והורים עובדים. אמא שלי עבדה חלק מתקופות ימים מפוצלים, וחלק מהתקופות ימים רצופים ארוכים עד 7 בערב, אבל זה היה כבר יותר מאוחר כשגדלנו

הסוד של ההורים שלי היה משמעת עצמית, ראייה למרחוק ושותפות לדעתי 

בשינה, בזמני ארוחות, בהתנהלות מולנו, בקימה בבוקר, במשימות שיש לבצע 

הם יצרו לעצמם ולנו שגרה מאוד מקובעת שהם לא זזו ממנה למעט זמנים חריגים

וכך זה כבר שנים

קמים באותה שעה בבוקר (5.00) לצורך העניין

יושבים, מדברים קצת ביניהם עם הקפה, אמא על הכביסות/ מסדרת/ מבשלת

ואז - אבא שלי קונה לחם ואמא שלי מעירה אותנו ומכינה פרוסות

היא לא הייתה מעירה אותנו ברגע האחרון. באזור שעה לפני היציאה מהבית. 

צהריים - היא הייתה מתארגנת על ארוחות מהירות כמו פלאפל/ המבורגר/ פיצה/ הרבה פעמים הייתה מבשלת כבר בבוקר 

א. צהריים (מוציאה עוף/בשר להפשיר מהערב וכו'. זה השקעת מחשבה ב-איך לארגן את היום למחרת)

כשחוזרים מבית הספר ברור לכולם שיושבים לאכול (לא היה אז צהרונים כמובן) 

ובאיזשהו שלב בערב, אחרי שהיא הייתה נחה צהריים למשל,, היינו מתפנים לשיעורי בית בהנחייתה בגיל הקטן, בליווי שלה אם יש צורך

ובגילאים הגדולים יותר היא רק הייתה מזכירה אבל לא מכריחה אותנו. לא היה צריך ככ  

לגבי א. ערב - אבא שלי חוזר מהעבודה ומקבל ארוחה חמה כל יום כבר עשרות שנים. אז יש א. ערב משותפת ומי שלא רוצה ממנה מכין לעצמו טוסט או חביתה או שניצל תירס נגיד

שינה - הקטנים היו נרדמים יותר מוקדם רוב הזמן

ואנחנו הגדולים היינו נשארים איתה עד שעות מאוחרות יותר לדבר. אבל גם, ישנים יחסית מוקדם. נגיד ב22 בלילה זה השעה בעכרך הכי מאוחרת שהיינו ערים בה 

עד גיל העשרה. כי תכלס היינו עייפים מעצמנו כבר. 

עטיפות ספרים, ציוד, חולצות בית ספר - הכל היא קונה בתחילת החופש הגדול או בזמן הכי קרוב שיש את הרשימות מוכנות

לא מחכה לרגע האחרון. 

היינו  עושים מבצע עטיפות אחהצ, ומתקתקים את כולם

גם בחגים. נגיד פורים למשל - היא הייתה מכינה תחפושות בעצמה רוב השנים, אבל הייתה חושבת עליהם יותר מחודש וחצי מראש ומתארגנת  על זה מספיק זמן מראש

כלומר, לעשות הכל כדי לא להגיע למצבי לחץ בחיים. לעשות ולהכין מוקדם מה שאפשר ולא לחכות שיהיה לחץ

לגבי שמחה ורוגע - אז יש רגעים ויש רגעים.

ראיתי את אמא שלי במצבים קשים מאוד. וגם במצבים שמחים מאוד. וגם במצבים בהם מכינים מהלימון לימונדה מה שנקרא

אני לא חושבת שאפשר לתווך לילדים רק רוגע ושלווה ושמחה. אפשר שאמא תהיה חסרת סבלנות. את לא מלאך. אבל אם זה קורה בעקביות כדאי לשים לב 

שאת מספקת לעצמך את האמצעים להיות אמא טובה. אמא שלי למשל כבר עשרות שנים ישנה צהריים. בלי זה היא לא מתפקדת, כי היא קמה מאוד מוקדם.

אז כשהיינו קטנים, גם במחיר של לכעוס עלינו שניתן לה לישון - היא היתה עומדת על זה 

גם הייתה לנו בייביסיטר. 

