מעדיפה לפתוח ניק חדש, מפחדת מאאוטינג. אבל ממש מרגישה צורך לפרוק ולשתף פה. רואה שאני לא היחידה בסירה הזו, ואחוות האחיות מאוד עוזרת לי.
אז בשבת האיש שלי גויס. ונשארתי עם 5 ילדים, עם בטן ריקה (שהייתה אמורה להיות עכשיו מלאה) ועם לב כואב.
לפחות הצלחתי לדבר איתו פעמים היום, יודעת שגם את זה אולי עוד מעט כבר לא יהיה.
אני יודעת שהוא שם. אי שם בגבול. אין לי מושג איפה וגם מה הוא בדיוק עושה.
רוצה שהוא יספר, אבל כמובן שאסור.
והיום ב"ה הרב אמר שההפסק של אתמול תקין (אני אחרי גרידה עם שאריות וכתמים🥴) אין לי כוח לפרט, אבל זה ממש לא היה ברור מאליו וכ"כ שמחתי שהרווחתי עוד יום!
באחת השיחות הבודדות סיפרתי לו בשמחה (הוא בכלל לא ידע שניסיתי לעשות..) ואז הוא אמר בעדינות שלא אתלה הרבה תקוות שהוא יגיע שבוע הבא.
ואני יודעת את זה. אבל עדיין כ"כ קשה.
וגם הרגשתי היום הכי חזקה בעולם. ונלחמתי בדמעות. וגם היום הילדים לא ראו אותי בוכה.
וסוף סוף הם הלכו לישון. אז מותר לבכות. והרבה.
טוב שיש אתכן.
וכן, אני אהבתי מאד