אבל אני ממש רוצה לברוח!!!!
יש לנו איפה להיות בחו"ל. לא יודעת כמה זמן אבל תקופה בטוח כן.
בעלי ממש כועס עלי בכלל על הרצון.
הוא לא מבין איך אפשר לעזוב בשעת צרה ולברוח ולהיות אגואיסט ולדאוג לעצמך.
אבל כן
אני אגואיסטית
שקודם דואגת לילדים שלי ולמשפחה שלי ושכל אחד שיכול לטוס מבחינתי שיעשה את זה.
אוף
אוףףףף
אני לא יכולה. לא מבינה את הגדולה של להישאר פה. עוד מעט אולי יהיה מידי מאוחר.
שולחת מהר לפני שאתחרט
תשתדלו להיות עדינות, אני יודעת שאין פה מישהי שחושבת כמוני
אני חושבת שבזמן הזה כל תחושה היא לגיטימית..
מה תעשי בפועל זה עיניין של שכל מול רגש, ועוד שלל שיקולים.
אבל התחושות והרצונות לגיטימיים ❤️❤️❤️❤️
יש איומים מצפון ומדרום, ויש גם המון ערבים ישאלים ברחבי ישראל.
הלוואי וגם אני הייתי רגועה כמוך.
וזה ל חיפוש אחרי מדינה אחר, זה חיפוש אחרי חיים רגועים חיפוש אחרי יכול לגדל מישפחה בלי פחד ממשי לחיים שלנו
זה ארגון עם יכולות יחסית קטנות, הם נצלו את גורם ההפתעה ששיתק אותנו ואת כל הטעויות שנעשו בדרך.
הם לא באמת יכולים לנצח אותנו.
האיום מצפון יותר משמעותי, אבל אני מאמינה שאם הוא יתממש נקבל סיוע.
אזעקות וטילים פחות מפחידים כל עוד יש מרחב מוגן.
אנשים מדברים כאילו סוף העולם הגיע אבל אנחנו רחוקים מאד ממנו. מה שקרה בעוטף עזה לא אמור לחזור על עצמו, מקווה לעולם.
רחפנים, קומנדו, טכנולוגיה
חס וחלילה אם ערביי ישראל ילמדו מהם
למדינה עם מטוסים, פצצות חכמות ועשרות אלפי חיילים.
וגם רוב ערבי ישראל/ פלסטינים/ ערביי עזה לא באמת פוגעים בישראל אלא רק חלק קטן מהם. אז בפועל האויבים שלנו יחסית אלינו מעטים.
אשמח להתעודד
צריך להתפלל, זה בטוח
שאם אירגון כל כך קטן הצליח ליגרום לכזאת זוועה, אז אני מפחדת שהאלה מצפון וערביי ישראל ילמדו מזה.
זה מפחיד זה ממש סוגר עלינו.
@אביול ברור שבחול יש אנטישמיות, אבל זה לא שמקיפים אותך המונים מכל כיוון ואין לך לאן ליברוח. ואני גם די משוכנעת שהכוחות ברוב הארצות המפותחות בחול מסוגלות להגיע מוקדם יותר מאשר 7 (!!!!) שעות אחרי שקורה משהו.
אפילו לא רק במילים שאת כותבת אלא בעיקר בעוצמה שלך, בזה שאת לא נירתעת ולא חוששת.
תמיד מרגיע אותי שכשאני רואה נשים רגועות ולא חוששות.
♥♥♥
ואנחנו מוכרחים לעשות חשבון נפש פרטי וכללי. אבל מאחר וזה כבר נעשה, ברור שה' כיוון את הכל.
בדיוק כמו שגם כשהיינו בארצות זרות, היו עלינו פוגרומים (הרבה יותר קשים!!), אנטישמיות ושואה איומה שהביאה אותנו לתקומה ב"ה.
אבל ליהודים אין באמת לאן לברוח, אנחנו עם נרדף מאז ומתמיד.
לי במצבים כאלה, עוזר להסתכל ברמת הכלל.
נכון, זו מציאות קשה.
אנשי העוטף חוו מכה קשה מעל מה שהלב יכול להכיל...ואני משתדלת לשמור על שפיות בתוך המשפחה, אבל אני לא יכולה להבטיח להם.
אני מנסה לשנן להם ולנו, שכמה שניסו לכלות אותנו, בסוף עם ישראל חי וקיים.
עם ישראל בכללו, לא אנשים יחידים, עם כמה שזה קשה להכיל את זה.
אבל בסוף אנחנו עם ה'.
אני אומרת את זה לעצמי, כי זה מחזק אותי קצת. אבל לא אשקר שאני ממש בלחץ ממה שעלול לקרות, אבל מבינה שבסוף ה' מכוון את הכל, ומתקשה ממש להאמין שאולי הוא רוצה שנעזוב את ארץ הקודש כדי להישמר.
דברים רעים יכולים לקרות בכל מקום, שלא נדע.
שנדע רק ימים טובים ושמחות בע"ה!!!!
בניגוד להיסטוריה- במלחמה הזו ברור לכולם מי ינצח.
גם לאויבים שלנו ברור.
המחיר מאוד מאוד כואב. וקשה
אבל אנחנו ננצח בסוף
אין ספק בזה.
להפך... מאמינה שבחול אין לנו סיכויי.
אם לא נאבק על המדינה הזו עד בסוף במערכה הזו
אם לא נראה לעולם את ההכרח שלנו בעצמאות פה במדינת ישראל
אם לא נראה לעולם שאין לנו ברירה - כי אין לנו לאן ללכת
אז באמת לילדים שלנו לא יהיה סיכוי
כי יעברו כמה שנים והם ישכחו מה שקרה פה... והאנטישמיות תרים את ראשה שוב
ואם נהיה תלויים בחסדים של מדינה זרה- אבדנו
הוא בזכות מדינת ישראל.
זה באמת דבר שאין לו אח ורע בשום מקום.
בדרך כלל מדינה דואגת לאזרחים שלה.
רק מדינת ישראל דואגת לכל יהודי בכל העולם. בכל העולם יודעים שאם הם יפגעו ביהודים - מדינת ישראל לא תתן לזה לעבור בשקט. יהודים מכל המדינות חולצו במבצעים מדהימים עוד לפני שהיו אזרחי המדינה, פשוט כי הם יהודים.
מי שחושב שפה מסוכן להישאר כי עוד מעט ח"ו יהיה מאוחר מידי - המחשבה לעבור לחו"ל לא תציל אותו. בלי מדינת ישראל בחו"ל יהיה עוד יותר מסוכן ליהודים.
אבל זה לא יקרה, כי אנחנו עם ה', ואנחנו בארץ שלו, והוא יעזור לנו להגיע לניצחון בעז"ה!
עזבי את המדינות מסביב
באמת שהממשלה שלנו יותר מלחיצה אותי מהכל, ההתמהמהות הזו עם ממשלת אחדות, ההפקרות של הדרום (ברור שבורא עולם עצם להם את העניים אבל עדיין הם חייבים לתת את הדין) ואת הדיבורים ל כך שהיו שהתריעו את הממשלה מפני מה שקרה.
והכי הכי את זה שלמן השםםםםם מטופלים מחבלים (!!!!!!!!!!!!!!!) בבתי החולים, למה לא דוקרים אותם אלף פעמים שלפני שרוצחים אותם?????? למה??
אויי הלבב
קודם כל, יש אנשים ציניים שמנצלים את המצב להיכנס בממשלה, אז הם אומרים ולפעמים גם ממציאים כל מיני דברים, כמו זה שהמצרים הזהירו את ישראל וביבי התעלם. זה ממש לא נכון.
באמת הייתה הפקרות של הדרום, במשך שנים, ועכשיו זה התפוצץ לנו בפנים בצורה כואב, כואבת מידי.
אבל (וזה חשוב מאוד), דווקא הזוועה הזאת יצרה מצב שיאפשר לנו להיכנס בהם בצורה שלא הייתה כדוגמתה. כרגע, כל העולם תומך בנו בצורה שלא הייתה עד היום, כולל נשיא ארה"ב שלא מפסיק להגיד זהוא תומך בנו, ולא רק אומר, גם עוזר לנו באמת, שולח לנו תחמושת, אנשי צוות ומספר לא מבוטל של מטוסי קרב. גם דעת הקהל בארץ היא שצריך לשטח את עזה, השאלה היא רק מה הממשלה תעשה עם כל התמיכה הזאת.
לגבי ממשלת אחדות, לא ברור למה זה לקח הרבה זמן, אבל מצד שני גם לא כ"כ ברור לי מה זה תורם.. גם ככה שני הרמטכלים שם הם חלק מהבעיה שקוראים לה עזה.. אחד מהם אפילו התגאה שהפקיר חיילים שלנו בשביל האוייב..
הרוב המוחלט של המחבלים מהעוטף מתים, וטוב שכך. ראיתי שמישהו כתב שאולי אלה שחיים כרגע ומטפלים בהם, יש לזה סיבה, למשל, לחקור ולהוציא מהם מידע. ככה יודעים, למשל, שזה היה בתכנון כבר שנה, וההפגנות רק תרמו להם.
הטיפול הוא זמני ומשרת אינטרסים שלנו. בתקווה שיוציאו אותם להורג אח"כ.
אין צורך לטפל בעוד...
קרוב משפחה ב-8200 שחוקר שבויים פלסטיניים אמר לי שהידיעות שמוציאים מהם שוות זהב למדינה
בהרבה מאד אספקטים. קשה לי להאמין שהם קיבלו איזה תנאי נופש סתם כך. הרי רובם ככולם חוסלו ללא טיפת חמלה.
קיצור, נשאיר זאת למי שמבין בתחום.
מרגיש כאילו ה"מ באיזה ענן וכאילו יש יותר מדיד התמהמהות שאת לא יודעת מה לחשוב
יש פה שאלה של מוכנות הצבא. חיילי מילואים שצריכים להתאמן אינטנסיבית, התחמשות ועוד
כי אף אחד לא יודע לאן זה יתגלגל.
