אבל עדיין עדיף חטאים ונפילות בסתר מתוך בושה, מאשר הפומביות לעבור על ההלכה.

אתה רוצה שהיא תקיים כלפי חוץ כאשר היא מנותקת מזה ובשביל שלא יגידו 

אחד ואחת יש לו נפילות, אבל הוא צריך להתבייש מזה ולנסות לא לפרסם: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

קידושין מ ע"א: "אמר רבי אבהו משום רבי חנינא נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא שנאמר (יחזקאל כ, לט) ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גילוליו לכו עבדו [ואחר] אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו אמר רבי אלעאי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא... והא דלא מצי כייף ליצריה". (קידושין מ ע"א)

לבישת השחורים אמור לכוף את יצרו שלא יעבור, אבל אם הוא כבר עובר שיהיה בסתר.

של כיסוי זה בעיקר בחוץ

אז איך אפשר לחטוא עם כיסוי ראש בבית

על כל פנים אני לא יחמיר על אשתי בכיסוי ראש בבית, רק אני מתכוון שיש מצוות שנראות כלפי חוץ.

ולא רק מהזוהר. לא?

(השאלה היא מה העניין בזה והאם זה אינדיבידואלי)

מה הסברא שאישה תכסה את הראש בבית לדעתך? מצד פרישות? מצד הילדים?

אני חושב שזה צניעות ומורא כלפי ה' כי 'מלא כל הארץ כבודו'.

גם לבנים מובא הטעם הזה על הליכה בגילוי הראש. אין הפרש בין בנים לבנות בעניין הזה, וגם רווקות בכלל זה (אלא שלא מקפידות על זה ).

נאמר על קומה זקופה, וזה גם נאמר בשו"ע ס' ב' על המקומות שצריכים להיות מכוסים בגוף, ובאשה נשואה זה כולל שערה כי זה ערוה אצלה. זה להיות צנוע מהמציאות הכללית של ה' בעולם.

טעם אחר נאמר ישר אחרי זה בגמרא בקידושין על כיסוי הראש לגברים: "שכינה למעלה מראשי', וכמו שהרחיב בעומק ספר חרדים מצוות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים פרק א: "צוו שיתן עול השכינה תמיד על ראשו ד' אותיות שמו יתברך מאירות יו"ד דחילו, ה"א רחימו, וא"ו תורה וענוה, ה"א מצוה ושמחה דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך רמז למלך החי וקיים לעד וכתיב וה' בראשם ולעתיד יגלה לעיני הכל דכתיב וה' עליהם יראה וכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ולהכי אמרי לא אזיל בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי וידמה כי הוא מרכבה וכסא לו ית' אדם ט' במספר קטן וכן כסא ודעתו תמיד על אותו האור החופף עליו כל היום דכתיב החכם עיניו בראשו ופירשו באור שעל ראשו עיני שכלו וע"ז אמרו האבות הם הם המרכבה וד' יסודות הם כנגד ד' מחנות שכינה ורמ"ח איבריו כנגד רמ"ח מלאכים דמתלבשת בהם השכינה והאיש אשר אלה לו קדוש יאמר לו כאחד מצבא מרום:."

זאת אומרת שהכיפה מזכירה לנו שהשכינה חופפת על ראשינו. כבר בראשונים לא ברור שזה חובה בכלל, אם כי היום זה נהפך לחובה לגבר מכמה סיבות. בתולות לא נהגו בזה בגלל שפרוע ראש זה סימן שהיא לא נשואה (משנה כתובות ב, א), וגם היא צריכה להתיפות כדי למשוך בחורים להתחתן איתה (קידושין ל ע"ב).

א. "אסור לת"ח למיהך ד' אמות בגלוי הראש משום מלא כל הארץ כבודו כל שכן בברכה ובאזכרת שמא דקודשא למהוי בגלוי הראש", זה מהזוהר פנחס. ואפשר להסתכל בראשונים רבים שהשוו בין הדינים, וזה כמעט טרויאלי .

ב. הראשונים (סתם דוגמא ראביה עו) כתבו במפורש שאין חילוק בין בתולות ללא נשואות אלא מצד המנהג, ולכן זה לא ממש ערווה לבתולות כי מקילות לגלות ראשם. ולכן זה לא קשור כלל לנידון של מלא כל הארץ, זה מדיני ערוה.

