כדאי לך למצוא סיבות ופתרונות לסטרס, כשהחיים רגועים אפשר ללמוד להסתכל אחרת ולהגיב ברוגע.

להיות אמא זה קשה ולפעמים זה מוסיף לסטרס או ממש יוצר אותו.

כדאי למצוא את הדרך להאט את החיים לקצב שיותאם ליכולות והרצונות.

ואיך להגיב כשהם קורים?

אם לא אז בוודאי שכל פעם יקרה הפתרון היחיד שאת מצליחה לשלוף שזה צעקות.

ואז נוצר מעגל קסם שאת מגיבה לא כמו שאת רוצה, מתחרטת, שונאת את ההורות ושונאת את עצמך בהקשר הזה.

אם תהיה לך דרך להגיב נכון כל המעגל יישבר.

בנוסף כמו שאמרו להרגיע את הסטרס בחיים. להוריד הילוך.

אגב מאוד עוזר שיש כלים לעצור את האיבוד שליטה.

בלי קשר לסיטואציה שנוצרה.

למשל אומרים לספור עד 10.

אז אפשר בדרכים אחרות.

אני למשל הייתי שרה וזה עזר לא לצעוק.

אפשר גם להפריח בועות סבון או לנפח בלון.

גיל ארבע זה גיל מהמם. את עושה אותה דברים כיפיים גם או שכל היום סובב סביב סדר יום?

יש לכם משחקים חדשים, ספרים, יצירות?

הדרך הכי טובה לסור מרע זה לעשות טוב.

זה גם יעזור לאזן את תחושת הכישלון.

אבל את כן בלופ גרוע

סטרס משבש את צורת החשיבה וההתנהלות

את במוד הישרדותי 

לא רגועה 

מרגישה שלוחצים עלייך כל הזמן

אני חושבת שזו הנקודה הראשונה לטפל בה. למה את לחוצה ? 

ובנוסף, הייתי דואגת עבורם לתעסוקה ועבורך להפוגה. אם את איתם בבית, אז זה באמת קשה

אני בימים כאלה שקשה לי איתם - הייתי יוצאת בחוץ. לוקחת איתי לקניות

סתם לצאת החוצה

שמה אותם בבריכה במרפסת

עם מוזיקה או עם בצק 

אפילו חול קינטי. כל בלאגן של משחק הולך אצלי כל עוד זה מאפשר לי רוגע ולהם תעסוקה ואווירה נעימה 

כל דבר שיסיח את דעתם ואת דעתי כדי להימנע מעימות בלתי נמנע כשאני מתקשה לנהל את עצמי 

האמת שזה נשמע לי קצת לא מציאותי לבטל את כלהסטרס.

ילדים קטנים זו אחריות,ועשיה ומליון בלתמים שלא קשורים אלייך גם אם את מתארגנת מראש.

אז קודם כל, את ממש אבל ממש ממש לא לבד!

ואני ממש מבינה אותך.

עצם זה שאת מרגישה ככה אני חושבת שזו כבר דרך ותהליך.

לא לשכוח שאנחנו בחופש גדול הכל הרבה יותר קשה!

תכף שגרה ויש סדר יום בעזרת ה'

את אמא טובה ומדהימה.

ה' שלח לך את הילדים האלה כי את האמא המושלמת בשבילם!

לכולנו יש עבודה לעשות אף אחת ואף אחד לא מלאך. הכל בסדר.

ילדים הם לא נוצות. יש להם בחירה בגיל שלהם.

לפעמים הם פועלים ממקום שהם רוצים תשומת לב וככה הם מקבלים אותה, זו גם בחירה שלהם. ולפעמים צריך משהו חזק  ועוצמתי לוויסות רגשי, קצת כמו שמיכת כובד.

אני לא אומרת שצריך לצרוח עליהם ולהשתולל כל היום אבל שום דבר לא קרה לילד מזה שכשהוא איבד את זה ההורה שם גבול בטון גבוה.

טיפ שכן אני יכולה לתת לך, תמצאי לעצמך זמן של פינוק

אמיתי בלי יסורי מצפון! את חייבת להתמלא שיהיה לך ממה לתת.

וגם חברה טובה שעוברת משהו דומה, שאפשר לפרוק בלי לקבל פרצופים/טיפים/עצות אלא רק הקשבה...

זה אולי דבר שקשה לעשות, אבל בעיניי בהחלט נדרש בשביל איכות חיים נורמלית וwell being.

סטרס גורם לעצבנות, עלול להפריע לשינה, לגרום לחוסר איזון הורמונלי, לחרדות ועוד שלל דברים.

זה משהו שקורה, נכון. אבל לנרמל אותו זה לעשות לעצמנו עוול לדעתי. וגם לסובבים אותנו שסובלים מההשלכות של זה.

והדבר הכי חשוב - סטרס הוא דרך של הנפש שלנו לזעוק לנו שאנחנו מתנהלות/ חושבות/ פועלות/ חיות במציאות שלא תואמת את הכלים הנפשיים שלנו. אם נסתכל על זה ככה ולא נחיה אותו כחלק מהחיים, זו בהחלט מקפצה

לקבל שלפעמים זה לא תלוי בנו.

איך אפשר לבטל סטרס. של חופש גדול? מנסה להבין פרקטית

זו בחירה איך לנהל את החיים ובאיזה קצב לחיות אותם.

עם כמה ילדים קטנים זה באמת קשה עד בלתי אפשרי לחיות ללא סטרס, אבל זו גם בחירה (ללדת אותם)

גם ללדת ילדים זו לא תמיד בחירה.

יש אנשים שען ילד אחד יש להם סטרס שהחצלא יודעים להתנהל

ויש גם שבלי ילדים

ויש אנשים שלחוצים יותר מטבעם

ויש שעם 19 ילדים יש להם נחת.

ויש גם תקופות

ולא, לא תמיד זו בחירה שלנו, יש המון בלתמים

ויש בחירות שח אנשים סביבנו וגם של ילדים.

אני לא מסכימה עם זה סליחה....

באה אשה עם מצוקה

והעמדה הזאת שמה אותה במקום מאשים,

מה גם שאני חושבת שאין אחת מאיתנו שחיה חיים קלילים ונעימים נטולי לחץ ודאגות תמיד.

זו לא עמדה מאשימה, זו המלצה ללמידה.

ריבוי ילדים בהחלט עלול לעלות את הסטרס ולהנמיך את היכולת לשלוט בו. אין סתירה שיש אנשים גם בלי ילדים מלאי סטרס.

יש אמצעי מניעה די מוחלטים, רוב ההריונות הלא מתוכננים מקורם בחוסר מניעה הרמטית, נכון יש מקרי קצה ואפשר ללמוד מהם איך להתנהל בעתיד, אין משפחות מרובות ילדים שמקורם בהרבה הריונות לא מתוכננים ולכן זו בהחלט בחירה.

הרבה- אולי אפילו כל  הבחירות שלנו בחיים גורמות לנו לעמל ולקושי.

וזה הכיף שיש חברות בספסל בגינה / בפורום לפרוק ולקבל עצות.

אדם לעמל יולד, אנחנו באנו לעולם הזה לעמול, והפותחת היקרה שמכירה בקושי ופורקת ובעז"ה תצמח ממנו! היא עושה את תפקידה נאמנה בעולם הזה.

כמו שלאישה שתפרוק על שלום בית זה יהיה לא שייך שיגידו לה שזו בחירה שלה,היא יכלה להישאר רווקה בדירת רווקות, אבל אנחנו בחרנו להתחתן למרות שזה כרוך בקושי ובעמל.

זה ממש לא שייך להשליך קושי של הורות בהחלטה ללדת. אנחנו בוחרות ללדת לא מתוך חוסר הכרת אמצעי מניעה אלא מתוך ידיעה שאנחנו מביאות חיים לעולם מוסיפות הרבה אור וטוב בעולם למרות שזה כרוך בקושי ובעמל!

לא כרוכים בקושי ועמל יותר מאשר רווקות.

כל ילד מביא איתו עבודה וזו בחירה כמה ילדים להביא.

כשיש קושי שמתסכל הורה וילד כדאי להתייחס אליו ולא לנפנף אותו באדם לעמל יולד.

(לא נכנסת לדיון האם נכון להגביל את מספר הילדים בגלל הקושי בגידול שלהם. זה לא הנקודה. אבל בדיון פה, בעיני, גם אם את חושבת שהגורם לכך הוא הבחירה ללדת הרבה ילדים, לא חושבת שזה יועיל לפותחת לשמוע את זה. ואגב, היא בכלל הזכירה רק שני ילדים, לא יודעת אם יש לה יותר או לא. למרות שלפעמים שני קטנים זה דווקא קשה יותר מאשר כשיש יותר וחלק מהם גדולים...)

גם לאחר שהילדים נולדו, ההבנה שהם הביאו איתם קושי ואיתו צריך להתמודד עוזרת להבנת המצב ולתכנון ההוה והעתיד.

ומה שכתבתי על הרבה ילדים לא כוון לפותחת אלא לדיון שהתפתח.

הקושי מגיע כי 'אדם לעמל יולד'

ואין באמת חיים ללא קושי בכלל.

זה יכול להיות קושי עם ילדים או עם זוגיות או עם פרנסה או כל דבר.

ילדים הם לא עיקר הקושי בחיים ולא הגורם העיקרי לו, אלא שהם מציפים אצלנו קשיים שקיימים בנו הרבה פעמים ואנחנו לא מודעים אליהם או לא מצליחים לתת להם מענה.