רק תפילות לגאולה בחסד ורחמים.
אם את מרגישה צורך לנסוע ולהתרחק זה ממש לגיטימי.
אף אחד לא יכול להגיד לך מה להרגיש
עם ישראל תמיד עבר קשיים. מלחמות. פוגרומים. שואה. מצרים. מה לא..
עברנו דברים קשים ותמיד הקב"ה מצילנו מידם.
תנתבי את הכוחות האלה לתפילה, ה' תמיד שומע תפילה...
הלוואי שאצליח גם ליישם את מה שאני אומרת ;)
עם ישראל לא נולד היום. עברנו הרבה עמים שהתעללו בנו, איפה הם ואיפה אנחנו. מה שמחזיק אותי-
אנחנו בחבלי המשיח-בסוף הלידה הצירים הכי כואבים ואז נולד תינוק חי בעז"ה... משתדלת להיאחז באמונה שתצמח לנו ישועה גדולה מכל המצב הקשה וההזוי הזה. לא הממשלה ולא הצבא,רק ה' יתברך.. הכל זה הוא. עם ישראל חי!
קודם כל תודה על התגובות שלכן!
כיף שמישהו מבין ולא מתקיף על עצם המחשבה.
אבל איך אתן לא מרגישות פחד קיומי?? מה מגניב להיות בבית שלנו כשהוא עולה באש ואין לנו דרך להגן על עצמנו?
ואני גם מאוד כועסת עליו שם למעלה, קשה לי להתפלל עכשיו. מתביישת בעצמי מאוד.
אני לא כועסת אבל כן משותקת ולא מצליחה להתפלל.
וכעס, בואי נזכור, זה גם סוג של תקשורת.
ואפשר לדבר איתו על זה, אם את מצליחה.
יש מקומות שספגו פגיעה אנושה ואנחנו במלחמה שתהיה ממושכת, המציאות אכן השתנתה ואולי כבר לא נחזור לשגרה של בטחון שהיתה עד עכשיו.
אבל החיים ממשיכים גם בפחות בטחון וגם שקשה, לומדים להסתגל למציאות אחרת ולהתמודד עם הפחד שלא ינהל את החיים.
וזה נורמלי.. הכל נורמלי!!
גם אני רציתי לעזוב לחול, ויש לנו מישפחה קרובה כדי להיות שם.
ובעלי גם לא רצה שנטוס, במיוחד שזה בזמן מילחמה, בזמן שהעם שלנו כעם עובר דברים קשים כל כך.
אנחנו החלטנו לישאול רב אם מבחינת השתדלות של פיקוח נפש אנחנו צריכים לעזוב, ולא זוכרת בדיוק מה שהוא אמר, אבל בגדול אמר שבארץ יש השגחה מיוחדת שאין באף ארץ אחרת, שפה הנהגת ה היא שונה ושלכל אדם ניגזר מה שניגזר, ולא משנה איפה הוא יהיה.
אני מניחה אם גם את כמוני רוצה לעזוב את כניראה גם מרגישה רע מאוד נפשית ושהכל סוגר עלינו ואין תיקווה .
אני כל הזמן מזכירה לבעלי על אלו השכילו ליברוח לפני שפרצה השואה וניצלו בזכות זה.
ושום דיבור של אמונה לא דיבר אלי. כלום.
ואז ראיתי נשים סביבי גיבורות, צוחקות ומחייכות, יוצאות עם הילדים לגינה, יוצאות מהמיטה, לא ניראה שהן דרוכות מכל רעש ברחוב, הם לא מסתכלות לכל הצדדים כדי ליבדוק מאיפה יקפוץ מחבל, והבנתי ש*אני* הבעייתית.
הלכתי לרופאת מישפחה שנתנה לי תרופות לחרדות.התרופה לא ממש עזרה, והתעקשתי וחזרתי אליה שוב וביקשתי משהו חזק יותר, היא נתנה לי כדורים פסיכיאטריים חזקים, ואני מרגישה הרבה יותר טוב. אני עדיין דואגת וחוששת מאוד ובוכה וחרדה, אבל אני מרגישה יותר חזקה, דיבורים של אמונה יותר מחזקים אותי, אני מסוגלת לחייך לילדים שלי, מסוגלת להתחיל לכבס את הכביסות שלא כובסו עוד מאז תחילת חול המועד.
וזה כאילו אני כתבתי את זה.
בדיוק כתבתי את זה לפני כמה ימים לאישה מדהימה מהפורות באישי.
אין לי מה לאמר, גם אני הרגתי כעס גדול, לא הבנתי איך כולם קוראות תהיליםו מיתחזקות כשהוא זה שעשה לנו את הכל.
יש משהו שקראתי שחיזק אותי קצת.
אנסה להעלות פה.
גם בהודעה הקודמת. איזה כיף לא להרגיש לבד בתחושות האלה!!
האמת אני בהכחשה מטורפת, קוראת רק ידיעות ענייניות. אני לא יודעת הרבה. מרגישה שאני צריכה לשמור עצמי כי אחרת אני אאבד את זה לגמרי. אז לא חושבת שהכיוון שלי זה כדורים והרגעה כי אני פשוט לא מרגישה יותר מידי.
רק
דואגת
לילדים
שלי
הם לא צריכים לעבור את זה!!
בעז"ה מחר אקרא את מה שצירפת, יש לי הרגשה שזה ידבר אלי.
גם אני הייתי רוצה לטוס לחול עד שהכל יירגע. אגואיסטי או לא
אני כל היום בחרדות רוצה לחיות יחד עם המשפחה שלי ועם עמ"י כשיש שלום בעם ורוגע.
אתמול הרצתי לבעלי שעות שבגדול אני עפה מכאן.
מתה מפחד ולא נעים לומר אבל אני ממש לא מוכנה להרוג את המשפחה שלי בשביל הארץ הזאת.
לא במקום הזה בכלל.
אני כותבת דברים שאני לא מעיזה להגיד ביני לבין עצמי ופתאום יש כזאת הכלה והבנה וגם רציונליות שקצת נכנסת פנימה והלוואי שבהמשך גם אמונה.
תודה עליכן!!!! מדהימות אחת אחת♥️
קודם כל חיבוק!
במצב לא הגיוני כל מחשבה לגיטימית והגיונית, בטח הרצון לשמור על ההכי יקר לי הרחק מכל דבר רע.
אני חושבת שהתפקיד שלנו לנסות להשליט את השכל על הרגש. כי הרגש מציף, אבל הוא גם מתעתע, לא תמיד אחוז היטב במציאות.
אם מדברים על השכל לדעתי כדי להסתכל על המציאות שלנו כחלק ממסע ארוך של עמ"י, שמתחיל במצריים ומסתיים במקדש, ובאמצע עברנו אינספור תחנות של תיקון, כאב, שבר, שמחה, רוממות, אכזבה...
ברור לנו שהסוף יהיה מתוק וטוב גם אם הדרך מרה.
עמ"י כרגע אובייקטיבית לא בסכנה קיומית.
לחזור שוב? אנחנו ב"ה במדינה משלנו, עם צבא, עם רוח עם אבא גדול שמוליך אותנו.
אנחנו לא יכולים להשוות את מצבנו לא לתרפ"ט ולא לשואה ולא לאינקוויזציה,לא לחורבן בית 1/2 ואפילו לא לששת הימים.
אלו היו מצבים שקיומנו היה מוטל בספק.
כרגע עמ"י נמצא בשבר גדול, בנקודה כאובה מאוד בהיסטוריה שלנו, אבל לא נשקפת לנו סכנה קיומית.
וזה יסתיים בטוב! את זה הבטיח לו בורא עולם.
יהיה טוב,
אנחנו או צאצאינו נזכה לעמוד בשערי הר הבית לבושים לבן ולא נאמין שהטוב הגיע.
כשמישהי מפחדת על בעלה או הילדים זה לא עוזר כי נכון
הכלל ממשיך קדימה
אבל באופן פרטי אסונות קורים
קודם כל, הפחד שאת מתארת נשמע באמת פחד שקשה מאוד לחוות אותו.
את מתארת פחד להמשיך לחיות פה, פחד על הילדים שלך, פחד שעוד מעט יהיה מאוחר מידי לברוח.
זה באמת רגשות קשים מאוד לחוות, ומאוד הגיוני שזה מביא אותך לרצון לברוח למקום בטוח יותר.
אבל האמת שאני מרגישה שהפחד הזה זה בדיוק מה שהחמאס מנסה לזרוע (טרור משמעותו פחד. זה מה שהם מנסים לעשות), אבל הוא רחוק מאוד מאוד מהמציאות.
זה נכון שקרה פה משהו מזעזע ברמות שאנחנו לא יכולים בכל להכיל.
אבל למעשה, מה שחווינו עכשיו, זה טעימה קטנה ממה שהיהודים חוו בגלות. ככה היו נראים הפוגרומים והפרעות שעשו בנו. רק שאז לא היה מי שיעמוד נגד, כל הסביבה היתה בעד הפוגרומים ובעד הרצח, כולל השלטונות.
ואז לא היה צבא שיבוא וילחם נגד הפורעים. לרוב לא היה ליהודים נשק בכלל.
היום אנחנו מדינה חזקה, עם אחד הצבאות החזקים בעולם. אנחנו יכולים לנצח ואנחנו ננצח. לאף אחד אין ספק. כבר טיהרנו את כל עוטף עזה מהמחבלים, ועכשיו נכנסים בעזה חזק יותר מאי פעם (בתקווה שנכבוש אותה סופית ונחזור ליישב אותה בביטחון בגוש קטיף ובכל הרצועה… צריך להתפלל על זה…).
ויש לנו תמיכה בינלאומית רחבה יותר מתמיד, ועזרה מארה"ב, שהיא באמת מעצמה רצינית. ושינו את נהלי הפתיחה באש כך שאפשר לירות בערבי שמאיים עלינו בלי שנצטרך לחכות שיוכח שהוא עם כוונה להרוג (וזה הבדל משמעותי - מגדיל מאוד את יכולת ההרתעה שלנו).
