אנחנו כרגע בפרוצדורה די מורכבת בתחום הפוריות. הרבה כאב לב, בדיקות ובירוקרטיה. אני מטפלת בהכל, זה טוב לי, תכלס אני זו שהולכת לטיפולים ולבדיקות.
אני אדם מאוד אסרטיבי, יודעת לעמוד על שלי לגמרי. אבל לפעמים גלגלי המערכת עובדים בצורה מעוותת ומבולגנת, ויש הרבה התעסקות ומריחת זמן.
עכשיו סיימתי שיחה עם אחד המרכזים הרפואיים, והתברר שאנחנו צריכים לחכות עוד בגלל שבשביל להתקדם ולקבוע תור למשהו צריך לחכות לאישור של הרופאה המטפלת והיא לא בארץ עכשיו.
בסה, כ"כ רוצה להיות כבר אחרי. התקשרתי לשתף את בעלי והוא ממש התעצבן, על הכל! בעיקר על המערכת, אבל אני הייתי בצד השני וקיבלתי את הצעקות. הרגשתי שבמקום לתמוך בי אני צריכה להגן על המערכת, כי כרגע המזכירה ממש מנסה לעזור לי. ויש דברים שפשוט מתעכבים.
כ"כ קשה לי שהוא כועס ומתעצבן, לפעמים אני מרגישה שהוא לא באמת מבין את כל העניין וסתם כועס כי לא מקבל ישר את מה שהוא רוצה, או כי הוא מרגיש שנעשה לו עוגמת נפש.
קשה לי עם הכעס שלו. יודעת שהוא עובד על זה, זה נושא שנמצא במודעות ובשיח בינינו כל הזמן! אבל יש פעמים שאני צריכה שהוא יותר יתגבר.
מרגישה שמפחדת לשתף אותו בכל הבלאגן כי מפחדת שהוא ייתעצבן. מצד שני, לא רוצה להיות בזה לבד.
נקודה חשובה להוסיף בסוף. יש לנו ב"ה ילדים בריאים בבית, כל הבלאגן עכשיו הוא נטו "רק" ברחם שלי. אז אני מאמינה שהקושי שלו לא יושב על "תסכול" גברי. בכל הפעמים נקלטנו ממש מהר.
ומחכה להמשך
וכן, אני אהבתי מאד