הקושי הוא, לדעתי, היכולת להתנהל בתוך הסיטואציה. שמושפע מהרבה הרבה דברים כמו ההסתכלות והמענה שלי לצרכים של עצמי, הציפיות שלי מעצמי מול התוצאה, הכלים שיש לי, המודעות, ובסוף - גם הרמה הפרקטית של איך עוזרים לעצמנו גם ברמה המעשית

(וגם, כל אדם תופס קושי בצורה אחרת ומושפע מדברים אחרים)

אני בעד ילודה לפי הכוחות. ממש. אבל בדיעבד, ותוך כדי קושי שעולה, מאת השם הייתה זו ואפשר רק לגדול מזה

חוץ מהמשפט:

׳ילדים הם לא עיקר הקושי בחיים ולא הגורם העיקרי לו׳

בעיניי הילדים הם גורם משמעותי להרבה קשיים, גם אם יודעים להתמודד עם הקשיים הללו.

אמנם אני לא יכולה להיות אוביקטיבית, אבל אני  אעיד על עצמי שאני יודעת היטב להתמודד עם הקושי בגידול הילדים שלי, ועדין רוב הקשיים שלי נובעים מהיותי אמא.

זה מאוד אישי

לכל אחת יש נקודה אחרת שהיא נקודת הקושי שלה..

יש לי ילד אחד(ולא ממש מבחירה אבל זו פחות הנקודה), הוא בן חמש ככה שיש לי מספיק נסיון של זמן שאני אמא לבודד ממה הקשיים שלי נובעים...... זה נכון שלפעמים האמהות מגבילה, כמו שעבודה לפעמים מגבילה או מקום מגורים או כל מיני תנאי חיים אחרים

אבל הקשיים שלי(ויש לי שפע, אני יכולה לתרום אם מישהי רוצה) לא נובעים מזה שאני אמא, לא התחילו כשנהייתי אמא ולא ייפתרו אם האמהות שלי חלילה תפסיק. הם קשורים לכל מיני דברים אחרים, והאמהות אולי גורמת להם להיות קצת מאתגרים יותר או להראות פנים אחרות.. אבל הילד שלי והאמהות שלי הם ממש ממש ממש לא הגורם לקשיים שלי.

וזה הגיוני שאצלך כן, וזה בסדר גמור, אבל חשוב לי שתדעי שזה סובייקטיבי. זו לא עובדה מוחלטת שנכונה אצל כולם באופן גורף אלא *אצלך* הקשיים נובעים מזה, ואצל אחרת הקשיים נובעים ממקורות אחרים. (דוגמאות- משפחת המקור, זוגיות, רפואי, נפשי ועוד)

זה אחד מהקשיים המשמעותיים. לי אישית זה הקושי הגדול של החיים.

זה קושי שיש הרבה השתקה לגביו והרבה ניסיונות לתלות אותו בקשיים אחרים.

לק"י

אני חושבת שהנישואים והזוגיות מייצרים קשיים/ אתגרים שלא היו ברווקות (לאנשים מסויימים לפחות).

וגם ילדים מביאים איתם אתגרים נוספים.

אבל לבוא ולהגיד שנישואים זה הדבש של כולם והילדים זה העוקץ, זה פשוט לא נכון 

אבל נישואים יכולים להיות משהו שמוסיף לחיים ולא מקשה עליהם.

ילדים זו עבודה ועשיה סביב השעון, אוביקטיבית זה מוסיף קושי.

שמכביד נפשית ולוקח כח, שמוסיף קושי אובייקטיבי גם כן

כל אחד ואיפה שהאתגר שלו

בעיניי ההשואה של קושי בנישואים לקושי עם ילדים לא נכונה, אבל זה לא האישו של הדיון, האישו הוא הקושי עם ילדים.

תראי כמה תגובות מנסות לצמצם את הקושי הזה, תשאלי את עצמך מה הסיבה, למה אנשים מוטרדים מדיבור על קושי עם ילדים, בזמן שזה אוביקטיבית קושי.

הוא יכול להיות קטן ולא מורגש, הוא יכול להיות גדול, אבל הוא תמיד יהיה שם.

כי בעיני לא נכון להציג אותו כחזות הכל וכמקור הקושי.

הוא קיים, גם כתבתי למעלה שהאמהות מגבילה והיא לפעמים גורמת להתמודדות עם הקשיים לפנים אחרות ולאתגרים שונים.

אבל הילדים הם לא הגורם לקשיים ובלי ילדים העולם הוא לא תותים עם קצפת.

לא אומרת שלגדל ילדים זה תמיד קל ופשוט, וברור שיש גם אתגרים טכניים.. ואני מבינה שלך כנראה זה קשה במיוחד.

אבל את מציגה את זה מאוד קיצוני ושחור לבן, וזו התבוננות מאוד לא נכונה בעיני שיוצרת המון מרמור.

הורות זו עבודה

וזו עבודה מאתגרת, עם תגמול משמעותי.

יש תקופות שהיא יותר מאתגרת מאשר מתגמלת, יש תקופות שהפוך

אבל אני מתנגדת נחרצות לאמירה שלהיות הורים זה קושי שתמיד יהיה שם והגורם להתמודדות.

זה בוודאות לא נכון.

בכלל לא קיצונית, אני אומרת דברים בכנות ובפשטות בלי גוזמות ובלי דרמות.

אני לא ממורמרת, הפוך, אני די מאושרת ומרוצה מחיי, זה לא סותר להגיד את דעותי בנושא בקול ברור.

שעבודה ועשיה = קושי

וזו משוואה שאינה מובנת מאליה.

במשוואה נחבאים משתנים של סוג עבודה ונפח עבודה ולכל אדם יש סף מסוים של כאלה שמוביל לקושי (ברמות משתנות).

כאשר ערכים אחרים של אותם משתנים יובילו דווקא לשמחה, מרץ, משמעות.

בקיצור, אני מסכימה עם טארקו שהציגה את גידול הילדים כעבודה מאתגרת.

ויש גם נשים שתולות את הקושי בחיים שלהן בהימצאותם של הילדים,

כשלמעשה הילדים הציפו אצלה את הקושי מעצם היותם, או 'מעמיסים' בחוויה של האישה

על ההתמודדות עם החיים בזה שהם דורשים,  אבל הם לא יצרו את הקושי בעצמם, וזה מושלך עליהם.

אבל הקושי הפיזי עם ילדים קודם כל פוחת עם השנים, לדעתי. אם הבנתי למה התכוונת,.

והעניין הרגשי הוא מאוד אינדיבידואלי לנק' הפתיחה של כל אישה, ומול מה היא מתמודדת

הן במישור האישי שלה, והן מול הילדים שלה

לא כולן מרגישות שהן עובדות עד כדי כך עם הילדים 24/7. 

אישה שנעזרת בביייביסטר או מתחלקת עם הבעל או מקבלת עזרה מהמשפחה זה שונה מאישה שחיה כאילו היא

על אי בודד ואין לה עזרה

זה תלוי בהרבה משתנים.

אז מדובר בתקופה שבה יש קושי. אבל זו תקופה. ואז הקושי עובר ונהנים מהפירות 

ומי שיש לה ב"ה משפחה גדולה תיקח בחשבון תקופה ארוכה יותר של קושי פיזי

ואני מאמינה שמי שבוחרת בזה מבינה שזה ה'מחיר' ומוכנה לשלם אותו.

מה גם, שהיום יש הרבה יותר מודעות לענין של פניות להורות. אז גם לא נמענים מהריון,

כן מודעים לעניין של עזרה וחלוקה בנטל ושמירה על הכוחות והתאווררות וזה כבר אחרת ממה שהיה לפני 20-30 שנה לצורך העניין 

הקושי קיים את צודקת

בטח שזה דורש וגם יש רגעים שמרגישים את הקושי בפועל

ויש קגעים שפחות

וחווים את הסיפוק את המשמעות את האהבה השמחה המתיקות החיות השליחות

שיש בהורות

בגידול ילדים

יש קושי

ויש שמחה

יש הכל מהכל

אני לא מתעלמת מהקושי

וכשהוא מורגש

אני גם בוכה ומתלוננת לא לדאוג

אבל אני חושבת שחשוב

לומר

שילדים

זה לא רק

קושי

וגם

הקושי

הוא זמני

הוא יתבטא באופן אחר כשהילדים יגדלו

וגם כל אחת היא שונה

כל אחת מתמודדת אחרת עם קושי

כל אחת מפרשת אותו אחרת

גם לכל אחת ילדים שונים

עם מזג שונה

וחוויית גידול שונה

פשוט הרצון להגיב באופן תמציתי וחותך לפעמים מפספס הרבה מרחב ומגוון ועומק שקיים

וגם בעיני

קשיים תמיד יהיו שם

בלבוש זה או אחר

אין טעם לבאוח מהם

עיקר העבודה זה ללמוד להתמודד איתם באופן בונה ומצמיח

בעיניי כשיש קושי, צריך להתמודד איתו כמו שהוא, בלי כיסויים יפים, לחפש פתרונות ולארגן את החיים בצורה שתאפשר להתמודד בצורה מיטבית, זו דרך טובה יותר מאשר להמעיט מערכו של הקושי ולעטוף אותו בדברים הטובים.

כיסוי יפה. זו מציאות.

אנשים שקשה להם הרבה פעמים רוצים אמפטיה, חיבוק, עידוד, מחמאה על כמה שהם טובים,

שיגידו להם שמאמינים בהם שהם מסוגלים ויש בהם את הכוחות להתמודד עם הקושי.( ותכ'לס, זה באמת נכון גם. הניסיון נועד כדי שיתגברו עליו)

גם בלי יותר מדי שינויים פרקטיים כאלה ואחרים. עידוד מנטלי רגשי יכול לעשות שינוי בחיים של אדם. ומשם דווקא בן אדם יהיה לעתים יותר פתוח

לחפש פתרונות פרקטיים שייטיבו איתו

לפתח עין טובה על המציאות ושמחה ב-יש זו עבודה, 

להתבאס ממה שחסר וקשה ולחפש לפתור אותו כדי להרחיק את הקושי לעתים זה פתרון יותר קל

שאני בעדו אגב הרבה פעמים והוא לגמרי לגיטימי מבחינתי בהרבה תחומים

אבל לפעמים זה גורם לרצונות שלנו להתנגש עם אידאלים וגורר בחירה

כמו במקרה של ילדים, למשל

ייתכן והרבה חוות קושי כזה או אחר 

יש נשים שיחליטו שהן עוצרות בX ילדים כדי שלא יהיה להן קשה מדי ועד פה הן יכולות להתמודד

ויש נשים שיחליטו שהן עובדות על לפתח עין טובה על הסיטואציה ו'לגמד' את הקושי מול התועלת,

כי הן מאמינות בכל לבן שהמשפחה הגדולה שווה את המחיר שהן משלמות, והקושי הוא חלק מזה

יש פה בהלה מוגזמת מהדברים שלי, להתייחס לקושי באופן נקי ולהתבונן בו.