כשאת כותבת שאולי עוד מעט יהיה מאוחר מידי לברוח - זה מזכיר לי את גרמניה של פעם, שבאמת מי שלא יצא ממנה בזמן, היה כבר מאוחר מידי.
אבל פה זה לא יהיה. אנחנו בתהליך של שיבת עמ"י לארצו. הקב"ה החזיר אותנו כנגד כל הסיכויים מכל קצות העולם. הוא לא החזיר אותנו כדי שנושמד פה. זה לא מה שיקרה. אנחנו לקראת גאולה, לא לקראת חורבן נוסף.
נכון שמה שקרה היה מזעזע. נכון שאנחנו עדיין חוששים ומתפללים לשלומם של החטופים, ושל החיילים שנלחמים עבורנו. ונכון שאנחנו עדיין מוקפים אויבים שרוצים לכלותנו. זה באמת רגע של חושך גדול, שלכולנו קשה להכיל אותו, ואף אחד לא תיאר לעצמו שנצטרך לחוות דבר כזה בשלב הזה שהגענו אליו.
אבל זה הולך להפוך לאור גדול. הקב"ה הוא "בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות". לפעמים דרך המלחמות יכולות לצמוח ישועות גדולות.
כל מי שנהרג במלחמה, מלמד עלינו זכות עכשיו תחת כסא הכבוד, האחדות המדהימה של עמ"י אחרי שהיה נראה שאין סיכוי לאחות את הפילוג שהיה בינינו רק לפני שבוע, מסירות הנפש של כל כך הרבה יהודים כדי להציל את האחים שלהם - כל אלו משנים את התמונה, ובעז"ה עוד נראה בקרוב את האור שיצא מתוך השבר הזה.
אני ממש ממליצה לבחור איזה מידע צורכים בתקופה הזו.
לשמוע/לצפות בחדשות נשמע לי אחד הדברים שיותר מורידים את המורל. הם צריכים שיהיה להם כל הזמן תוכן עם רייטינג, ולכן חייבים לדבר שוב ושוב על הדברים שקרו וזה מגדיל את הקושי והפחד.
אבל יש כל כך הרבה סיפורים של גבורה, סרטונים מחזקים שמראים את העוצמות שלנו, את היופי שיש רק בעם שלנו. צריך לצרוך את הדברים הנכונים שמחזקים אותנו…
אפשר להתחיל בלקרוא בשרשור המהמם של @נגמרו לי השמות על נקודות אור מרגשות בימים אלו (מומלץ גם לקרוא את ההודעה הפותחת, למרות שהיא בכיוון אחר, אבל זה גם חשוב מאוד…) -
ואחרי קריאת השרשורים בפורום המדהים הזה רוצה להוסיף - הריון ולידה
וממליצה גם על שתי הקבוצות האלו:
תמצית החדשות 13 - תמצית החדשות. מתעדכנים במה שקורה, ברוח חיובית, בלי לפספס את הדברים החשובים, אבל גם בלי להיחשף להמון מידע מיותר שיש בחדשות.
ניסי ה' 9 לע"נ חיילי צה''ל וקדושי מירון - סיפורים מחזקים שנותנים כוח…
(כמובן שאת כל זה לא כתבתי לך כדי להגיד לך מה לעשות. רק כדי לתת אפשרות להסתכלות אחרת. מקווה שתקבלי החלטות נכונות עבורכם. וחיבוק גדול…❤️❤️❤️)
שקיבלתי בקבוצת וואטסאפ השניה שהמלצתי עליה (ניסי ה'...)
שער הניצחון של טיטוס מואר בצבעי כחול-לבן. הביטוי הכי חזק לניצחון של עמ"י...
(וזה מצטרף לעוד המון בניינים ברחבי העולם שהוארו בצבעי כחול-לבן לאות הזדהות איתנו - הבית הלבן, מגדל אייפל, ועוד רבים...)
שומרים על מורל גבוה 3🇮🇱 עם ישראל חי!
קבוצה שבה נשלחים סרטונים מחזקים. נוצרה עבור ילדים בעלי סמארטפון שרוצים להרגיש מחוברים (לתת להם תוכן חיובי לצפות בו), וכמובן מתאימה לכל אחד שרוצה להתחזק...
אני לגמרי הייתי רוצה לברוח מכאן, הכי רחוק שאפשר.
אני גם יודעת לאן.
מתה מפחד.
אבל לא באמת נצא מהארץ בגלל זה.
בסוף, עם כל מה שקורה, זאת הארץ שהכי בטוחה לנו כיהודים.
אבל בהחלט ברחתי, לא הייתי מסוגלת להישאר "לשמור על הבית", נסענו לעיר אחרת שבה אין מחבלים ברחובות, ובה יש אזעקה פעם ביומיים. אנחנו פה כמה שעות וכבר מפלס הלחץ שלי ירד. אני עדיין דרוכה ומפוחדת ומתוחה אבל יכולה לאט לאט יותר לשחרר.
ומעולה שאת כותבת את זה ולא שומרת את הפחד לעצמך.
וגם זה מפחיד בימים אלה. ואנחנו ממש לא באיזו מדינה מלאת מוסלמים, נהפוך הוא.
אבל גם כאן יש עצרות תמיכה בפלסטינים. אני מפחדת לדבר עברית עם הילדים ברחוב ובכלל כל מי שנראה לי עם חזות ערבית מלחיץ אותי. בגן היהודי שלנו תגברו אבטחה בצורה רצינית. מיילים מבתי ספר (שהם ציבוריים ולא יהודיים) מדברים על הסבל של ״שני הצדדים״. לבן של חברה צעקו בבי״ס Fuck Israel.
כל זה מהימים האחרונים.
אבל אצל חברה בעיר אחרת פינו את הגן של הילדים שלה עקב איום פצצה וזה היה בשבוע שעבר בכלל, בלי קשר לכלום.
אז בקיצור… לא ורוד. אין טילים ב״ה, ואני חלילה לא משווה את זה למה שעוברים בישראל ובטח שלא למה שעברו בעוטף, אבל זה לא שהכל כאן טוב.
אין הרגשת ביטחון
להפך פה גם ביום יום צריך להיזהר לאו דווקא מאנטישמיות אבל גם, בעיקר אנשים פשוט משוגעים שתמיד נמצאים פה. והנשק שכל איד פה יכול לשאת על פי חוק.
גם אצלינו תגברו אבטחה בכל המוסדות היהודיים
אני כן שמחה בנקודת זמן הזו שאנחנו פה ונחסך מהילדים הטראומה של הריצה לממד/מקלט
אבל לטווח הארוך או באופן יום יומי בארץ הרגשנו בטוחים הרבה הרבה הרבה יותר!! (הייתה לנו תקרית קצת מלחיצה שנסענו עם הילדים ברכבת ואיש אחד אמר משהו Jewish בעצבים ועוד כמה מילים.. ועבר בכעס לקרון אאחר..)
מי לא ינסה לברוח מארצו כשיש מלחמה מזעזעת?
וזה לא אגואיזם בכלל!
זה לא אגואיסטיות, זה אינסטינקט של חיים ושל הישרדות. הכי מובן שיש! הכי הגיוני ובריא ושפוי. שולחת לך חיבוק ענק ❤️
פתחתי ניק כדי לספר לך איך זה מהצד השני. אני גדלתי עד סוף התיכון בחו״ל. במדינת אירופה מפותחת. ונכון, מעולם לא חווינו את מה שקרה השבוע. ונכון הייתה לנו ילדות שלווה בסה״כ. אבל הפחד היה שם, תמיד. זה היה להסתיר מגן דוד, כיפה וציצית ברחוב. להסתיר שאנחנו יהודים. להתכווץ כשעוברים באיזורים עם הרבה ערבים, ולקוות שלא יאונה לנו כל רע. לראות כתבות ותוכניות טלוויזיה אנטישמיות ואנטי ישראליות בכל מקום. בתקופות של מתיחות בארץ, היה פחד גדול להתהלך ברחובות. אבטחה בכניסה לבתי הכנסת ובתי הספר. זה לראות גרפיטי מפחידים עם המילים ״מוות ליהודים״.
באינטיפדה השנייה, כשהתעוררנו כל בוקר עם ידיעה שעוד אוטובוס התפוצץ בארץ, גם ספרנו את מספר בתי הכנסת שנשרפו שם, איפה שגרתי. כי שרפו, שרפו ושרפו. יהודים נתקפו באכזריות ברחוב. והיו גם כמה סיפורי זוועה על יהודים שנרצחו באכזריות ללא שם (דמיון רב לדברים ששמענו בימים האחרונים) רק כי הם היו יהודים. וגם, לעיתים רחוקות אומנם, אבל גם זה קרה, פיגועים נוראים בהם איבדנו קורבנות יקרים.
ובעיקר, כשאתה חי שם, אתה מרגיש נתין זר, שנתון לחסדים של הממשלה המקומית. ושואל את עצמך, אם תהיה התקוממות ערבית אמיתית, האם מישהו ינסה לעצור את זה או שמא ייכנעו? האם מישהו בכלל ידאג ליהודים? או שכמו בשואה ובעוד זמנים אפלים של ההיסטוריה, יעזבו אותך לגורלך. בקיצור, אתה מרגיש שאין לך גב.
הימים שאני חווה עכשיו הם בין הקשים שאני חוויתי. אבל ביחד עם כל האבל העצום, הפחד, החרדה הקיומית והזעזוע, אני מרגישה בבית. אני יוצאת לרחוב והאנשים פה הם האחים שלי. יש בי גאווה עד השמיים מגילוי אומץ הלב, הנתינה וההתגייסות של כל אחד ואחת פה. אני מרגישה שייכת. אני מרגישה בחוש שיש לי צבא שעושה ימים כלילות כדי לשמור עליי ועל כולם. ואני מרגישה שאני חלק מתהליך גדול מאד.