ג. רמב"ם ושוע" יש לגבי לא תלכנה בנות ישראל...
הסיבה שמקילות היא שכן זה מידת חסידות גם לגברים, ולכן לא מדקדקות במידת חסידות זאת כ"כ, חוץ ממעט מקומות (בבל, ג'רבא ותימן) שמדקדקות בזה.

את שניהם: "עטוף צריך לאעטפא רישיה בגין דשכינתא על רישיה, דהכי אוקמוה מארי מתניתין אסור לתלמיד חכם למיהך ד' אמות בגלוי הראש משום (ישעי' ו') מלא כל הארץ כבודו כל שכן בברכה ובאדכרת שמא קדישא למהוי בגלוי הראש ".

זאת אומרת שזה לא רק טעם כללי של המציאות הכללית של ה' בעולם, אלא שהשכינה ממש חופפת למעלה מראשך. זה 'מלא כל הארץ כבודו' ביתר עוצמה, ולכן לפי כמה ראשונים זה לא חיוב, ובזוהר ואפשר להבין כך בגמרא, זה רק תלמיד חכם.

ב. לא נכון הוא מתכוון שזה לא ערוה בכלל: "וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה [לרגיל בו]." זאת אומרת שבגלל שרגילות לגלות ואין הרהור זה לא נחשב ערוה. כל הסיבה שזה נחשב ערוה כי מהרהרים, כמו שמפרש רש"י בברכות כד ע"א: "מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא".

ג. האחרונים פירשו ברמב"ם והשו"ע שלא מדובר על בתולה.

מהזוהר בנשא משמע שזה עניין רוחני ששיער זה דינים ולכן צריך לכסותו גם בבית

ההלכתי שזה ערוה גם כלפי ה'.

נכון שלא שייך אצל ה' הרהור, אבל זה לא מכבד את ה' כשאשה מגלה דבר שלגברים זה ערוה.

גם באשה עצמה, ראוי לה להתכסות כשהיא מברכת והמשנה בחלה זה דיעבד.

בלי מקור שמוכח ממנו כך.

בפשטות המשנה בחלה היא בדיעבד בגלל המקרה שם. לא בטוח שבטפח בגוף זה יהיה דיעבד וק"ו שלא בשיער (בלי קשר לעניין כיסוי השיער בשעת הברכה שאם צריך מספיק כיסוי קטן).

הוא אומר שבפני בעלה רק השיער שהדרך לצאת זה לא ערוה, אבל השאר ערוה.

הוא מדבר בפני בעלה, שזה מקום פרטי.

"דדוקא בטפח אסור וה"ט דמקום תורפה לא הוי פחות מטפח"

אם זה פחות מטפח גם בערוה עצמה זה לא נקרא "ולא יראה בך ערות דבר".

ברור שאם הוא רואה ממש את פחות מטפח בכל מקום זה אסור, כי הוא מהרהר כדברי הערוך השולחן. אבל אם הוא לא מסתכל אבל זה בטווח ראייתו, יש בזה "ולא יראה בך ערות דבר" מדאורייתא בטפח בכל מקום, ואם זה פחות מטפח גם בערוה עצמה אין איסור.

ובכל אופן, לגבי שיער- כה"ח שם והמ"ב בס"ק ה כותבים שזה בוודאי מדרבנן.

לגבי פחות מטפח בערווה- אני לא חושב שיש ראיה מהב"ח. הוא רק מסביר למה חכמים גזרו דווקט בטפח (אא"כ תביא ראיה שלדעת הב"ח טפח באישה זה דאורייתא ואז אתה צודק).

מדאורייתא בשיער, כי הוא לא מחלק משאר הגוף.

טפח זה מידה שחוצץ כמו לענין טומאה ועוד מקומות, אז למה שיהיה חילוק בין ערוה לשאר הגוף.

כמו שכתבתי לעיל אם רואים ממש, זה בעיה גם פחות מטפח.

לגבי פחות מטפח בערווה ממש אני מבין את הסברא שלך, אבל אני חושב שדבר כזה צריך להיות כתוב במפורש איפשהו. לענ"ד בפשטות זה דווקא אסור כי הטעם של "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך... והיה מחניך קדוש" נכון גם בגילוי ערווה של פחות מטפח.

אגב, מישהו שאל אותי אתמול האם מצד זה ש"כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי"- זה נחשב כאילו התענה יומיים ברצף שעולה לו ל27. אתה מכיר משהו בעניין (כמובן בהנחה שכיפור עצמו מצטרף למרות שהוא חובה)?

