כֵּיצַד מְזַמְּנִין?
בִּשְׁלֹשָׁה – אוֹמֵר: "נְבָרֵךְ";
בִּשְׁלֹשָׁה וָהוּא – אוֹמֵר: "בָּרְכוּ".
בַּעֲשָׂרָה – אוֹמֵר: "נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ";
בַּעֲשָׂרָה וָהוּא – אוֹמֵר: "בָּרְכוּ".
אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֶשֶׂר רִבּוֹא.
בְּמֵאָה – אוֹמֵר: "נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ";
בְּמֵאָה וָהוּא – אוֹמֵר: "בָּרְכוּ".
בְּאֶלֶף – אוֹמֵר:
"נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל";
בְּאֶלֶף וָהוּא – אוֹמֵר: "בָּרְכוּ".
בְּרִבּוֹא – אוֹמֵר:
"נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת, יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים,
עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ";
בְּרִבּוֹא וָהוּא – אוֹמֵר: "בָּרְכוּ".
כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ –
כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו:
"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת,
יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ".
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, כז):
"בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים אֲ־דֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל".
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מֻעָטִין –
אוֹמֵר: "בָּרְכוּ אֶת ה'".
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
"בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ".
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הגמרא בברכות (נ ע"א) מסבירה את המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא בהסבר הפסוק בתהלים-"בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים אֲ־דֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" אם מוסיפים שבח לפי רוב המברכים: "ור"ע האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא היה ר' מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל ואידך ממקור נפקא."
השאלה על רבי עקיבא מה הוא עושה עם תחילת הפסוק: "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים". לפי רבי אבהו בכתובות (ז ע"א) הוא יכול לדרוש את זה לברכת חתנים בעשרה, אבל השאלה לפי רב נחמן שם שמביא מקור אחר, איך רבי עקיבא דורש את תחילת הפסוק.
המדרש תהלים (שוחר טוב סח) דורש:
"במקהלות ברכו אלהים . אלו הילדים. ממקור ישראל. אלו עוברין שבמעי אמן". לכן אפשר להגיד לפי רבי עקיבא שתחילת הפסוק מרבה ילדים קטנים ששיבחו ל-ה'.
הפסוק לפני כן הוא: "קדמו שרים אחר נגנים בתוך עלמות תופפות". רש"י פירש: "בתוך עלמות תופפות - בתוך מרים ונערותיה אשר לקחה התוף בידה ואמרו בשבחם".
אז יוצא שהפסוקים אומרים שהנערות, הילדים ואפילו העוברים שבמעי אמם שבחו ל-ה' על הים.
בספר גימטריאות פרשת בשלח לתלמידי רבי יהודה החסיד מובא שבזכות שהנשים עשו כלי שיר, זכו העוברים במעי אמם לומר שירה.
לפי מה שכתבנו לעיל הנשים השפיעו על הנערות, הילדים, ואפילו העוברים שבמעי אמם לומר שירה.
המהר"ל (גבורות ה' מז) מסביר מבחינה השקפתית הכוונה שעוברים במעי אמם אמרו שירה: "
היה ר' מאיר אומר אפי' עוברים שבמעי אמן היו אומרים שירה שנאמר במקהלות ברכו אלהים ממקור ישראל, ע"כ. רצו בזה כמו שאמרנו למעלה כי השירה הוא מצד העלול אשר הוא משתוקק הדביקות בעלתו אשר הוא בא ממנו כי כל עלול הוא משתוקק אל עלתו... כי הקטן אשר הוא עלול מן האם והיה דבק באמו או התינוק שהיה פונה אל דבר שהוא לו סבה מקיימת שהוא היניקה ויונק משדי אמו, כאשר ראה השכינה הוא העלה באמת היה מניח הסבה והעלה הגשמית ופונה אל עלתו שהוא עלה באמת, כי כל הדברים פונים אל העלה שלהם... וכן לרבי מאיר מה שאמר אף עוברים שבמעי אמם אמרו שירה כל זה הוא התדבקות בעלה וזהו השירה שאמרו ישראל, כי כבר אמרנו כי השירה היא השתוקקות אשר הוא עלול אל העלה מצד שהוא עלתו, ולפיכך אף העוברים שהם עלולים אף בבטן אמם יש אל הבריאה של ישראל השתוקקות מצד הבריאה עצמה אל השם יתברך וכמו שאמר הכתוב (ירמי' א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' ". וכן מופיע בחידושי אגדות סוטה ל ע"ב.
האמהות בשירתם, שמחתם וכלי נגינתם עוררו את ההשתוקקות אפילו של העוברים שלהן להידבק בבורא.