יתכן שהמקום שאתם יכולים להגיע אליו הוא יותר טוב ובטוח ממה שתיארתי כאן. הלוואי. אבל כמגמה כללית רואים שהאנטישמיות שוב מרימה ראש בכל או ברוב העולם למרבה הצער.
ולסיום, בעלי סיפר לי שבנאום שלו לפני כמה ימים, ביידן הזכיר איך לפני שנים הוא ביקר בארץ, במלחמת יום הכיפורים או לקראתה, והזדעזע מגודל האיומים שריחפו על מדינת ישראל. גולדה מאיר הרגיעה אותו ואמרה לו ״אל תדאג, יש לנו נשק סודי... והנשק הזה הוא שאין לנו ארץ אחרת״.
ובהזדמנות זו, תודה גדולה ל@בארץ אהבתי על התגובה המחזקת. התחברתי לכל מילה.
בעלי אמר שאם גם הפעם הממשלה לא מגיבה ותתן להם להמשיך בשלהם הוא רוצה לרדת.
והאמת שאני נוטה להסכים. אם הממשלה לא תחסל את החמאס ותהיה מאוד מאוד תקיפה, זה להפקיר את התושבים.
כבר בעוטף הם הופקרו, אסור לחכות שכל הארץ תהיה ככה.
בכל אופן, כרגע נראה שהולכת להיפתח חזית בצפון ואם כן יש הרגשה שזו המלחמה האחרונה.
וכן זה מפחיד ומדאיג והילדים מפחדים. זה מאוד שונה לעבור מלחמה כרווק בלי ילדים לעומת כשיש ילדים לדאוג להם.
מרגישה בקריסה של עייפות תשישות דיכאון
אני רק חודשיים אחרי לידה בקיסרי שעברתי ממש לא בקלות כולל הריון קשוח
חורף.. אז גם מצטרפות מחלות החורף ואני אחרי שבוע הזוי עם חוסר שינה מטורף
שהתינוק בעצמו היה חולה ועוד כמה כאן
דמעות בעיניים ועוד מנקה שהבריזה ....
בעלי התמודד ממש יפה אחרי הלידה עם הבית והילדים. הייתי מאושפזת גם קודם אז זה הוסיף לקושי
שבועיים וחצי אחרי הלידה הוא מעדכן שהבוס שלו מתכנן טיסה לחו"ל שקשורה לעבודה, אך כמובן גם פינוקים על הדרך.. רק הוא והבוס שתבינו, שזה תמוה אבל לא משנה...
הייתי כל כך מבולבלת כי הוא כל כך השתדל והראה נכונות לעזור (מה שלא היה באף לידה האמת בצורה כזו) שהרגשתי צורך לפצות אותו על כל התמיכה ואמרתי אוקיי.
הטיסה אוטוטו ואני בקריסה.. לא מסוגלת להישאר לבד שבוע.פשוט לא.
הוא כל הזמן נותן לי הרגשה כאילו הוא בכלל לא רוצה ולא יודע איך לרדת מזה (לא מאמינה)
ועוד הכי עצבן אותי שאמר שכשיחזור יקנה לי משהו שמלא זמן אני מדברת עליו
אז עניתי שכשיחזור יאסוף אותי מגהה...
אני לא מסוגלת 😭😭😭
אין אופציה של עזרה יומיומית אז פליז אל תציעו את זה,לא מההורים ולא משכנות וגם לא בתשלום.אין פשוט אין.
מה אני אמורה לעשות במצב הזה?
הקטע הוא שהילדים מרגישים את החולשה שלי מנצלים את זה בכל המובנים. ועוד להישאר לבד כך שבוע
העניין הוא שזו נסיעה לא כזו קריטית כי אין משהו שאי אפשר לעשות מרחוק היום והם עובדים מלא זמן כך אז מה הקטע???
ועכשיו הוא כועס כי התפרצתי עליו ממש כי למה הוא לא קולט ומה הוא מציע לי מתנות למההההה
אמא שלי יש כועסת עליו שהוא בכלל חושב לטוס, היא אישה לא בריאה והוא יודע שאין לה דרך לעזור לי בשום צורה ואין לי תמיכה משום כיוון
תעזרו לי חברות אני מרגישה שמשתגעתכבר
אם זה היה זמן רגיל יתכן שהייתי זורמת
אבל לא מצליחה להבין איך הוא- שהכי יודע מה אני עוברת וכמה קשה לי, מתעלם שפשוט בורח כביכול. מה הוא חושב לעצמו?!
מתנצלת ממש אם אני פוגעת ברגשות נשות המילאומיניקים ועוד מעזה להתלונן על שבוע ... אבל אני במצב נפשי לא קל בכלל וגם לא יכולה לפרט עוד למה מחשש לאאוטינג
כי את לא מסוגלת להתמודד
נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד
פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.
גם הבוס לא
ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים
זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן
הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.
לק"י
יודעת מה?
שינסה לפחות.. אולי אפשר לקחת עובד אחר?
מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה
מצד שני
אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה
כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה
לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)
ברור שהיא מונעת
מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע
כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית
גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך
כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר
אבל אם הוא מתעקש לנסוע
כדאי לשחרר
כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב
גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית
לק"י
מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.
כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.
אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה.
לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.
'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים''
עם הבוס?
ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.
כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,
שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.
התביישתי מאוד,
אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.
היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?
ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?
עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,
זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.
היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,
לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,
ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.
אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,
אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.
זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.
הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.
אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.
בבית הם חוזרים להיות עצמם.
זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.
אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?
אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.
אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.
תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.
אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..
אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !
לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.
כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.
סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.
סרטים לילדים למקרים שצריך.
עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.
בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!!
הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.
שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.
לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.
שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.
אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.
מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!
א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח
ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -
בהלה
פתאם יש אין ברירה כזה
שמגיע בהפתעה גמורה
חוסר אונים גדול
תחושה דל אני לא מסוגלת
אין מצב.
לא יכולה
חייבת איזו תמיכה
ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...
וברקע הכי כואב זה
אבל איך הוא מסוגל
איך הוא לא רואה כמה קשה לי
וכמה אני לא יכולה
אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה
גם אם הסיבה מוצדקת
בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..
ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה
פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע
מה המסקנה
הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה
יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..
זה לא היה ככה בכלל
והרגשתי בול כמוך
אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית
ועדיין..
עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות
אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה
אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה
יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..
לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש
ולשמוע אותו גם
ושוב לדבר
לא להאשים לדרוש לבקר
לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו
ג.
באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד
אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר
מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו
באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם
הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם
זה לא משהו שיודעים מראש
וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר
ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר
גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד
ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים
גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..
אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר
גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה
כמו שענו לך להתנהל אחרת ..
לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣
חד פעמי
מדיח
ג'אנק פוד
לחם עם שוקולד זה אחלה
אין לשטוף רצפה
לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני
לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין
ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות
או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף
וזה באמת רק שבוע
זה בסוף יגמר
אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה
אבל עכשיו
חיבוק לעצמך וללב הפגוע
תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף
אבל גם אם לא יסע
הכי חשוב ללבן בינכם
שלא ישארו משקעים גם אצלו
וגם אצלך
לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.
נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...
את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?
שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...
מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.
אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.
ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....
לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.
ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...
תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת
כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר
שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה
או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום
שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע
תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני
וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך
לא לייפות ולא להדחיק...
בהצלחההה
קודם כל, לשחרר אותו.
לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.
הוא לא קיים.
לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.
הבן אדם נעלם מהרדאר.
למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.
אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.
אז מה שעשיתי:
אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.
זהו.
אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.
לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,
אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..
דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,
אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"
ואם אין אני לי, מי לי.
זהו.
שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי
יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.
כביסות, לא חייב
מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.
תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.
אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.
שאר השבוע:
נקנקיקיות
שניצל תירס
פיצה
פסטה
לחם עם ממרח
קרונפלקס
ירקות שלמים/ חצויים.
תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע
שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.
שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.
ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.
שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.
תנקי רק את שלך.
מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..
סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..
נראה לי הבנת את הרעיון.
הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.
הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.
מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.
ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..
לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"
את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.
בהצלחה!!
כשהם החליטו שהוא הולך הם חשבו שהיא כבר תתאושש ויהיה בסדר.
לבטל ברגע האחרון זה ממש לא פשוט
אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד לבד
זה נשמע יותר אבל יש עוד סיבה מהותית מאוד שאני לא יכולה לפרט מחשש לאאוטינג
אני רוצה עצה איך לומר לו פשוט לא מבלי לפגוע
הבוס יודע על המגבלה ועל הסביבה עדיין החליט להתעלם
בעלי כמובן לא אמר לו שזה מגביל אותו.נאבל זה הגביל בכל כך הרבה דברים אחרים,אז איך טיסה יכולה להיות אופציה
את יודעת מה הצרכים שלך ושל הבית ואומרת לו.
אין לו סיבה להפגע (אלא אם כן, תהיי מאוד כועסת, מאשימה, תוקפנית וכו').
אם קשה לך להגיד לא בלי כל זה, אולי כדאי לכתוב.
תזכרי שהלא הזה הוא גם בשבילו, בשביל התינוק והילדים שלו, בשביל שלמות הבית שלו, בשביל בריאות הנפש של האישה שלו
יש פה צורך שלך שהוא יהיה בבית
כדאי לומר את זה בפשטות
אני צריכה אותך ואני מבקשת שלא תסע
במילים
לא בעקיפין ולא ברמיזות
זה אך שיש לי בעיה עם הרעיון אם לא היה *** אז אין בעיה שהיית נוסע אבל בגלל *** אני פשוט לא מסוגלת
זה יעזור לדעתך?