התענית יומיים נאמר בשער רוח הקודש על תיקוני עוונות פרטיים.

יום כיפור זה תיקון כללי לכלל העבירות.

זה לא אומר שאחרי זה לא צריך לעשות תיקונים פרטיים, כי זה כמו שמי שחייב חטאת שיום הכיפור לא מכפר לו לגמרי.

על כל פנים כדברי האר"י: "גם בענין התענית אין לערב תיקון אחד חבירו, אלא כל תיקון יהיה בנפרד מחבירו".

זה כולל לערב תיקון כללי עם תיקון פרטי.

או שמונה עשרה כותב שגם רווקות צריכות לכסות את השיער.
 

היום כמובן לא נוהגים כך.

אם כי יש לומר שיש בנות שמכסות חלק מהשיער ע"י פאשמינה (בלע"ז..)

אנחנו דיברנו על כל הזמן

היא גם עלולה לא לכסות את המרפק.

כי זה נתפס כהכי קשה?

ומה מפחיד באמת, מה יקרה אם כן?

זה לא ״עליך״. 

א. כי זה משהו שמתחדש אחרי החתונה. מרפק מכסים גם קודם, פחות סיבה שתפסיק בהמשך.

ב. כי בדור הזה יש על זה "יצר הרע" והתמודדות מיוחדת.

ג. אם בעלך לא ילך עם כיפה\לא יתפלל\לא ישמור שבת\הכניסי דוגמא כלשהי - תגידי "זה עליו" ? ברור שתחפשי מישהו ברמה תורנית מסויימת ואם יהיה חשש שלא, ברור שתדאגי מזה. 

הרבה דברים יכולים לקרות בחיים, למה שדווקא הפחד הזה יעסיק אותו?

וכן, אם בעלי ח״ו יפסיק ללכת עם כיפה או יחזור בשאלה או כל דבר כזה, זה יעציב אותי ויכאיב לי, אבל זה שלו. זה לא מפחיד אותי לחשוב על זה מראש, זה לא מעסיק אותי. 

שאתם צריכים להסכים במאה אחוז על דברים?

שלאף אחד מכם אסור לחטוא ח״ו?

אך אני יכול להגיד לך בלב שלם שאני מאחל לעצמי ולכל אחד שזו תהיה הבעיה היחידה בזוגיות

אני מעדיף אשה בלי כיסוי ראש בכלל מאשר פאה מודרנית, כי לפי דעתי שניהם זה 'שיער באשה ערוה', ולפחות זאת שלא מכסה היא ישרה בעצמה ואומרת אני עוברת איסור, אבל לפחות אני לא מרמה את עצמי.

הבעיה, שאני יוצא עם הרבה אמריקאיות שמן הסתם ירצו לכסות את ראשן בפאה מודרנית, וגם זה מפחיד אותי כי לצערי יש חלק מהקרובות כאלה.

זה הרגע שלא הבנתי כלום, את ההגיון של מה שכתבת בפסקה 2

להעדיף איסור דאורייתא בוודאי, על פני דבר שיש מחלוקת אם מותר או אסור, זה שיבוש.

כל דבר היום אתה יכול להגיד שזה מחלוקת.

זה העמלק של הדור שמקרר אותנו מלעבוד את ה' בנאמנות, להגיד על כל דבר יש מחלוקת, ואז אנחנו לא עובדים את ה' בכל לב ובלב אחד, אלא לבבות חלוקים.

כמו שהרב אוירבאך כתב במעדני ארץ, שאפילו האוסר צועק ככרוכיא שזה אסור, עדיין איכא דעות מתירים קמאי, ומציאות שיש ספק.

לגבי אם האוסר עצמו יכול להקל כדעות שלא סובר כמוהם, אז יש הבדל בין דאורייתא לדרבנן ואולי אף בין לגבי עצמו לגבי אחרים.

כל קבלה אחרת זה מכח כבוד לראשונים מפני גדלותם או מכח מנהג.

עיקר המכריע זה הסברא, כדעת המהרש"ל, מהר"ל, ב"ח ועוד הרבה אחרונים.

יש לי כבוד לשלטי הגיבורים, ולמסבירים בו שפאה נוכרית מותרת ברשות הרבים.

אין לי שום כבוד לדעה המעוותת שמתירה פאות מודרניות שנראות יותר טוב מהשיער עצמו ומבחינתי זה דבר בטל ומבוטל.