ואבא שלי היה מאוד מעורב. עד היום, אבל גם אז. ממש אני זוכרת את זה. הכל הם היו עושים ביחד. גם קניות.

משום מה חשבתי שאת באה מבית חילוני (לא חזרת בתשובה?)

וההורים שלך נשמעים מדהימים.

אגב, מישהו מהאחים הלך בעקבותיהם?

דיברתם פעם האם גם אתם רוצים מודל כזה?

זה נכון

אני חוזרת בתשובה

אבל עדיין אנחנו משפחה גדולה 

ולא. אף אחד לא הלך בעקבותיהם. 

רובנו עוד צעירים קודם כל, אבל אני לא חושבת שמי מאיתנו מסוגל לעשות את מה שאמא שלי עשתה 

אפשר לשאול כמה אחים אתם?

ממש מגניב משפחה ברוכה חילונית! וההתנהלות של ההורים נשמעת מהממת

קשה לי החשיפה

אבל לא פחות ממשפחה חרדית ממוצעת, לשם האומדן

וכן, ההתנהלות של ההורים שלי הייתה ממש משמעותית עבורנו בליצור הרגלים טובים.

מאוד מאוד משמעותיים בחיים שלהם. אנשי חסד באמת.

רק עכשיו שהתנקיתי פחות או יותר משריטות הילדות, אני מבינה ומצליחה לראות כמה.

הוא להבין שאין סיכוי שנחלוש על הכול... יש רק אחד שמסוגל לנהל את כל העולם בלי טעויות, והוא הקב"ה.

אנחנו בסך הכול בני אדם, ולא תמיד מוכשרים במיוחד בניהול, ולכן הגיוני שלא תמיד נצליח והגיוני ביותר שיהיו לנו טעויות.

והדבר העיקרי שנותר לנו הוא להתפלל לזה שיודע לנהל את כל העולם - שיעזור שיהיו לנו כמה שפחות טעויות, וגם אם יהיו - שלא יהיו קריטיות ומשפיעות לטווח ארוך (בעיקר על הנפש של הילדים).

טיפים מעשיים -

מרגישה שקטונתי... כי אני עובדת מהבית, וזה כל כך אחרת ממי שעובדת בחוץ, והזמנים שלה לחוצים, והיא חוזרת כל יום מותשת הביתה...

ובכל זאת - לגבי הניהול הטכני של הבית אני חושבת שצריך למצוא כמה שיותר איפה אפשר להקל. (אצלי למשל אלה ארוחות מהירות וכביסה לא מקופלת בארונות. על ניקיון וסדר של הבית קצת פחות מוותרת, אבל מצאתי לעצמי דרכים איך לעשות את זה למרות העייפות - מנקה בערב כשכולם במיטות, ושומעת תוך כדי משהו מעניין. אבל כל אחת צריכה לראות איפה מתאים לה להקל...)

הטיפול בילדים וכל המסתעף הוא באמת קשה יותר, כי אי אפשר לחפף בזה... הכי חשוב בעיניי זה פניות רגשית ו"הקשבתית" לילדים. אחר כך החינוך שלהם, ורק אחר כך הטיפול בענייני בית הספר שלהם - כך שכן, יש בנושא הזה הרבה נפילות... (מזדהה עם הסיפורים שעליהם פרקת... ועוד אצלנו בעלי הוא זה שעוטף את הספרים...)

ועם כל זה -

כן, יש מקום לשקול אם אנחנו מסוגלים לעוד. ואם מסוגלים לעוד ילדים - אז מתי.

זה אחד הדברים הקשים למי שחינוכה הבסיסי (החינוך שחינכה את עצמה) הוא שאיפה למשפחה ברוכה, ובכל זאת - גם בזה צריך אומץ והתנהלות נכונה...

