אני חושבת שבזמן הזה כל תחושה היא לגיטימית..

מה תעשי בפועל זה עיניין של שכל מול רגש, ועוד שלל שיקולים.

אבל התחושות והרצונות לגיטימיים ❤️❤️❤️❤️

יש איומים מצפון ומדרום, ויש גם המון ערבים ישאלים ברחבי ישראל.

הלוואי וגם אני הייתי רגועה כמוך.

וזה ל חיפוש אחרי מדינה אחר, זה חיפוש אחרי חיים רגועים חיפוש אחרי יכול לגדל מישפחה בלי פחד ממשי לחיים שלנו

זה ארגון עם יכולות יחסית קטנות, הם נצלו את גורם ההפתעה ששיתק אותנו ואת כל הטעויות שנעשו בדרך.

הם לא באמת יכולים לנצח אותנו.

האיום מצפון יותר משמעותי, אבל אני מאמינה שאם הוא יתממש נקבל סיוע.

אזעקות וטילים פחות מפחידים כל עוד יש מרחב מוגן.

אנשים מדברים כאילו סוף העולם הגיע אבל אנחנו רחוקים מאד ממנו. מה שקרה בעוטף עזה לא אמור לחזור על עצמו, מקווה לעולם.

רחפנים, קומנדו, טכנולוגיה

חס וחלילה אם ערביי ישראל ילמדו מהם

למדינה עם מטוסים, פצצות חכמות ועשרות אלפי חיילים.

וגם רוב ערבי ישראל/ פלסטינים/ ערביי עזה לא באמת פוגעים בישראל אלא רק חלק קטן מהם. אז בפועל האויבים שלנו יחסית אלינו מעטים.

אשמח להתעודד

צריך להתפלל, זה בטוח

שאם אירגון כל כך קטן הצליח ליגרום לכזאת זוועה, אז אני מפחדת שהאלה מצפון וערביי ישראל ילמדו מזה.

זה מפחיד זה ממש סוגר עלינו.

@אביול ברור שבחול יש אנטישמיות, אבל זה לא שמקיפים אותך המונים מכל כיוון ואין לך לאן ליברוח. ואני גם די משוכנעת שהכוחות ברוב הארצות המפותחות בחול מסוגלות להגיע מוקדם יותר מאשר 7 (!!!!) שעות אחרי שקורה משהו.

אפילו לא רק במילים שאת כותבת אלא בעיקר בעוצמה שלך, בזה שאת לא נירתעת ולא חוששת.

תמיד מרגיע אותי שכשאני רואה נשים רגועות ולא חוששות.

♥♥♥

ואנחנו מוכרחים לעשות חשבון נפש פרטי וכללי. אבל מאחר וזה כבר נעשה, ברור שה' כיוון את הכל.

בדיוק כמו שגם כשהיינו בארצות זרות, היו עלינו פוגרומים (הרבה יותר קשים!!), אנטישמיות ושואה איומה שהביאה אותנו לתקומה ב"ה.

אבל ליהודים אין באמת לאן לברוח, אנחנו עם נרדף מאז ומתמיד.

לי במצבים כאלה, עוזר להסתכל ברמת הכלל.

נכון, זו מציאות קשה.

אנשי העוטף חוו מכה קשה מעל מה שהלב יכול להכיל...ואני משתדלת לשמור על שפיות בתוך המשפחה, אבל אני לא יכולה להבטיח להם.

אני מנסה לשנן להם ולנו, שכמה שניסו לכלות אותנו, בסוף עם ישראל חי וקיים.

עם ישראל בכללו, לא אנשים יחידים, עם כמה שזה קשה להכיל את זה.

אבל בסוף אנחנו עם ה'.

אני אומרת את זה לעצמי, כי זה מחזק אותי קצת. אבל לא אשקר שאני ממש בלחץ ממה שעלול לקרות, אבל מבינה שבסוף ה' מכוון את הכל, ומתקשה ממש להאמין שאולי הוא רוצה שנעזוב את ארץ הקודש כדי להישמר.

דברים רעים יכולים לקרות בכל מקום, שלא נדע.