לא הוא לא יודעת שאת קורסת
כולם לא יודעים את זה חוץ ממך
להיות בקריסה זו תחושה אישית אינטימית עם עצמך
אם אין אני לי מי לי
אם את יודעת שאת קורסת תביעי רצונות באופן קונקרטי
אם מבחינתך יעזור לך שהוא לא ייסע אז תגידי לו את זה באופן ברור ולא מהסתכלות של אני מסכנה מה אתה לא רואה??
את לא מסכנה את פשוט רוצה עזרה תכל'ס, אז פשוט תגידי לו אני צריכה עזרה במה תוכל לעזור לי? ומכאן זה בידיים שלו להחליט איך לתת לך פתרון
אם היה מרגיש לי שהמילואים שלו מיותרים גם אני הייתי כועסת ומתבאסת שהוא ילך
ובמיוחד שאת בכזה מצב קשוח ורגיש, נשמע שיותר מאשר אחרי לידה רגילה.
חיבוק 🩷🩷
תשתפי אותו ברגשות.
לא בהטלת וטו אלא בבקשה שימצא לך מעגל תמיכה.
אולי סטודנטית שתבוא לגור איתכם בשבוע הזה?
ואפילו עם יש עוד קטנים שלא יכולים להשאר אצל קרובים תקחי איתך.
את תוכלי להתארגן ולהתסדר עם הנסיעה לפחות לא תהיה ממורמרת
הייתן מעדיפות ללכת לרופא
מאשר לרופאה
או שזה לא משנה לכן
כי אני חושבת שאם הוא היה צריך לעבור איזה הליך רפואי
שיכול להיות כואב ולא נעים
דבר אחרון שאני אחשוב עליו זה מי יגע בו
הכי אכפת לי שרק יהיה לו נעים וטוב
ושיעבור את זה בקלות
ואפילו הייתי ממליצה לו ללכת לאישה
כי אני חושבת
שנשים יותר עדינות לגברים
אבל אני לא דוגמה
כי אני לא אישה קנאית בכלל
ובכללי אני מאוד בעד
שמה שהוא רוצה לראות שיראה
ומה שהוא רוצה לעשות שיעשה
בגבול הנורמה כמובן
אני מאוד בטוחה במקום שלי
ואני בטוחה שבכל העולם
הוא לא ימצא אישה כמוני
סליחה אם זה נשמע שאני עפה על עצמי
יותר מידי אבל זאת המחשבה שלי
לא בגלל שאני מושלמת בגלל שאני מושלמת בשבילו
טוב האמת שאני בוכה פה כבר שעה ומחפשת לפרוק, אולי זה יעזור לי גם להבין טוב יותר את הסיטואציה .אז תודה על המקום.
כמה הקדמות:
קודם כל יש לי בעל מיוחד. נשואים ארבע שנים וכל יום מחדש מגלה עד כמה זכיתי. תודה לה' אלף פעמים. הוא באמת מיוחד.
מהרגע הראשון שהם נפגשו היה ברור שהוא מאוד שונה מהמשפחה שלי במנטליות, בהשקפת עולם, באורח החיים.
בשנה הראשונה אחרי החתונה כל שבת אצל ההורים שלי הייתה הופכת לסיוט כי הוא היה סובל שם ולא מוצא את עצמו ואחכ היינו רבים.
ב"ה לאט לאט זה התאזן, למדנו להיות שם בלי לריב ולהגיע עם אפס ציפיות.
בפועל יוצא שאני מוותרת הרבה, כי כל מה שקשור למשפחה שלי מאוד רגיש אצל בעלי ואני מעדיפה לוותר על אירועים שאני יודעת שיהיו לו קשים.
תודה לה' אצל המשפחה שלו זה הפוך. אני שונה מהם מאוד בהרבה מובנים אבל אני נהנת שם, גם במשפחה המצומצמת וגם במורחבת. ברור שלא תמיד אני מוצאת את עצמי ישר אבל אני טיפוס די זורם וחברותי אז אני משתלבת.
עוד רקע חשוב: יש המון מפגשים של המשפחה שלו (המצומצמת והמורחבת). המוןןן. סביב כל חג, אזכרה, סתם יום. כמובן שנהיה ברובם (לאו דווקא בגלל בעלי, אלא בגלל חמותי). כשמגיעים לחול המועד נגיד, זה תמיד מינימום שלושה ימים. בבין הזמנים נהיה שם בטיול, שבוע אחכ ניסע לעוד יומיים ושבוע אחכ ניסע למפגש של הבני דודים.
להלן הסיפור:
מתוכננת שבת משפחתית של הצד שלי. יש לסבתא שלי יומולדת ומארגנים שבת של כל הצאצאים שלה אצלה בבית (25 איש כולל ילדים. זה לא המון אבל זה בלי עין הרע).
זה אירוע די נדיר שבת יחד כל הבני דודים, הפעם האחרונה שזה קרה היה לפני שש שנים. באופן כללי פחות יוצא להיפגש כולם יחד, אולי פעמיים בשנה לשעה - שעתיים כל פעם.
אני ממש רציתי לנסוע.
א. זו המשפחה שלי. שונה ואחרת מאיך שאני רוצה לחנך את הילדים שלי, אבל זו המשפחה. שם גדלתי.
ב. זו הזדמנות ממש נדירה. יש לי בני דודים שאני בקושי מכירה ואין ככ הזדמנויות להכיר, עכשיו סוף סוף נוכל להיות יחד שבת שלמה.
ג. נחת לסבתא שלי המתוקה.
בעלי הסכים ואמרתי שנגיע והתחלתי להתלהב ולהתחלק בבישולים והכל.
ועכשיו פתאום הוא אומר לי שהוא חשב על זה שוב אבל הוא לא רוצה להגיע.
הוא מפחד שלא יהיה לו מה לעשות שם, לא יהיה לו עם מי לדבר, לא יהיה שם נוח, שנריב מלא. הוא מסכים איתי ששבת שלמה עם אנשים שלא מכירים יכולה להיות הזדמנות מעולה אבל זה חמישים חמישים והוא ממש ממש ממש ממש מעדיף לא לנסוע.
היה לי מאוד קשה לשמוע את זה.
א. אכזבה מהתוכנית שמשתנה.
ב. לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלי.
ג. התחלתי להשוות בראש את כמות הפעמים שאני הגעתי והתגמשתי למשפחה שלו ולעומת המעט פעמים שהוא הגיע למפגשים של המשפחה שלי. אני מרגישה שזה פשוט לא הוגן לוותר! מצד שני באמת לי הרבה יותר טוב אצלם.
ד. אני לא רוצה לפספס את השבת הזו שלכו תדעו מתי תהיה עוד אחת כזאת.
ה. אני מרגישה שאני מוותרת המון לאחרונה וזה ויתור גדול בשבילי כרגע.
מצד שני- אני לא רוצה שהוא יסבול. זה באמת הימור אם יהיה טוב.
אוף. מה עושים??
ברור שהוא יותר חשוב מהבני דודים שרואים פעם בשנה.
אבל זה קשה קשה קשה לוותר.
ואני גם יודעת שאני אוותר בסוף ושזה כנראה לא יהיה בלב שלם וזה יתפוצץ בסוף.
אבל מה אפשר לעשות?
אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.
אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.
בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.
ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.
זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..
לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו
ממ שלא
אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת
את צריכה לדבר גם את זה
בלי האשמה
לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק
ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם
אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל
ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו
ככה אני ביתי עושה לפחות
מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך
אבל באופן מחבר ולא מפריד
אלא לחשוב מראש על פתרונות
ספרים לחדר
שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד
תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב
אחרת לא הבנתי את הסיפור…
אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.
באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.
אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?
הוא סופר חברתי
איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים
ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...
הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.
זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?
אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו
אין דבר כזה לא מסוגל.
בצבא אומרים- אין לא יכול
יש לא רוצה.
בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.
אפילו לכי לבד.
שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.
לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.
אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.
ומחילה על ההשוואה.
עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו
אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד
אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין
אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'
תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'
תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך
מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?
תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?
זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו, ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...
תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך
קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.
יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...
אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.
אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.
הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.
זו המשפחה של אשתו.
הוא אדם בוגר.
יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.
לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.
ששבת אחת יעשה למען אשתו.
את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....
מבינה שהוא אדם צעיר.
אם הוא יסבול זו בחירה שלו.
שיעבוד על מידותיו.
את- חייבת להיות שם.
את באמת מיוחדת.
מאחלת לך הרבה הצלחה.
מחילה אם הייתי בוטה.
אפשר לנסח אחרת
התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.
מספיק קשה לה עכשיו עם הסיטואציה.
היא לא צריכה שיסבירו לה למה לכעוס על בעלה. את זה היא כבר מבינה בעצמה.
למה את חושבת שזה עוזר שתוסיפי עוד מילים חריפות נגד בעלה? גם אם את מתנצלת שאת בוטה, בסוף את כותבת מילים חריפות, והשאלה הם זה באמת מוסיף פה משהו...
יש דקויות שזה עניין של סגנון, אבל לא ראיתי מילים מתלהמות שאינן ראויות מצד עצמן.
ולגבי זה שהיא ממילא כועסת עליו, תראי למשל מה אפונה כתבה,
כשמסתכלים עח כל הדינמיקה של הקשר
בעל- משפחה מורחבת,
הכף תמיד נטה לכיוון מסויים וזה כנראה לא סתם, ולכן גם הפעם לא בטוח ש"הכעס" בהודעה הפותחת, יחזיק מעצמו בקונפליקט בסופו של דבר.
ולכן דווקא נראה לי שיש מקום לתת תמונת מצב מבחוץ כדי לחזק את העמדה הנפשית ולא לוותר עליה כמו שבד"כ בסוף קורה.
(לגבי המונח עצמו של כעס מצד עצמו הוא שלילי, אבל כעס שמביא לידי בירור ואמת בסופו של דבר יכול להיות חיובי, כלומר התחושה הראשונית היא אמנם כעס, אבל אפשר להפוך את הכעס למנוע שמזיז את הגבינה בסופו של דבר)
לק"י
מצטטת: "מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.