שזו בהלה.

פשוט האופן שבו הדברים מנוסחים, יוצא תחושה שזו האמת המוחלטת עבור כולם.

את מציבה כאן משוואה לפיה:

ילדים = קושי

ילדים צפופים = עוד יותר קושי

ולכן בהכרח כל מי שתבחר בזה, יהיה לה קשה.

מעבר לזה, זה מוצג כאילו הכל בחיים נתון לבחירתנו. כאילו כל קושי הוא תוצר של בחירות וכל שאנחנו צריכים לעשות הוא פשוט ליצור סדר עדיפויות שבו אין קשיים.

כשבפועל זה לא ככה.

הדברים מוצגים בצורה פשטנית ולא מורכבת.

יכול להיות שאת הגעת אליהם דווקא מתוך יכולת חשיבה ביקורתית ואצלך זה מגיע בצורה בצורה עצמאית שמתאימה לך ואכן שונה מהחברה שבה את חיה.

אבל האופן שבו את כותבת, מציג את זה בצורה לא מורכבת לצד השני, גם אם בפועל את כן מקבלת מורכבות.

ואני חושבת שמכאן מגיעה ההתנגדות למה שכתבת.

יש אימהות שקשה להן יותר

יש כאלו שקשה להן פחות

יש כאלו שהקושי נובע מהפרשי הילדים

ויש כאלו שיש להם קשיים אחרים

אין דרך אחת נכומה להתמודד עם קשיים

לגיטימי להחליט להכניס את עצמנו למצב ש2שה, ולגיטימי גם להתלונן על זה.

לגיטימי להחליט לשלם מחירים על הבחירות שלנו, ולגיטימי שאנשים אחרים לא יבחרו לשלם מחיר שאנחנו חושבים שהוא נכון

לא כל קושי ניתן לפתרון מיידי

ויש אנשים שמקבלים קשיים יותר גדולים מאחרים

יש כאלו שיש להם יותר בחירה, ויש כאלו שפחות

לא הכל שחור או לבן

לאישה אחת מתאים ילדים קטנים וצפופים

ולאחרת לא

הדבר החשוב זה לדעת להתבונן בעצמי, ולהחליט מה מתאים לי.

וזה נכון לכל חברה, וכל גישה

ואין משהו אחד שבוודאות נכון

זה נכון שאחרי שיש התמודדות יש לנו בחירה איך להתמודד. אבל ברור לי שיש התמודדויות שמגיעות מבחירות ויש כאלו שלא.

זוג שמתמודד עם קושי להביא ילדים, זו לא בחירה שלהם. נכון, זו בחירה לרצות ילדים. אבל זה לא אותו דבר כמו להתמודד עם קושי של גידול ילד

ואדם שמתמודד עם מחלה קשה, זה לא אותו קושי כמו להתמודד עם עומס של ילדים ועבודה שנעשה מרצון.

יש התמודדויות שאנחנו בוחרים, ויש ניסיונות שה' מחליט להעמיד בהם בני אדם, וזה לא נתון לבחירתם.

וגם קשיים שמגיעים מתוך בחירה, כמובן שאפשר לבחור להתמודד. אבל זו עדיין דרך. זה לא קורה ברגע

והרבה מדרך ההתמודדות נובעת דווקא ממפגש עם הקושי, ולא מניעה שלא מלכתחילה

אז הבחירה איך להתנהל בחיים קיימת תמיד לכולם בצורה שווה, לקשיים שונים בגודלם.

• למה את מתכוונת,

אני מסבירה איך זה נקרא מבחוץ

גם אם אני מבינה שאת מנסה להעביר משהו אחר.

את חושבת שנבהלים מהדברים שלך

וזה לא נכון בעיניי, האופן שבו הם מנוסחים גורם לזה להתפרש אחרת ממה שאת מתכוונת

מה 'שאמרתי נכון לגבי כל נושא בעולם

זה גישה איך לגשת לכל דבר בחיים שמורכב מגם וגם

איך שמגדירים אותו בראש

ככה גם ניגשים אליו

גם לידה זה כאב וקושי וזה גם עוצמתי ומדהים

גפ זוגיות זה עבודה וזה גם הדבר הכי ממלא ומשלים שיש(בעז"ה)

גם ילדים זה קשה אבל זה גם מספק ומשמח

גם לעבוד זה דורש ומחייב אבל זה גם מגדל ומלמד

וכו

אם תגדירי דבר רק בראי הקושי שלו

ככה גם תיגשי אליו

מכווצת דרוכה מפוחדת..

וגם

זה פשוט לא האמת

וזה יגרום לך להיות שקועה רק בקושי

במקום לאפשר לקושי שאכן נוכח גם לעצב ולגדל ולהצמיח אותך.

אני ממש מבינה כמה זה קשה בפועל בכל מיני זמנים

אף אחד לא מתכחש

אולי בתרבות המערבית יותר מציגים לידה ותינוק רק כשופינג ובגדים מתוקים וקניית ציוד וצילומים מתוקים..

אבל גם אם בהתחלה היתה לנו קצת אשליה שהכל יהיה מתוק וקל.. המציאות מהר מאוד מספרת לנו שזה אכן מורכב.. ולא קל..

אז אין עניין להעצים ולמרכז את הקושי ולהנציח אותו כלב ההתרחשות.

אבל אני גם יודעת על עצמי שדוקא כשהפסקתי

לחוות את ההורות כבעיקר קושי והתמודדות

ויו לי תקופות שהרגשתי יותר בהשרדות

וכל זמן עם הילדים היה משימה שצריך לצלוח

ועברתי תהליך מאוד ארוך ופנימי וגם מקצועי(אני היום מדריכת הורים)

כדי בעצם

לספר את הסיפור אחרת.

לא מבטלת את הקושי כי אי אפשר לומר שהוא לא קיים

אבל להנקיח את עצמי בעיקר במה שכן יש. במתיקות במשמעות בסיפוק באהבה בשליחות ובכל מה שהם עבורי ומה שאני רוצה להיוץ עבורם.

וחושבת שכצובן כדי לא לחוות רק או בעיקר קושי

חשוב גם לשים לב

לאיזונים בריאים בחיים

לדעת מתי נכון לשלוח למסגרת

לדעת לתת לעצמך זמן ומקום ולספק צרכים גם פיזיים וגם נפשיים.

לא להשאר בכלא תרוצי ה'אין מה לעשות'

אלא להשקיע בעצמינו בגוף ובנפש.

בעיני זה משנה חיים

וכאמא לצפופים(מבחירה!) זה גם אפשרי!

׳אם תגדירי דבר רק בראי הקושי שלו

ככה גם תיגשי אליו

מכווצת דרוכה מפוחדת..׳

בעיניי פשוט לא נכון

פיזיולוגית זה נכון מחקרית

כשאת ניצבת מול סיטואציה שאת מגדירה סכנה נגיד

הגוף מגיב פיזיולוגית ומתעוררים החלקים במח שאחראיים לטפל במצב סכנה

לדוגמא

ככשאני ניגשת ללידה כאל הסיןט מתחיל

אני גם בנפש וגם בגוף אהיה מכווצת

לעומת לומר לעצמי- אני הולכת לקראת תהליך עוצמתי ומדהים וכואב מאוד

שמעולם לא קרה לך שרגע אחרי לידה הבת שלך היתה צריכה אשפוז, ובמקביל גילו מחלה ממארת אצל אבא שלך וחברה טובה איבדה ילד בתאונת דרכים.

לאנשים אחרים דברים כאלה קורים. וזו לא תוצאה של בחירה שלהם. אלא של מציאות.

לא. לא תמיד הסטרס הוא בחירה. ולדעתי ההודעה שלך היתה מתנשאת ולא במקום.

כאילו הסטרס נובע מבחירות לא נכונות.

לפעמים החיים מעמידים אותנו בניסיונות שלא נדע, בלי קשר לבחירות שלנו ולמה שעשינו.

ואמירה של 'זו בחירה איך לחיות את החיים'- נשמעת מאשימה. אבל לפעמים יש תקופות שיהיה בהן לחץ. זה חלק מהחיים וצריך לדעת את זה.

בזמנים קשים אפשר לבחור איך להתנהל. אני לא מאשימה אף אחד, אני נותנת כיוון למחשבה ולמידה.

סטרס אינו לחץ, הוא התנהגות בשעת לחץ, אפשר גם בזמן לחץ לשמור על רוגע במידת האפשר.

ואני באמת מאחלת לך שהקושי בגידול הילדים יהיה הקושי הכי גדול שתחווי בחייך.

סטרס הרבה פעמים נובע מציפיות לא ממומשות או מהלך רוח שצופה קושי מראש

הרצון לוודאות ושליטה בסיטואציה הם הדברים הכי חשובים לנו כביכול לבריאות הנפשית, אבל בעצם - גם אולי הכי מזיקים,כי החיים הרבה פעמים לא צפויים. ובכל סיטואציה יכולים להיות בלתמים. ולכן, כששומרים על ראש פתוח וגמישות מחשבתית, במיוחד כשזה קשור לעוד אנשים בסיטואציות משתנות, רמות הסטרס יורדות הרבה. זה דורש יציאה מאיזור הנוחות לפעמים, כמובן.