שנדע רק ימים טובים ושמחות בע"ה!!!!

בניגוד להיסטוריה- במלחמה הזו ברור לכולם מי ינצח.

גם לאויבים שלנו ברור.

המחיר מאוד מאוד כואב. וקשה

אבל אנחנו ננצח בסוף

אין ספק בזה.

להפך... מאמינה שבחול אין לנו סיכויי.

אם לא נאבק על המדינה הזו עד בסוף במערכה הזו

אם לא נראה לעולם את ההכרח שלנו בעצמאות פה במדינת ישראל

אם לא נראה לעולם שאין לנו ברירה - כי אין לנו לאן ללכת

אז באמת לילדים שלנו לא יהיה סיכוי

כי יעברו כמה שנים והם ישכחו מה שקרה פה... והאנטישמיות תרים את ראשה שוב

ואם נהיה תלויים בחסדים של מדינה זרה- אבדנו

הוא בזכות מדינת ישראל.

זה באמת דבר שאין לו אח ורע בשום מקום.

בדרך כלל מדינה דואגת לאזרחים שלה.

רק מדינת ישראל דואגת לכל יהודי בכל העולם. בכל העולם יודעים שאם הם יפגעו ביהודים - מדינת ישראל לא תתן לזה לעבור בשקט. יהודים מכל המדינות חולצו במבצעים מדהימים עוד לפני שהיו אזרחי המדינה, פשוט כי הם יהודים.

מי שחושב שפה מסוכן להישאר כי עוד מעט ח"ו יהיה מאוחר מידי - המחשבה לעבור לחו"ל לא תציל אותו. בלי מדינת ישראל בחו"ל יהיה עוד יותר מסוכן ליהודים.

אבל זה לא יקרה, כי אנחנו עם ה', ואנחנו בארץ שלו, והוא יעזור לנו להגיע לניצחון בעז"ה!

עזבי את המדינות מסביב

באמת שהממשלה שלנו יותר מלחיצה אותי מהכל, ההתמהמהות הזו עם ממשלת אחדות, ההפקרות של הדרום (ברור שבורא עולם עצם להם את העניים אבל עדיין הם חייבים לתת את הדין) ואת הדיבורים ל כך שהיו שהתריעו את הממשלה מפני מה שקרה.

והכי הכי את זה שלמן השםםםםם מטופלים מחבלים (!!!!!!!!!!!!!!!) בבתי החולים, למה לא דוקרים אותם אלף פעמים שלפני שרוצחים אותם?????? למה??

אויי הלבב

קודם כל, יש אנשים ציניים שמנצלים את המצב להיכנס בממשלה, אז הם אומרים ולפעמים גם ממציאים כל מיני דברים, כמו זה שהמצרים הזהירו את ישראל וביבי התעלם. זה ממש לא נכון.

באמת הייתה הפקרות של הדרום, במשך שנים, ועכשיו זה התפוצץ לנו בפנים בצורה כואב, כואבת מידי.

אבל (וזה חשוב מאוד), דווקא הזוועה הזאת יצרה מצב שיאפשר לנו להיכנס בהם בצורה שלא הייתה כדוגמתה. כרגע, כל העולם תומך בנו בצורה שלא הייתה עד היום, כולל נשיא ארה"ב שלא מפסיק להגיד זהוא תומך בנו, ולא רק אומר, גם עוזר לנו באמת, שולח לנו תחמושת, אנשי צוות ומספר לא מבוטל של מטוסי קרב. גם דעת הקהל בארץ היא שצריך לשטח את עזה, השאלה היא רק מה הממשלה תעשה עם כל התמיכה הזאת.

לגבי ממשלת אחדות, לא ברור למה זה לקח הרבה זמן, אבל מצד שני גם לא כ"כ ברור לי מה זה תורם.. גם ככה שני הרמטכלים שם הם חלק מהבעיה שקוראים לה עזה.. אחד מהם אפילו התגאה שהפקיר חיילים שלנו בשביל האוייב..