יופי טופי שהוא איש מיוחד..."
אפשר היה לכתוב את זה בצורה אחרת.
אני לא מרגישה נעים לדון על התגובה הזו באופן ספציפי ככה בפומבי.
באופן עקרוני אני חושבת שכשמישהי כותבת על קושי מול בעלה - אפשר לשקף לה איך זה נראה מבחוץ (כמו שהרבה פה כתבו), אבל לא הייתי כותבת למישהי אחרת כמה אני כועסת על בעלה, כי בעיני זה לא מה שיועיל להם.
בכל מקרה, נראה לי אפשר נעצור את הדיון פה.
גם את ההסתייגות וגם את עצירת הדיון
וגם @יעל מהדרום
לק"י
ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.
שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.
אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.
שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....
לאן שעושה לו טוב.
או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.
האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,
וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.
ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.
ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.
המשפחה שלו
לא האיש לאישה
ולא האישה לאיש
אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר
אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר
אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך
נקודה שכדאי להתעכב עליה -
נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו
ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.
אם הוא אומר שיהיה לו קשה -
או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -
את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.
קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -
בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.
ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...
שימי לב לרגע לפני
שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -
איך את מרגישה?
יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,
יש שם משהו קשה ולא נעים
משהו שאת לא רוצה לפגוש
ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.
מציעה לך לחפש את הרגע הזה
לתת לו להיות, לא לברוח
לשהות בו
להתבונן מה יש בפנים
לתת לרגש הזה להציף אותך
לזהות אותו בשם
לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו
להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).
כדאי לעשות את זה בכתב...
באופן כללי לתגובות כאן, וספציפית גם לתגובה הזו.
תנסי לעשות את ההפרדה בין הקושי שלו, לבין האחריות שלך למצוא פתרון.
או בין הקושי לבין תחושת האשמה שזה מעלה בך.
ברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אנחנו לא אחראים על השמחה או האושר של בני הזוג שלנו.
וכמובן שנרצה לא לעשות דברים שייפגעו בהם או יגרמו להם אי נוחות, אבל זה עדיין לא הופך את זה לאחריות שלנו.
לי בהתחלה היה קשה עם המשפחה של בעלי
זה מאוד העציב אותו והוא ניסה לחשוב איך לגרום לי להרגיש יותר בנוח
אבל בסוף בסוף, השינוי הגיע מעבודה שעשיתי עם עצמי, מאחריות שלי על המצב.
ואת יודעת מה, אפילו אם לא היה שינוי, זה גם בסדר. ואפילו אם אני לא תמיד מרגישה בנוח, זה גם בסדר. זה מספיק חשוב בשביל להשקיע בזה. לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח בכל סיטואציה. החיים לא מושלמים.
אז אותו דבר כאן, בהנחה שאין משהו חריג שעומד מאחורי חוסר הרצון של בעלך להגיע לשבת, זה לא נורא. באמת. זה לא נורא שתהיה לו שבת פחות כיפית.
זה לא נורא, וזה בוודאי לא אחריות שלך. בטח אחרי כל הוויתורים שלך.
לא תמיד הכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים, לא תמיד לבן הזוג תמיד הכי נוח ונעים. אנחנו נעשה מה שאפשר בשביל שיהיה טוב, אבל אם זה לא אפשרי - זו לא אחריות שלנו ולא אשמתנו.
ואני כן אגיד אופן כללי, אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור בין בעלך לבין המשפחה שלך, אבל לצד זה שאת מוותרת לו כדי שמרגיש בנוח, חשוב ממש לחשוב איפה הגבול כדי שלא תוותרי על עצמך ועל המשפחה שלך.
קשר עם משפחה זה דבר חשוב, מכל מיני בחינות.
זה יכול להיות עוגן בזמנים מאתגרים, זו שייכות, זה כיבוד הורים (וסבתות) ועוד הרבה דברים.
כדאי לשים לב שבשביל הנוחות שלו, את לא מוותרת לגמרי גם על כל מה שהמשפחה בשבילך.
והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.
שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.
אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.
אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.
אבל חשוב לי להדגיש-
זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו
זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת
ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו
לדעתי תעצרו את זה עכשיו!
הוא לא סובל ואת לא סובלת
שניכם מתמודדים יחד
ומנסים לגשר על הפערים
לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו
גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.
גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם
התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך
לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב
בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.
בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך
(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)
בהצלחה
מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻
זה ממש מעורר השראה
לגבי השאלה וואלה האמת שלדעתי את לא צריכה שוב לוותר.
זה לא נשמע שהוא סובל שם כי מישהו פוגע בו כי ממש רע לו אלא כי הוא פחות מוצא את עצמו שם ופחות יהיה לו מה לעשות ואולי יהיה לו קצת משעמם.
ולדעתי זה ממש בסדר והוא ממש יכול להתמודד עם זה שבת אחת.
כמות הפעמים שאני עשיתי דברים כאלה בשביל בעלי והוא עשה דברים כאלה בשבילי היא לא יכולה להיספר כמעט... וזה חלק מהדברים שעושים בשביל הזוגיות ודווקא לדעתי פה את ממש לא צריכה לוותר והוא יכול להסתדר שבת אחת והכל טוב...
ב"ה שיש עדיין את האפשרות לעשות ככה שבת מורחבת איתה.
זה מביא המון נחת לראות את הצאצאים יחד, שמחים ונהנים אחד עם השני. וגם כיבוד הורי-הןרים וגם סבתות לא חיות לנצח.
וזה גם פעם בכמה שנים, מניחה שבין לבין זה מפגשים קצרים יותר. אפשר להתמודד. לא חייב להנות (בעלך), אבל ברור שלא למנוע ממך.
תלכי! אפילו בלעדיו.
ואם הוא בא תעשו סימן. נניח שהוא נוגע לך בברך כשהוא רוצה ללכת.
(אצלנו היה קושי ממש של סבתא והאיש שלי. לא היה לו כיף, אבל היינו מגיעים אליה לקצת גם רק שנינו, גם לו היה חשוב לכבד אותה).
שני הצדדים מובנים
הוא לא רוצה להיות שבת שלמה במקום שלא נוח לו
ואת לא רוצה להפסיד בגללו
אממה את לא חייבת להפסיד כי את יכולה לנסוע לבד
זה אמנם פחות נעים
אבל גם אם הוא יגיע
לו יהיה פחות נעים
אני תמיד נוטה לתת לאנשים לבחור ולא לכפות
אז הייתי מעדיפה לנסוע לבד
(יש נטיה לחשוב שבזוגיות הפתרונות מגיעים מויתורים
בעיניי רוב הפתרונות מגיעים מהבנת המצב של שני הצדדים ובחירת הפתרון המתאים ביותר)
בשבילך
לא יקרה לו כלום
חי ושלם ובריא
שבת כזו להפסיד?? פעם בכמה שנים?
שיתגבר על החששות
לא הייתי מכילה את זה
שהמחשבה שלך:
"תמיד אני מוותרת והולכת לצד שלו, שפעם אחת הוא יוותר"
זה לא עובד ככה.
אנשים הולכים אחרי ההרגל.
אם אין לו מספיק חיכוך עם המשפחה שלך, ההקרבה שלו להיות איתם יותר גדולה למעשה, כי זה לצאת יותר מאיזור הנוחות שלו.
אז שחררי את המאזניים,
הן לא שוות, ובדיוק בגלל זה קשה מאוד לאזן אותם.
עכשיו נסתכל רק על השבת הזאת בלי כל הרקע.
יש לך הזדמנות פז לפגוש את המשפחה שלך אבל את חוששת שבעלך לא ימצא את עצמו שם.
האם הוא לא אדם מבוגר מספיק בשביל להתמודד עם שבתות "שהוא לא מוצא את עצמו"
ובכלל, מה זה אומר לא מוצא את עצמו?
תפרקו את החשש:
חושש שלא יהיה לו עם מי לדבר?
חושש שהילדים שלכם יתחרפנו?
בעיות צניעות?
בעיות פרטיות?
כשרות?
קדושת שבת?
לכל בעיה אפשר למצוא מענה, אבל חשוב להבין שהוא ילד גדול ויכול להתמודד.
לדוגמה,
מה היה עושה אם היה צריך להתפנות על ילד לבי"ח חילוני לגמרי בשבת?
מה היה עושה אם היה נתקע בחו"ל?
מה היה עושה בצבא עם חבר'ה שהוא "לא מוצא את עצמו"?
אנשים מצאו את עצמם גם בתוך המנהרות של עזה..
כלומר, אין דבר כזה שאדם מבוגר "לא מוצא את עצמו"
עם הכל אפשר להתמודד. צריך רק להבין למה מראש להיכנס לזה- ופה את זאת שצריכה לעמוד מול המראה ולפתח שריר ולעמוד על שלך.
(אם ההכנות מלחיצות אותו כדאי לעשות זאת בצנעה)
טיפים פרקטיים:
לברר מראש על בית כנסת בסגנון שלו בקרבת מקום
אם יש בעיות כשרות, לקחת על עצמך לבשל/ לקנות את האוכל העיקרי שאפשר לשבוע ממנו
להביא הרבה נשנושים לחדר: קרקרים, עוגיות, פירות, פיצוחים..
לדאוג לתעסוקות: ספרי קריאה, משחקים, עלוני שבת וכד'
אם יש חוסר פרטיות קיצוני כדאי לבדוק דירת אירוח באיזור.
אם יש בעיות צניעות: אפשר להפריד בין הארוחות לבין הזמן החברתי.
כלומר ברכת המזון אחרי האוכל העיקרי. ואח"כ מוציאים עוגות ופיצוחים ועושים פעילויות חברתיות, ובזמן הזה לא כולם חייבים להיות נוכחים.