♥️

ילדים בגיל יסודי בהחלט יכולים להיות אחראיים שיהיה להם אוכל לבית ספר(גם אם זה לבקש ממך וכו)

אם יש כבר כמה וכמה מסתבר שחלקם כבר די גדולים ויכולים לקבל אחריות גם על דברים בבית ובוודאי על עצמם

זה לא כזה קל,זה מצריך מחשבה וקצת מאמץ לשנות הרגלים , בטוחה שבהתחלה זה ידרוש הרבה אנרגיות ואולי שווה להתיעץ ולקבל כלים אולי הדרכת הורים

אבל זה חשוב וטוב לכולכם

לא מניסיוני עדיין...אבל בהחלט כאחת שגדלה בבית כזה - אני הכנתי לי סנדוויצ'ים ואפילו ארוחות ערב וגם לאחים בגיל די צעיר. חושבת שזה עשה לי רק טוב 

עוד אין משפחה גדולה (אבל גם לא קטנה כל כך... ברוך ה'). לדעתי חשוב מאד-

א. שאת תהיי מלאה בכוחות, כי זה משליך ומשפיע על כל הבית.

אפילו משהו קטן כמו לצאת להליכה, לקרוא ספר, או משהו גדול יותר כמו מסעדה עם הבעל/ חברה, לקנות בגד וכו'.

ככה גם יש לך יכולת להכיל מצבים שונים ביום יום ולהגיב בסבלנות ולהכיל את הילדים. כי בך יש פניות. את לא רק במצב נתינה והכלה אלא גם ממלאת את עצמך.

ב. לדעת להאציל סמכויות. למשל שיהיה תפקיד רק לבעל - כמו גיהוץ (פעולה שנואה עלי). או להיעזר בשכר בנקיון הבית,כביסה וכו'.

קניות אפשר באונליין- חוסך זמן ומאמץ... .

ג. לבשל יותר כל פעם שמבשלים ואז להקפיא ויש אוכל לימים עמוסים יותר.

ד. להציב גבולות- למשל לא כל יום מזמינים חברים, כל אחד אחראי לפנות את התיק שלו מהאוכל כדי שתהיה לו קופסה נקייה למחר.

ה. לא לדחות דברים - למשל את עטיפות הספרים לעשות מיד כשמקבלים את הספרים ואז להניח בצד הכל מסודר. כביסה לא לחכות לערימות אינסופיות .

ו. להפריד מה עיקר ומה טפל- העיקר שתהיה כביסה נקיה. הטפל זה שהכל יהיה מקופל. אפשר להעמיד בכל חדר סלסלה עם בגדים נקיים ומדי פעם/ על הדרך השנכנסים לחדר ויש כמה דק' פנויות- לקפל.

והכי חשוב

לזכור שבסוף הילדים לא יזכרו רק אם הבית היה נקי ואיך הבגדים היו בארון.

הרגלים של בית נקי וארון מסודר יותר קל לשנות

מאשר להתנתק מדפוס של אמא לא רגועה או לחוצה או עצבנית מרוב עומס, כי הם משפיעים רגשית על הילדים לאורך כל חייהם.

ובגלל שלרוב צריך לבחור ולתעדף - אם אין בכחה לעשות גם וגם, אז זה החלק שעדיף לוותר עליו. לדעתי לפחות. 

היכולת של ילדים לקלוט, לעבד ולהסיק מסקנות, בוסרית. לכן הורים צריכים לדאוג שהילדים לא יחוו מצבים (בכל תחום) שבהם ירגישו חסרי אונים, וגם לשמור על תקשורת פתוחה עם הילדים לשמוע על דברים שמציקים להם ולנסות להקל עליהם.

שבהחלט הילדים לא יזכרו רק את זה אלא גם חוויות וזמני איכות עם ההורים

אבל לא שצריך שהבית יהיה טינופת ושלא יהיו בגדים בארונות... ברור...אלא שלמשימות האלו אפשר לקחת עזרה ולפנות את הזמן לחוויות עם הילדים. או להפוך את קיפול הכביסה לחוויה משותפת ומהנה

שצריך ללמוד, להתאמן ולהתפלל עליה

יש את ברכה בן יצחק *המדהימה* (אמא ל 14)

עם טיפים נהדרים בקבוצת ווטסאפ וזומים טובים

בגדול:

1. כמו ש @מתואמת כתבה לקבל מראש שלעולם לא נצליח הכל. בשביל זה יש מנהל לעולם

2. כמו ש @המקורית כתבה כמה שיותר להתארגן מראש ולא ברגע האחרון. לאט לאט לומדים את זה ומשתכללים. לדוגמא: בשלב הזה כבר צריך להיות תפריט מוכן לראש השנה כולל רוב הקניות, קישוטי שולחן, הביגוד. ולהחליט מה מכינים באיזה יום שבוע הבא.

