד!

ואני ממש מבינה אותך.

עצם זה שאת מרגישה ככה אני חושבת שזו כבר דרך ותהליך.

לא לשכוח שאנחנו בחופש גדול הכל הרבה יותר קשה!

תכף שגרה ויש סדר יום בעזרת ה'

את אמא טובה ומדהימה.

ה' שלח לך את הילדים האלה כי את האמא המושלמת בשבילם!

לכולנו יש עבודה לעשות אף אחת ואף אחד לא מלאך. הכל בסדר.

ילדים הם לא נוצות. יש להם בחירה בגיל שלהם.

לפעמים הם פועלים ממקום שהם רוצים תשומת לב וככה הם מקבלים אותה, זו גם בחירה שלהם. ולפעמים צריך משהו חזק  ועוצמתי לוויסות רגשי, קצת כמו שמיכת כובד.

אני לא אומרת שצריך לצרוח עליהם ולהשתולל כל היום אבל שום דבר לא קרה לילד מזה שכשהוא איבד את זה ההורה שם גבול בטון גבוה.

טיפ שכן אני יכולה לתת לך, תמצאי לעצמך זמן של פינוק

אמיתי בלי יסורי מצפון! את חייבת להתמלא שיהיה לך ממה לתת.

וגם חברה טובה שעוברת משהו דומה, שאפשר לפרוק בלי לקבל פרצופים/טיפים/עצות אלא רק הקשבה...

זה אולי דבר שקשה לעשות, אבל בעיניי בהחלט נדרש בשביל איכות חיים נורמלית וwell being.

סטרס גורם לעצבנות, עלול להפריע לשינה, לגרום לחוסר איזון הורמונלי, לחרדות ועוד שלל דברים.

זה משהו שקורה, נכון. אבל לנרמל אותו זה לעשות לעצמנו עוול לדעתי. וגם לסובבים אותנו שסובלים מההשלכות של זה.

והדבר הכי חשוב - סטרס הוא דרך של הנפש שלנו לזעוק לנו שאנחנו מתנהלות/ חושבות/ פועלות/ חיות במציאות שלא תואמת את הכלים הנפשיים שלנו. אם נסתכל על זה ככה ולא נחיה אותו כחלק מהחיים, זו בהחלט מקפצה

לקבל שלפעמים זה לא תלוי בנו.

איך אפשר לבטל סטרס. של חופש גדול? מנסה להבין פרקטית

זו בחירה איך לנהל את החיים ובאיזה קצב לחיות אותם.

עם כמה ילדים קטנים זה באמת קשה עד בלתי אפשרי לחיות ללא סטרס, אבל זו גם בחירה (ללדת אותם)

גם ללדת ילדים זו לא תמיד בחירה.

יש אנשים שען ילד אחד יש להם סטרס שהחצלא יודעים להתנהל

ויש גם שבלי ילדים

ויש אנשים שלחוצים יותר מטבעם

ויש שעם 19 ילדים יש להם נחת.

ויש גם תקופות

ולא, לא תמיד זו בחירה שלנו, יש המון בלתמים

ויש בחירות שח אנשים סביבנו וגם של ילדים.

אני לא מסכימה עם זה סליחה....

באה אשה עם מצוקה

והעמדה הזאת שמה אותה במקום מאשים,

מה גם שאני חושבת שאין אחת מאיתנו שחיה חיים קלילים ונעימים נטולי לחץ ודאגות תמיד.

זו לא עמדה מאשימה, זו המלצה ללמידה.

ריבוי ילדים בהחלט עלול לעלות את הסטרס ולהנמיך את היכולת לשלוט בו. אין סתירה שיש אנשים גם בלי ילדים מלאי סטרס.

יש אמצעי מניעה די מוחלטים, רוב ההריונות הלא מתוכננים מקורם בחוסר מניעה הרמטית, נכון יש מקרי קצה ואפשר ללמוד מהם איך להתנהל בעתיד, אין משפחות מרובות ילדים שמקורם בהרבה הריונות לא מתוכננים ולכן זו בהחלט בחירה.

הרבה- אולי אפילו כל  הבחירות שלנו בחיים גורמות לנו לעמל ולקושי.

וזה הכיף שיש חברות בספסל בגינה / בפורום לפרוק ולקבל עצות.

אדם לעמל יולד, אנחנו באנו לעולם הזה לעמול, והפותחת היקרה שמכירה בקושי ופורקת ובעז"ה תצמח ממנו! היא עושה את תפקידה נאמנה בעולם הזה.

כמו שלאישה שתפרוק על שלום בית זה יהיה לא שייך שיגידו לה שזו בחירה שלה,היא יכלה להישאר רווקה בדירת רווקות, אבל אנחנו בחרנו להתחתן למרות שזה כרוך בקושי ובעמל.

זה ממש לא שייך להשליך קושי של הורות בהחלטה ללדת. אנחנו בוחרות ללדת לא מתוך חוסר הכרת אמצעי מניעה אלא מתוך ידיעה שאנחנו מביאות חיים לעולם מוסיפות הרבה אור וטוב בעולם למרות שזה כרוך בקושי ובעמל!

לא כרוכים בקושי ועמל יותר מאשר רווקות.

כל ילד מביא איתו עבודה וזו בחירה כמה ילדים להביא.

כשיש קושי שמתסכל הורה וילד כדאי להתייחס אליו ולא לנפנף אותו באדם לעמל יולד.

(לא נכנסת לדיון האם נכון להגביל את מספר הילדים בגלל הקושי בגידול שלהם. זה לא הנקודה. אבל בדיון פה, בעיני, גם אם את חושבת שהגורם לכך הוא הבחירה ללדת הרבה ילדים, לא חושבת שזה יועיל לפותחת לשמוע את זה. ואגב, היא בכלל הזכירה רק שני ילדים, לא יודעת אם יש לה יותר או לא. למרות שלפעמים שני קטנים זה דווקא קשה יותר מאשר כשיש יותר וחלק מהם גדולים...)

גם לאחר שהילדים נולדו, ההבנה שהם הביאו איתם קושי ואיתו צריך להתמודד עוזרת להבנת המצב ולתכנון ההוה והעתיד.

ומה שכתבתי על הרבה ילדים לא כוון לפותחת אלא לדיון שהתפתח.

הקושי מגיע כי 'אדם לעמל יולד'

ואין באמת חיים ללא קושי בכלל.

זה יכול להיות קושי עם ילדים או עם זוגיות או עם פרנסה או כל דבר.

ילדים הם לא עיקר הקושי בחיים ולא הגורם העיקרי לו, אלא שהם מציפים אצלנו קשיים שקיימים בנו הרבה פעמים ואנחנו לא מודעים אליהם או לא מצליחים לתת להם מענה.

הקושי הוא, לדעתי, היכולת להתנהל בתוך הסיטואציה. שמושפע מהרבה הרבה דברים כמו ההסתכלות והמענה שלי לצרכים של עצמי, הציפיות שלי מעצמי מול התוצאה, הכלים שיש לי, המודעות, ובסוף - גם הרמה הפרקטית של איך עוזרים לעצמנו גם ברמה המעשית

(וגם, כל אדם תופס קושי בצורה אחרת ומושפע מדברים אחרים)

אני בעד ילודה לפי הכוחות. ממש. אבל בדיעבד, ותוך כדי קושי שעולה, מאת השם הייתה זו ואפשר רק לגדול מזה

חוץ מהמשפט:

׳ילדים הם לא עיקר הקושי בחיים ולא הגורם העיקרי לו׳

בעיניי הילדים הם גורם משמעותי להרבה קשיים, גם אם יודעים להתמודד עם הקשיים הללו.

אמנם אני לא יכולה להיות אוביקטיבית, אבל אני  אעיד על עצמי שאני יודעת היטב להתמודד עם הקושי בגידול הילדים שלי, ועדין רוב הקשיים שלי נובעים מהיותי אמא.

זה מאוד אישי

לכל אחת יש נקודה אחרת שהיא נקודת הקושי שלה..

יש לי ילד אחד(ולא ממש מבחירה אבל זו פחות הנקודה), הוא בן חמש ככה שיש לי מספיק נסיון של זמן שאני אמא לבודד ממה הקשיים שלי נובעים...... זה נכון שלפעמים האמהות מגבילה, כמו שעבודה לפעמים מגבילה או מקום מגורים או כל מיני תנאי חיים אחרים

אבל הקשיים שלי(ויש לי שפע, אני יכולה לתרום אם מישהי רוצה) לא נובעים מזה שאני אמא, לא התחילו כשנהייתי אמא ולא ייפתרו אם האמהות שלי חלילה תפסיק. הם קשורים לכל מיני דברים אחרים, והאמהות אולי גורמת להם להיות קצת מאתגרים יותר או להראות פנים אחרות.. אבל הילד שלי והאמהות שלי הם ממש ממש ממש לא הגורם לקשיים שלי.