אם יש הרבה חילול שבת (טלפונים של המשתתפים, טלויזיה וכו') אז לבקש מראש ואפילו להציע לכתוב כללים חברתיים לשבת.
חוץ משמירת שבת, יש ערך גדול מאוד בשבת משפחתית נטולת טכנולוגיה..
אם עושים כללים, תכניסו רשימת תפקידים לשבת ותכניסו גם דברים מצחיקים כדי להקליל.
אם כלום לא עוזר, בכנות, הייתי נוסעת בלעדיו. לא הייתי מוותרת על ההזדמנות שהילדים שלי יפגשו את המשפחה שלי, וגם בשבילי, מותר מדי פעם להעדיף את טובתי האישית, ומי שלא מצליח להשתלב בתוכנית, לא חייב להצטרף. זה לא שאת עושה את זה בתדירות גבוהה, הכל טוב.
סביר להניח שגם לי היה מאוד קשה לזרום לשבת כזו, מטעמים אחרים אבל בכל זאת.
אני מציעה שתתפצלו והאמת והשלום אהבו
שייסע להורים שלו או משהו. לא הייתי רוצה שבעלי יפסיד בגללי וזה פתרון שהייתי מציעה
בעומק הדברים אני מניחה שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ויירתם למה שחשוב לך וכדאי לדבר על זה. אבל בפרקטיקה - לבחור את המלחמות
החלטות טובות יקרה❤️
שאם זה מאד חשוב לך. תדברו על זה.
מצידך תגידי שאת לא רוצה לוותר על ההזדמנות, במיוחד שאין הרבה כאלה כמעט
ואתם תעשו יחד מה שאפשר שירגיש בנח, או שלפחות לא יסבול. תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולהתכונן כבר עכשיו.
זוגיות זה שניים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר...
קודם כל אמירה כלפיי עצמך- הייתי מעדיפה שבעלי ייהנה ויבוא איתי בשמחה, אבל לאור המצב אני מבינה שהןא יצטרך להקריב מהנוחות שלו. אני מאמינה בו שהוא יוכל להסתדר.
וגם כלפיו- להגיד לו שמבחינתך אתם זוג, ושאת מצפה ממנו להזיז הצידה את התחושות השליליות, ולבוא למענך.
שאת רוצה שהוא ייהנה, אבל לא יכולה להבטיח לו את זה.
אני חושבת שזה יפה מאוד שאת מרגישה אותו ומתחשבת בו,
אבל תחשבי מה יקרה אם באמת לא תסעו.
את מאוד תעלבי ותכעסי, והאמת שבצדק.
כי בצדק את אומרת- זוגיות זה מקום שבו אני מוכן לספוג דברים על מנת שלבן הזוג שלי יהיה טוב.
וזה צריך להיות הדדי, כי אם זה לא הדדי, יש תחושה קשה של פגיעה, של אכזבה, ושל חוסר יחד.
בקיצור, לא ללכת זו אופציה שיכולה להשאיר חותם שלילי על חייכם הזוגיים, ולא כדאי
בצוות חינוכי של מעון
במורים
בגננות
ברופאים
באחיות
מטפלים רגשיים
אנשי טיפול וכו וכו
אולי רק אני נתקלת בזה?
כבר רגילה לתשובה של כרגע אין לנו, המתנה של שנה.
נגיד מורים, מטפלות אני מבינה, אבל רופאים? למה חסר תמיד?
סתם תוהה לעצמי אם לפני 40-50 שנה הייתה פחות ילודה, ולכן עכשיו פחות עובדים.
כן יודעת שבעקבות המלחמה הרבה ירדו לחו"ל (בעיקר רופאים), אבל עד כדי כך?
למדה שנים ועשתה התמחות במגזר הציבורי
רק כדי לעבוד פרטי ולהרוויח
ואז היא גלתה שזה לא כזה משתלם וגם משעמם
נכון שהיום אנשים מעיזים יותר
וזה טוב
אבל הרבה חולמים חלומות שגדולים עליהם/ לא מציאותיים
מאשר מממשים את עצמם
(לידה שמינית, קיסרי רביעי)
ורק בחמשת הימים של האשפוז.
זה מה שהרופאה שלי (פרטית ומקצועית) אמרה לי לעשות.
בלידה השישית (קיסרי שני) רצו שאקח קלקסן (צוות בית החולים) וסירבתי.
**אין בדבריי התוויה רפואית, רק מספרת מה אני עשיתי.**
לק"י
ונראה לי שהאחות אמרה לי שמקסימום נתחיל ונראה. אז הבנתי שאין חובה לסיים.
אולי תתייעצי עם רופא הנשים שלך בקופ"ח?
לק"י
לא סגורה על כמה זה נצרך בכל מצב.
אבל העדפתי לקחת וזהו.
(אבל הייתי מאושפזת 5 ימים. אז רק זריקה אחת הזרקתי לעצמי. ודוקא אז נראה לי שלא כאב כמעט. בבית חולים חלק כאבו וחלק לא).
לק"י
לפעמים כאב לי ולפעמים לא.
אתמול מישהי שאלה אותי כמה ילדים יש לי ובני כמה הם
עניתי, ואזזז
נוו מה עם עוד אחד?
בת כמה את? זה בדיוק הזמן!
אני: זמן למה..? 🧐 את תסחבי ותגדלי אותו?
אין לי כח, אמרתי לה. א-י-ן ל-י כ-ח🤷
מסתבר שזה סותם פיות אחלה.
עוד קצת חפירה והייתי מורידה עליה טיל
מכירות את זה שאתן אומרות - היום אבשל רק את זה לשבת ואז מגזימות?
אז היום בישלתי "רק את זה" והכנסתי את הכירות למדיח
אין איך לבשל עוד!
ממליצה בחום
איזה קשה זה ההסתכלות העקומה..
זוג לא מביא עוד ילד או כי היא לא יכול
או כי הוא לא רוצה
ושניהם סיטואציות מוצדקות לחלוטין, אז מה העניין לשאול??
מה זה משנה אם זה על רקע זוגיות, פוריות או נפשי או כלכלי או דתי או וואטבר.
צאו לאנשים מהרחם! אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל החלטות בכוחות עצמם.
ולגבי השאלות, זה כאילו סשן שאלות ידוע מראש.
אולי כדאי לנסח את התשובה באופן שיסתום את השאלה הבאה..
בעלי נגיד אומר ואני מוכן לנכדים חח (למרות שהבכור רק בן 14)
אז נגיד אפשר לומר זה בדיוק הזמן לנוח/ לבלות/ לדאוג לעצמי או משהו כזה..
צודקת
בדרכ אני משיבה שלא להיכנס לי לרחם/ מה זה עניינך כי יש כאלה שכבר אוכלות לי תראש
הפעם זו מישהי שאני לא ממש מכירה וזה היה בפורום של עוד אנשים...
מוכן לנכדים זה טוב🤣
שהתגובה הכי טובה לאנשים טפשים/ חסרי מודעות זו שתיקה מביכה
אני פשוט לא עונה
מקסימום מהמהמת
והשיחה מתמוססת
(וכנראה לא תחזור שוב כי זה היה מביך עבורם)
מאמצת חח
איך לא חשבנו על זה קודם... שאפשר פשוט לשתוק
מ @אם מאושרת שכלכך חסרה כאן בפורום...
היא כתבה פעם אחת שצוות רפואי ממש חפר לה על הצעה לא רלוונטית אז היאמפשןט החליטה לא לענות והסתכל עליהם בעיני עגל.. מקסימום לחייך... אמרה שמאוד יעיל, הם לא חוזרים.. רעיון דומה של להביך את המביך
ולי זה עוזר ההבנה הזאת שלא חייבים לענות.. לפעמים גם כשאנחנו בטוח צודקים אין דרך להסביר את זה במענה לשון ושתיקה זו תשובה מאוד חזקה..
לק"י
אם אני רוצה ולא הולך, אז מה את מציעה שנעשה?
ואם אני לא רוצה/ לא יכולה- אז השאלה שלך לא תגרום לי ללכת על זה.
ושמעתי את ההמלצות להביא עוד ילד אחרי הלידה הראשונה.
נשים משום מה מרגישות חופשי להגיב ולהעיר לכל הכיוונים
למרות שהן נשים ואמורות איכשהו להבין כמה שזה לא שייך!!
היי, התינוק שלי בן שנה וחצי. תינוק מקסים, חכם ופעיל.
לפעמים, כשהוא מתעורר באמצע הלילה ולא מקבל את מה שהוא רוצה/ לא ניגשים אליו אחרי שתי דקות הוא מתחיל לצרוח כמו בהתקף. ושום דבר לא עוזר. גם לא הבקבוק שזה מה שהוא רצה..
אנחנו מנסים לצאת איתו החוצה, להראות לו דברים מעניינים, להשכיב אותו עלינו, להביא לו משחקים ושום דבר לא עוזר. מה שקורה בסוף שהוא נרדם מעייפות מתוך צרחות.
זה לא קורה הרבה, בערך אחת לשבועיים / שלוש, אז לא ייחסתי לזה חשיבות.
לאחרונה הוא התחיל לעשות את זה באמצע היום, בסיטואציה אחת לפני כשהלך לישון (היה עייף והיינו בבית לא שלנו) ניסיתי להשכיב אותו בעגלה והוא פשוט צרח כמו משוגע למעלה משעה וחצי.. בסוף אחרי חודש שגמלתי אותו מהנקה ולא ינק בכלל הבאתי לו לינוק וזה מה שהרגיע אותו
בפעם השניה קם פשוט עייף בבוקר והתחיל את הצרחות האלה פשוט מתוך עייפות נראלי, אבל שום דבר לא הרגיע אותו. הפעם זה היה קצר יותר "רק" ארבעים וחמש דקות אבל זה היה נורא (המסך הרגיע אותו בסוף)
אז רוצה לשאול איך אפשר להגדיר את זה? האם זה נקרא התקפות זעם?