3. ללמד את הילדים לעזור ולקחת אחריות.

אצלנו כבר שנים שיש מטלה יומית לכל ילד. כל שבוע המטלה מתחלפת (טיטוא, פח, פינוי מדיח, פינוי שולחן, שירותים). כמובן ש40% מהפעמים הם שוכחים מתעצלים וכדומה. מזכירים להם, מעודדים, בסוף זה הרגל שנטמע ומקל מאוד על התנהלות שוטפת של הבית.

4. ללכת לישון כשהבית יחסית מסודר בחלל המרכזי. יש לחם למחר וברור איפה הנעליים של כולם לבוקר.

5. לפשט לפשט לפשט. לקנות קיצורי דרך. שקית אפונה וגזר קפוא במקפיא עוזרת מאוד להעמיד סיר מהיר בלי צורך לחתוך ירקות. חזה עוף (שלם, לא פרוס) בתנור עם מלא בצל ושמו זית מלח פלפל יוצא נהדר כארוחת צהריים. שקיות קוסקוס זה 5 דק הכנה. לא להכין דברים מורכבים. אם אני מתנדבת להביא עוגה לאיזה אירוע אני קונה עוגת הבית חותכת יפה סלמט. לא לבזבז כוחות איפה שלא צריך.

6. לתת לעצמך את מה שנותן לך אנרגיה. מנוחת צהריים, הליכה בערב עם חברה, מוזיקה ברקע, קורס שמעניין אותך. מה שמשמח אותך- מרים את כל הבית!!!

אשרייך ואשרי כל הנשים הצדיקות בעם ישראל

אומר בכללי, שאני אמא למשפחה גדולה ב"ה ועובדת משרה מלאה .

כותבת מהנסיון שלי:

קודם כל- שותפות מלאה של הבעל, מודה שאם בעלי לא היה שותף מלא( לפעמים הוא מסתדר עם הילדים יותר טוב ממני). כנראה שהיו לי פחות ילדים .  פשוט לא היתי מסוגלת.

עזרה של הילדים- הילדים שותפים בבישולים לשבת, בארגוןן הבית, בכל ערב יש תורנות הכנת אוכל למחר( משתדלים להכין את רוב האוכל לבית הספר מהערב).

בכל יום יש תפקיד לכל ילד, החל מגיל יסודי.

רק חשוב לי לומר שהילד לא צריך לקחת אחריות על הבית, רק לעשות תפקיד ספציפי, ולכן אם יש לו פעילות, חברים וכו.. הוא פטור חשוב,שלא יהיו ילדים הוריים, האחריות שלנו.

כשעמוס מאוד, אני מוותרת לעצמי וקונה סלטים לשבת בקיטרינג, ובמקרים קשים קונה עוד דברים.

באמצע שבוע אני מבשלת פשוט, גם לא חייב טרי כל יום, מחזיקה במקפיא גם דברים קנויים שאפשר להכין מהם ארוחה במהירות כשאין לי  כח אחרי יום עבודה.

עטיפות של ספרים- קניתי מוכנות, הילדים עטפו, ואם לא עטפו הכל, לא נורא.

בשיעורי בית הילדים שלי די עצמאיים, חוץ מכיתה א, ובאנגלית, זה לא עניין אצלנו בבית, מזכירה וזהו, מאמצע היסודי זו אחריות שלהם, ואם לא קיבלתי תלונות מהמורים אני לא בודקת .( מודה שב"ה אין לי ילדים עם קושי לימודי שצריכים הרבה עזרה, חוץ מבאנגלית. כשיש קשים גדולים יותר , זה יותר מאתגר)

להשקיע בזוגיות- אנחנו כל הזמן מנסים למצא פתרון אחר( הליכה בערב/ יום חופשי אפילו חלקית באותו יום).

וגם, לוותר על מושלמות, בעלי מנקה את הבית, לא מושלם בכלל בעיני, לא רמת הנקיון שאני אוהבת, אבל, זה מה יש. לפעמים עושה קצת גימורים.

וגם, לעשות משהו משמעותי שאני אוהבת, כמעט כל שנה אני לומדת קורס כלשהו שמפתח אותי מקצועית או אישית, הגעתי למסקנה שזה מה שמחדש אותי ונותן לי כוחות.