ר' אלישיב אמר כך ועוד כמה רבנים. שמעתי שגם הרב אוירבך אמר כך אבל לא בטוח בדעתו.

כולל דברים נוראיים כמו שהיה בשרשור האחר לא מזמן.

(ואני לא רוצה להתחתן עם אדם מושלם.)

אבל משהו שנראה לי חשוב:

צריך לדעתי להבדיל בין דברים שאסורים לכל הדעות לבין הדברים שיש על מי לסמוך.

לדעתי, כזוג דתי, יש שאיפה משותפת לשמור על ההלכה. אבל צריך להכיר בכך שההלכה לא מונוליטית, ויש מקומות שבהם יש דעות שונות. לכן לדעתי יש לחלק בין לעבור על ההלכה לכל הדעות, לבין ללכת לפי דעה מסוימת (גם אם היא לא מקובלת עליך).

השאלה העקרונית כאן האם מבחינתך זה תנאי לאשתך שהיא תקיים את ההלכה כהבנתך, או שיש מקום להלכה כהבנתה - והדגש כאן זה על איך נוהגים במשפחתה. 

ואני חושבת שזה יכול להתבטא בדברים נוספים, ולא רק בדוגמה הספציפית הזו.

ואם מבחינתך זה משהו שיהרג ובל יעבור, שבשום פנים ואופן אתה לא מוכן שאשתך תכסה כך את ראשה - אולי כדאי להבהיר את זה מראש.

וספציפית בנושא הזה - אני חושבת שיש בעניין הזה השפעה תרבותית מאוד גדולה, כולל לחץ חברתי מאוד גדול. כפי שכתבת, יש חברות שבהם זה מקובל יותר, ויש שפחות. ראיתי נשים שנשואות עשרות שנים, ופתאום בשנים האחרונות הולכות עם פיאות (ואולי צריך לשאול מה המניע לשינוי - האם זה משהו הלכתי שהשתנה? או אולי משהו אחר?). לדעתי זה גם משתקף במקום העבודה - ככל שבמקצוע יש עיסוק גדול יותר עם ציבור כללי (לא דתי), כך מקובל יותר ללכת עם פאה. (יש לי חברה שהתקבלה ללמד במוסד חב"די, ואמרו לה שהיא חייבת להגיע עם פאה!). כאילו יש שאיפה להיות פחות מתוייגת ומסטוגמטת, והפיאה מאפשרת את זה (וכנראה שזו בדיוק נקודת הביקורת שלך).

הרגשתי משהו דומה כשהייתי בארצות הברית וכולם עם כיפות שחורות רגילות וקצת כיפות סרוגות רגילות, ואני היחיד עם כיפה מיוחדת בצורה שסבא רבה שלי לבש כתלמיד בישיבת פרשבורג, ורוב הרבנים לבשו ככה, רק שניתי לצבע של הגאולה (ולא אפרט).

גם פה בארץ זה קצת שונה, אם לא נמצאים בגבעות.

נכנסו לי סרטים בראש והרגשתי לחץ חברתי, וגם בארץ אני מרגיש קצת לחץ, אבל לא אשנה כי זה מה שבחרתי שנכון בשבילי.

לגבי הכרעות הלכתיות, אני מצפה מאשתי לעתיד שתלך אתי באש ומים, יש דברים שאני מחמיר יותר מאחרים ויש שאני מקל יותר מאחרים ויש שאני עושה באופן שונה, ואני מצפה מאשתי שתסמוך עלי בכל הדרך הרוחנית וההלכתית. אני ילך אחרי העצות שלה בדברים שהיא מומחית בהם.

לא שאני ישתיק אותה מלהגיד דעתה ואולי בדעתה היא תשנה את דעתי בדברים מסויימים אמוניים והלכתיים, אבל בסוף ההכרעה תהיה שלי בתחומים אלו.

אמא שלי גם החליטה את זה כשהתחתנה עם אבא שלי, וזה לא קל בכלל, היא מתפללת 3 פעמים ביום, שומרת יותר מרבינו תם בשבת, לא מטלטלת בשבת ועוד חומרות, אבל היא החליטה שזה מה שנכון בשבילה ובשביל הילדים.

לי יש דרך קצת שונה מאבא שלי, ויש דברים שאני מחמיר או מקל ממנו ויש קצת דברים כלליים שהדעות שלנו שונות, אבל אני מצפה מאשתי שתלך בעקבותיי.