ובעיקר האם יש לתינוק שליטה על זה ואיך נכון להגיב. בגיל גדול יותר הייתי נותנת לו להירגע לבד כדי לא ללמד אותו שהוא "מרוויח" מזה. אבל לא יותר מה אפשרי בגיל שלו.
יותר כמו ילד שצריך משהו וצועק עד שיתנו לו. הגיוני לגמרי בגילו.
כשאת כותבת לא ניגשים אליו או לא מקבל מה שהוא רוצה הכוונה שזה לא קורה מספיק מהר לטעמו (נגיד הוא רעב והאוכל לא מגיע מיידית כשהתעורר) או בכללי (נגיד שהוא רעב אבל את לא רוצה שיאכל בלילה אז לא מביאה לו)? כי זה פער די משמעותי, אם זה סתם לא מספיק מהר אז בדכ הם נרגעים כשמקבלים מה שהם צריכים, אם הוא ממשיך לצרוח יכול להיות שרצה משהו אחר, או שפשוט התעורר מחלום רע והיה צריך חיבוק. אם באופן כללי לא רציתם לתת לו אז הגיוני שיצרח כמו שאת מתארת. הוא קטן ועדיין עם צורך בכל מיני דברים גם בלילה.
לא הבנתי מה הכוונה שלא יחשוב שהוא מרוויח משהו מהבכי, זו הדרך שלו לדבר.. זה כמו לא לתת לילד אוכל כשהוא מבקש כדי שלא יחשוב שהוא מרוויח מהבקשה. אמנם הוא עושה את זה בצורה קצת מטריפה אבל זו פשוט הדרך שלו לתקשר..
אגב זה גם די הגיל שמתחילים טנטרומים שזה מה שאת מתארת אבל כי משהו לא קורה כמו שהם רוצים. אבל בגלל שאת מתארת שזה רק סביב שינה אז נשמע שבעיקר יש לו צרכים סביב השינה שכדאי להבין מה הם וזה יעזור
אז אני מזכירה ששברתי את הרגל לפני חודשיים, בשבועיים האחרונים מותר לי לדרוך (עם מגף דריכה) וברוך ה' בשבוע האחרון כבר לא כואב כשדורכת
אממה
בעלי אחראי על פיזורים ואיסופים של הילדות מים הסתם
ובשבוע האחרון כל יום בבוקר עושה לי סרט, תלכי את, תקחי לפחות את הקטנה, היום ממש עשה לי מצפונים
עכשיו הגן של הקטנה קרוב מאוד, תגידו מאתיים מטר מהבית, אבל עם מדרגות
ושל הגדולה זה איזה שבע דקות ברגל אבל גם יש מדרגות
וגם הוא אומר לי פסדר קחי את הרכב
אבל חוקית אסור לי לנהוג עם המגף (נהגתי כשלא היתה לי ברירה נגיד לראיון עבודה שאין מי שיסיע אבל משתדלת שלא כי לא באלי קנס)
אני לא מוכנה
גם מרגיש לי לא ממש אחראי לא יודעת פתאום חס וחלילה קורה משו אני לא יכולה נגיד להרים את שתיהן, או לרוץ לאחת אם רצה לכביש או ווטאבר
והוא מרגיש שאני כאילו 'מורחת' את התירוץ שלי כי בבית יאמר לזכותי שאני כן עושה כבר הכל
לא יודעת מבאס אותי
מה אומרות?…
לק"י
באותה מידה שאת לוקחת תמיד, גם הוא יכול.
אולי תציעי לו להתחלק- קחי את מי שקרובה. וככה אולי הוא ירגיש שהוא לא לבד בזה. וגם לך זה יהיה בסדר
המצב הגבולי הזה יכול לגרום לתנודות, כי זה לא שממש אסור, אבל גם לא שממש מותר.
מכיוון שכם הוא כבר אחרי תקופה ארוכה שהוא סוחב את האלונקה,
העצה שלי- תהיה חכמה, אל תהיי צודקת.
כלומר את צודקת, עקרונית הוא עדיין אמור לתמוך בתהליכים כמו לפני כן כדי להבטיח החלמה מלאה לרגל.
אבל שחררי את זה.
הוא מרגיש פראייר או שכבא מיצה?
תשאלי אותו (או שאת יודעת) מה הנקודות שהכי קשה לו, ותעבירי למיקור חוץ.
עוד קצת ואתם חוזרים לשגרה, חבל חבל חבל
לצבור משקעים בזוגיות בגלל תקופה כ"כ קצרה.
הכי חשוב לגלות אמפטיה אמיתית כלפי התחושות שלו,
זה באמת מבאס שגם אחרי חודשיים הוא עוד צריך להמשיך לתת פול טיים כשהפתרון נראה ממש בהישג יד (אבל מה לעשות שהוא לא בהישג יד.. אבל זה נראה שכמעט כמעט כן, וזה מבאססס)
חשוב להביע הערכה כלפי מה שעשה ועוד עושה,
לנסות לחפש איפה את יכולה להקל עליו בתוך הבית (נניח לשבת על שרפרף בזמן שאת מקלחת את הילדות)
שיראה שמשהו מתחיל לזוז..
לגבי איסופים ופיזורים, אם הגן כ"כ קרוב אולי אפשר למצוא הורה שמוכן להסיע את הילדות או לאסוף ברגל.
תחכי להם למטה,
או אולי אפילו אל תרדי במדרגות אלא תבקשי מהורה מזדמן להוציא/ להכניס את הילדה מהמדרגות ועד הגן עצמו.
בטוחה שתמצאי פתרון לטובת כל הצדדים,
ותשמרי על עצמך. הרגל צריכה להחלים כמו שצריך
בהצלחה ורפואה שלמה!!
התחלנו לדבר
מפה לשם הזכרתי שיומיים אלרי הלידה שטפתי כלים
תגובתו:
מה הבעיה בזה? למה שלא תשטפי כלים?
אין לי עם מה לעבוד אפילו אחרי תגובה כזו
די נו
מה נדפק איתו
אין לי כוח לפרט אץ כל הדיון אבל פשוט לא באלי להמשיך את השיח הזה
לפני כמה שנים, בעלי היה עם גבס לתקופה.
לא היה יכול לעשות כלום בבית
רמת המתח שזה הכניס לזוגיות שלנו, הייתה נוראית
ברמה שזה כמעט פירק אותנו
אני טורטרתי ללא הפסקה
טיפלתי בילדים קטנטנים, כולל ניקיונות לפסח ועבודה
כולל לדאוג לו
הוא מצידו, היה בבית כל הזמן אבל לא יכל לעשות כמעט כלום ולעזור לי
זה סיר לחץ מבעבע
ממש ניסיתי לעזור לו ולהבין אותו
אבל בפועל כנראה שכמעט לא הבנתי כלום
וכל הכוונות לטובה שלי יצאו הפוך
ובאמת באמת עמדנו על פסע מעוד רגע הבית שלנו מתפרק
בסוף הגבס ירד
עשיתי עבודה עם עצמי בכל מיני מישורים
גם הוא
והיום ב"ה אנחנו שמחים ומאושרים
למה אני כותבת את זה?
קודם כל, כי גם אתם על הקצה.
לא משנה אם המקרה שלכם והזוגיות שלכם היא לא כמו שלנו.
בן זוג שנפצע וכל העומס עובר לבן הזוג השני, זה ממש ממש מאתגר.
גם אם את מנסה כמה שיותר עכשיו
אני בטוחה שהוא עבר / עובר תקופה לא פשוטה
וברגע הזה, זה לא הזמן לוויכוחים עקרוניים.
וגם לא לשאלה מי צודק
כי את האמת?
שניכם צודקים
אבל אתם לא צריכים צדק
אתם צריכים (כל אחד מכם), שהשני יראה אותו ויכיר בקושי שלו.
עזבי ויכוחים עקרוניים
הוא בעצם בא ואומר שכבר קשה לו מידי. הוא לא יכול.
הוא אומר את זה בצורה לא נחמדה אולי, לא נעימה.
אבל זה המסר.
תנסי קודם כל להקשיב למסר.
אחר כך אפשר לחשוב פרקטית מה עושים כדי שגם את תשמרי על עצמך.
אבל אני חושבת שמה שחשוב כאן זה היכולת לראות אחד את הקושי של השני
וכן, ברגעי קצה, זה קשה מאוד
אבל אם לומדים, זו מתמה
רוצים לפתור קונפליקט
זה לא עוזר שכל אחד יציג ויראה את הצד של עצמו
אלא חייבים לראות ולהבין את הצד של האחר
הוא רואה שהלכת ונהגת לראיון
אז הוא מצפה שתעזרי לו עם הפיזורים
הוא רואה שאת שוטפת כלים אחרי לידה (לא רואה שום סיבה בעולם לעשות את זה גם שבוע אחרי לידה)
אז הוא מבין שאת יכולה לתפקד יומיים אחרי לידה
המחשבות שלו די הגיוניות בהתחשב בהתנהלות שלך
אם את רוצה שינוי כדאי לך להתחיל בהתנהלות שונה שלך
או לחילופין להבין שהמחשבה שלו הגיונית וצריך להתחשב גם בה
אם ראיון חשוב, למה הצורך שלו לא?
פשוט לא להיות גיבורה!
תחשבי שבעלך, כמה שהוא בעלך, מסתכל עלייך מבחוץ בסהכ. לא להרבה יש את היכולת להבין בכמה מאמץ זה כרוך או שזה לא מובן מאליו או שזה היה דחוף והגן והצורך שלו לא
(בעיניי אגב, היה עדיף לנסוע במונית כי זה מסוכן)
עזבי עכשיו את המשכב לידה חבל לריב על זה אם לא רלוונטי עכשיו..
בפעם הבאה בע"ה תתני לו לקרוא על משכב לידה, יותר קל להם להבין שמישהו איר מסביר
לגבי הגבס תשבו רגע תדברו מסודר ותחליטו איך לחלק ביניכם... חבל שנשאר ככה תת קרקעי ועושה לכם הרבה מתח...
ומבינה ממש ממש את התסכול שלך!!!!!♡♡♡
חיבוק!!