וזה הגיוני שאצלך כן, וזה בסדר גמור, אבל חשוב לי שתדעי שזה סובייקטיבי. זו לא עובדה מוחלטת שנכונה אצל כולם באופן גורף אלא *אצלך* הקשיים נובעים מזה, ואצל אחרת הקשיים נובעים ממקורות אחרים. (דוגמאות- משפחת המקור, זוגיות, רפואי, נפשי ועוד)

זה אחד מהקשיים המשמעותיים. לי אישית זה הקושי הגדול של החיים.

זה קושי שיש הרבה השתקה לגביו והרבה ניסיונות לתלות אותו בקשיים אחרים.

לק"י

אני חושבת שהנישואים והזוגיות מייצרים קשיים/ אתגרים שלא היו ברווקות (לאנשים מסויימים לפחות).

וגם ילדים מביאים איתם אתגרים נוספים.

אבל לבוא ולהגיד שנישואים זה הדבש של כולם והילדים זה העוקץ, זה פשוט לא נכון 

אבל נישואים יכולים להיות משהו שמוסיף לחיים ולא מקשה עליהם.

ילדים זו עבודה ועשיה סביב השעון, אוביקטיבית זה מוסיף קושי.

שמכביד נפשית ולוקח כח, שמוסיף קושי אובייקטיבי גם כן

כל אחד ואיפה שהאתגר שלו

בעיניי ההשואה של קושי בנישואים לקושי עם ילדים לא נכונה, אבל זה לא האישו של הדיון, האישו הוא הקושי עם ילדים.

תראי כמה תגובות מנסות לצמצם את הקושי הזה, תשאלי את עצמך מה הסיבה, למה אנשים מוטרדים מדיבור על קושי עם ילדים, בזמן שזה אוביקטיבית קושי.

הוא יכול להיות קטן ולא מורגש, הוא יכול להיות גדול, אבל הוא תמיד יהיה שם.

כי בעיני לא נכון להציג אותו כחזות הכל וכמקור הקושי.

הוא קיים, גם כתבתי למעלה שהאמהות מגבילה והיא לפעמים גורמת להתמודדות עם הקשיים לפנים אחרות ולאתגרים שונים.

אבל הילדים הם לא הגורם לקשיים ובלי ילדים העולם הוא לא תותים עם קצפת.

לא אומרת שלגדל ילדים זה תמיד קל ופשוט, וברור שיש גם אתגרים טכניים.. ואני מבינה שלך כנראה זה קשה במיוחד.

אבל את מציגה את זה מאוד קיצוני ושחור לבן, וזו התבוננות מאוד לא נכונה בעיני שיוצרת המון מרמור.

הורות זו עבודה

וזו עבודה מאתגרת, עם תגמול משמעותי.

יש תקופות שהיא יותר מאתגרת מאשר מתגמלת, יש תקופות שהפוך

אבל אני מתנגדת נחרצות לאמירה שלהיות הורים זה קושי שתמיד יהיה שם והגורם להתמודדות.

זה בוודאות לא נכון.

בכלל לא קיצונית, אני אומרת דברים בכנות ובפשטות בלי גוזמות ובלי דרמות.

אני לא ממורמרת, הפוך, אני די מאושרת ומרוצה מחיי, זה לא סותר להגיד את דעותי בנושא בקול ברור.

שעבודה ועשיה = קושי

וזו משוואה שאינה מובנת מאליה.

במשוואה נחבאים משתנים של סוג עבודה ונפח עבודה ולכל אדם יש סף מסוים של כאלה שמוביל לקושי (ברמות משתנות).

כאשר ערכים אחרים של אותם משתנים יובילו דווקא לשמחה, מרץ, משמעות.

בקיצור, אני מסכימה עם טארקו שהציגה את גידול הילדים כעבודה מאתגרת.

ויש גם נשים שתולות את הקושי בחיים שלהן בהימצאותם של הילדים,

כשלמעשה הילדים הציפו אצלה את הקושי מעצם היותם, או 'מעמיסים' בחוויה של האישה

על ההתמודדות עם החיים בזה שהם דורשים,  אבל הם לא יצרו את הקושי בעצמם, וזה מושלך עליהם.

אבל הקושי הפיזי עם ילדים קודם כל פוחת עם השנים, לדעתי. אם הבנתי למה התכוונת,.

והעניין הרגשי הוא מאוד אינדיבידואלי לנק' הפתיחה של כל אישה, ומול מה היא מתמודדת

הן במישור האישי שלה, והן מול הילדים שלה

לא כולן מרגישות שהן עובדות עד כדי כך עם הילדים 24/7. 

אישה שנעזרת בביייביסטר או מתחלקת עם הבעל או מקבלת עזרה מהמשפחה זה שונה מאישה שחיה כאילו היא

על אי בודד ואין לה עזרה

זה תלוי בהרבה משתנים.

אז מדובר בתקופה שבה יש קושי. אבל זו תקופה. ואז הקושי עובר ונהנים מהפירות 

ומי שיש לה ב"ה משפחה גדולה תיקח בחשבון תקופה ארוכה יותר של קושי פיזי

ואני מאמינה שמי שבוחרת בזה מבינה שזה ה'מחיר' ומוכנה לשלם אותו.

מה גם, שהיום יש הרבה יותר מודעות לענין של פניות להורות. אז גם לא נמענים מהריון,

כן מודעים לעניין של עזרה וחלוקה בנטל ושמירה על הכוחות והתאווררות וזה כבר אחרת ממה שהיה לפני 20-30 שנה לצורך העניין 

הקושי קיים את צודקת

בטח שזה דורש וגם יש רגעים שמרגישים את הקושי בפועל

ויש קגעים שפחות

וחווים את הסיפוק את המשמעות את האהבה השמחה המתיקות החיות השליחות

שיש בהורות

בגידול ילדים

יש קושי

ויש שמחה

יש הכל מהכל

אני לא מתעלמת מהקושי

וכשהוא מורגש

אני גם בוכה ומתלוננת לא לדאוג

אבל אני חושבת שחשוב

לומר

שילדים

זה לא רק

קושי

וגם

הקושי

הוא זמני

הוא יתבטא באופן אחר כשהילדים יגדלו

וגם כל אחת היא שונה

כל אחת מתמודדת אחרת עם קושי

כל אחת מפרשת אותו אחרת

גם לכל אחת ילדים שונים

עם מזג שונה

וחוויית גידול שונה

פשוט הרצון להגיב באופן תמציתי וחותך לפעמים מפספס הרבה מרחב ומגוון ועומק שקיים

וגם בעיני

קשיים תמיד יהיו שם

בלבוש זה או אחר

אין טעם לבאוח מהם

עיקר העבודה זה ללמוד להתמודד איתם באופן בונה ומצמיח

בעיניי כשיש קושי, צריך להתמודד איתו כמו שהוא, בלי כיסויים יפים, לחפש פתרונות ולארגן את החיים בצורה שתאפשר להתמודד בצורה מיטבית, זו דרך טובה יותר מאשר להמעיט מערכו של הקושי ולעטוף אותו בדברים הטובים.

כיסוי יפה. זו מציאות.

אנשים שקשה להם הרבה פעמים רוצים אמפטיה, חיבוק, עידוד, מחמאה על כמה שהם טובים,

שיגידו להם שמאמינים בהם שהם מסוגלים ויש בהם את הכוחות להתמודד עם הקושי.( ותכ'לס, זה באמת נכון גם. הניסיון נועד כדי שיתגברו עליו)

גם בלי יותר מדי שינויים פרקטיים כאלה ואחרים. עידוד מנטלי רגשי יכול לעשות שינוי בחיים של אדם. ומשם דווקא בן אדם יהיה לעתים יותר פתוח

לחפש פתרונות פרקטיים שייטיבו איתו

לפתח עין טובה על המציאות ושמחה ב-יש זו עבודה, 

להתבאס ממה שחסר וקשה ולחפש לפתור אותו כדי להרחיק את הקושי לעתים זה פתרון יותר קל

שאני בעדו אגב הרבה פעמים והוא לגמרי לגיטימי מבחינתי בהרבה תחומים

אבל לפעמים זה גורם לרצונות שלנו להתנגש עם אידאלים וגורר בחירה

כמו במקרה של ילדים, למשל

ייתכן והרבה חוות קושי כזה או אחר 

יש נשים שיחליטו שהן עוצרות בX ילדים כדי שלא יהיה להן קשה מדי ועד פה הן יכולות להתמודד

ויש נשים שיחליטו שהן עובדות על לפתח עין טובה על הסיטואציה ו'לגמד' את הקושי מול התועלת,

כי הן מאמינות בכל לבן שהמשפחה הגדולה שווה את המחיר שהן משלמות, והקושי הוא חלק מזה

יש פה בהלה מוגזמת מהדברים שלי, להתייחס לקושי באופן נקי ולהתבונן בו.

שזו בהלה.

פשוט האופן שבו הדברים מנוסחים, יוצא תחושה שזו האמת המוחלטת עבור כולם.

את מציבה כאן משוואה לפיה:

ילדים = קושי

ילדים צפופים = עוד יותר קושי

ולכן בהכרח כל מי שתבחר בזה, יהיה לה קשה.