הרוב המוחלט של המחבלים מהעוטף מתים, וטוב שכך. ראיתי שמישהו כתב שאולי אלה שחיים כרגע ומטפלים בהם, יש לזה סיבה, למשל, לחקור ולהוציא מהם מידע. ככה יודעים, למשל, שזה היה בתכנון כבר שנה, וההפגנות רק תרמו להם. 

הטיפול הוא זמני ומשרת אינטרסים שלנו. בתקווה שיוציאו אותם להורג אח"כ.

אין צורך לטפל בעוד...

קרוב משפחה ב-8200 שחוקר שבויים פלסטיניים אמר לי שהידיעות שמוציאים מהם שוות זהב למדינה

בהרבה מאד אספקטים. קשה לי להאמין שהם קיבלו איזה תנאי נופש סתם כך. הרי רובם ככולם חוסלו ללא טיפת חמלה.

קיצור, נשאיר זאת למי שמבין בתחום.

מרגיש כאילו ה"מ באיזה ענן וכאילו יש יותר מדיד התמהמהות שאת לא יודעת מה לחשוב

יש פה שאלה של מוכנות הצבא. חיילי מילואים שצריכים להתאמן אינטנסיבית, התחמשות ועוד

כי אף אחד לא יודע לאן זה יתגלגל.

רק תפילות לגאולה בחסד ורחמים.

אם את מרגישה צורך לנסוע ולהתרחק זה ממש לגיטימי.

אף אחד לא יכול להגיד לך מה להרגיש

עם ישראל תמיד עבר קשיים. מלחמות. פוגרומים. שואה. מצרים. מה לא..

עברנו דברים קשים ותמיד הקב"ה מצילנו מידם.

תנתבי את הכוחות האלה לתפילה, ה' תמיד שומע תפילה...

הלוואי שאצליח גם ליישם את מה שאני אומרת ;) 

עם ישראל לא נולד היום. עברנו הרבה עמים שהתעללו בנו, איפה הם ואיפה אנחנו. מה שמחזיק אותי-

אנחנו בחבלי המשיח-בסוף הלידה הצירים הכי כואבים ואז נולד תינוק חי בעז"ה... משתדלת להיאחז באמונה שתצמח לנו ישועה גדולה מכל המצב הקשה וההזוי הזה.  לא הממשלה ולא הצבא,רק ה' יתברך.. הכל זה הוא. עם ישראל חי!

קודם כל תודה על התגובות שלכן!

כיף שמישהו מבין ולא מתקיף על עצם המחשבה.

אבל איך אתן לא מרגישות פחד קיומי?? מה מגניב להיות בבית שלנו כשהוא עולה באש ואין לנו דרך להגן על עצמנו?

ואני גם מאוד כועסת עליו שם למעלה, קשה לי להתפלל עכשיו. מתביישת בעצמי מאוד.

אני לא כועסת אבל כן משותקת ולא מצליחה להתפלל.

וכעס, בואי נזכור, זה גם סוג של תקשורת.

ואפשר לדבר איתו על זה, אם את מצליחה.

יש מקומות שספגו פגיעה אנושה ואנחנו במלחמה שתהיה ממושכת, המציאות אכן השתנתה ואולי כבר לא נחזור לשגרה של בטחון שהיתה עד עכשיו.

אבל החיים ממשיכים גם בפחות בטחון וגם שקשה, לומדים להסתגל למציאות אחרת ולהתמודד עם הפחד שלא ינהל את החיים.

וזה נורמלי.. הכל נורמלי!!

גם אני רציתי לעזוב לחול, ויש לנו מישפחה קרובה כדי להיות שם. 

ובעלי גם לא רצה שנטוס, במיוחד שזה בזמן מילחמה, בזמן שהעם שלנו כעם עובר דברים קשים כל כך.

אנחנו החלטנו לישאול רב אם מבחינת השתדלות של פיקוח נפש אנחנו צריכים לעזוב, ולא זוכרת בדיוק מה שהוא אמר, אבל בגדול אמר שבארץ יש השגחה מיוחדת שאין באף ארץ אחרת, שפה הנהגת ה היא שונה ושלכל אדם ניגזר מה שניגזר, ולא משנה איפה הוא יהיה.