בנוסף, לחשוב על חלופות ואופציות מתאימות בהתאם לנפשות הפועלות.

והיא לא אמרה שהיא שונאת את אוגוסט.

היא אמרה שהיא שונאת את עצמה. ושזה התחיל מאז שהיא אמא.

לא ברור לי איך אפשר לנרמל מצב כזה.

זועק פה לעשות שינוי.

או בהתנהלות מול הילדה שזה הפיק או בחיים באופן כללי, לא משנה ממה להתחיל צריך להתחיל ממשהו כדי לשפר את איכות החיים.

אף אחד לא רוצה לחיות בהרגשה שהוא איש רע ולשנוא את עצמו.

הילדה בת 4 והאמא אמרה שהיא מתחילה את הבעיות.

אבל אני ראיתי ילדה שבסך הכל רוצה תשומת לב ואהבה.

עד לא מזמן היא היתה היחידה, ואז הגיעו האחים.....

בס״ד

ללמוד את מקצוע ההורות, זה תהליך לטווח ארוך.

אנחנו מתחילות עם מלא שאיפות, עם חזון, עם אמונה שנהיה כך וכך - ועם מיליון הבטחות כלפי עצמינו.

ואנחנו גם מתחילות את הדרך... עם אפס ניסיון אמיתי, וחלקנו גם די בלי כלים (תלוי באיזה בית גדלנו וכו׳) 🙂

ואז -

במוקדם או במאוחר,

אנחנו מגלות שאנחנו לא מצליחות להיות שם, באימהות האידיאלית הזאת שקיווינו כל-כך שהיא תהיה שלנו.

אנחנו מגלות שגבולות הגוף והנפש שלנו חזקים מהחזון היפה והטוב...

ואנחנו טועמות את טעמן המר של הנפילות, המעידות והטעויות שלנו. וגם של החרטות ושל הדימוי העצמי הפצוע כתוצאה מכל זה.

התחברתי מאד למה ש@אם מאושרת כתבה לך. הורות (כמו זוגיות) זה תהליך שכרוך בהרבה עבודה ומאמצים, הרבה ניסוי וטעייה, הרבה לקום וליפול ולקום שוב, הרבה למידה...

בנוסף, ההורות מפגישה אותנו עם המון דברים עמוקים שבתוכנו, דברים לא פתורים, פחדים, כאבים עתיקים וכו׳.

ומצד שני, זה גם סוג של ״מגרש אמונים״ שהקב״ה הכין לנו, כדי שנצליח להרחיב את הגבולות שלנו, לגדול, להתפתח, לצמוח... שזה אחד הדברים הכי מספקים וממלאים בעולם.

זה דורש כנות.

זה דורש מודעות.

זה דורש נכונות לעבוד.

ולפעמים גם לחפש כלים אצל מומחים מאיתנו.

אבל זה בעיקר דורש המון סבלנות -

כלפי התהליך וכלפי עצמנו ❤️

ולזכור שהעיקר הוא הדרך, הכיוון, המאמצים, ההתקדמויות הקטנות. עד שנגיע בע״ה ליעד, אפשר לשים לב למה שעוד לא הולך, ולחשוב על דרכים לשיפור המצב. אבל בלי להתייאש מעצמנו!

ובמקביל כדאי מאד להתמקד באיפה אנחנו כן כבר מצליחות, כי זה משהו שנותן לנו את הכוח לצעדים הבאים.

שבע יפול צדיק וקם.

ואני אומרת לעצמי תמיד - שבע תיפול אמא וקמה.

בהצלחה אמא יקרה, תמשיכי לצעוד קדימה ובע״ה תראי שהכל יהיה בסדר. רק תזכרי בינתיים שהורות זה דבר שנבנה לאט לאט, וזה בסדר גמור, כי ככה זה כנראה אמור להיות 💕💕💕💕💕

אפילו שאני כבר לא אמא צעירה. לחלוטין צריך סבלנות לתהליך ולדרך...

תודה על התגובה ועל ההזדהות! 

תודה יקרה שכתבת בחזרה.

וממש יצאו עלייך בשרשור הזה בצורה לא הוגנת

אני קוראת אותך ואת פשוט נשמעת אמא-ממוצעת-בסוף-אוגוסט.

לא באה להגיד שהמצב מושלם ואידיאלי. וברור שאם יש לך יכולת לזהות את הטריגרים ולעקוף אותם זה מאוד מאוד כדאי

אפילו ללמוד מה הדברים אצלה שמקפיצים אותך ולעבוד על הנקודות האלה עם עצמך כדי להתחזק מולן וללמוד להגיב בנחת.

אבל, עם כל הפסקה שלפני... אני חושבת שכמה שזה מצב מתסכל ולא טוב, סוף החופש הוא לא הזמן להיות קשות עם עצמנו ככה. כולנו בסיר לחץ, החופש ארוך מידי לקטנים, החוסר שגרה יכול להוציא ילדים הכי טובים ורגועים מדעתם, להמציא להם פעולות סביב השעון אחרת הם עושים נזקים ושטויות זה מעייף ומתיש ובמקביל החיים לא נעצרים, יש עוד דברים שקורים.... אז תהיי קצת יותר רכה עם עצמך, תספרי את הימים, תחשבי על דברים שיעשו *לך* טוב ויחזקו *אותך*, תדאגי לזה *שלך* יהיה אוכל טוב בימים האלה ושתיה קרה וכל מה שאת יודעת שמשאיר אותך באיזון, ותנשמי עמוק עמוק כי עוד שלושה ימים שגרה🙏

אמא יקרה את אלופה

תסתכלי כמה הרבה את כן עושה

מגיעה לך מדליה!

ולא, אני לא באמת אמא גרועה. אני כן תחת המון המון סטרס מכל מיני סיבות ולפעמים כן ״מאבדת״ את זה וצועקת עליה. ומרגישה רע לגבי זה, כן, ומנסה לשנות את זה. ויש לי עוד הרבה עבודה.

תודה רבה לך וגם לאחרות שכתבו ועודדו, אני ממש מעריכה את זה.

(וגם יש קטע שהתגובות הראשונות בשרשור מאוד מכתיבות בו את הטון..)

גם אני היום צעקתי הרבה על הבת שלי ויודעת שזה רק בגלל סוף החופש ושהיא איתי כל היום, שתינו מחורפנות

אבל גם: עשיתי איתה יצירה

הקראתי סיפור

לקחתי לקניות

נתתי רק לה ממתק

בישלתי צהרים

ועוד אינסוף...

לכל אחת מאיתנו תמיד יש מה לשפר

אבל כך או כך אין כמונו

אני יכולה כ"כ להבין אותך וגם להזדהות עם הרבה ממה שכתבת בתקופות מסוימות בחיים,

על החלום הזה שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים

הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"

שהם שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.

והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!

ו-אוף איתו כבר!!!

אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה

אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"

אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה

גם פיזית, גם רגשית

תמיד מכילה

תמיד שם בשבילם.

ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.

איזה מכילה איזה?

איזה רגועה איזה?!

איזה פנויה איזה?!

חח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית

ואי וזה קשוח.

חתיכת פער זה.

אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.

שוב לשאול את עצמנו

איזו אמא רציתי להיות?

איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)

ואיזו אמא אני שואפת להיות?

ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -

להתאים את הציפיות.

לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.

להבין שכולנו בני אדם.

ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,

אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.

ולזכור גם שאנחנו רק אחד.

לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.

אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.

כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...

ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,

ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי

ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז

וכו' וכו'

את רק אדם אחד!

שמנסה ככל יכולתו

ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.

אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?

זה מה שיש ועם זה ננצח! 

אז אל תלקי את עצמך מדי

ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה) 

אלא להבין שאת בן אדם.

שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.

והוא רק אחד.

וזה בסדר!

הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!

לקום וליפול ושוב לקום

ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.

ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ותשתדלי לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,

שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,

שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות, שאנחנו עושות את ההכי טוב שאנו יכולות.

ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,

הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.

פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.

וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה, 

יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!

אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.

וכ"כ כ"כ אוהבת!

וכ"כ כ"כ משתדלת!

וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.

זה מדהים. באמת. 

תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה  הזו,

שהרגעת,

שליטפת,

שנישקת,

שהשכבת לישון

שקראת סיפור

שקנית הפתעה

שהכנת אוכל

שדיברת

שצחקת

שדגדגת

שקמת בלילה

שהאכלת

שהנקת

שילדת

שסחבת 9 חודשים

שאהבת

שניגבת דמעות

שניקית פצעים

שקילחת

שעודדת

שתמכת

שהתפעלת ממנה

שאמרת לה מילים טובות ומעצימות

שהיית שם בשבילה!!!

שהיית אמא שלה!

כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!

ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו

את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי

הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי, שנאמר עליו "ורצוי *לרוב* אחיו" - לרוב! לא לכל!

אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!

אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.

תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!

אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.

זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!

זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.

לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.

אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, כל אחד מהילדים צריך אותך, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,

"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"

אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!

אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!

ומה איתך?

עוד לא דיברנו עלייך.

אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,

ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!

ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,

ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,

וככה יום אחר יום

לילה אחר לילה.

אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!

והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!

והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!

וזה יוצא בצורת צעקה

או "איבוד של זה"

או כעס

או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"

וזה כ"כ כ"כ טבעי!

וברור מאליו שיקרה!

אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.

את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירוץ החיים המטורף הזה ועם ילדים ולפעמים גם לבד עם הילדים.

תקבלי את זה!

תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!

תנשמי. עמוק עמוק. 

תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,

ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.

אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.

יום ולילה.

טוב ורע.

קושי וצמיחה.

זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.

וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.

את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + חופש גדול + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים. 

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"

מה היא אומרת לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.

אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

ולגבי הבת המתוקה שלך -

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.

אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהו

מה היא צריכה?

אולי זמן אמא רק לה?