מעבר לזה, זה מוצג כאילו הכל בחיים נתון לבחירתנו. כאילו כל קושי הוא תוצר של בחירות וכל שאנחנו צריכים לעשות הוא פשוט ליצור סדר עדיפויות שבו אין קשיים.

כשבפועל זה לא ככה.

הדברים מוצגים בצורה פשטנית ולא מורכבת.

יכול להיות שאת הגעת אליהם דווקא מתוך יכולת חשיבה ביקורתית ואצלך זה מגיע בצורה בצורה עצמאית שמתאימה לך ואכן שונה מהחברה שבה את חיה.

אבל האופן שבו את כותבת, מציג את זה בצורה לא מורכבת לצד השני, גם אם בפועל את כן מקבלת מורכבות.

ואני חושבת שמכאן מגיעה ההתנגדות למה שכתבת.

יש אימהות שקשה להן יותר

יש כאלו שקשה להן פחות

יש כאלו שהקושי נובע מהפרשי הילדים

ויש כאלו שיש להם קשיים אחרים

אין דרך אחת נכומה להתמודד עם קשיים

לגיטימי להחליט להכניס את עצמנו למצב ש2שה, ולגיטימי גם להתלונן על זה.

לגיטימי להחליט לשלם מחירים על הבחירות שלנו, ולגיטימי שאנשים אחרים לא יבחרו לשלם מחיר שאנחנו חושבים שהוא נכון

לא כל קושי ניתן לפתרון מיידי

ויש אנשים שמקבלים קשיים יותר גדולים מאחרים

יש כאלו שיש להם יותר בחירה, ויש כאלו שפחות

לא הכל שחור או לבן

לאישה אחת מתאים ילדים קטנים וצפופים

ולאחרת לא

הדבר החשוב זה לדעת להתבונן בעצמי, ולהחליט מה מתאים לי.

וזה נכון לכל חברה, וכל גישה

ואין משהו אחד שבוודאות נכון

זה נכון שאחרי שיש התמודדות יש לנו בחירה איך להתמודד. אבל ברור לי שיש התמודדויות שמגיעות מבחירות ויש כאלו שלא.

זוג שמתמודד עם קושי להביא ילדים, זו לא בחירה שלהם. נכון, זו בחירה לרצות ילדים. אבל זה לא אותו דבר כמו להתמודד עם קושי של גידול ילד

ואדם שמתמודד עם מחלה קשה, זה לא אותו קושי כמו להתמודד עם עומס של ילדים ועבודה שנעשה מרצון.

יש התמודדויות שאנחנו בוחרים, ויש ניסיונות שה' מחליט להעמיד בהם בני אדם, וזה לא נתון לבחירתם.

וגם קשיים שמגיעים מתוך בחירה, כמובן שאפשר לבחור להתמודד. אבל זו עדיין דרך. זה לא קורה ברגע

והרבה מדרך ההתמודדות נובעת דווקא ממפגש עם הקושי, ולא מניעה שלא מלכתחילה

אז הבחירה איך להתנהל בחיים קיימת תמיד לכולם בצורה שווה, לקשיים שונים בגודלם.

• למה את מתכוונת,

אני מסבירה איך זה נקרא מבחוץ

גם אם אני מבינה שאת מנסה להעביר משהו אחר.

את חושבת שנבהלים מהדברים שלך

וזה לא נכון בעיניי, האופן שבו הם מנוסחים גורם לזה להתפרש אחרת ממה שאת מתכוונת

מה 'שאמרתי נכון לגבי כל נושא בעולם

זה גישה איך לגשת לכל דבר בחיים שמורכב מגם וגם

איך שמגדירים אותו בראש

ככה גם ניגשים אליו

גם לידה זה כאב וקושי וזה גם עוצמתי ומדהים

גפ זוגיות זה עבודה וזה גם הדבר הכי ממלא ומשלים שיש(בעז"ה)

גם ילדים זה קשה אבל זה גם מספק ומשמח

גם לעבוד זה דורש ומחייב אבל זה גם מגדל ומלמד

וכו

אם תגדירי דבר רק בראי הקושי שלו

ככה גם תיגשי אליו

מכווצת דרוכה מפוחדת..

וגם

זה פשוט לא האמת

וזה יגרום לך להיות שקועה רק בקושי

במקום לאפשר לקושי שאכן נוכח גם לעצב ולגדל ולהצמיח אותך.

אני ממש מבינה כמה זה קשה בפועל בכל מיני זמנים

אף אחד לא מתכחש

אולי בתרבות המערבית יותר מציגים לידה ותינוק רק כשופינג ובגדים מתוקים וקניית ציוד וצילומים מתוקים..

אבל גם אם בהתחלה היתה לנו קצת אשליה שהכל יהיה מתוק וקל.. המציאות מהר מאוד מספרת לנו שזה אכן מורכב.. ולא קל..

אז אין עניין להעצים ולמרכז את הקושי ולהנציח אותו כלב ההתרחשות.

אבל אני גם יודעת על עצמי שדוקא כשהפסקתי

לחוות את ההורות כבעיקר קושי והתמודדות

ויו לי תקופות שהרגשתי יותר בהשרדות

וכל זמן עם הילדים היה משימה שצריך לצלוח

ועברתי תהליך מאוד ארוך ופנימי וגם מקצועי(אני היום מדריכת הורים)

כדי בעצם

לספר את הסיפור אחרת.

לא מבטלת את הקושי כי אי אפשר לומר שהוא לא קיים

אבל להנקיח את עצמי בעיקר במה שכן יש. במתיקות במשמעות בסיפוק באהבה בשליחות ובכל מה שהם עבורי ומה שאני רוצה להיוץ עבורם.

וחושבת שכצובן כדי לא לחוות רק או בעיקר קושי

חשוב גם לשים לב

לאיזונים בריאים בחיים

לדעת מתי נכון לשלוח למסגרת

לדעת לתת לעצמך זמן ומקום ולספק צרכים גם פיזיים וגם נפשיים.

לא להשאר בכלא תרוצי ה'אין מה לעשות'

אלא להשקיע בעצמינו בגוף ובנפש.

בעיני זה משנה חיים

וכאמא לצפופים(מבחירה!) זה גם אפשרי!

׳אם תגדירי דבר רק בראי הקושי שלו

ככה גם תיגשי אליו

מכווצת דרוכה מפוחדת..׳

בעיניי פשוט לא נכון

פיזיולוגית זה נכון מחקרית

כשאת ניצבת מול סיטואציה שאת מגדירה סכנה נגיד

הגוף מגיב פיזיולוגית ומתעוררים החלקים במח שאחראיים לטפל במצב סכנה

לדוגמא

ככשאני ניגשת ללידה כאל הסיןט מתחיל

אני גם בנפש וגם בגוף אהיה מכווצת

לעומת לומר לעצמי- אני הולכת לקראת תהליך עוצמתי ומדהים וכואב מאוד

שמעולם לא קרה לך שרגע אחרי לידה הבת שלך היתה צריכה אשפוז, ובמקביל גילו מחלה ממארת אצל אבא שלך וחברה טובה איבדה ילד בתאונת דרכים.

לאנשים אחרים דברים כאלה קורים. וזו לא תוצאה של בחירה שלהם. אלא של מציאות.

לא. לא תמיד הסטרס הוא בחירה. ולדעתי ההודעה שלך היתה מתנשאת ולא במקום.

כאילו הסטרס נובע מבחירות לא נכונות.

לפעמים החיים מעמידים אותנו בניסיונות שלא נדע, בלי קשר לבחירות שלנו ולמה שעשינו.

ואמירה של 'זו בחירה איך לחיות את החיים'- נשמעת מאשימה. אבל לפעמים יש תקופות שיהיה בהן לחץ. זה חלק מהחיים וצריך לדעת את זה.

בזמנים קשים אפשר לבחור איך להתנהל. אני לא מאשימה אף אחד, אני נותנת כיוון למחשבה ולמידה.

סטרס אינו לחץ, הוא התנהגות בשעת לחץ, אפשר גם בזמן לחץ לשמור על רוגע במידת האפשר.

ואני באמת מאחלת לך שהקושי בגידול הילדים יהיה הקושי הכי גדול שתחווי בחייך.

סטרס הרבה פעמים נובע מציפיות לא ממומשות או מהלך רוח שצופה קושי מראש

הרצון לוודאות ושליטה בסיטואציה הם הדברים הכי חשובים לנו כביכול לבריאות הנפשית, אבל בעצם - גם אולי הכי מזיקים,כי החיים הרבה פעמים לא צפויים. ובכל סיטואציה יכולים להיות בלתמים. ולכן, כששומרים על ראש פתוח וגמישות מחשבתית, במיוחד כשזה קשור לעוד אנשים בסיטואציות משתנות, רמות הסטרס יורדות הרבה. זה דורש יציאה מאיזור הנוחות לפעמים, כמובן.

