בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת,
וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
נוֹטְלִין לַיָּדַיִם,
וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הבבלי (ברכות נב ע"ב) מביא את טעם המחלוקת: "ת"ר בש"א מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלין אבל נט"י לב"ש תחלה לא סבירא להו מ"ט משום פירורין ובה"א אם שמש תלמיד חכם הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן… במאי קמיפלגי ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה וב"ש סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה".
בירושלמי (ברכות ח, ד) מובא מונח אחר מאשר שמש תלמיד חכם, 'השמש פיקח'. המאירי מפרש כך את הבבלי: "בשמש הבקי בדברים שבסעודה". הם מבינים שהדין של שמש תלמיד חכם זה כדי שיקח את הפירורים שיש בהם כזית שלא ימאסו במים, אז מספיק אדם פיקח ובקי שיודע שצריך לקחת את אותם פירורים ולא צריך דווקא תלמיד חכם.
ניתן להגיד שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל תלוי בדבר יותר כללי.
הגמרא בסנהדרין (כג ע"א) אומרת: "כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין… ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן". פירש רש"י: "ואין נכנסין לסעודה כו' - שגנאי הוא לתלמידי חכמים לישב אצל עם הארץ בסעודה". השולחן ערוך (או"ח קע, כ) פוסק: "נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה."
מכיוון שהיה מנהג לתת לשמש גם לאכול (ברכות מה ע"ב) לכן אם השמש הוא עם הארץ, אז יוצא שהם אוכלים עם עם הארץ, לכן בית הלל מחמירים ואומרים שצריך שגם השמש של הסעודה יהיה תלמיד חכם. כפועל יוצא מזה, אם הוא תלמיד חכם הוא יקפיד ליטול את הפירורים שיש בהם כזית שלא ימאסו. בית שמאי סוברים מכיוון שהעם הארץ רק משמש ולא מיסב איתם ממש, זה מותר.
כותב המאירי (חיבור התשובה- משיב נפש מאמר א, ה): "ולא היו אוכלין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהם, וזה כי ההתחברות עם הנבלים והזוללים פחיתות נפש כאמרו אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, כלומר שלא תתערב ביניהם".