בצוואה שלו ציווה לבנות ולכלות שלו לא להיות בחברת נשים שלא מכסות את ראשן כמו שצריך ולובשות פאה נכרית.

בדרשה שלו לשבת הגדול שנת תקצ"ד (דרשות חת"ס ב, רנב) על פי הרוקח, הוא משבח את אלו שמכסות את ראשן כמו שצריך כקמחית, ומבטיח שיצאו מהם בנים כוהנים גדולים שיכפרו על בני ישראל ביום כיפור או דומה לדרגה הזו.

הרבי פוסק שחייבים ללכת עם פאה לאסור ללכת עם מטפחת, כי עם מטפחת רואים שערות מהצדדים ועם פאה אפשר להסתיר אותן

לכן חבדניקיות לא הולכות עם מטפחת גם אם זה מקשה עליהם, ולכן אמרו ככה לחברה שלך

בדברים שהיית רוצה שיהיה לך שליטה בלעדית וממשית.

שתהיה לך אישה כלבבך

שהיא תהיה דתיה ויראת שמים כפי שאתה רוצה,

שהיא תלך אחריך בתחומים האלה

המון דברים להחזיק בלי יכולת לשלוט.

קשה

לי שיהיה לי שליטה עליהם, ואני לא שתלטן בד"כ על אחרים, כי אני מאוד מאמין בכח של האינדיבידואל.

אבל פה כמו שכתבתי נהיה גוף אחד, וזה תחום שמאוד חשוב לי, לכן זה מפחיד.

שלא מבוסס רק על חיצוניות-

גם של שמירת מצוות/חזות דתית

אנימלא חושבת שיש מה לתת לפחד לנהל אותך

לא יודעת אם אתה לפני/ תוך כדי קשר

תצליח!

כיסוי ראש זה משהו שאמור להטריד את מנוחתה של האישה עצמה, בגינו היא תקבל שכר ובהיעדרו היא עשויה להיענש. האם אתה חרד באותה מידה שהיא לא תקפיד על כשרות מהדרין כשהיא תאכל בחוץ? 

גם כמו שאמרתי אנחנו אחד.

אתה רשאי להתייחס לזה כאל דעתו הפרטית של רב חרדי שמעולם לא נבדקה אמפירית. יש רבנים שתולים את כל המחלות והבעיות של הדור ב"אייפון ודומיו"

החתם סופר היה קדם חרדיות.

הרבה מרעיונותיו לא היו מתקבלים על הציבור החרדי היום, כמו עבודת הקרקע בארץ ישראל כהנחת תפילין ועוד רעיונות רדיקליים כמו שיטתו שבביאת הארץ צריך להוסיף עוד כוס על הארבע כוסות ושנגרש את הגויים עוד כוס.

נראה לי שבדור המורכב הזה,אם מוצאים אישה/בעל שסה"כ אתם באותו כיוון תורני וטוב לכם ביחד - חבל להתעקש על דברים ש'דשו בהם רבים' ויש להם בהחלט על מי לסמוך (כמו פאה).

עדיף להשאר רווק?! לא נראה לי נכון, אפילו בחשבון הלכתי פשוט.

אני מניח שאתה כן שולח יד בכתבי רמ"ד (וגרועים מהם...). ובכלל, הנהגה מצוואת החת"ס - כולה מתחילה ב'החדש אסור מהתורה' ומסתיימת ב'השומע ישמע והחדל יחדל' - כלומר מציבים חומה גבוהה, מי שאיתנו איתנו ומי שבחוץ - בחוץ. מפרידים את הקהילות ואין שיקול של 'הציבור יכול לעמוד בזה' רלוונטי, כשצריך להציל את הנותרים מהקריסה הרוחנית בדור הופעת הרפורמה.

ממילא, מכל הסגנון וההדרכה, להשאר רווק או הסטרי בגלל משהו מכל המכלול, שלא מתאים לסגנון חייך - זה חבל.

וגם החת"ס דיבר על ילדיו, לא לשאר האנשים,שכן ממקומות אחרים משמע שהוא סובר שאין בזה ממש איסור, שהרי סוף סוף רוב חכמי מקומו התירו, וכן עמא דבר.

ובכלל, לקחת צוואה וממנה להחמיר ולבטל דברי האחרים זה סתם טעות.

עם היעב"ץ שאסור פאה נכרית.