בנוסף, לחשוב על חלופות ואופציות מתאימות בהתאם לנפשות הפועלות.

והיא לא אמרה שהיא שונאת את אוגוסט.

היא אמרה שהיא שונאת את עצמה. ושזה התחיל מאז שהיא אמא.

לא ברור לי איך אפשר לנרמל מצב כזה.

זועק פה לעשות שינוי.

או בהתנהלות מול הילדה שזה הפיק או בחיים באופן כללי, לא משנה ממה להתחיל צריך להתחיל ממשהו כדי לשפר את איכות החיים.

אף אחד לא רוצה לחיות בהרגשה שהוא איש רע ולשנוא את עצמו.

הילדה בת 4 והאמא אמרה שהיא מתחילה את הבעיות.

אבל אני ראיתי ילדה שבסך הכל רוצה תשומת לב ואהבה.

עד לא מזמן היא היתה היחידה, ואז הגיעו האחים.....

בס״ד

ללמוד את מקצוע ההורות, זה תהליך לטווח ארוך.

אנחנו מתחילות עם מלא שאיפות, עם חזון, עם אמונה שנהיה כך וכך - ועם מיליון הבטחות כלפי עצמינו.

ואנחנו גם מתחילות את הדרך... עם אפס ניסיון אמיתי, וחלקנו גם די בלי כלים (תלוי באיזה בית גדלנו וכו׳) 🙂

ואז -

במוקדם או במאוחר,

אנחנו מגלות שאנחנו לא מצליחות להיות שם, באימהות האידיאלית הזאת שקיווינו כל-כך שהיא תהיה שלנו.

אנחנו מגלות שגבולות הגוף והנפש שלנו חזקים מהחזון היפה והטוב...

ואנחנו טועמות את טעמן המר של הנפילות, המעידות והטעויות שלנו. וגם של החרטות ושל הדימוי העצמי הפצוע כתוצאה מכל זה.

התחברתי מאד למה ש@אם מאושרת כתבה לך. הורות (כמו זוגיות) זה תהליך שכרוך בהרבה עבודה ומאמצים, הרבה ניסוי וטעייה, הרבה לקום וליפול ולקום שוב, הרבה למידה...

בנוסף, ההורות מפגישה אותנו עם המון דברים עמוקים שבתוכנו, דברים לא פתורים, פחדים, כאבים עתיקים וכו׳.

ומצד שני, זה גם סוג של ״מגרש אמונים״ שהקב״ה הכין לנו, כדי שנצליח להרחיב את הגבולות שלנו, לגדול, להתפתח, לצמוח... שזה אחד הדברים הכי מספקים וממלאים בעולם.

זה דורש כנות.

זה דורש מודעות.

זה דורש נכונות לעבוד.

ולפעמים גם לחפש כלים אצל מומחים מאיתנו.

אבל זה בעיקר דורש המון סבלנות -

כלפי התהליך וכלפי עצמנו ❤️

ולזכור שהעיקר הוא הדרך, הכיוון, המאמצים, ההתקדמויות הקטנות. עד שנגיע בע״ה ליעד, אפשר לשים לב למה שעוד לא הולך, ולחשוב על דרכים לשיפור המצב. אבל בלי להתייאש מעצמנו!

ובמקביל כדאי מאד להתמקד באיפה אנחנו כן כבר מצליחות, כי זה משהו שנותן לנו את הכוח לצעדים הבאים.

שבע יפול צדיק וקם.

ואני אומרת לעצמי תמיד - שבע תיפול אמא וקמה.

בהצלחה אמא יקרה, תמשיכי לצעוד קדימה ובע״ה תראי שהכל יהיה בסדר. רק תזכרי בינתיים שהורות זה דבר שנבנה לאט לאט, וזה בסדר גמור, כי ככה זה כנראה אמור להיות 💕💕💕💕💕

אפילו שאני כבר לא אמא צעירה. לחלוטין צריך סבלנות לתהליך ולדרך...

תודה על התגובה ועל ההזדהות! 

תודה יקרה שכתבת בחזרה.

וממש יצאו עלייך בשרשור הזה בצורה לא הוגנת

אני קוראת אותך ואת פשוט נשמעת אמא-ממוצעת-בסוף-אוגוסט.

לא באה להגיד שהמצב מושלם ואידיאלי. וברור שאם יש לך יכולת לזהות את הטריגרים ולעקוף אותם זה מאוד מאוד כדאי

אפילו ללמוד מה הדברים אצלה שמקפיצים אותך ולעבוד על הנקודות האלה עם עצמך כדי להתחזק מולן וללמוד להגיב בנחת.

אבל, עם כל הפסקה שלפני... אני חושבת שכמה שזה מצב מתסכל ולא טוב, סוף החופש הוא לא הזמן להיות קשות עם עצמנו ככה. כולנו בסיר לחץ, החופש ארוך מידי לקטנים, החוסר שגרה יכול להוציא ילדים הכי טובים ורגועים מדעתם, להמציא להם פעולות סביב השעון אחרת הם עושים נזקים ושטויות זה מעייף ומתיש ובמקביל החיים לא נעצרים, יש עוד דברים שקורים.... אז תהיי קצת יותר רכה עם עצמך, תספרי את הימים, תחשבי על דברים שיעשו *לך* טוב ויחזקו *אותך*, תדאגי לזה *שלך* יהיה אוכל טוב בימים האלה ושתיה קרה וכל מה שאת יודעת שמשאיר אותך באיזון, ותנשמי עמוק עמוק כי עוד שלושה ימים שגרה🙏

אמא יקרה את אלופה

תסתכלי כמה הרבה את כן עושה

מגיעה לך מדליה!

ולא, אני לא באמת אמא גרועה. אני כן תחת המון המון סטרס מכל מיני סיבות ולפעמים כן ״מאבדת״ את זה וצועקת עליה. ומרגישה רע לגבי זה, כן, ומנסה לשנות את זה. ויש לי עוד הרבה עבודה.

תודה רבה לך וגם לאחרות שכתבו ועודדו, אני ממש מעריכה את זה.

(וגם יש קטע שהתגובות הראשונות בשרשור מאוד מכתיבות בו את הטון..)

גם אני היום צעקתי הרבה על הבת שלי ויודעת שזה רק בגלל סוף החופש ושהיא איתי כל היום, שתינו מחורפנות

אבל גם: עשיתי איתה יצירה

הקראתי סיפור

לקחתי לקניות

נתתי רק לה ממתק

בישלתי צהרים

ועוד אינסוף...

לכל אחת מאיתנו תמיד יש מה לשפר

אבל כך או כך אין כמונו

אני יכולה כ"כ להבין אותך וגם להזדהות עם הרבה ממה שכתבת בתקופות מסוימות בחיים,

על החלום הזה שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים

הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"

שהם שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.

והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!

ו-אוף איתו כבר!!!

אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה

אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"

אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה

גם פיזית, גם רגשית

תמיד מכילה

תמיד שם בשבילם.

ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.

איזה מכילה איזה?

איזה רגועה איזה?!

איזה פנויה איזה?!

חח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית

ואי וזה קשוח.

חתיכת פער זה.

אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.

שוב לשאול את עצמנו

איזו אמא רציתי להיות?

איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)

ואיזו אמא אני שואפת להיות?

ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -

להתאים את הציפיות.

לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.

להבין שכולנו בני אדם.

ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,

אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.

ולזכור גם שאנחנו רק אחד.

לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.

אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.

כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...

ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,

ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי

ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז

וכו' וכו'

את רק אדם אחד!

שמנסה ככל יכולתו

ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.

אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?

זה מה שיש ועם זה ננצח! 

אז אל תלקי את עצמך מדי

ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה) 

אלא להבין שאת בן אדם.

שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.

והוא רק אחד.

וזה בסדר!

הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!

לקום וליפול ושוב לקום

ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.

ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ותשתדלי לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,

שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,

שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות, שאנחנו עושות את ההכי טוב שאנו יכולות.

ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,

הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.

פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.

וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה, 

יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!

אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.

וכ"כ כ"כ אוהבת!

וכ"כ כ"כ משתדלת!

וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.

זה מדהים. באמת. 

תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה  הזו,

שהרגעת,

שליטפת,

שנישקת,

שהשכבת לישון

שקראת סיפור

שקנית הפתעה

שהכנת אוכל

שדיברת

שצחקת

שדגדגת

שקמת בלילה

שהאכלת

שהנקת

שילדת

שסחבת 9 חודשים

שאהבת

שניגבת דמעות

שניקית פצעים

שקילחת

שעודדת

שתמכת

שהתפעלת ממנה

שאמרת לה מילים טובות ומעצימות

שהיית שם בשבילה!!!

שהיית אמא שלה!

כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!

ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו

את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי

הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי, שנאמר עליו "ורצוי *לרוב* אחיו" - לרוב! לא לכל!

אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!

אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.

תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!

אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.

זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!

זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.

לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.

אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, כל אחד מהילדים צריך אותך, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,

"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"

אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!

אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!