לפעמים הכל מתקתק, הרבה פעמים לא, ובתקופה שהיו לי הרבה קטנים , היתה שנה שאחרתי כל יום לעבודה, ואני ממש לא אדם מתוקתק באופי שלי, ולוקח לי המון זמן לבשל שבת, לכן אני נעזרת הרבה בילדים שגם מבשלים ולפעמים גם קונה.

אין לי עדיין תפריט מוכן לראש השנה, מניחה שאכין אותו בערב החג, או תוך כדי הקניות - בערך . עוד לא עשיתי קניות. קניתי שמלה רק לעצמי ולאחת הבנות.  ואני עובדת בשבוע הבא, כל השבוע, חוץ מערב חג  בקיצור, לא חייבים להיות מושלמות ומתוקתקות כדי לגדל משפחה גדולה ולעבד.

נעשה קניות מתישהו בשבוע הבא, עוד חושבים מתי.

אולי אקפוץ ללידר ואקנה חולצות לבנים ושמלה לילדה. ( ואם לא , לא נורא, יש להם מלא בגדים).

נבשל בעיקר בערב,חג, בעזרת הילדים, וגם ביום השני של ראש השנה אני מבשלת על הפלטה( שמה עוף לפני התפילה וחוזרת כשהוא מוכן). ואם ממש יהיה לחץ, או שאהיה עייפה, נקנה חלק מהסלטים. 

א. בעיני הדבר הכי חשוב זה האנרגיות שלך כאמא.

(וגם של האבא אבל קצת פחות )

אם אמא שמחה וחיונית יש לה כוחות לעשות הרבה דברים,

וגם לא להתערבב מכל דבר שלא מסתדר.

אם אמא מבואסת ועצובה (וזה לגיטימי לגמרי שזה קורה,

שלא תהיה אי הבנה או פרשנות של דברי לעודד הדחקת רגשות כי זה לא )

אז אין לה כח, וגם הילדים מושפעים מהתחושה.

בסופו של דבר הדבר הכי חשוב לילד זה שתהיה לו אמא שמחה ואוהבת,

שפנויה אליו, ששמחה להיות איתו ובבית.

וכן, אם צריך לבחור בין כביסה מגוהצת לזה ברור מה עדיף

למרות שככל שאנחנו באנרגיות גבוהות וטובות אנחנו עושים יותר דברים ויותר בקלות בדרך כלל.

האנרגיות בעצם מתחלקות ל2;

אנרגיות פיזיות- אוכל, שינה, שלא יהיה קר מדי או חם מדי וכו

אנרגיות רגשיות- שמחה וסיפוק שמגיעים מזה שאת חיה נכון

למשל דואגת למלא את עצמך בדברים משמעותיים לך, יש לך זמן ומרחב שאת צריכה, תחושה טובה בזוגיות ועוד ועוד.

מעבר לזה כל דבר בערך משפיע על האנרגיה הרגשית שלנו,

ולכן ללמוד להיות בהקשבה מה עושה לי טוב ולדאוג להרבה ממנו ולהבין מה מוריד אותי, וללמוד להתנהל עם זה נכון.

מעבר לזה טכנית,

ללמוד לנהל שגרה יחסית קבועה ויציבה עוזר.

לדוגמא, אני משתדלת בתשעת הימים שגם ככה בחופש

ובלי הרבה מה לעשות לסיים את עטיפת הספרים.

(שמות על מכשירי כתיבה וכאלה אוהבת יום לפני כי זה מכניס לתחושת התחדשות וציפיה).

לנסות ממש לשבת עם בעלך, ואם צריך יש גם נשים שיכולות ליעץ ולכוון בזה,

ולחשוב מה הצרכים שלכם כמשפחה,

ואיך לסדר נכון את הלוז.

לבדוק אם הציפיות שלכם תואמות את היכולות, ואם לא אז לראות

אולי צריך מיקור חוץ? עוזרת, בייביסיטר, צהרון, מדיח, איירובוט וכו' שיפחית מכם עבודה

לגזור אחורה מהשעה שהילדים צריכים לקום להתארגן לבית ספר, באיזה שעה הם צריכים לישון, ולכן מתי להתארגן, מתי לאכול וכו.