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת. 

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

זה פשוט לא הגיוני.

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

.2 ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו!

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

והילדה שאולי היא גם הבכורה שלכם (?) ולפעמים יש נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.

גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.

גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.

איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?

והחולשות?

האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?

ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?

אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.

וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.

3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.

4. עכשיו לגבי הקושי שתיארת מולה - 

נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.

7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות: 

לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות

לזהות אותם

לקרוא להם בשם

לתת להם לגיטימציה

לאשר אותם

לתווך אותם

להכיל אותם

לתת להם מקום.

לומר למשל "את כועסת?

את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"

או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".

"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?

הרגשת עלבון?

זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."

וכן הלאה...

לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )

זהו בינתיים

בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת! 

את מתארת סיטואציה שבה הבת שלך חווה מצוקה רגשית ועושה דברים שהיא יודעת שלא נכונים כמו להציק לאחיה,

ובאותה מידה גם את מרגישה מצוקה רגשית ועושה משהו שאת לא רוצה לעשות כמו לכעוס עליה

וחוזר חלילה❤️

זה באמת מעגל קשה ומתסכל שמביא הרבה כאב וחוזר אונים..

וכמובן יוצר גם מעגל נוסף שלך מול עצמך של אכזבה ואשמה וכעס

ושוב וחוזר חלילה❤️

המפתחעיני, הוא ללמוד לזהות ולעצור את הדברים באיבם.

מה שגורם לנו להתנהג בצורה רחוקה משבאמת היינו רוצים-

אלה תחושות קשות בתוכנו, שאנחנו לא יודעים נכון לזהות לתת להם מקום ולפרק.

הצורה החלופית שלהם לצאת היא בלהציק לאח הקטן, להתחצף, להרביץ לעשות משהו אמא לא מרשה..

ובאותה מידה כשאת כאמא רואה את הבת המתוקה שלך

עושה משהו שגורם לך לכעוס, ובעומק הוא גורם לך להרגיש אשמה או חוסר אונים או שאת אמא לא טובה או להתאכזב מעצמך, זה גורם גם לך לפרוק אותם בצורה של כעס ושנאה וכו'

אם אנחנו לא לומדים להתנהל נכון מבחינה רגשית

לזהות, לתת מקום ולפרק תחושות כאלה,  זה רק מרחיב את המעגל.. שוב התפרצות ושוב אכזבה והאשמה ושנאה עצמית וחוזר חלילה..

גם כלפי הילדים שלנו, כמה שאנחנו רוצות, ואני בטוחה שרובנו רוצות

להיות קשובות, מבינות, מכילות, סבלניות

להגיב ממקום בוחר ולא מדחפים ובצורה שמרגישה חסרת שליטה לפעמים,

כל עוד לא נהיה אנחנו במקום מאוזן ורגוע רגשית, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה.

גם אם נהיה מאופקות ונכבוש את התחושות הקשות שלנו,

לרוב הלב לא באמת יהיה פתוח וקשוב..

אז קודם שולחת לך חיבוק

ומציעה לך ללמוד להיות ביותר חמלה דבר ראשון כלפייך

ומתוך כך כלפי הילדה בע"ה.

וכמובן אם יש לך אפשרות ללמוד להתנהל נכון מבחינה רגשית

כך שתוכלי להיות במקום נקי או לדעת לפרק תחושות קשות בצורה מבוקרת ולא עלייך/על הילדים/כל אחד אחר הכי טוב❤️

שלדעתי ממש יכול לעזור לך.

שיעור ממש חשוב לכל אמא, והיא ממש מתייחסת לרגשות שאת מתארת.

ממש בקצרה, היא אומרת שהסוד להיות אמא אוהבת וכיפית ושמחה, זה לדאוג לשני דברים:

1. לדאוג להטעין את עצמך. למצוא זמנים ודברים שימלאו אותך, ויתנו לך את הכוח לתת לאחרים.

2. לקבל את הרגשות שלך. להיות מוכנה להיות אמא כועסת לפעמים, ועצובה לפעמים, ומפחדת לפעמים. מותר לנו ואנחנו צריכות להיות אנושיות, ורק כשנקבל את זה נוכל לחוות גם את הרגשות החיוביים של השמחה והאהבה לעצמנו ולסביבה.

השיעור הוא בכנס 'תשובת הלבנה' של ליאון קנדיל.

האמת שגם השיעור אחריו מדבר על הנושא של קבלת הרגשות שלנו (לא שמעתי עד הסוף, אבל נשמע לי שאולי הוא גם יוכל אולי להוסיף לך).

את יכולה להירשם מפה (בחינם) ואז השיעורים שהזכרתי פתוחים לך עד מוצ"ש (בשבועות הקרובים יהיו עוד שיעורים בנושאים אחרים, יש לו"ז מלא בקישור) -

הרשמה לכנס תשובת הלבנה

כולל קמח מצה וכו'

לי זה עושה כאב בטן נוראי כל שנה

אני פשוט לא יכולה לעכל את המאכל הזה

וכל מה שעשוי ממנו (עוגיות, עוגות, בלינצ'עס, קרקרים)

זה פשוט נהיה גוש בקיבה וגורם לכאבי בטן

אני חושבת שזה מהמצות. אחר כל השתדלתי לא לאכול מצות, חוץ ממה שחיבים

והתינוק היה רגוע. גם אנחנו לא אןכלים קטניות  מצאתי מה לאכול. 

אוכלים דגים עם הרבה ירקות.

אפשר להקפיץ חזה עוף עם כרובית.

קציצות בשר עם רוטב וקינואה

בבוקר חביתה עם גבנצ וירקות.

תנסי מצות שיבולת שועל זה קצת יותר שפוי.

מרק עוף עם ירקות

עוד קצת וזה נגמר

אני לא אוכלת מצות מחוץ לליל הסדר והסעודות כי זה עושה מלא כאבי בטן.

מתמלאים מעופות, דגים, בשרים עם ירקות חיים/אפויים/מבושלים וכמובן הרבה תפוחי אדמה. לא לשכוח לשתות הרבה מים. שקדים ואגוזים זה גם משביע. שייקים של פירות בין לבין.

ואיך בא לי להראות את זה לכל הטוענים בתוקף (ובתוכם רופאים) שהאוכל לא עובר בחלב אם ולהתנזר מחלבי וכו' זה מיתוס 🥴 

חיבוק לקטני!! מקווה שירגיש יותר טוב בקרוב!

קודם כל חיבוק♥️

לגבי האוכל - אפשר בעיקרון ביצים ירקות עוף בשר דגים למי שלא אוכל קטניות

למי שכן יש עוד הרבה אופציות. אם תרצי אכתוב לך כל מיני דברים שהכנו פה (עם קטניות ובלי)

לגבי הילדה - הייתי מעמידה אותה במקום האמת

לא כי התחושות שלה לא במקום, אלא על הדרך

ואגב,ילדה בכיתה ט יכולה לתפעל יופי דברים שהיא צריכה

במקביל לזה הייתי שואלת מה הקושי עם המצב הנוכחי מבחינתה. ז"א, למתן את הדיבור הלא המכבד ולשים לו גבול ומצד שני לתת מקום לתחושות שלה

לדעתי תעמידי אותה במקום.

גם אם אמא לא כמו שתכננתי לא מדברים ככה על הורים!

חיבוק, זה ממש יכול לרסק המילים האלה ❤️

אל תזלזלי בכבוד שלך, גם כאדם וקל וחומר באמא אסור שידברו אלייך כך . 

ממש מילים מרסקות מה שהיא אומרת לך

מסכימה שזה לא צריך להיות וכדאי להבהיר לה איך מדברים

אבל לא יודעת איך הייתי ניגשת לזה, אז פשוט חיבוק.

תאכלי בשר, לא עוף, והרבה טחינה (אם את לא אוכל קטניות אז אחרי החג), זה מלא ברזל.

ותנוחי הרבה. החולשה הפיזית גם מחלישה נפשית מאד

נסי ספטון-ברזל נוזלי שלרבים מםחית ממש את תופעת הלואי של עצירות.

בחג-מלא מים, תשלבי פירות.

לגבי המתבגרת.... אין לי עצה טובה לתגובה וחינוך, פרקטית:

שימו בטטות כמו שהם בתנור וזו תוספת ב0 מאמץ.

יוגורט עם פירות ושקדים ואגוזים זו אחלה ארוחה בחול המועד

שקית סנדפרוסט תערובת ירקות למרק גם יהיה טוב לך וגם אוכל מבושל

היא מודעת לזה שאת בהריון ומצבך הבריאותי גורם לך לעייפות?

היא מדברת לא יפה אבל היא נוגעת בנקודה, אמא שלה שוכבת ונחה בעוד היא נאלצת לעזור. אולי אם היא תבין מה הסיבה זה קצת ירגיע את הכעס והביקורת שלה?

אני חושבת שהייתי מנסה כן להראות לה שהכעס שלה מובן ולהסביר לה

בקשר לברזל - תנסי אקטיפרין (תשאלי קודם את הרב שלכם אם מותר לפי הפסיקה שלו), לי הוא היה ממש טוב גם מבחינת העלאת הברזל וגם מבחינת העצירות.

בקשר למזון - אם אתם ספרדים אז תאכלי בעיקר קטניות. אם לא - אז אולי תנסו לחפש לחמניות מקמח תפו"א, יכול להיות שהן יהיו קלות יותר... והרבה ירקות.

ובקשר לבת שלך - זה נושא גדול ורחב, ולא בטוח שעכשיו כשאת חלשה זה הזמן המתאים לטפל בזה... אבל אולי כדאי שבעלך ייקח אותה לשיחה, ויאמר לה שבתור בת גדולה מצופה ממנה לעזור במצב הנתון, ובשום פנים לא להעביר ביקורת על אמא שנתנה לה חיים ונתנה לה המון במהלך השנים. ואת כל ההחלטות שלה לעתיד היא יכולה לכתוב לעצמה ביומן או משהו, ולראות אם היא רוצה עדיין לקיים אותן כשתגיע לגיל...