ומה איתך?

עוד לא דיברנו עלייך.

אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,

ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!

ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,

ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,

וככה יום אחר יום

לילה אחר לילה.

אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!

והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!

והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!

וזה יוצא בצורת צעקה

או "איבוד של זה"

או כעס

או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"

וזה כ"כ כ"כ טבעי!

וברור מאליו שיקרה!

אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.

את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירוץ החיים המטורף הזה ועם ילדים ולפעמים גם לבד עם הילדים.

תקבלי את זה!

תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!

תנשמי. עמוק עמוק. 

תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,

ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.

אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.

יום ולילה.

טוב ורע.

קושי וצמיחה.

זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.

וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.

את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + חופש גדול + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים. 

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"

מה היא אומרת לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.

אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

ולגבי הבת המתוקה שלך -

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.

אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהו

מה היא צריכה?

אולי זמן אמא רק לה?

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת. 

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

זה פשוט לא הגיוני.

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

.2 ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו!

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

והילדה שאולי היא גם הבכורה שלכם (?) ולפעמים יש נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.

גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.

גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.

איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?

והחולשות?

האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?

ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?

אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.

וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.

3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.

4. עכשיו לגבי הקושי שתיארת מולה - 

נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.

7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות: 

לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות

לזהות אותם

לקרוא להם בשם

לתת להם לגיטימציה

לאשר אותם

לתווך אותם

להכיל אותם

לתת להם מקום.

לומר למשל "את כועסת?

את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"

או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".

"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?

הרגשת עלבון?

זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."

וכן הלאה...

לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )

זהו בינתיים

בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת! 

את מתארת סיטואציה שבה הבת שלך חווה מצוקה רגשית ועושה דברים שהיא יודעת שלא נכונים כמו להציק לאחיה,

ובאותה מידה גם את מרגישה מצוקה רגשית ועושה משהו שאת לא רוצה לעשות כמו לכעוס עליה

וחוזר חלילה❤️

זה באמת מעגל קשה ומתסכל שמביא הרבה כאב וחוזר אונים..

וכמובן יוצר גם מעגל נוסף שלך מול עצמך של אכזבה ואשמה וכעס

ושוב וחוזר חלילה❤️

המפתחעיני, הוא ללמוד לזהות ולעצור את הדברים באיבם.

מה שגורם לנו להתנהג בצורה רחוקה משבאמת היינו רוצים-

אלה תחושות קשות בתוכנו, שאנחנו לא יודעים נכון לזהות לתת להם מקום ולפרק.

הצורה החלופית שלהם לצאת היא בלהציק לאח הקטן, להתחצף, להרביץ לעשות משהו אמא לא מרשה..

ובאותה מידה כשאת כאמא רואה את הבת המתוקה שלך

עושה משהו שגורם לך לכעוס, ובעומק הוא גורם לך להרגיש אשמה או חוסר אונים או שאת אמא לא טובה או להתאכזב מעצמך, זה גורם גם לך לפרוק אותם בצורה של כעס ושנאה וכו'

אם אנחנו לא לומדים להתנהל נכון מבחינה רגשית

לזהות, לתת מקום ולפרק תחושות כאלה,  זה רק מרחיב את המעגל.. שוב התפרצות ושוב אכזבה והאשמה ושנאה עצמית וחוזר חלילה..

גם כלפי הילדים שלנו, כמה שאנחנו רוצות, ואני בטוחה שרובנו רוצות

להיות קשובות, מבינות, מכילות, סבלניות

להגיב ממקום בוחר ולא מדחפים ובצורה שמרגישה חסרת שליטה לפעמים,

כל עוד לא נהיה אנחנו במקום מאוזן ורגוע רגשית, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה.

גם אם נהיה מאופקות ונכבוש את התחושות הקשות שלנו,

לרוב הלב לא באמת יהיה פתוח וקשוב..

אז קודם שולחת לך חיבוק

ומציעה לך ללמוד להיות ביותר חמלה דבר ראשון כלפייך

ומתוך כך כלפי הילדה בע"ה.

וכמובן אם יש לך אפשרות ללמוד להתנהל נכון מבחינה רגשית

כך שתוכלי להיות במקום נקי או לדעת לפרק תחושות קשות בצורה מבוקרת ולא עלייך/על הילדים/כל אחד אחר הכי טוב❤️

שלדעתי ממש יכול לעזור לך.

שיעור ממש חשוב לכל אמא, והיא ממש מתייחסת לרגשות שאת מתארת.

ממש בקצרה, היא אומרת שהסוד להיות אמא אוהבת וכיפית ושמחה, זה לדאוג לשני דברים:

1. לדאוג להטעין את עצמך. למצוא זמנים ודברים שימלאו אותך, ויתנו לך את הכוח לתת לאחרים.

2. לקבל את הרגשות שלך. להיות מוכנה להיות אמא כועסת לפעמים, ועצובה לפעמים, ומפחדת לפעמים. מותר לנו ואנחנו צריכות להיות אנושיות, ורק כשנקבל את זה נוכל לחוות גם את הרגשות החיוביים של השמחה והאהבה לעצמנו ולסביבה.

השיעור הוא בכנס 'תשובת הלבנה' של ליאון קנדיל.

האמת שגם השיעור אחריו מדבר על הנושא של קבלת הרגשות שלנו (לא שמעתי עד הסוף, אבל נשמע לי שאולי הוא גם יוכל אולי להוסיף לך).

את יכולה להירשם מפה (בחינם) ואז השיעורים שהזכרתי פתוחים לך עד מוצ"ש (בשבועות הקרובים יהיו עוד שיעורים בנושאים אחרים, יש לו"ז מלא בקישור) -

הרשמה לכנס תשובת הלבנה

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

איזה כיף מזל טוב

תחילת הריון זה דבר מעייףףףף

תכפילי פי כמה כשזה הריון תאומים! מזל טוב מרגש

ותשמרי על עצמך עם ההתכווצויות

תאומים זה קשוח.

ויכול לגרום ליותר חוסרים שעלולים גם להגביר עייפות.

איזה קטע יש עכשיו עם תאומים.

נהיה נפוץ. 😅 (הייתי שם לפני כמה חודשים..)

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

זה ממש לא רק את...

ובהיריון תאומים עוד יותר...

הריון תאומים זה קשה ממש, הרבה מעבר לפי 2, תנוחי, תפרגני לעצמך ותשתפי מי שנוח לך שיעזור

אבל איך מסתדרים? ועוד חגים. ואנחנו בבית.

בעלי יודע לעשות הכל בבית, והוא עובד קשה לאחרונה, אבל הזמן שלו מוגבל.

עם הילדים האחרים אנחנו מסתדרים, יותר טכנית ניהול הבית, כביסות בישולים וכו.

וגם איך שורדים את העבודה בתקופה הזאת? בינתיים שורדת בקושי וכבר לקחתי יום מחלה אחד.

למנוסות בהריון תאומים- האם צפוי שיפור בשליש השני, או שעם תאומים זה שונה?

היה שיפור קל ואז שוב עייפות וחוסר כח.

אבל זה לא מחייב.

אין הרבה ברירות..

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

זה נשמע כמו ניסיון מאוד קשה.

קשה לפרגן במצב כזה, ולא בטוח שאני הייתי מצליחה לפרגן במצב כזה (הכוונה לשמוח באמת בשמחתה).

לטרפד לא הייתי מעיזה, כי לכי תדעי אם יבוא יום והיא תשמע על זה בצורה הפוכה מאיזה מישהו וזה יגרום לאי נעימות מאוד גדולה. סיפורים היום מתפשטים כמו אש.

וחיבוק על ההתמודדות!

אני לא אטרפד כי זה אסור לי הלכתית

אז מבחינתי זה מספיק

אבל היצר הרע עובד שעות נוספות באילו ואם...

ואפילו לפעמים עולה בי תפילה או משאלה שזה יטורפד לה ממקום אחר (זה לא כזה מופרך, אבל אני כמובן לא אגרום לזה לקרות)

ומנסה ממש לחזק את עצמי שכל אחד ומה שמוכן לו משמים

האמת שלא ממש הבנתי את הפרטים,

וכתבת שבכוונה כתבת מעורפל.

אבל יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם רב? זה מתאים לך/לכם? כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות. יש דברים שאם זה בא על חשבונך אולי זה לא נחשב לטרפד לה אלא לדאוג לעצמך?

זה לא המקרה, כי אם אספר את המקרה יזהו אותי

אבל זה על אותו עיקרון

נניח שהיא אמורה לקבל קידום בעבודה, שהקידום הזה יגרום לתקופה (מדגישה שזה לתקופה, כי אח"כ זה אמור לחזור לקדמותו בע"ה) להרעה בתנאים שלי. דבר שידעתי מראש כשנכנסתי לעבודה שיכול לקרות והסכמתי לזה.

בין היתר אני ארד לתקופה בשכר שלי, ואצטרך לעבור לעבוד ממקום שפחות נוח לי ורחוק לי משמעותית מהבית, אבל שוב ידעתי שזה יכול לקרות מראש.