כשיש גדולים וקטנים אנחנו מצאנו שנכון לנהל שגרת ערב מפוצלת.

למשל הקטנים יותר בשלב מוקדם יותר נכנסים להתקלח לסיפור במיטה ולישון עם הורה אחד,

והגדולים יותר נשארים לפטפט/לקרוא ללמוד עוד קצת עם ההורה השני כשהבית כבר במצב שקט

ככה יש לכל כמה ילדים זמן יחסית אישי עם אחד מההורים לפני השינה.

אפשר גם בנוסף במשך היום אבל זו כבר התחלה

זמן לעצמכם- דבר קריטי. להגדיר מאיזה שעה זה יקרה ולדאוג שיהיה שקט אז

שתלכו לחדר והילדים ידעו שזה זמן של אבא ואמא

אפשר לתכנן מה לעשות יחד או לחלק מהזמן דברים קבועים

נניח דייט/לימוד/ארוחה מפנקת/הליכה/ כל דבר שמתאים לכם.

אוכל לילדים להחליט איך נכון לכם. אפשר להכין בעצמכם בערב/תורנות מי מכין בבקר/להכין בבקר מוקדם מי מכם שיוץר קל לו

אפשר לתת לילדים גדולים להכין בעצמם..

תחשבו מה נכון לכם כמשפחה, בהתאם לכוחות שלכם וליכולות של הילדים.

נשמע בעיקר שצריך לעשות קצת סדר בהגדרות שיעזרו לנהל שגרה

וכמובן כמובן אנרגיות...

קראתי הכל ותודה. אגיב כנראה אחרי שבת

רצה לבשללללל

חלוקת אחריות לילדים מותאם לפי גיל:

ולהנמיך ציפיות ולשמוח במה שהם עושים.

דוג: גיליתי שהבת שבה' הבת שבג' והבן שבכיתה א עובדים נהדר בשיתוף פעולה ושוטפים את הרצפה לכבוד שבת באיזור המרכזי- אחכ כמובן מקבלים צופר קטן על ההשקעה. זה מקל מעליי מאוד!!!! בהתחלה עם עבדו איתי, למדו איך עושים, אחכ לבד!!!

ולשמוח בתוצאה. זה לא פיקס, אבל עוזר מאוד כי נקי.

עוד דוג: הם אוהבים לקלח את הקטן בתורנות, הם ראו אותי נכנסת לאמבטיה הגדולה עם בגדים, מתיישבת בצד ונהנית לקלח את הקטן בן השנתיים עם הבגדים, גילו שזה כיף.. אז הם נכנסים איתו בתורנות,כל יום מישהו אחר, מתרטבים והכל- ואז אני מוציאה את הקטן להתלבש והם נשארים להתקלח לבד.

עוד אחד: הילדים נכנסים איתי למטבח, מכינים לעצמם כריכים איתי- ולפעמים בעצמם. זה מפתח בעיניי אחריות חשובה מאוד. הם יודעים מגיל צעיר כבר להכיר את המטבח וכל אחד לפי גילו יודע להכין משהו ועוזר, טפילו בן כיתה א שם ביצה מעל הבורקסים.. לתחושת המסוגלות. כך ב"ה הבת שהכיתה ה' כבר מכינה קרפים לבד! זאת שבכיתה ג אני עוד לא מרשה לה להתקרב לכיריים. יש דברים אחרים בשבילה (לחתוך סלט, לערבב טחינה)

הבן שלי מכין שניצלים, הבת הגדולה יותר קוסקוס, מטבוחה, עוגיות-

בת אחרת לא עפה על המטבח- אז היא אחראית על קיפול כביסה בחדר שלה בשקט עם אוזניות. שזה ממש עוזר כי יש מלא כביסות.

לפני הסרט אחרהצ במחשב- יש עוד עזרה אם צריך לסדר- אם יש כביסה, אם יד בלאגן ממש גדול.

ובסוף היום יש כלל- הם מחלקים עבודה (לבד) לנקיון של המטבח. כל אחד תופס משהו. (כמובן בהתחלה זה היה בחלוקה והתערבות והנחיה שלנו)

בהצלחה!

הרבה בינה וכח!!

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'