אני מניחה אם גם את כמוני רוצה לעזוב את כניראה גם מרגישה רע מאוד נפשית ושהכל סוגר עלינו ואין תיקווה .

אני כל הזמן מזכירה לבעלי על אלו השכילו ליברוח לפני שפרצה השואה וניצלו בזכות זה.

ושום דיבור של אמונה לא דיבר אלי. כלום.

ואז ראיתי נשים סביבי גיבורות, צוחקות ומחייכות, יוצאות עם הילדים לגינה, יוצאות מהמיטה, לא ניראה שהן דרוכות מכל רעש ברחוב, הם לא מסתכלות לכל הצדדים כדי ליבדוק מאיפה יקפוץ מחבל, והבנתי ש*אני* הבעייתית.

הלכתי לרופאת מישפחה שנתנה לי תרופות לחרדות.התרופה לא ממש עזרה, והתעקשתי וחזרתי אליה שוב וביקשתי משהו חזק יותר, היא נתנה לי כדורים פסיכיאטריים חזקים, ואני מרגישה הרבה יותר טוב. אני עדיין דואגת וחוששת מאוד ובוכה וחרדה, אבל אני מרגישה יותר חזקה, דיבורים של אמונה יותר מחזקים אותי, אני מסוגלת לחייך לילדים שלי, מסוגלת להתחיל לכבס את הכביסות שלא כובסו עוד מאז תחילת חול המועד.

וזה כאילו אני כתבתי את זה.

בדיוק כתבתי את זה לפני כמה ימים לאישה מדהימה מהפורות באישי.

אין לי מה לאמר, גם אני הרגתי כעס גדול, לא הבנתי איך כולם קוראות תהיליםו מיתחזקות כשהוא זה שעשה לנו את הכל.

יש משהו שקראתי שחיזק אותי קצת.

אנסה להעלות פה.

גם בהודעה הקודמת. איזה כיף לא להרגיש לבד בתחושות האלה!!

האמת אני בהכחשה מטורפת, קוראת רק ידיעות ענייניות. אני לא יודעת הרבה. מרגישה שאני צריכה לשמור עצמי כי אחרת אני אאבד את זה לגמרי. אז לא חושבת שהכיוון שלי זה כדורים והרגעה כי אני פשוט לא מרגישה יותר מידי.

רק

דואגת

לילדים

שלי

הם לא צריכים לעבור את זה!!

בעז"ה מחר אקרא את מה שצירפת, יש לי הרגשה שזה ידבר אלי.

גם אני הייתי רוצה לטוס לחול עד שהכל יירגע. אגואיסטי או לא

אני כל היום בחרדות רוצה לחיות יחד עם המשפחה שלי ועם עמ"י כשיש שלום בעם ורוגע.

אתמול הרצתי לבעלי שעות שבגדול אני עפה מכאן.

מתה מפחד ולא נעים לומר אבל אני ממש לא מוכנה להרוג את המשפחה שלי בשביל הארץ הזאת.

לא במקום הזה בכלל. 

אני כותבת דברים שאני לא מעיזה להגיד ביני לבין עצמי ופתאום יש כזאת הכלה והבנה וגם רציונליות שקצת נכנסת פנימה והלוואי שבהמשך גם אמונה.

תודה עליכן!!!! מדהימות אחת אחת♥️

קודם כל חיבוק!

במצב לא הגיוני כל מחשבה לגיטימית והגיונית, בטח הרצון לשמור על ההכי יקר לי הרחק מכל דבר רע.

אני חושבת שהתפקיד שלנו לנסות להשליט את השכל על הרגש. כי הרגש מציף, אבל הוא גם מתעתע, לא תמיד אחוז היטב במציאות.

אם מדברים על השכל לדעתי כדי להסתכל על המציאות שלנו כחלק ממסע ארוך של עמ"י, שמתחיל במצריים ומסתיים במקדש, ובאמצע עברנו אינספור תחנות של תיקון, כאב, שבר, שמחה, רוממות, אכזבה...