עכשיו יש אופציה, שאם המעסיק ישמע נקודה ספציפית אצלה, הוא פחות ירצה לגייס אותה עכשיו, בנקודת זמן הזאת, וידחה את תחילת העבודה שלה לתקופה אחרת, שלי תסתדר הרבה יותר טוב מבחינת כל הנ"ל ואז כל ההרעת תנאים לא תשנה לי כל כך.

אני יודעת על הנקודה הזאת כי אני מכירה אותה קצת, אבל הוא לא יודע ואני כמובן לא אגלה לו. אבל לא מופרך שהוא ישמע את זה ממקום אחר. ההעסקה שלה עדיין לא סגורה מאה אחוז, נראה בכיוון טוב.

ולה עצמה, זה ממש קריטי דווקא עכשיו לקבל את העבודה הזאת

לכן אין פה מקום לשאול רב, זה זכותה, ואני ידעתי על זה מראש.

יוואו איל אני מבסוטה שהצלחתי למצוא דוגמא שתסביר ממש את הנקודה, ועדיין שזה לא יהיה המקרה שלי

תודה השם

ותודה לך שהגבת

ערב ראש השנה עכשיו

אולי תתפללי שבזכות שאת עומדת בניסיון

תהיה לך שנה טובה ומוצלחת במיוחד בתחום הזה

ותעריכי את עצמך

לפעמים מרוב שברור לנו שלא נעשה משהו שאסור

אנחנו לא מעריכות את עצמנו על זה

כן ברור שלא תעברי על ההלכה

אבל עדיין מגיעה לך הערכה על ההתגברות

רציתי לעזור, ובסוף דברים השתנו כך שהעסקה שהצעתי בעצם פגעה בי (לא באשמתה) אבל היא לא הציעה לי לחזלש את העזרה והתחלתי להרגיש איך הלב מתעצבן ומתרעם.

אז קודם ממש ישבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, ומכעיס שדברים לא הסתדרו, באמת משהו שהיה לי מאוד חשוב שלא יצא לפועל רק בגלל העזרה שהצעתי בהתחלה.

ואחרי זה חיזקתי את עצמי שה' יכול לסדר הכל, ושום דבר לא מסובך בשבילו, ואם הדבר שלא הסתדר טוב בשבילי אני מבקשת שזה יסתדר בקלות, ואם לא אז שאצליח לקבל את זה בשלוות נפש. זה הכניס בי הרפיה כזו שבאמת שימחה אותי..

בהצלחה רבה גיבורה ♥️

כי גם פה במקרה שלי היא ידעה שזה הולך לפגוע בי, אבל יודעת גם שאני מודעת לזה והיא נקלעה לאירוע בטעות, זה יכול להיות כל אחד אחר שאני לא מכירה.

ועדיין היה לי קצת מקום בלב שבגלל ההכרות שלנו היא תנסה לחפש משהו אחר ולא לגרום לי להיות במצב שהוא ממש לא טוב לי, אפילו שזה לתקופה.

תודה שכתבת, חיזקת אותי ממש

ושולחת לך חיבוק חזרה והרבה כוח, השם ישלם לך ממקום אחר יש לו שפע אינסופי!

ותתני לו להפתיע אותך בדרך,

כי לפעמים אנחנו חושבים איך דברים יכולים להסתדר,

ומתפללים שזה יקרה בדרך מסוימת, והקב"ה יש לו דרכים מפתיעות לסדר עניינים.

תבקשי שזה יהיה טוב בשבילה, ויסתדר גם לך.

נפלת על התקופה הכי טובה בשנה בשביל לבקש את זה!

בהצלחה, שנה טובה ומתוקה, שיתקבלו התפילות לרחמים ולרצון!

אני בדיוק מתחילה תכף תפילת שחרית (מנסה לכבוד השבוע האחרון של השנה...)

תודה על ההסתכלות, אני אנסה לבקש במילים האלה

אני תמיד בעד ללמד איך כן. בת השנתיים שלי חותכת לנו ירקות לארוחת ערב. אנחנו שוטפות יחד כלים - אני שבירים וחדים והיא את כל השאר. אני שמה להם לפעמים גיגית מים במרפסת שישחקו כראות עינייהם. יש לה אפילו מספריים משלה בתוך קלמר והיא יודעת שגוזרים רק דפים.

אנחנו שמנו שער תינוקות בכניסה למטבח, וזה מאוד עזר. כן היה מעצבן לפתוח לגדולים יותר שעדיין לא מצליחים, אבל מדובר רק על זמני הארוחות, כי מבחינתי אין להם מה להסתובב במטבח

אני חוויתי (וחווה) גם וגם... (לפחות בת השנתיים הנוכחית לא מטפסת על השולחן וזורקת תמונות על הרצפה, כמו שעשו התאומים בזמנו😵‍💫)

אצלנו כן יש מנעול למקרר, משתמשים בו לעתים. זה באמת לא נוח - אפילו אני מתקשה לפעמים לפתוח אותו... יש גם דלת למטבח, אז לפעמים מספיק לסגור אותה. (אבל יש בני שנתיים שגם על זה גוברים...)

וכמה שאפשר להרים דברים גבוה (אצלנו בעיקר מאתגר החפצים של האחים הגדולים... והם נורא מתעצבנים כשהיא הורסת להם).

וזהו, אין הרבה מה לעשות עוד חוץ מלנשום עמוק ולחכות שיעבור... (ואם לא עובר עד גיל שלוש וחצי בערך - אז לבדוק למה...)

אבל הוא עושה דברים אחרים.

למזלי הוא לא מצליח לפתוח את המקרר.

הוא יכול להפעיל תנור או מכונת כביסה, לרוקן ארונות ומגירות, לשחק עם שמן, אבקת כביסה ועוד.

הגדולים יותר לא היו ככה,ואילו אני צריכה יותר להשגיח ולתקן נזקים.

עם הגיל זה עובר.

בינתיים מה שאפשר לנסות, זה לאפשר לו מה שמותר והוא אוהב לעשות, ולהסביר מה מותר ומה אסור.

נניח לתת לו כל פעם לזרוק דברים לפח, אבל להסביר שדברים אחרים אסור לזרוק.

לתת לו להתעסק בכיור עם כלים לא שבירים.

לבקש ממנו להוציא דברים מהמקרר כשצריך.

מה שאפשר להוציא מהישג ידו, בלי שיותר מידי יפריע להתנהלות היומיומית.

ולדאוג כל הזמן להשגחה.

הרבה פעמים באותו רגע זה ממש מעצבן.

אבל במבט לאחור יכולים להיות דברים משעשעים.

אפשר לנסות לחפש את הדברים המצחיקים, ואולי גם לצלם, וזה יעזור לשנות את ההסתכלות על העניין.

יש לנו כמה סיפורים מצחיקים שאנחנו זוכרים מהתקופה שהתאומים היו בגיל הזה.

מצד שני, לא שכחתי גם את הקושי שהיה...

(ומצד שלישי - באמת טוב שיש את הפרספקטיבה של זמן. כי היום הם נערים מדהימים ב"ה, מפנים את האנרגיות שלהם לדברים חיוביים...)

אפשר לשים סלסילת פירות על השולחן ולפתוח לקראת ארוחה.

זבל אפשר לשים אץ הפח גבוה ושקיות קטנות נגישות וכשיש משהו בעייתי במיוחד אז ישר לקפל אץ השקית לפח המרכזי.

ואז מקסימום ישפוך שקית אחת קטנה ולא יותר מזה.

כלים שבירים לנסות לרחוץ כמה שיותר מהר או להרים גבוה, ובכיור להשאיר פלסטיקים וסכומים.

תנסי לכוון אותו לאיזורים שהוא אוהב ואפשר לתת לו באותו זמן. כלומר במקום להגיד מה לא, להגיד מה כן אפשר עכשיו.

למשל אם נדבק למקרר,

אפשר לשלוף מגירת ירקות לרצפה, לסגור ולנעול את המקרר ולתת לו לחקור את המגירה.

לקראת הבישולים לחג תביאי נערה שתעסיק אותו. בזמני לחץ קשה לנהל את הסיטואציה הזו.

לא התנסיתי במגדל למידה אבל אולי זה גם יעזור.

יש לכם מטבח ילדים? אפשר לתת לו כלים אמיתיים "לרחוץ" שם.

אם יש גיגית אפשר להעמיד אותה סמוך למטבח ולשים בה שכבה דקיקה של מים ולתת לו סקוצ שיתחיל לשפשף.

סוף היום מעבירים סמרטוט.

וחיבוק ❤️

עם כל ילד זה מאתגר מחדש.