ובטווח הארוך - אולי לחשוב על טיפול בשבילה...

ובקשר לך עצמך מולה - זה באמת ממש פוגע ומעליב, אבל תזכרי שעם כל זה שהיא הבת שלך והדברים שהיא אמרה הם מולך - זה שלה ושייך לה, ולא קשור אלייך.

זה גיל שבו יש הרבה בחינה של האישיות שלי מול האישיות של ההורים, וזה גיל נהנים לגבש בו דעה עצמית על העולם - אבל זה רק הגיל, ובהמשך בע"ה היא תתאזן.

ואת באמת במצב רגיש גם ככה, אז הגיוני שזה יוצר לך פצע, אבל שוב - זה לא קשור אלייך. את טובה ועושה את כל המאמצים להיות אמא טובה בנתונים הקשים האלה❤️

כי היא ממש ילדה טובה טובה.

פתאום נופחת עליי עם יציאות כ"כ מפחידות,שאני מאמינה לה-את סיעודית,זה טראומה לילדים שלך ועוד...

אח"כ עובר לה ,חוזרת להתנהג יפה.

ואני נשארת עם המילים והפחד שאני עושה לכולם צלקות...

ואשכנזים אין מה לאכול לא בארוחה מבושלת...

עכשיו היא מתוקה ומכינה לי ארוחת לילה כי אני מתה מרעב...לא יודעת איך להתנהל עם הקצוות האלו שלה...

אל תיבהלי ממה שהיא אומרת.

תעשי את השתדלותך, בכלים ובכוחות שלך.

ואל תדאגי, להרבה יש תקופות כאלו והילדים גדלים בסדר גמור, לא צריך לקחת ללב כל משפט שלה

נשמע שאת מתמודדת עם הרבה.

רק מילה לגבי המתבגרת

זה שלב שבו קצת חוזרים להיות ילדים בני 3

לכן ההתנהגות הקיצונית

לכן המילים הלא רלוונטיות בעליל

אני לא אומרת לך מה לעשות

רק נותנת מבט חדש כדי שלא תתערערי

כמו שלא תתרגשי מילדה בת 3 שתגיד "אמא את פויה"

ככה דיבורים של ילדה בת 13 לא אמורים לרגש אותך

אפילו שהיא נראית כל כך חכמה ומבינה, בוגרת ורגישה, גדולה וגבוהה

ברגעים האלה היא שוב בת 3 ואת אמא שלה

שתקשורת הורה ילד

באחריות ההורה באחוזים גבוהים

בניגוד לתקשורת של 2 מבוגרים

בה יש ציפייה וצורך מהצד השני

תקשורת הורה ילד צריכה להיות מבוססת על הבנה של ההורה

שהוא לא בלבל של הילד

שהילד לא צריך לספק צורך ולא כדאי לתלות ציפיות

לכן כשילדה אומרת משהו שלילי

אין מה לקחת אותו מספיק ברצינות כדי להיפגע ממנו

אלא להבין את הצד שלה

גם אצלי היו בעבר אמירות דומות

ובצדק

עם השנים אני הפחתתי עשייה בבית וזה הביא שאלות/ טענות מצד הילדים

אז הייתי עונה בסתמיות

נכון אני לא עושה/ אין לי כוח/ לא בא לי

לא ראיתי בזה טענה שצריכה התייחסות

זכותם לתהות ולרצות

וזכותי לבחור לעשות אחרת

אם כי אף פעם לא בקשתי מהם לעשות במקומי

אם הילדה צריכה לעבוד לעשות עבודה שהיא מצפה שההורה יעשה

היא גם קצת צודקת

אולי זה מעצבן שילדה אומרת משהו צודק וגורמת לתחושה של חוסר אונים

זה לא אומר שהיא לא בסדר

זה אומר שיש מצב מורכב

והיא אומרת את אשר על ליבה כמו שילדים/ מתבגרים (ולפעמים גם מבוגרים) אומרים

(ולרצות 2 ילדים זה טוב

לא בגלל מספר כלשהו

אלא

יכולת לגבש דעה ולרצות בגיל צעיר

זה דבר מעולה)

תנסי את האבקה של אלטמן

לי אישית זה עשה הכי פחות תופעות משאר התוספים

לגבי האוכל גם לי המצות עושות בלגן שלם ... 😪 גם מחפשת מה להכין בלי מצות

חיבוק❤️

לא פשוט

אבל כמו שאומרים

שהיא תהיה אמא רק אז תבין כמה זה לא פשוט

ותתפחי לעצמך על השכם !! על כל דבר את עושה למען הבית והמשפחה

זה לא מובן מאליו במציאות המטורללת הזאת..!

תנסי לדבר לליבה ולדבר אליה כנו מבוגר

להסביר לה את הקושי שלך מנקודת מבטך

בלי צעקות וכעס

תני לה כמה ימים

לפעמים השתיקה זה הדבר הכי חכם לעשות

וזה גורם לצד השני לערער .

בשוט'

גם למתבגרת שלי יש אמירות דומות (פתחתי על זה שרשור בפורום אמ''ה, מאמינה שהוא עוד בעמוד הראשון).

עוזר לי לזכור שזה 'בורח' לה. זה לא היא- זה הגיל. וכמו שאני לא מתרגשת כשלבן ה-3 בורח פיפי, ככה לא צריך להתרגש ממה שהיא אומרת. ואולי זו השוואה מעליבה, אבל לי זה עוזר להחליק ולא לקחת ללב.

האמת שמאז השרשור שם שמתי לב שאני לוקחת כמובן מאליו את המעט שהיא עושה בבית. והחלטתי להעצים את מה שהיא כן עושה.

ביום שישי היא שטפה כלים. אז נכון שזה היה הדבר היחיד שהיא עשתה- אבל החמאתי לה על זה ממש, שהם יצאו נקיים, ואיך היא הצליחה לארגן אותם במתקן ייבוש של פסח...

ואז אחרי הדלקת נרות היא הציעה לקחת איתה את הקטן לתפילה כדי שאוכל לנוח.

אז אולי גם היא מבקשת פה משהו, שהוא לאו דווקא אמא מתפקדת במשרה מלאה. אולי היא צריכה שתראי יותר את מה שהיא כן עושה, אולי היא רוצה שתקדישי לה זמן למרות העייפות, אולי היא פשוט דואגת לך וככה זה יוצא לה (במיוחד אם היא לא יודעת על ההריון). לפי האמירה על השני ילדים- אולי אפילו היא שואלת את עצמה איך היא תסתדר כשהיא תהיה בהריון, זה כבר יכול להתחיל להדאיג בגילאים הללו...

בקיצור, תנסי לשמוע בין המילים, ולספק את הצורך המהותי שלה גם בלי לקום מהספה.

להבין שככה זה גיל ההתבגרות....אני חושבת שאני נופלת ממש שהיא יוצאת עליי כי אני בעצמי מרגישה גרועה.

אז בעצם היא באה לקרקע רעועה לכתחילה ורק נשאר לה להדליק לי את האור לכאורה...

ומראה לי מה שאני חושבת על עצמי.

שאני מרגישה לא בסדר.

שאני חלשה,שאין לי כח לסדר את הבית,לשמור עליו נקי,להיות אמא רגועה....

כאילו מעצמי אני מרגישה לא בסדר על התפקוד שלי...

אז להיות מולה ברוגע אני צריכה קודם להיות חזקה בבפנים שלי ואני לא יודעת איך לעשות זאת..

תמיד לזהות את נקודות התורפה של ההורים וללחוץ דווקא עליהן (קראתי פעם מחקר שהתדר של הבכי של התינוק מתאים לחדר ספציפי שהכי יפעיל את ההורה הספציפי שלו).

וזה מה שכל כך מגדל אותנו בהורות...

ואני חושבת שעצם המודעות שלך היא כבר צעד ענק בכיוון. כי באמת את עושה כרגע את הדבר הכי גדול בעולם (מגדלת בתוכך חיים). ובאמת מותר לך להיות חלשה ופחות מתפקדת.

וכל כך קשה לנו כנשים להצליח לאהוב את עצמנו גם כשאנחנו ''לא עושות כלום''.

אבל את מדהימה, אלופה ואהובה מעצם היותך. לא צריכה לעשות כלום כדי להיות זכאית לזה.

אלא לקבל את עצמך גם כשאת חלשה ולא מתפקדת

זה בסדר לא לתפקד

זה לא מהות חיינו

להפך

מהות החיים

זה להיות שלמים עם עצמנו

גם ברגעים חלשים

כשאנחנו בטוחות בעצמינו אז האמירות בחוץ לא מסעירות אותנו

ואז את יכולה לעמוד מולן בשוויון נפש יותר ולא להתערבב

לזהות מה היא צריכה לשמוע

ולא לדבר מהבטן ומהפגיעות

ולא להצטדק מולה.את לא צריכה בכלל להכנס לעמדה ולשדר לה עלבון

זה לא בריא לשתיכן

גיל ההתבגרות.
אני לא הייתי נותנת לבת שלי לדבר אלי בכזו צורה, כמובן נותנת לה מקום לבטא רגש, ומחשבות אבל לא בדרך מזלזלת כלפי אמא ובחוסר כבוד, בפרט שזה פוגע בך ונותן בך תחושות לא טובות.

אני מעמידה לה גבולות.

אומרת-תדברי בכבוד או לא ככה מדברים.

מרגישה שזה סיסמא שהרבה מדברים עליה

לתת מקום לרגש,אבל לא לדבר בחוצפה.

יש מתכון כזה ?

אשמח לשמוע.

אבל מה היית עושה?

לכי מהבית?