ידוע שצידד את היעב"ץ, אבל אעפ"כ תראה מה שכתב הבאר מרים (עמוד 36) ועוד אחרונים, שהעלו שאין מכאן ראיה שדעת החת"ס לאסור.

ומהצוואה אחרונים רבים דייקו שאדרבה מצוואת החת"ס מבואר שהוא לא אוסר פאה נוכרית, והביאם בנטעי גבריאל.

והראיה ההכי ברורה לזה היא מזה שהמהר"ם שיק (ביורה דעה איפה שהוא לקראת הסוף) תלמידו המובהק דן בסוגיא ולא הזכיר שהחת"ס רבו אסר.

בהגהות שלו.

הלב עברי והשירי משכיל מעידים שזאת הייתה דעתו.

תסתכל בנטעי גבריאל, יביא לך את הדעות לגבי דעתו.

לגבי כיסוי ראש, בכלל לא משמע ככה, וגם אם נדחוק בדבריו בתשובה בוודאי שהוא סובר שצריך כובע על גבי הפאה.

על כל פנים בהגהות ובצוואה הוא אוסר פאה לחלוטין.

חלק מהם והם לא משכנעים.

ממה שכתבת ולצערנו הרבה שכאילו ממשיכיו לקחו אותו לקיצון.

נינו- ר' עקיבא סופר (רבו של סבא רבא שלי) התפלל במרכז הרב כשעלה לארץ. נינו הרב משה שמואל גלזנר שחיבר את הספר 'דור רביעי' על חולין, היה מקורב לרב קוק, ובהקדמה לספר יש לו השקפה מאוד מחודשת.

אני יכול להאריך בכל נושא שתרצה, בחדש אסור מהתורה, לימודי חול, ב'ר'מ"ד (קרא לו בתואר רב), בפירוד הקהילות ועוד. בכל נושא יש לי לחדש לך שאראה צדדים אחרים שלא מראים בכלל.

החתם סופר היה רבי עקיבא של הדור בדרישות התורה שלו ודקדוקי אותיות, במסירות שלו ללמד תלמידים, בעמידה על דקדוקם של חז"ל, בחידושים המופלגים שלו בלימוד ומעשה.

הוא רב שלי בדיוק כמו שהרב קוק רב שלי. פרשבורג זה ישיבה שלי (שסבא רבא שלי למד בה והוא גם היה ציוני אבל חשב שחלק מהציונות זה גם לבנות מוסדות חרדים בארץ, גם של העדה החרדית) כמו שמרכז זה ישיבה שלי.

אפשר לדון בסברות. אבל, כל עוד שזה דיון הלכתי, אז אתה צריך לקבל, שלגיטימי שאשה תסבור כשאר הפוסקים (כולל המהר"ם שיק תלמידו המובהק). אם זה לא מתאים לך - בכבוד, אבל אין מקום להיסטריה.

לגבי הביטויים החריפים והאזהרות, אני עומד על דעתי. זה חלק מתפיסה שלמה, שאתה, לפי דברים שתארת לאורך שנים בפורום (ובעצם, גם עצם זה שאתה בכלל בפורום...), מראים שצורת החיים שלך רחוקה מאוד מהנהגת החתם סופר. זה לא רק 'לא מושלם'. ממילא אין מקום להיסטריה שלך.

היה שמרן קיצוני וזו תפיסה פופוליסטית שרחוקה מאוד מכל מכלול השקפתו בתשובות, דרשות, חידושיו על התורה וכו'.

אני מוכן לדון איתך על כל נושא פרטני שתרצה, ונביא ראיות מדבריו ואפשר גם מהנהגותיו שנכתבו בצורה מהימנה מתלמידיו, ונברר את הנושא ביחד.

אלא מה, הבאת בטויים חריפים מהצוואה. לגבי הצוואה אני כן מתעקש - שיטתו של החתם סופר, שהצוואה היא זיקוק שלה - היתה להעמיד מול המודרנה חומה גבוה ובצורה, כולל קוים חד משמעיים שמבהירים מי בפנים ומי בחוץ 'השומע ישמע והחדל יחדל'.

היות שלמדת פילוסופיה באוניברסיטה (לפי עדותך בפורום) - כנראה שלחת יד בכתבים יותר בעיתיים, מכתבי תלמידי חכמים* שדעתם נוטה להשכלה. ממילא, בלי לזלזל בכלל - אינך הולך בעצמך בשיטה, שאתה 'בפחדים' שאשתך לא תלך בה. די אבסורדי.