ברור לנו שהסוף יהיה מתוק וטוב גם אם הדרך מרה.

עמ"י כרגע אובייקטיבית לא בסכנה קיומית.

לחזור שוב? אנחנו ב"ה במדינה משלנו, עם צבא, עם רוח עם אבא גדול שמוליך אותנו.

אנחנו לא יכולים להשוות את מצבנו לא לתרפ"ט ולא לשואה ולא לאינקוויזציה,לא לחורבן בית 1/2 ואפילו לא לששת הימים.

אלו היו מצבים שקיומנו היה מוטל בספק.

כרגע עמ"י נמצא בשבר גדול, בנקודה כאובה מאוד בהיסטוריה שלנו, אבל לא נשקפת לנו סכנה קיומית.

וזה יסתיים בטוב! את זה הבטיח לו בורא עולם.

יהיה טוב,

אנחנו או צאצאינו נזכה לעמוד בשערי הר הבית לבושים לבן ולא נאמין שהטוב הגיע. 

כשמישהי מפחדת על בעלה או הילדים זה לא עוזר כי נכון

הכלל ממשיך קדימה

אבל באופן פרטי אסונות קורים

קודם כל, הפחד שאת מתארת נשמע באמת פחד שקשה מאוד לחוות אותו.

את מתארת פחד להמשיך לחיות פה, פחד על הילדים שלך, פחד שעוד מעט יהיה מאוחר מידי לברוח.

זה באמת רגשות קשים מאוד לחוות, ומאוד הגיוני שזה מביא אותך לרצון לברוח למקום בטוח יותר.

אבל האמת שאני מרגישה שהפחד הזה זה בדיוק מה שהחמאס מנסה לזרוע (טרור משמעותו פחד. זה מה שהם מנסים לעשות), אבל הוא רחוק מאוד מאוד מהמציאות.

זה נכון שקרה פה משהו מזעזע ברמות שאנחנו לא יכולים בכל להכיל.

אבל למעשה, מה שחווינו עכשיו, זה טעימה קטנה ממה שהיהודים חוו בגלות. ככה היו נראים הפוגרומים והפרעות שעשו בנו. רק שאז לא היה מי שיעמוד נגד, כל הסביבה היתה בעד הפוגרומים ובעד הרצח, כולל השלטונות.

ואז לא היה צבא שיבוא וילחם נגד הפורעים. לרוב לא היה ליהודים נשק בכלל.

היום אנחנו מדינה חזקה, עם אחד הצבאות החזקים בעולם. אנחנו יכולים לנצח ואנחנו ננצח. לאף אחד אין ספק. כבר טיהרנו את כל עוטף עזה מהמחבלים, ועכשיו נכנסים בעזה חזק יותר מאי פעם (בתקווה שנכבוש אותה סופית ונחזור ליישב אותה בביטחון בגוש קטיף ובכל הרצועה… צריך להתפלל על זה…).

ויש לנו תמיכה בינלאומית רחבה יותר מתמיד, ועזרה מארה"ב, שהיא באמת מעצמה רצינית. ושינו את נהלי הפתיחה באש כך שאפשר לירות בערבי שמאיים עלינו בלי שנצטרך לחכות שיוכח שהוא עם כוונה להרוג (וזה הבדל משמעותי - מגדיל מאוד את יכולת ההרתעה שלנו).

כשאת כותבת שאולי עוד מעט יהיה מאוחר מידי לברוח - זה מזכיר לי את גרמניה של פעם, שבאמת מי שלא יצא ממנה בזמן, היה כבר מאוחר מידי.

אבל פה זה לא יהיה. אנחנו בתהליך של שיבת עמ"י לארצו. הקב"ה החזיר אותנו כנגד כל הסיכויים מכל קצות העולם. הוא לא החזיר אותנו כדי שנושמד פה. זה לא מה שיקרה. אנחנו לקראת גאולה, לא לקראת חורבן נוסף.