הרבה פעמים גם אצל מבוגרים יש האשמה  והשלכה החוצה כשמרגישים תסכול במקום להתרכז במה שאנחנו מרגישים בעצם

ולכן הנכון הוא להסביר לה את זה

שתדבר על מה היא מרגישה במקום להאשים אותך

לדוגמה - אני מרגישה חוסר אונים כשאת שוכבת ככה ונראית חולה כל היום

את חסרה לי/ האוכל שלך חסר לי/ אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד פה בבלאגן

סביר להניח שזה מה שהיא באמת מרגישה אבל לא יודעת לבטא

יש לדבר רגשוץת, שזו לפעמים למידה נרכשת
ויש לדבר לאמא לא בכבוד

"ככה לא מדברים
"תדברי בכבוד"
זה כמו לדבר אוויר
זה הרבה יותר מעבר, הרבה יותר עמוק.
מה אני מרגישה? מפריע לי ש....
הייתי רוצה ש...
ולא האשמה
את...
ואת...
ואת...
זה שלב ראשון
 

הייתי מציעה שבעלך יאיר את עיני הבת בעניין.
לא נראה לי שמה שאכפת לך עכשיו זה איך היא מדברת... פשוט זה מציק לך בלב וחבל.
 

א. לגבי הברזל ממליצה על ברזל עדין של סולגאר- זה לא עושה בכלל תופעות לוואי ולי כן עזר. ויש גם עוד תוספים טבעיים שנותנים כח

גם לאכול תזונה נכונה לחיוזק ברזל עוזר..

ב. לגבי הבת המתבגרת- היא יודעת על ההריון?

וגם אם לא..אני היתי לוקחת אותה במזן רגוע לשיחה..

מסבירה לה שאת מבינה שבתור ילדה יש לה כל מיני מסקנות ורגשות סביב מה שקורה בבית

משתפת שיש דברים שקל לחשוב כשאת מחוץ לסיטואציה..ושיש דברים שלומדים ומבינים אותם מתוך הנסיון חיים.. שקל לחשוב שאנחנו הכי חכמים ויודעים הכל יותר טוב מההורים אבל שתקח בחשבון שלא הכל היא יודעת..ולא הכל כזה קל כמו שנדמה לה..

ושמותר לה לגבש דעות עצמאיות ושונות..אבל שאדם בוגר לומד לא לומר כל דעה שיש לו בקול רם..לא כביקורת..קל להשמיע ביקורת אבל צריך גם רגישות לחשוב האם הז מועיל או רק פוגע ומחליש

היתי מזמינה אותה בכיף לשתף בתחוושת ןבשאלות- אמא אני רןאה שאת חלשה ובלי כח ושהכל מרגי ש לך קשה זה גורם לי לחשוב שלא כדאי להביא הרבה ילדים.. מה את אומרת

ולפתח שיחה סביב זה

ולא לומר בהתרסה כל דבר..

תלוי איך את מכירה אותה ומה נשמע ומה לא..אבל כן שיחה בוגרת שמזמינה אותה לגדול לא רק בדעתנות אלא גם ברגישות

מול הבת שלך!!!
בפירוט...
אפילו בדברים הקטנים ביותר
את לא צריכה להיפגע מביתך וכדאי שתשקפי לה בהתאמה מה דבריה מחוללים אצלך, וכמה צער זה מקנה לך, בנוסף להעצמה ןהערכה שתראי לבת שלך על העזרה.
אני עם הריונות קשים של היפרמאזיס- חוסר תפקוד מוחלט לכמה חודשים בתחילת כל הריון.
בעלי לא נתן למתבגרות בבית לדבר אליי בזלזול ובמילים של כל היום את ישנה, לא מתפקדת וכו..
תמיד דאג לפאר ולרומם, כמובן שיחס מזלזל כלפי אמא לא התקבל, ולאחר שיח גם לא המשיך. 
אני לא הייתי מוכנה שהבת שלי תדבר אליי ככה, כמובן תעשי את מה שנכון לך.

א. לגבי אוכל. היית ממליצה על שייקים, מרק ירקות וכאלה. אפשר להכין כמות גדולה ואז לאכול כל פעם קצת.

ב. לגבי הבת שלך. אני חושבת שאץ צריכה לתת מיסגור: היא מתבגרת והביטויים שלה בעיקר מצחיקים. ומצד שני- את בהריון ורמת ההורמונים משפיעה על הרגישות הגבוהה שלך. ולכן זה עוד יותר פוגע. הייתי מתעלמת מהאירוע ומתייחסת לזמנים הטובים שלה.

מאחלת לך לצלוח בשלום את הימין האלה.

הרבה פעמים הסתכלתי על הורים שילד שלהם התנהג מוזר או לא בפרופורציה, וחשבתי לעצמי שההורה הזה לא יודע לשים גבולות. או ריחמתי שהמצב כל כך חריג. או תהיתי איך הם נותנים למצב כזה להמשיך?!

עד שזה מגיע אלי... עד שזה קורה אצלי...

הנערים- מלשון התנערות.

מתבגרים מדברים לפעמים בצורה שהשומע לא מאמין!

עד שזה קורה אצלך בבית... במשפחה טובה של "אנשים שיודעים לחנך".

וגם הורים שזוכרים את גיל ההתבגרות של עצמם - נראה שכל דור מתעלה על הדור הקודם .

אז פותחת יקרה, זה באמת לא נעים שהבת מתחצפת ככה,

אבל עד שזה לא קורה בבית שלך אתה לא מבין באמת.

כשאומרים "איך אתם נותנים לה לדבר ככה" - אותי לפחות זה מחליש מאוד.

קודם כל חזקי את עצמך על המציאות המורכבת שבה את נמצאת, באמת שלא הכל בשליטתך או באחריותך

מה הילדה אמרה

הוציאה בלי פילטרים את שעל ליבה

זה הרבה יותר טוב מבית שאסור לדבר בו

שמשתיקים את הילדים

והמחירים עלולים להיות כבדים למשך שנים ארוכות

(אצל ההורים שלי השתיקו

והמחיר של זה

קשר רופף מאד עד היום

למרות שאני מעל 20 שנה מחוץ לבית)

האמת שהרגשתי ככה לפני החג

ודאגתי לעצמי לכמה שיותר דברים שאני אוהבת שימתיקו לי אותו

ועכשיו ממש בסדר לי ברוך ה'

ברוגע

+ מריבה לפני החג שלא יצאתי ממנה

כי נפגעתי ממש

ואני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו. אין מצב. 

חיבוק ❣️

את שונאת את החג או את הדברים הנלווים לו?

תנסי לעשות הפרדה, בשביל הנפש שלך - חבל להרגיש שחג אחד מן החגים שנתן לנו הקב"ה הוא לא נחמד לנו...

וכשאני כועסת מאוד

זה מאוד קשה לישות את זה

ולהיות ממוקדת

כי אפילו לפרוק את הכעס לבעלי

אני לא תמיד מצליחה. 

לא סתם אנחנו עכשיו בימי עבודת המידות של ספירת העומר...

מאמינה בך שתצליחי בסוף❤️ אם לא השנה - אז בשנים הבאות...

שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.

לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ

היא תפגוש את חמותי או משהו...

כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.

וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...

אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷

יומן, אולי פה...

הפריקה היא חשובה ממש ממש

לתת לעצמך להרגיש הכל...

ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...

(בנושא אחר) 

זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.

אבל זה המצב.

ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.

מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.

אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....

בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".

חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!

ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.

בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.

וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה

שהקושי נובע מכל מיני דברים.

א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי

ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".

או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם

ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם

שהניפוץ חלום הוא החלק הכואב מבחינתך. שעוד לא השלמת עם זה שחמותך היא לא מה שחלמת.... כי סך הכל ממה שכתוב פה נשמע שהיא בנאדם טוב והכל, רק לא מה שחלמת עליו. אם תשלימי עם זה, אולי יהיה לך יותר קל.

ועוד משהו, יכול להיות שאת מעריכה אנשים לפי האינטליגנציה שלהם? ראיתי שהרבה פעמים לאנשים אינטליגנטים קשה להעריך אנשים שהם לא. אולי כדאי להתמקד בזה, למצוא את הדברים הטובים שיש בה (ובטוח יש אם היא גידלה את בעלך) ולמצוא מה בה ראוי להערכה.

וואוו...

חיבוק לך.

במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.

ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו

אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה

הרבה

אני שומעת ממה שאת כותבת שאת קצת דומה לי

מרגישה רגשות קשים, אבל הראש רציונלי ופרופורציונאלי, ולא "מאשר" את הרגשות.

והפער הזה קשה מאד, הוא גורם לנו להרגיש משוגעות, כח למה אני יודעת א ומרגישה ב, אני לא רוצה להרגיש ב. זה לא הגיוני להרגיש ככה, זה לא פיר להרגיש ככה.

אז אני כאן כדי לומר לך שאני מבינה, ומשהו שלמדתי זה שאין רגשות "רעים", רגשות נועדו שירגישו אותם. מותר וכדאי לשבת בתוכם, כן, גם אם זה לא נעים.

וכמו שאת בתור אמא מדהימה שמתקפת את הרגשות של הילדים שלך כמו שכתבת, תהיי קצת אמא לילדה שבתוכך ותתקפי גם את הרגשות שלה.

ואת יכולה לכתוב מכתב לחמותך, שלעולם לא תשלחי,  והוא יהיה קשה וכואב ואחכ תזרקי אותו. ואת יכולה גם לכתוב מכתב לעצמך - החמות העתידית,  שבו תספרי לעצמך איזה חמות את הולכת להיות

ומחזק...

תודה רבה רבה!!

מרגישה שאת מבינה בול. ואיזה רעיון מקסים לכתוב לעצמי איזו חמות אהיה... זה ממש לנתב את המחשבות למשהו חיובי ובונה.

מעריכה מאוד!!

 משחרר את הצורך לפרוק, עצם הכתיבה היא הפריקה.

