עייפות כזאת שאתה לא יכול להירדם.
חוסר הסבלנות הזה אחרי חסך שינה.
אני כופה על עצמי רוגע, דרך מודעות גבוהה לגוף שלי,
אבל בראש הכל עדיין סוער.
יש מן גוש של מחנק בגרון,
ומן פסימיות שממלאת את החלל, אבל לא טורחת לתהות על ההווה,
וכמה שיכול היה להיות גרוע יותר...
____________________#
המוסריות שלי עומדת למבחן.
אלוהים פתח לי את העיניים לראות את הנתון הזה כדי שתהיה לי בחירה חופשית.
היא נכשלה עשרות פעמים במבחנים קטנים יותר בעבר,
ואין לי ספק שהיא עתידה להיכשל,
אבל פה זה אחרת.
פה אין הוראת היתר, הפעם זה לא תחום אפור,
לשכל הישר ברור שיש פה צד פסול, רקוב, שיקרי.
לעומתו הנפש הבהמית לא פוסקת מלגעות בהצטדקויות רמות.
אלוהים השפיע עליי שפע טובות לאין קץ,
הנפש שלי עדיין חיה בהכרתו באופן שלא תבוא הרעה תחת הטובה.
ואם לקח מעשר מחיי? מה בכך, הרי אני כחומר ביד היוצר.
אך כשמבקש מעשר מחיי, פתאום כואב לי,
פתאום אני מרגיש עצמיות וגאווה, במקום ביטול ואסירות תודה.
____________________#
מוזר. לאוויר יש טעם מר.
געגוע ללא נודע. למין חזרה של נקודת זמן מן העבר, בה האמנתי בתירוצים שלי.
לא נשאר לי כלום,
אפילו הכאב נגזל ממני.
כמה מוזר להבין, אחרי שנים של ניכוס לעצמי,
שהוא מעולם לא היה שלי.
הכל מסתדר. העולם מתקתק כמו שעון שוויצרי.
אם מקשיבים היטב אפשר אפילו לשמוע את המשב האינסופי של שירת ההרמוניה העולה מן הבריאה.
עייפתי.
אני מתגעגע לרדיפה אחרי משמעות, לחיפוש הבלתי נלאה אחר סוד הקיום.
אני מתגעגע לתת ולקבל. לחוש ולאהוב. לציית ולערוג.
אמנם אחרי הכל אני לא מתגעגע לכאב.
השטן הרע שעיצב את חיי ונטש לפני השאול.
אפילו לו לא יאה לרדת מטה כל כך.
הייאוש הולך ובא לשרירות ליבו בלי התראה מוקדמת,
ובישימון גיא הצלמוות שעל שפתו אני עומד חיים רק הריק והשיעמום.
____________________#
שיהיה,
גם ככה אין שום דבר טוב יותר לעשות.