מכינים כמובן את הסימנים הרגילים, אבל גם חושבים לפני על כל מיני סמנים מיוחדים וטעימים. הילדים מתים על זה❤️

דוגמאות מהשנים הקודמות:

קולה- שנשמע בקול אבא ואמא

ביצת עין (הגומי הזה) - שנראה את הטוב בכל אחד

בננה - שיבנה בית המקדש (החליטו שזה מתאים🤷🏽‍♀️ אני זורמת)

חטיפים - שיחזרו כל החטופים (ב"ה כבר לא רלוונטי)

וחוץ מזה כמו סעודת שבת רגילה… לא הבנתי מה השאלה באיך לחלק משימות?

יש רעיון לעוד ברכות מתוקות?

באמת כדאי כבר להתחיל…

אבל הכי ממליצה לך לתת לילדים שלך לחשוב על רעיונות, כשזה בא מהם זה הרבה יותר כיף ויוצר חיבור יותר לחג❤️

זו הנחמה הכי גדולה שלהם שלא חוגגים עם משפחה.

מה הכוונה לחלק משימות? בחג עצמו? כדי שתספיקו לאכול?

אתם אוכלים יחד איתם בסעודות החג

אם הכוונה בין ההכנות לחג, שתספיקו לשבת בנחת ולאכול- אז תלוי בגילאי ילדים...

אחד מקלף, אחד חותך, אצלי יש אחת גדולה שאחראית על העוגות

אחד אחראי על ריקון האשפה ואחד אחראי להעסיק את הקטנים...

מסדרים את הסימנים על השולחן ביחד עם הילדים, נותנים להם תפקידים כמו לפרוט את הרימון ולחתוך את התפוח. זה כבר ממש מרגש. מתחילים את הסעודה עם הסימנים, אומרים ביחד את הברכות וטועמים ביחד. יש לנו גם ברכונים מיוחדים לברכות. בדרך כלל יש לכל ילד דבש קטן מהגן והם ממש אוהבים את זה.

לוקחים את הילדים לתקיעות שופר.

הכי פשוט הכי אווירת חג.

כמה טיפים שהגעתי אליהם במהלך השנים-

קודם כל – קופסת חג. לכל חג יש לי קופסה שאני שומרת משנה לשנה, עם משחקים, קישוטים ודברים מיוחדים לחג. השנה נפתח אותה ביום שישי בבוקר בע"ה, כדי לתת להם זמן להתרגש ולהתלהב. ילדים קטנים ממש מחכים ומתלהבים כל פעם לפתוח ולהיזכר בדברים שיש שם.

על השולחן – תיבות שנה טובה. ליד כל מקום שמה תיבת דואר אדומה קטנה, וכל אחד מכין כרטיסי שנה טובה לאחים, להורים וכו'. זה ממש חמוד, והילדים נהנים לקבל ולפתוח את הכרטיסים.

אני גם שמה לכל אחד צלחת קטנה עם סימני החג, ומכינה לכל ילד מקום עם השם שלו. ככה גם השולחן נראה חגיגי וגם חוסכים את ה"אני רוצה לשבת פה!" 😅(לפעמים הם רבים בכל אופן אבל זה חוסך לפחות חצי מהמריבות)

בסעודה – אנחנו מכינים דברים שמתאימים ברמה לילדים, וגם הם רוצים לשתף את מה שלמדו בגנים ובבית ספר אבל אחרי החלק הזה הם לגמרי יכולים ללכת לשחק,

מבחינתי הם לא צריכים לשבת ליד השולחן כל הסעודה. אנחנו אוכלים ומדברים בהתאמה לשיח בוגרים, ואם אחד הילדים רוצה לבוא לאכול – אני מביאה לו. אני לא רודפת ולא משכנעת. אכל מנה אחת? מצוין.

בוקר החג- ביום התפילה ארוכה, אז חשוב לי שהם יאכלו משהו משביע לפני הסעודה, אז לפני או אחרי התקיעות, תלוי מתי אנחנו הולכים לשמוע שופר, עושה קידוש ומביאה להם סלט פירות ולחמניה ממולאת בשר טחון, זה משביע ומזין אותם ועוזר להם להיות רגועים

לוח זמנים גדול וברור- לילדים שלי (וללהרבה ילדים בכללי) חשוב לדעת מה עושים ומה בא אחרי מה, אז אני לוקחת גליון גדול ומכינה מסלול שמתחיל בכניסת החג ומסתיים בצאת החג, לאורך זה מציירת סמלים שמסבירים מה עושים (משחקים, קידוש, תקיעות, משחקים שוב, סעודה, מנוחה וכו') וחלון סימון וכל פעם מעהבירה את החלון סימון למה שעושים עכשיו. זה ממש מפקס אותם...

ועוד משהו שעוזר לי מאוד – שקיות הפתעות. אני מכינה לכל ילד שקית עם כמה דברים קטנים כמו חטיפים קטנים ופרסים מהכל בשקל, ונותנת אותה בזמן שאני רוצה להתפלל. זה נותן לי בערך רבע שעה-עשרים דקות של שקט.

ולא לשכוח שלא כל מה שעובד שנה אחת עובד פיקס גם בשנה שאחריה. צריך לראות את הילדים, את העייפות ואת מה שמתאים באותו רגע ❤️

למשל בראש השנה- קישוטי שולחן של רימון וכו? מה עוד אפשר?

משחקים- שופרות, רימונים/דגים/חלות עגולות/גזר וכמה דברים בסגנון הזה מפלסטיק למשחקי דמיון, סולמות וחבלים שמכרו פעם באיזה דוכן בקניון עם סמלים של ראש השנה

משחק זיכרון ופאזלים ל ראש השנה, חוץ מזה כמה משחקי קופסא ששמורים רק לראש השנה ויום כיפור

ספרים על ראש השנה

קישוטים- פלייסמטים תפוחים ופלייסמטים בצורת דגים, חבקי מפיונים שונים, קישוטי פלסטיק קטנים של רימונים, תפוחים, שופרות חיתוכי שנה טובה, מאזניים וכו'

יש לי גם חבק לבקבוק יין של שנה טובה,

התיבות דואר האדומות הקטנות ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה.

מזה שהוא מתקיים רק פעם בשנה

אצלנו גם ממציאים סימנים לכל מיני מאכלים, וגם אצלנו יש משחקים מיוחדים לכל חג, שנשמרים בארון למעלה (פאזלים בעיקר).

ואני משתדלת לכתוב לכל אחד מבני המשפחה פתק קטן לסיכום השנה שלו ולתפילה על השנה החדשה, ומצרפת לזה פרס קטן. (אני באמת צריכה לדאוג לזה השנה, תודה על התזכורת🤭) שנה אחת גם יצרתי פאזל מתמונה משפחתית, וכל ילד קיבל חלק ממנו והם היו צריכים להרכיב אותו יחד.

והייתה שנה שגם יצרתי קובץ סיפורים על הסימנים - סיפרתי אותם לאורך הסעודות, והילדים היו צריכים לנחש באיזה סימן מדובר. (אולי השנה אמחזר את זה, כי הקטנים דאז גדלו ויוכלו עכשיו להשתתף)

מעבר לזה, אני חושבת שחשוב להשקיע בתפילות - מחזורים למי שיכול להתפלל, מחזור לקטנטנים בשביל הקטנים, ובעיקר - הסבר לילדים לפני שאני מתפללת בעצמי, שעכשיו משתדלים לא להפריע... (נראה אם זה יצליח השנה)

כי זה הכי נוח מבחינת הילדים

והשנה גם שאלנו אותם והם אמרו שהכי טוב בבית..

שולחן-שמים קישוטים מיוחדים על השולחן- ראנר מיוחד / מפה חדשה / מפיות וכלים חדפ חגיגיים (כדי שלא אצטרך לשטוף כלים כל החג.. מוריד עומס). היתה שנה שהבת שלי הלכה אתי לחנות ובחרה קישוטים לשולחן וכל שנה היא שמחה לערוך ולקשט אתם.

סימנים-גם אנחנו ממציאים עוד סימנים והילדים ממש מתלהבים וחושבים גם בעצמם. למשל- מנגו-שנתמוגג משמחה, קינואה-שלא נקנא באחרים, קולורבי-שנשמע בקולו של הרבי בננה-שנתבונן בטוב שה' נותן לנו וכו'.

תפילה-אפשר לקנות לבנים טלית. לקטנים-להכין שקיות עם ערבוב של חטיפים כדי שיתנו להתפלל, להביא משחקים קטנים שאפשר לשחק על הרצפה בשקט, להביא כלי רכב-בימבה וכו' שיוכלו לשחק מחוץ לבית הכנסת

ההורים מכינים מעטפות עם שמות בני המשפחה, וכל אחד כותב כרטיס ברכה/ ציור לאחרים.

מעסיק אותם יופי בערב חג.

הייתה שנה שהיחס בין האחים היה מאתגר במיוחד, עשיתי פרוייקט שכל אחד קנה מתנה לאחים שלו והביאו אחד לשני בערב חג.

עצם זה שכל אחג בא איתי בנפרד לחפש מתנות, שהיו צריכים להשקיע מחשבה מה ישמח כל אחד, שקנו מיוזמתם משהו בשביל האיר, ובסוף עוד הביאו לו את זה,

ממש עשה טוב לאווירה משפחתית.