קרה לי שכתבתי דברים בפורום ועצם הכתיבה כבר הקלה עלי, שלא הזדקקתי לתגובות בכלל

ויש לי מחברת שאני כותבת דברים, בכלל תובנות מחשבות,ף לעשות לעצמי סדר בראש. שמחה שבעלי לא יכול לקרוא את הכתב שלי חחח

וגם במרפאות אחרות שבדקתי באפליקציה.

כרגע אני מחפשת מקום שפתוח מחר לבדיקות דם.

אם אני אמצא מקום כזה, אני אנסה להתקשר ולבדוק אם אפשר להכנס בלי תור.

עונה גם ל@יראת גאולה

שלבדיקת פרופיל הורמונלי, לבוא גם בלי תור, ולדפוק אצל האחות לומר שאני צריכה פרופיל הורמונלי ואין לי תור.

פעם אחרת הייתי עם ילד שקיבל הנחיה במיון להגיע לביקורת בעוד שלושה ימים, כשהתקשרתי למזכירה במרפאה היא נתנה לנו תור בין התורים.

כשתהיה לך הפניה, נראה לי שכדאי להתקשר למזכירה ולומר לה, והיא תיתן לך תור נוסף, יש לה אפשרות כזו.

ותבקשי שיכניסו, חושבת שיבינו שזאת בדיקה שיש לה מועד מסויים שלא מתחשב התורים🤷🏻‍♀️

אצלנו בכל אופן מכניסים גם בלי תור מראש

מוציאים פתק במזכירות

אני מחפשת מקום שיש בו מחר בדיקות דם.

גם אם אין תור פנוי.

התקשרתי גם למוקד של הקופה, מצאו לי רק בבית שמש ובמודיעין עלית.

הגיוני שבכל ירושלים אין שום מעבדה שעובדת בחול המועד?

תקשיבי אין דבר כזה מכרנו את הבית.

לא מוכרים בית, מוכרים חמץ.

מכרתם את החמץ בבית, הבית עדיין שלכם ואפשר להכנס אליו.

החמץ לא ברשותכם ולכן אפשר לראות אותו.

המטבח לא מוכשר, אבל אפשר שאחד מכם יסע לבית יארגן יסדר (מה שאסור זה כזית חמץ. אפשר להגיע לזה בסידור נורמטיבי של בית. להתמקד בצעצועים), יכסה ויכניס את החמץ, יסגור את הארונות מטבח, יכשיר את השיש והכיורים, ותהיו שם ותאכלו אוכל לא מבושל או שתקנו טוסטר אובן/כיריים חשמליות וכלים זולים לעכשיו.

לא להיט לא לכתחילה אבל זה כבר לא שלב בחיים שהגיוני לעבור מה שאת מתארת שאתם עוברים

מראש זה יהיה מבאס נורא,אין סיכוי שבעלי יעשה את כל מה שכתבת

במיוחד אחרי התשלום.....

אבל תודה על העצות הן מעולות!

זה באמת מחיר גבוה שמרגיש כמו "אכל ושילם". לי אישית נרגיש שלהישאר זה "אכל, לקה ושילם" אז אם חוזרים לפחות חוסכים את המלקות.. אבל כל אחד מרגיש אחרת וזה מובן.

אם אתם נשארים הייתי דואגת ביומים וחצי של חוהמ גם שיהיה אוכל בדירה וגם לצאת לפעילויות כמה שיותר. אפילו ברמת הקניון עם גימבורי - הם משחקים, ואז נחים באיזו פינה ואוכלים משהו שהבאתם ואז מסתובבים בחנויות ואז אוכלים עוד קצת, וחוזרים אחהצ לחמותך לארוחת ערב ומקלחות ולדירה לשינה.

בערב חג לבוא להתקלח לפני החג להישאר עד אחרי הארוחה.

ובחג להגיע בבוקר ולהישאר שם עד ההבדלה.

מבאס מאד אבל אי אפשר לרוץ הלוך חזור כל הזמן 

אין דבר שיותר מערער אותי מחוסר שליטה

להרגיש שהחיים מושכים אותי ואני במרתון אחריהם

אני מגיעה ממש לשפל (אני אלופה ברחמים עצמאים)

ואז מבינה שמפה אני חייבת להרים את עצמי

המציאות היא אותה מציאות

ההסתכלות היא שונה

את אומרת שאין סיכוי לחזור

אז זאת בחירה

כי האופציה קיימת

ואתם בוחרים שבמציאות הזאת עדיף להישאר

מהמקום הזה שאת שולטת ובוחרת

תשאבי כוחות לעוד בחירות

מנסה לחשוב איתך בקול מה יכול לעזור

אם אני מבינה נכון הדבר שיעשה לך הכי טוב זה מקלחות

יש שם אמבטיה?

אפשר למלא מיחם ולמלא את האמבטיה ולהתקלח?

(ד.א. אני קילחתי ככה 3 ילדים כי הדוד אצל חמותי לא חימם פתאום...)

אם את ממש יצירתית- אפשר ללכת לחנות קמפינג לקנות שק מקלחת שטח ולמלא אותו מים מהקומקום... זה מספיק למלחת קצרה.

ללבוש כולם פיגמות נקיות

ולעשות יום רגוע בדירה

שבעלך ילך לעשות טייק טווי מחמותך

או שתכינו פיקניק פשוט בדירה

פסטרמה, מצות

קופסת שימורי חמוצים (ואחרי שמרוקנים אותה להשתמש בה לבשל ביצים קשות)

נשמע באמת ממש לא קל. תודה ששיתפת בפורום!

עצות שחושבת עכשיו -

מה עם אוכל קנוי? לארוחת בוקר/ערב

אפשר לקנות חבילת מצות, ממרחים, שימורים, מוצרי חלב וכלים חד"פ. זה מתאים?

(מניסיון של כמה שנים שנסענו לליל הסדר

וניקינו את המטבח בלי להכשיר, ואכלנו ככה בוקר/ערב והיה סבבה.

לצהרים אפשר פסטרמה וקטשופ....

ואולי אתם יכולים לצאת לפיקניק/טיול קטן/גן משחקים נחמד?

ולגבי הכותרת

שוב חיבוק גדול!

נשמע שכן עשיתם החלטה נכונה - לסגור את הבית בגלל שלא היה זמן וכח להכשיר.

אל תאכלי את עצמך על זה.

עכשיו חשוב שתשמרי אנרגיה.

אולי אפשר להתקלח אצל חמותך?

אבל הולכים רק פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, ואולי מחר יקפיצו אותנו ברכב או שניקח מונית לכיוון אחד.

אפשרי אצלכם להישאר אצל חמותך יום שלם?

אנחנו כן מתקלחים בדירה, אבל אם היה צריך הייתי לוקחת שקית או תיק עם כמה בגדים ומתקלחים אצלה. לילדים אני גם ככה לוקחת בתיק עגלה טיטולים ובגדי החלפה.

בדירה יש לנו קצת מאכלים שלא דורשים הכנה וכלים כדי לאכול בבוקר כזה עד שזזים, או אם בעלי יקום מוקדם לתפילה ונהיה רעבים עד שיחזור. ושאר היום אוכלים אצלה אבל בלי לחזור באמצע לדירה.

בטעויות

שהן מקור הלמידה הכי טוב שיש

לכן גם טעות עם מחיר גבוה יכולה להיות שווה אם מפיקים ממנה לקחים ולומדים לעתיד

ספציפית למה שכתבת

אוכל

אפשר לאכול לא מבושל קנוי מחנות ארוחה אחת או אפילו שתיים

אפשר להביא אליכם אוכל ולחסוך הליכה

מקלחת

יחסית חם היום

אפשר להתקלח במים קרים עד שהעניין הזה יסתדר 

לקנות אמגזית וסיר ועוד דברים לארוחות בדירה. להיות מהספייס.

מקלחת לך אצל חמותך

הילדים יהיו בסדר בלי להתקלח כמה ימים

לקנות משחק או שניים ודפים וטושים לילדים.

לנסוע להינות עם הילדים בכל מיני מקומות

לא עשיתם כוחות

שמרתם על הכוחות ולא נקרעתם על הבית עכשיו תהנו מזה כמה שאפשר

זה קשה אבל לנסות לחשוב מחוץ לקופסה כל הזמן...

אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים 

עושים על האש

מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט

חבל לקחת סיכונים מיותרים

אתמול טיילנו ליד הבית וכשהיתה אזעקה רצנו לבניין סמוך

קצת קשה גם עם תינוקת שצריך לסחוב....

מהמם ושקט

קחו בחשבון ששומעים אזעקות הירדן

בארץ היו אזעקות בערד

וכל ירדן הפעילה סירנה....

הם כנראה לא ממקדים לאזור 

אם אתם אוהבים מסלול קצת מאתגר

אז יש את תלכיד פיראן

אנחנו עשינו מסלול מעגלי

התחלנו בבאח נחל/פלס

ירדנו לואדי

טיפסנו לחווה של אורי

וחזרנו דרך הכביש לרכבים

הכל פורח ומקסים

אומרים שאפשר לומר לתינוק שלא ינשך, ואם הוא נושך להצמיד את הראש שלו בחוזקה לשד וכך הוא ילמד לא לנשוך.

אפשר גם להיניק בפטמות סיליקון כדי שלא יכאב לך, אבל לא בטוח שהיא תסכים לינוק ככה...

בעיקרון דקטרין אורל ג'ל אמור לעזור לזה, אבל לא תמיד הוא מספיק חזק. בכל אופן, זו המשחה הטיפולית היחידה (למיטב ידיעתי) שלא צריך לשטוף לפני ההנקה.

את יכולה לנסות למרוח לנולין, שגם אותו לא צריך לשטוף.

אבל אם זה לא עובר, כדאי ללכת לרופאת המשפחה ולבקש משחה טיפולית (כמו דרמקובין), שאמנם צריך לשטוף לפני ההנקה אבל היא תהיה יעילה יותר.

תרגישי טוב❤️