נכון שמה שקרה היה מזעזע. נכון שאנחנו עדיין חוששים ומתפללים לשלומם של החטופים, ושל החיילים שנלחמים עבורנו. ונכון שאנחנו עדיין מוקפים אויבים שרוצים לכלותנו. זה באמת רגע של חושך גדול, שלכולנו קשה להכיל אותו, ואף אחד לא תיאר לעצמו שנצטרך לחוות דבר כזה בשלב הזה שהגענו אליו.

אבל זה הולך להפוך לאור גדול. הקב"ה הוא "בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות". לפעמים דרך המלחמות יכולות לצמוח ישועות גדולות.

כל מי שנהרג במלחמה, מלמד עלינו זכות עכשיו תחת כסא הכבוד, האחדות המדהימה של עמ"י אחרי שהיה נראה שאין סיכוי לאחות את הפילוג שהיה בינינו רק לפני שבוע, מסירות הנפש של כל כך הרבה יהודים כדי להציל את האחים שלהם - כל אלו משנים את התמונה, ובעז"ה עוד נראה בקרוב את האור שיצא מתוך השבר הזה.

אני ממש ממליצה לבחור איזה מידע צורכים בתקופה הזו.

לשמוע/לצפות בחדשות נשמע לי אחד הדברים שיותר מורידים את המורל. הם צריכים שיהיה להם כל הזמן תוכן עם רייטינג, ולכן חייבים לדבר שוב ושוב על הדברים שקרו וזה מגדיל את הקושי והפחד.

אבל יש כל כך הרבה סיפורים של גבורה, סרטונים מחזקים שמראים את העוצמות שלנו, את היופי שיש רק בעם שלנו. צריך לצרוך את הדברים הנכונים שמחזקים אותנו…

אפשר להתחיל בלקרוא בשרשור המהמם של @נגמרו לי השמות על נקודות אור מרגשות בימים אלו (מומלץ גם לקרוא את ההודעה הפותחת, למרות שהיא בכיוון אחר, אבל זה גם חשוב מאוד…) -

ואחרי קריאת השרשורים בפורום המדהים הזה רוצה להוסיף - הריון ולידה

מוסיפה - הריון ולידה

מוסיפה גם היום: - הריון ולידה

וממליצה גם על שתי הקבוצות האלו:

תמצית החדשות 13 - תמצית החדשות. מתעדכנים במה שקורה, ברוח חיובית, בלי לפספס את הדברים החשובים, אבל גם בלי להיחשף להמון מידע מיותר שיש בחדשות.

ניסי ה' 9 לע"נ חיילי צה''ל וקדושי מירון - סיפורים מחזקים שנותנים כוח…

(כמובן שאת כל זה לא כתבתי לך כדי להגיד לך מה לעשות. רק כדי לתת אפשרות להסתכלות אחרת. מקווה שתקבלי החלטות נכונות עבורכם. וחיבוק גדול…❤️❤️❤️)

שקיבלתי בקבוצת וואטסאפ השניה שהמלצתי עליה (ניסי ה'...)

שער הניצחון של טיטוס מואר בצבעי כחול-לבן. הביטוי הכי חזק לניצחון של עמ"י...

(וזה מצטרף לעוד המון בניינים ברחבי העולם שהוארו בצבעי כחול-לבן לאות הזדהות איתנו - הבית הלבן, מגדל אייפל, ועוד רבים...)

שומרים על מורל גבוה 3🇮🇱 עם ישראל חי!

קבוצה שבה נשלחים סרטונים מחזקים. נוצרה עבור ילדים בעלי סמארטפון שרוצים להרגיש מחוברים (לתת להם תוכן חיובי לצפות בו), וכמובן מתאימה לכל אחד שרוצה להתחזק...

אני לגמרי הייתי רוצה לברוח מכאן, הכי רחוק שאפשר.

אני גם יודעת לאן.

מתה מפחד.

אבל לא באמת נצא מהארץ בגלל זה.

בסוף, עם כל מה שקורה, זאת הארץ שהכי בטוחה לנו כיהודים.