באמת הרגשתי שמשהו זז להם מקנאה ותחרות לנתינה ופירגון.

זה היה חד פעמי כי באמת דרש השקעה ממני בלכוון ולדבר, ולעודד אותם לחשוב טוב.

זה היה תהליך שלם.

אבל אולי זה יכול לתת השראה.

אפשר נניח להכין בנק מילים, וכל ילד צריך לבחור מילה שמאפיינת כל אחד מהאחים, ואתם תוסיפו גם עוד כמה.

את ההכנה אפשר לעשות עם הצאט שיתן רשימת מילים ולהדפיס ולגזור

ואז הם רק צריכים ליישם.

אפשר גם שכל אחד מכין משהו לחג. מנה אחרונה, עריכת שולחן, דבר תורה, חידון, וכד'

אפשר אחד תוכן אחד משהו פיזי.

מה שזורם לך.

אם אפשר כדאי לקנות משחק שווה לחדש בחג, זה יכול להעסיק שעות.

אחרי החג להחביא עד כיפור.

אם יש לך קטנים, אולי כדאי שבעלך יתפלל בותיקין כדי שתוכלו לאכול בשעה נורמלית ובכלל, שלא יהיה חצי יום בבית כנסת כי יומיים רצוף ולדאוג לכל הארוחות והכל, באמת יכול לצאת קצת קשוח.

להכין את הקטנים לתקיעה שופר. (בקטע שלא יבהלו שזה אזעקה או בכללי ילדים עלולים להיבהל)

אפשר להשמיע ביוטיוב כדי שיבינו ולא יהיה תיאורטי.

כדאי להכין אוכל שנוח לתת לילדים בחופשיות שלא עושה הרבה לכלוך ולא חייב לחמם.

למשל שבלולי פיצה או שניצלונים.

שלא ינשנשו ביסקוויטים כל היום עד הארוחה.

אם יש גדולים לעשות רשימת תורנות.

4 ארוחות צריך יותר סדר מבד"כ.

מי עורך, מי מפנה, מי רוחץ כלים.

אם יש בעיות עם המקומות, כדאי לדון/ להחליט מראש ולשים כרטיסי שמות,

עדיף טנטרום שעה לפני הארוחה ולא דקה לפני שהכוס קידוש כבר ביד.

בסעודות בערב כדאי להאכיל טת הקטנים בזמן התפילה ככה שבזמן הארוחה עצמה הם יוכלו לפרוש לשחק ואתם תוכלו לאכול ולשבת עם הגדולים יותר ולהנות מאווירת החג.

לנשום עמוק ולזכור שעם כל העומס, בסוף אתם בבית שלכם ויש לכם גמישות מלאה בקבלת החלטות. לא להתקבע על מנהגים, לאט לאט תמצאו את המינון האידיאלי.

לדאוג למשהו שישמח אותך בחג. אולי את מאלה שכרגע לא חושבות שזה מה שיטריד אותם ובעיקר דואגות לתפריט וקניות ולו"ז ותעסוקה לילדים,

אבל אז מגיע החג וזה כן עלול להיות קצת מבאס.

אז גם אם אין לך זמן לחפש שמלה/ מטפחת/ בושם

לפחות איזה פינוק קטן (אפילו משהו אכיל)

דיברתי על גמישות, אבל בא לי לשתף שליל הסדר הראשון שעשינו בבית שכחנו לדאוג לקערת סדר. רבע שעה לפני הדלקת נרות חיפשנו אלתור,

לא היו לי קעריות חד"פ או מכלי הפסח.

מצאתי חבילת מנגטים סגורה

ומגש עגול חד"פ (האלה של המשלוחי מנות) גם כן חדש שקניתי ולא השתמשתי ולא נגע בחמץ.

הדבקתי מנג'טים על המגש והרי לנו קערת סדר.

במילים אחרות- תהיו סלחנים מול המציאות, לוקח זמן ללמוד איך עושים חגים בבית. הכל טוב!

לנשום עמוק, בסוף הכל עובר, מטעויות לומדים, ובסוף זוכרים את הדברים הטובים.

שנה טובה וחג שמח!

היו שנים שצמתי, והיתה פעם ששתיתי מרק מזין בשיעורים.

זה תלוי מאד מה מצב הסוכרת

ובסוף רב אחר פסק לי עם יותר הקלות- כלומר לאכול ולשתות לשיעורים וגם ככה בקושי שרדתי.

מאז אני מפחדת לשאול אותם בצומות כי חוששת מפסק הלכה מחמיר שלא אעמוד בו

מעניין

והם אמרו לצום כשהוא אמר חד משמעית לא לצום.. ועוד הייתי כמה ימים אחרי מי שפיר

חשוב לציין שאני לא מחפשת הקלות

אבל רוצה משהו שיש לו ידע שחלילה לא יפגע העובר

ואם זה בסדר לא לצום זה מקובל עלי

בדיקת מי שפיר לר רלוונטית כאן אם עברו כמה ימים,זה פרט לא משמעותי אלא אם כן עברו פחות מ48 שעות.

גם לי רופא אמר בשיא הנחרצות לא לצום בכלל,אפילו לא שאלתי רב כי זה היה הריון רגיל ללא סיכון.

כשהייתי בהריון בסיכון זה היה אחרת.

לעומק.בד"כ רבנים אומרים לשאול רופא ומסתמכים על חוות דעתו.

הם לא יר"ש ומעדיפים לומר לכולן לא לצום, גם אם אין סיבה מיוחדת.

לכן צריך רופא שמבין גם את חשיבות הצום וגם את המצב הרפואי

לקראת יום כיפור.

צריך להתייעץ עם רופא ירא שמים (כדי שידע את המורכבות ואת חומרת הצום ולא ישר יאמר שאסור לצום) ועם הדעה שלו להגיע לרב

הם הרבה פעמים יודעים, ואם לא- יותר סביר שמכירים את מי לשאול

הם כנראה יצטרכו לשאול אותך פרטים יותר ספציפיים כדי להבין את המקרה שלך

הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך, אבל אני לא בקרבה מספיק בשביל לבקש להעביר מספר…

אולי תנסי להתקשר למוקד אחיות של הקופה ולשאול אותן אם יש אופציה כזו סביב הצום?

הרופאה שלי אמרה לי שאני לא יכולה לצום

עוד לא דיברתי עם הרב שלנו

אבל כזה מרגיש לי שישר היא אמרה לי לא לצום ולבדוק סוכר בשבת כשאני יודעת שזה ממש בעייתי..

רופא נשים שלי באחד ההריונות אמר לי לא לצום ללא שום סיבה מיוחדת,הריון רגיל לחלוטין.

מצד שני כמעט כל ההריונות שלי הם הריונות בסיכון פלוס סכרת,ושם ממש לא לקחתי שום סיכון.

רב שמבין את המשמעות של צום במצב הזה,ידע לעשות את השיקולים נכון.

מצד שני זו פסיקה פרטנית לחלוטין כי כל אחת הגוף שלה מתנהג אחרת בסכרת,לאחת הסוכר יגיע בצום למצב מסכן חיים במיידי ולשניה לא יהיה שום בעיה במצב הזה.ויש כאלו שבצום הסוכר גבוה מידי וכ'ו

הרגיש לי שזה הנחיה גורפת כי היא אמרה שהיא לא אוהבת שצמים בהריון..

מצד שני להרגשתי גם רבנים ממהרים לומר את הלא.

הרב פסק לי כן לבדוק סוכר בשבת כי זה ספק פיקוח נפש, לא זוכרת בדיוק מה עשיתי שזה יהיה בשינוי. אני זוכרת שכל ילד שינן את אחת התוצאות כדי שארשום במוצ"ש.

אני התייעצתי עם רופאה יראת שמיים שנתנה לי הנחיות מה צריך ובהתאם לזה פניתי לרב, יש ב"ה היום הרבה רופאים יראי שמיים שניתן להתייעץ איתם.

אני אגיד גם באופן כללי שהרבה פעמים רופאים יראי שמיים מקילים יותר, בעלי לדוגמא מסיבה מסויימת קיבל הנחייה מרופא מסויים דתי אמר לו להפסיק לצום בכלל צומות קלים, וראש המחלקה שהיא לא דתייה אמרה שאין שום בעיה ושיצום בלי שום חשש.

של רבנים ורופאים

לא יודעת אם זה מתאים לפי כל הפסיקות אבל זה מיועד בדיוק לשאלות כאלו

אם יש לך איך להגיע אליו,

מקל מאוד בפסיקה פרטנית (זה לא כמו להתקשר למכון פועה),

ולנו זה התאים כי סומכים על הכתפיים שלו

מבחינת ידע רפואי אני לא יודעת בדיוק אבל נשמע לי הגיוני שהוא מתמצא בתחום

איך מגיעים אליו?

אני יודעת שלתלמידים שלו יש גישה בקלות (ישיבת מרכז הרב למשל),

לא יודעת אם המספר שלו מסתובב חופשי

02-6515050