*(לגמרי מסכים שקרא לר"מ מנדלסון ר', מה שהיה ברור לכל מי שהכירו, גם אם לא הסכים איתו. כל הכתיבה החרדית האחרת, היא או מאוחרת, או מכאלו שלא הכירו אותו ואת ההתמודדות שלו).

את החתם סופר וכאילו הוא היה מחליט ככה או ככה.

לגבי פאה נכרית המקורות שבידינו מביאים שאסר וככה העידו תלמידיו.

עכשיו לגבי הכלל של החתם סופר "החדש אסור מן התורה":

1. זה לא נאמר כשתנאי המציאות השתנו.

2. החתם סופר כותב (חלק ג, אבן העזר א,  קל): "והחדש אסור מן התורה בכל מקום ור"א שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם אמר אף החדש אסור בכל מקום והוא הלצה נאה". אבל גם רבי אליעזר: ”דרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם” (אבות דרבי נתן, פרק ו, פסקה ג).

ידוע מה שכתב הרב קוק (מאמרי הראי"ה, עמ' 204)

"והרי מצאנו לרבי אליעזר הגדול שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם (סוכה כ"ז ב' ויומא ס"ו ב'), וקשה בזה מה שמצאנו באבות דר' נתן פ"ו גבי רבי אליעזר שדרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם. ולכאורה זה סותר את הכלל של מדתו של ר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו? וצריכין אנו לומר שאם היינו אומרים שאמר דברים שלא "אמרן" פה לעולם הי' זה באמת סתירה על הכלל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. אבל כיון שאמרו שלא "שמעתן אוזן" מעולם, אנו מבינים שהפה של הרב, אב התורה, רבן יוחנן בן זכאי אֲמָרוֹ, אבל מכל השומעים הצטיין רבי אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה, שאזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים".

זאת אומרת שהוא התעמק בדברי רבו והוציא מהם חדשות, ובדרך הזאת מותר.

גם תלמידו הנאמן ה'לב העברי' היה חדשן גדול.

שוב אני ירא מאוד להגיד שאני ממש מייצג את החתם סופר בכל מקום.

רופא שיניים.

או שיננית.

כל בעל מקצוע שאני מחוייבת ללכת אליו ותפקידו הוא לחטט לי בפה עם מכשירים מזמזמים וחומרים בעלי טעם דוחה שאסור לירוק.

4 שנים של יישור שיניים גרמו לי לשנוא את אפילו הריח של מרפאות שיניים, ואני מקווה שלא אצטרך ללכת אליהם יותר עוד.

עוד מישהו רוצה לשתף פחדים לא רלוונטים?

מפחיד אותי שלא אהיה תלמיד חכם וגם אשתי לא תלמד ממני תורה ולא אהיה ראוי לבנים בריאים וחזקים.

ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפח:

"שניך כעדר הרחלים אלו תלמידי חכמים, כשם שאין כחו של אדם אלא בשניו כך אין כחן של ישראל אלא בתלמידי חכמים, כעדר הקצובים עדרים ועוסקים בתורה, שעלו מן הרחצה שמרחיצין את ישראל מן העבירות, שכלם מתאימות היושבים זוגות זוגות ולומדים ושכולה אין בהם כל מי שלומד מהם אינו משוכל".

יפה מאוד על הרמז. לא חשבתי על זה.

שאתה לא צריך לשתף "פחדים" כאלו. זה בכלל לא רלוונטי.

אין לך שליטה על אשתך לעתיד שלא פגשת (גם אחרי שתפגוש אותך אין לך עליה הרבה שליטה), וגם אם זה באמת פחד שמעסיק אותך בחיי היום היום משום מה, זה מאוד מוזר לשתף אותו ככה בפורום.

לאילו תגובות ציפת? שמסכימות איתך כמה פאות וכיסוי ראש חלקיים הם דבר נורא? נניח לרגע שאתה צודק ואין שום ניואנס לנושא, אז מה?

כל הכבוד, זה באמת לא בסדר. זה פתר לך את ה"פחד"? או שסתם רצית לקטרג על אנשים ולקבל על זה הסכמות מחברי הפורום?

זה דיון פחות ענייני אם מותר לי לפרוק או לא.

2. הדיון היותר מעניין וענייני עכשיו לתגובה שלך, על אף שפחות התכוונתי לכך מלכתחילה, שלי יש הגדרה לגמרי אחרת ממך ב'לקטרג'.

אני הולך לפי חז"ל ש'לקטרג' זה לבוא לפני הקב"ה ולהגיד שיש לאדם או ציבור מסויים כך וכך פגמים ועוונות ולכן כדאי שיענשו.

ההגדרה היותר רחבה שאת מתכוונת אליה, לפי דעתי זה פשוט סילוף של המושג. מה אסור לדבר על דברים רעים שנמצאים בקרבנו. אם לא נדבר עליהם איך נוקיע אותם וגם בצורה כללית מה אי אפשר לבטא את הכאב על עיוותים שנמצאים בחברה.

זה פשוט נסיון השתקה, שאני מתעב אותו.

זה לנסות לכסות על הבעיות ולהגיד שהכל טוב, ואז הכל פורץ בעוצמה.

חברה שלא יודעת לדבר על הרע בקרבה, היא תהפוך בסוף למפלצות.

בן-אדם צריך לחיות את הטוב העצום שיש בעולם ובאנשים וגם להכיר בתופעות הרעות.

לא אמרתי שמישהו פה אמר אחרת (אם כי לא קראתי הכל)

אבל תדעו שכיסוי ראש זו מצווה ממש ממש קשה לבנות!! להרבה בנות יותר מצניעות, כי את השיער התרגלנו לגלות, ופתאום צריכות לכסות.

אז החשש שהאישה לא תכסה כמו שצריך, מובן. אבל תדעו שזה משהו ממש ממש קשה בשבילנו.

שלי ומה שאני חושב עיקר הדין.

גם לי יש דברים שקשים לי. כל אחד ואחת בנקודה שלהם אבל צריך לנסות לעשות את רצון ה'.

עד עכשיו זה עיקר התגובה. אפשר להפסיק לקרוא למי שלא יבין את ההמשך.

רק אעיר שהקושי שאת דברת עליו פחות שייך לפאה, כי לא התרגלתם לחבוש פאה.

ברור שאני יודע שיש לא רק את עצם השיער, אלא השיער כאמצעי למושג היופי שהגוף משדר, ונשים שחובשות פאות קשה להן לוותר על מושג היופי שהיה על ידי האמצעי של השיער שלהן, ולכן אחרי החתונה הן ממירות את מושג היופי ומבטאות את זה על ידי הפאה.

על כל פנים, בין אם זה לגלות את השיער או לחבוש פאה, השורש של הקושי זה להתמודד עם צמצום היופי שהגוף משדר, וזה בדיוק מה שצריך להיות אחרי החתונה. לא שאשה צריכה להיות מכוערת או ללבוש בגדים זרוקים בחוץ, אבל כן לשמור את תפארת היופי שלה לבעלה.

כל מי שמתחתנת הולכת עם שיער מושלם .. שאפילו לא שלה.

מזה זה לא פייר

יום אחד גוונים קרמל .. יום אחד בלונדיני יום אחד חום עם חול

לא פייר , זהו התחתנת ואת מוציאה לי את העיניים עם הגוונים.

כל העניין זה צניעות לא?

וגם מזה הכיסוי ראש המוגזמים האלה ? כל התפילה נצנצים בצבע אדום.. נצנצים בצבע זהב עם שחור 

מה נשמע ? מגדל נצנצים

זה לא אמור להיות מצווה של צניעות?  קצת קלאס

פתאום האישה הרבה יותר בולטת ..

זה כמו לא ללכת כל החיים על עקבים ואחרי שאת מתחתנת להחליט שכן .

עכשיו נזכרת להיות יפה? זה אמור להיות הפוך או לפחות שיוויוני.. אם את טמבוי מזה המגדל הזה ? לא ברור לי העניין.. פתאום בליאז של הווליד באה לי

דיברתי על הקושי לכסות את השיער.

אם פאה או מטפחת זה עניין אחר.

שלא יראו את השיער שלי, בין אם רואים שיער של מישהי אחרת במקום, ובין אם רואים בד- זה קשה.

אני לא מבין את החומרא של לכסות ראש בבית.. זה כאילו סותר את המהות של כיסוי ראש, לפחות במובן מסויים (אא"כ נאמר שהסיבה היא שגם הגילוי בבית מרדד את הקשר. ואז זה כבר אינדיבידואלי).

צורך לכסות את שערותיה.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.