אבל בהחלט ברחתי, לא הייתי מסוגלת להישאר "לשמור על הבית", נסענו לעיר אחרת שבה אין מחבלים ברחובות, ובה יש אזעקה פעם ביומיים. אנחנו פה כמה שעות וכבר מפלס הלחץ שלי ירד. אני עדיין דרוכה ומפוחדת ומתוחה אבל יכולה לאט לאט יותר לשחרר.

ומעולה שאת כותבת את זה ולא שומרת את הפחד לעצמך.

וגם זה מפחיד בימים אלה. ואנחנו ממש לא באיזו מדינה מלאת מוסלמים, נהפוך הוא.

אבל גם כאן יש עצרות תמיכה בפלסטינים. אני מפחדת לדבר עברית עם הילדים ברחוב ובכלל כל מי שנראה לי עם חזות ערבית מלחיץ אותי. בגן היהודי שלנו תגברו אבטחה בצורה רצינית. מיילים מבתי ספר (שהם ציבוריים ולא יהודיים) מדברים על הסבל של ״שני הצדדים״. לבן של חברה צעקו בבי״ס Fuck Israel.

כל זה מהימים האחרונים.

אבל אצל חברה בעיר אחרת פינו את הגן של הילדים שלה עקב איום פצצה וזה היה בשבוע שעבר בכלל, בלי קשר לכלום.

אז בקיצור… לא ורוד. אין טילים ב״ה, ואני חלילה לא משווה את זה למה שעוברים בישראל ובטח שלא למה שעברו בעוטף, אבל זה לא שהכל כאן טוב.

אין הרגשת ביטחון

להפך פה גם ביום יום צריך להיזהר לאו דווקא מאנטישמיות אבל גם, בעיקר  אנשים פשוט משוגעים שתמיד נמצאים פה. והנשק שכל איד פה יכול לשאת על פי חוק.

גם אצלינו תגברו אבטחה בכל המוסדות היהודיים

אני כן שמחה בנקודת זמן הזו שאנחנו פה ונחסך מהילדים הטראומה של הריצה לממד/מקלט

אבל לטווח הארוך או באופן יום יומי בארץ הרגשנו בטוחים הרבה הרבה הרבה יותר!! (הייתה לנו תקרית קצת מלחיצה שנסענו עם הילדים ברכבת ואיש אחד אמר משהו Jewish בעצבים ועוד כמה מילים.. ועבר בכעס לקרון אאחר..)

מי לא ינסה לברוח מארצו כשיש מלחמה מזעזעת?

וזה לא אגואיזם בכלל!

זה לא אגואיסטיות, זה אינסטינקט של חיים ושל הישרדות. הכי מובן שיש! הכי הגיוני ובריא ושפוי. שולחת לך חיבוק ענק ❤️

פתחתי ניק כדי לספר לך איך זה מהצד השני. אני גדלתי עד סוף התיכון בחו״ל. במדינת אירופה מפותחת. ונכון, מעולם לא חווינו את מה שקרה השבוע. ונכון הייתה לנו ילדות שלווה בסה״כ. אבל הפחד היה שם, תמיד. זה היה להסתיר מגן דוד, כיפה וציצית ברחוב. להסתיר שאנחנו יהודים. להתכווץ כשעוברים באיזורים עם הרבה ערבים, ולקוות שלא יאונה לנו כל רע. לראות כתבות ותוכניות טלוויזיה אנטישמיות ואנטי ישראליות בכל מקום. בתקופות של מתיחות בארץ, היה פחד גדול להתהלך ברחובות. אבטחה בכניסה לבתי הכנסת ובתי הספר. זה לראות גרפיטי מפחידים עם המילים ״מוות ליהודים״.

באינטיפדה השנייה, כשהתעוררנו כל בוקר עם ידיעה שעוד אוטובוס התפוצץ בארץ, גם ספרנו את מספר בתי הכנסת שנשרפו שם, איפה שגרתי. כי שרפו, שרפו ושרפו. יהודים נתקפו באכזריות ברחוב. והיו גם כמה סיפורי זוועה על יהודים שנרצחו באכזריות ללא שם (דמיון רב לדברים ששמענו בימים האחרונים) רק כי הם היו יהודים. וגם, לעיתים רחוקות אומנם, אבל גם זה קרה, פיגועים נוראים בהם איבדנו קורבנות יקרים.

ובעיקר, כשאתה חי שם, אתה מרגיש נתין זר, שנתון לחסדים של הממשלה המקומית. ושואל את עצמך, אם תהיה התקוממות ערבית אמיתית, האם מישהו ינסה לעצור את זה או שמא ייכנעו? האם מישהו בכלל ידאג ליהודים? או שכמו בשואה ובעוד זמנים אפלים של ההיסטוריה, יעזבו אותך לגורלך. בקיצור, אתה מרגיש שאין לך גב.

הימים שאני חווה עכשיו הם בין הקשים שאני חוויתי. אבל ביחד עם כל האבל העצום, הפחד, החרדה הקיומית והזעזוע, אני מרגישה בבית. אני יוצאת לרחוב והאנשים פה הם האחים שלי. יש בי גאווה עד השמיים מגילוי אומץ הלב, הנתינה וההתגייסות של כל אחד ואחת פה. אני מרגישה שייכת. אני מרגישה בחוש שיש לי צבא שעושה ימים כלילות כדי לשמור עליי ועל כולם. ואני מרגישה שאני חלק מתהליך גדול מאד.

יתכן שהמקום שאתם יכולים להגיע אליו הוא יותר טוב ובטוח ממה שתיארתי כאן. הלוואי. אבל כמגמה כללית רואים שהאנטישמיות שוב מרימה ראש בכל או ברוב העולם למרבה הצער.

ולסיום, בעלי סיפר לי שבנאום שלו לפני כמה ימים, ביידן הזכיר איך לפני שנים הוא ביקר בארץ, במלחמת יום הכיפורים או לקראתה, והזדעזע מגודל האיומים שריחפו על מדינת ישראל. גולדה מאיר הרגיעה אותו ואמרה לו ״אל תדאג, יש לנו נשק סודי... והנשק הזה הוא שאין לנו ארץ אחרת״.

ובהזדמנות זו, תודה גדולה ל@בארץ אהבתי על התגובה המחזקת. התחברתי לכל מילה.

בעלי אמר שאם גם הפעם הממשלה לא מגיבה ותתן להם להמשיך בשלהם הוא רוצה לרדת.

והאמת שאני נוטה להסכים. אם הממשלה לא תחסל את החמאס ותהיה מאוד מאוד תקיפה, זה להפקיר את התושבים.

כבר בעוטף הם הופקרו, אסור לחכות שכל הארץ תהיה ככה.

בכל אופן, כרגע נראה שהולכת להיפתח חזית בצפון ואם כן יש הרגשה שזו המלחמה האחרונה.

וכן זה מפחיד ומדאיג והילדים מפחדים. זה מאוד שונה לעבור מלחמה כרווק בלי ילדים לעומת כשיש ילדים לדאוג להם.

זה לא קור לסוודר

זה נדיר למאי

ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר

מרכז/ דרום מספיק קפוצון

איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי 

אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.

היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.  

לק"י

גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...

הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.

היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר

כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה. 

בדרום קר בלילה אבל ביום נעים

מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה

בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו

ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה

כל היום מרגיש קר

ואם אין שמש אז בכלל

ביום מאד נעים אפילו חם

בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים

10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש

אם הוא נשאר על 16 ואין שמש

ממש קר

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...

כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי. 

עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.

אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם. 

זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה. 

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה! 

אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
 

האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.

ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.

אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?

מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...

אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון. 

עונה פה

אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.

מדמיינת לידה

מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין

זה הריון 8 ברוך ה'

אוהבת ילדים

מודה עליהם לה'

רוצה עוד

וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח

זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....

עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.

הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו. 

בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.

אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.

בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.

חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .

שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!

גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות

זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.

החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.

עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון

זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד

וזה גם טבעי

תני לזה מקום

ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.

אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם. 

במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.

תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש. 

אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.

חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.

והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך.