מרגישה דומה..

אז חיבוק

חושבת שהמטרה היא לחזק אחד את השני. כל אחד ואיך שהוא יכול לעזור.

אני משתפת את בעלי ביומיום. והיומיום גם כולל קשיים

אני לא נשברת מולו במצב שזה יטריד אותו

אבל כן מתלוננת

כן מקטרת

מהיכרות שלי איתו ועם הזוגיות שלנו- לנו זה טוב

את צריכה את זה בשביל עצמך

סופו של דבר, כמו שאמרת, ב"ה הם בטוב

מקבלים הרבה עידודים וחיזוקים וכל המדינה דואגת להם ועומדת מאחוריהם

התפקיד שלך עכשיו הוא להיות חזקה בשבילך כדי שיהיה לך כח להיות עם הילדים ולשמוח בשבילך, וגם כדי שהמרמור לא ייצא עליו.כי זה קשור בעקיפין לזה שהוא לא נמצא ויותר עמוס, אבל אף אחד לא בחר בזה.

מנקודת המבט שלי.

ממש ממש מבינה את הקושי

זה באמת לא פשוט ומתסכל!

אני גם מרגישה שאני צריכה להיות חזקה ולשדר חוזק.

בעלי היה מהראשונים שהגיעו לעוטף בשמחת תורה, והוא ראה דברים לא פשוטים.

אבל אחד הדברים שבפירוש עוזרים לו, זה שהוא לא צריך לדאוג לנו. שאני משדרת שאני זו שדואגת לילדים ולבית. וזו לא הדאגה שלו הפעם.

זה לא שאני מציגה תמונה ורודה שהכל טוב, אבל גם השיתוף בקושי הוא מתוך חוזק.

וזה חשוב לי כי זה אחד מהדברים שנותנים לו כוח להמשיך. ואני רוצה שהוא יהיה פנוי לעשות את המשימה שלו הכי טוב שהוא יכול, בשביל כולנו.

אז כל עוד אני יכולה, אני מנסה להוריד לו את הדאגה לנו.

ובגלל שזו המטרה, אז מבחינתי אין הבדל כל כך בין חייל שכבר עשה משימות, לבין חייל שמחכה לבצע משימות. אנחנו רוצים שהם יהיו ממוקדים במשימות שלהם ושיהיה להם גם כוח נפשי לבצע אותם הכי טוב שאפשר.

אז מבחינתי ההשתדלות הזו שלי, היא לגמרי ההתגייסות שלי למלחמה הזו.

ואני לא אומרת שקל, ואני לא מנסה להציג תמונה מושלמת שהכל הולך בקלות. אבל משתדלת את ההתפרקות במקרה הזה, לעשות מול אנשים אחרים. ואותו לשתף בצורה מתוך כוח

ואת יכולה לעבור עם הילדים למרכז הארץ, זו התשובה הראשונה שעולה בראשי...

זה לא יהיה נעים או נוח. זה יהיה עם עוד אנשים. אבל את יכולה להגן על החיים שלך. הסיבה השנייה היא שהוא מתאמן וצריך ראש נקי מהדאגות בבית כדי להיות מרוכז

ולבכות לו עלול לסכן אותו...

אם מה שכתבתי לא עוזר לך אז סליחה. רק מנסה לעזור.

חיבוק בכל מקרה.

זה מפחיד

כל הרעיון של הטרור היה שנפחד לישון

שנפחד לנסוע

מיום ליום השואה שהייתה יוצאת לתקשורת

והקושי של העורף באמת גדול.

יותר משהם רצו לרצוח היה חשוב להם להפיל את המורל.

אני אישית גם מפחדת.

אבל מנסה לשדר חוסן בשביל הילדים

לא יכולה לברוח לשומקום

לא מהקריאות אמא אמא

ולא מהתובענות שבה רוצים וצריכים אותי כל הזמן

לא יכולה לצאת מהבית חמש דקות לנשום לבד

כרגע חנוק לי ממש ממש

לק"י

לי כנראה יש יותר אוויר מאשר לך, ובכל זאת מאתגר לי.

כשאנחנו נלחמים על העתיד כאן בחזית,
אתן שם, משכיבות את העתיד לישון.
כשאנחנו משפצרים ומסדרים את הברכית, 
אתן מדגדגות אותה, מוציאות לו לשון.

כשאנחנו אוכלים מנות קרב ומלא פינוקים,
הם אוכלים לכן את הראש בצורה שיטתית.
כשאנחנו מתאמים וסט ואת הנשק מנקים,
אתן מפנקות בחביתה, ירקות ושוקולית.

כשאנחנו ישנים בשטח ובוהים בשמיים,
אתן שוכבות ערות, מוקפות ראשים קטנטנים ומחשבות.
כשאנחנו עומדים מול מפלצות על שתיים,
אתן מספרות להן על עולם של פיות, אבירים ובובות.

כשאנחנו מקבלים פקודות גדולות, 
אתן מגשימות חלומות קטנים.
כשאנחנו משחירים רצועות וחובשים יבלות,
אתן מצנזרות להם זוועות בעיתונים.

כשאנחנו שוכבים במארב ומחפשים תנועות חשודות, 
אתן מנגבות דמעה מלחי רכה, שמות פלסטר על פצע דמיוני.
אנחנו כאן רוצים לשלוח לכן נשיקות ואינסוף תודות,
לומר לכולכן באופן אישי "את הגיבורה, לא אני".

לנו אולי יש מדים, אבל אתן הלוחמות בחזית,
של שמירת השגרה והשפיות של ילדינו המתוקים.
סליחה שיצאנו ככה מהר, השארנו כלים ופח בלי שקית,
אוהבים, מעריצים, ובעיקר בעיקר, כאן מרחוק מחבקים.

תודה לכן נשותינו האמיצות, אריות ממין נקבה,
על השקט שאתן נותנות לנו ועל אורך הנשימה.
לחבק לא מתאפשר, אז שולחים מרחוק ים  אהבה,
נתראה בקרוב, מבטיחים, אחרי המלחמה.

כתב לאשתו:
בנימין קרפלס - בית אל

עונה גם בתור אשת בעל שבצבא.

בעלי סיפר לי על חייל אצלו שבור שסיפר לו כשהוא מדבר עם אישתו היא כל הזמן רק בוכה והוא לא יודע מה לעשות, בסופו של דבר החייל נשבר וקיבל פטור מהמילואים.

כשאין גיבוי וחיזוק מהבית אז יותר קשה לראות את המטרה ולעבור את הקשיים ( נכון, יש גם הרבה כיף ועידוד אבל העידוד האמיתי הוא מהבית)

אז ברור שאפשר לשתף את הבעל גם ברגעים קשים מאותו יום. אבל בסוף השיחה צריכה להיות עטופה במילים חמות, מחזקות. ולנסות בתקופה הזו למצוא מקורות כוח אחרים שהם לא רק הבעל- חברות, משפחה, שיעורי חיזוק וכו'.

בהצלחה רבה. כל מילת עידוד שלך לבעלך בוראת עולמות מוסיפה למערך המלחמתי.

לא נקטו בפעולה המבצעית. ואני כאן מג'נגלת כל היום בית- עבודה- ילדים כשהכל אפוף בתחושות דאגה אליו ואלינו, ומה יהיה...ואלו הזמנים שאני הכי הכי צריכה אותו קרוב! וכאן בסביבתי כמעט כל הבעלים לא גוייסו ואני מקנאה בנשים שלהם (וגם קצת שמחה בשבילן)

ואם להיות כנה אני כן שופכת את כל זה לבעלי. אמרתי לו שמבחינתי שיחזור כבר וזהו. ושאם שבת הבאה הוא נשאר זהו אני לא שורדת

אחר כך מחקתי אבל הוא כבר ראה

הוא גם נמצא בדרום והכל, אבל הוא זה שמחזק אותי... ממה שאני ראיתי הרבה חיילים עם מורל גבוה ברוך ה'...

איך הוא? הוא באמת זקוק לחיזוקים שלך? 

א. לא חייבעם להיות חזקים כל הזמן.

גם אני במצב דומה וא י לפעמים קצת חזקה ולפעמים נשברת לחלוטין. לחלוטין. ברמה שעוד רגע מתפרקת מבכי.

מבינה אשי אפשר לעבור את התקופה הזאת אחרת בלי לעבור גם וגם

ב. לא תריכה להיות חזקה בשבילו.אלא בשבילך

כדי לתפקד ולעבור את המצב ההזה.

וחלק אולי בשביל הילדים שצריכים אותך

ג. מה אשני עכשיו מממממש בעבודה פנימית מולו זה לא לפזול החוצה

לכל מי שהבעל להן לא מגוייס ( ( כל החברות שלי!רק אני לבד)

כל מי שיכולה לפחות להיות בבית שלה

או לפחות אצל ההורים שלה

יש רגעים שלא נעים לומר

אני מקנאה עד דמעות

אם בעלי היה איתי לא היה אכפת לי כלום כמעט

כולל ךהיות עם הילדים כל היום לבד

אבל מה שאני מנסה לחזק את עצמי

'אמנם הפעם זה נסיון קשה קשה קשה

הכי שהיה לי בחיים

אבל

מתישהו

זה יגמר

ומרגישה גם הכי גיבורה בעולם

כי זה קשה לי מכל הבחינות

מנסה למצוא דבורי אמונה להתחזק בהם

לפרגן לעצמי

לא לחשוב רדימה כמה שניתן

לא לשמוע זוועות

לכתוב

אומנות קצת

אני גם מרגישה שבעלי נצפה ממני להיות חזקה גם בשבילו

בשעה שאני על הקצה של הקצה

אני ממש מתוסכלת מזה ששום דבר לא קורה ובעצם כבר כמעט שבועיים הוא סתם שם ואני פה נאחזת בשיניים... ממש ממש מתסכל

אין לי עצות

מצב בטטה

אמנם לא רלוונטי בסבב הזה
אבל במילואים קודמים, לא במצבי חירום, שאין גם תמיכה קהילתית / ארץ ישראלית,
הרגשתי שהקורבן שאני מקריבה והמחיר שאני משלמת גדול מאד, אפילו לפעמים אני לא מצליחה לשאת אותו ונשברת.
ושזה בא על חשבוני- ולא על חשבון ללכת לקפה עם חברה אלא על חשבון צריכים בסיסיים שלי- פיזיים ונפשיים.
ושיש עזרה מהמשפחה ואפשר להסתדר אבל בסוף זה לישון לבד, לקום לבד, לארגן לבד, לתכנן לבד, להכיל את הילדים לבד ובד בבד לנהל בית וללכת לעבודה.
והרגשתי שזה מאד מאד קשה, יחד עם הדאגה לשלומו שמצטרפת כי המילואים היו במקום רגיש.

וכשכן שיתפתי אותו, בדמעות, ראיתי שזה עושה לו לא טוב.
והוא נסע בחושך הלילה בלילה להיות איתי בבית במקום לישון בבסיס למרות שביקשתי שלא יסע בלילה כי זה מדאיג אותי.
אבל הוא כל כך דאג לי והגיע. הרגשתי מצפון שבמקום לחזק אותו אני גומרת לו לעוד דאגה.
שבמקום לעודד אני מחלישה.
מצד שני, מה איתי? כשזה היה זו הייתה תקופה שהייתי בתחילת הריון, עם קטנים בבית, עייפה כל הזמן, עם בחילות...
והרגשתי שהעזרה מהמשפחה המורחבת הייתה אבל לא הספיקה ביחס למה שהייתי צריכה באותה תקופה.
וגם לי יצא אז לטבול ולחזור לבית ריק. והיה ממש קשה.

אז רק מזדהה ואם יש לך תובנה מחזקת בנושא אשמח.

הם חייבים לשמור על מורל גבוה אז צחוקים ועל האש

אבל המתח הזה הורג גם אותם.

לדעתי את לא צריכה להיות חזקה בשבילו, אבל תנסי לא להיות חלשה לידו.

שימצא את מקורות החיזוק שלו במקומות אחרים.

השאלה היא לא הוא אלא את,

מותר לך להישבר, השאלה אם יש מי ומה שירים אותך.

לכולנו יהיו עליות וירידות. זה לא הולך להיות קל לאף אחת מאיתנו, השאלה איך נוכל לחזק ולהרים את מי שקשה לה.

אולי גם אנחנו ניפגש לעל האש

האמת שחסר לי מפגש פיזי ע"פ נשות מגוייסים.

אולי כדאי באמת ליזום את זה.

לארגן ערב לאימהות ולילדים. לילדים שיהיה הפעלות ולנו יהיה סטנדאפ ועל האש... 

אצלי אישית בעלי בסדר ולא כרגע במצב רוח קשה וחלש

כמובן ההמתנה מאתגרת גם אותו. אבל כנראה באופן אחר

אני ממש כל רגע על סף קריסה נפשית.

והוא לגמרי מי שמרים אותי ומחזק ומעודד

אז פשוט מרגישה שאין מצב מבחינתי לא לשתף

כי אין לי למי ואחרת אשתגע.

אבל בהחלט מסכימה איתך שזה תלוי סיטואציה

מי שנגיד אמור להכנס לעזה ממש וחייב כוחות נפש וגבורה עבור זה

וצריך הרבה רגישות וגבורה גם לאישה לתמוך בו גם למרות שקשה גם לה

ב. שוב הסכמתי ממש לגבי התמיכה אחת לשניה

מאוד חסר לי הלעבור את זה יחד

במיוחד כי אני לא בבית ובמקום זר

ויושבת בגן שעשועים וכל הנשים מדברות יחד משתפות..

ואני לבד פה ואף אחת לא שואלת או מתעניינת.

לא מאשימה..רק מבטאה חלק מהקושי

יש חברות שכנות שמתקשרות מדי פעם להתעניין וזה מתוק

אבל כולן עם הבעלים

וכרגע בחולשתי זה פשוט מוציא לי את הלב מהמקום מקנאה.. אני מרגישה בסיוט ..בעינוי לנפש ולא יכולה להכיל שכל החברות שלי עוברות את זה כל כך אחרת.

נכון שיש עוד מלא במצבי אבל משום מה ...ככה ה' סידר לי..

מי שכן נמצאת במקום עם חברות או משפחה אלוונטית

חושבת שלביחד יש המון המון המון כח . תנצלו את זה

תקראו קטע יפה שנכתב בדיוק עבור ההרגשה הזאת:

*לתקופת ההמתנה / הרב יהושע שפירא*

שלום וברכה לכל חיילינו האהובים, היקרים והגיבורים, ד' עמכם גיבורי החיל.

אנחנו נמצאים בתקופה במלחמה שיש לה נטייה למרוט את העצבים של כולם. ולא רק למרוט את העצבים, אלא גם להתחיל לעסוק בקיטורים. ולא רק לעסוק בקיטורים אלא גם לחפש אשמים - מי הוא זה שגרם את העיכוב ואת ההמתנה המחלישה והמתישה.

הדבר הזה הוא טעות חריפה, הוא עצת היצר ואינו מביא תועלת.

ההמתנה היא דבר שנלווה למלחמות באופן מאוד דומיננטי, מפני שיש הרבה מאוד שיקולים שהופכים פלוגה, חטיבה ואפילו אוגדה בשטח, לחייל אחד על פני לוח שחמט ענק, רב ממדי.

אנחנו צריכים לראות איך לנצל את ההמתנה באופן נכון, מרגיע, שמח, מאיר ככל האפשר, ולא להיכנע ליצר הרע של תסכולים והאשמות, במיוחד בשעה זו.

אני רוצה להציג היפותזה דמיונית כדי לבחון האם ההמתנה הזאת צודקת או לא: המוסד הישראלי עשה מבצע שהפעים את כל העולם בעומק שלו ובחשיבה מחוץ לקופסא, והביא את כל הארכיון של הגרעין האיראני פיזית מטהרן לירושלים. האם אחרי שמחת תורה המוסד נרדם, או התפטר? אולי הוא מכין לנו מבצע שכדאי לדחות עבורו את הכניסה הקרקעית? אולי כבר 80, 90 אחוז מוכן ונשאר רק עוד מעט, ולא כדאי להיכנס לפני סיום המבצע? אני לא יודע שום דבר בנושא, אני רק רוצה לצייר אפשרות אחת מיני רבות למה ההמתנה יכולה להיות משתלמת.

אני רוצה גם לומר, שהאלוף בריק, שהתריע במשך שנים רבות, וצפה יותר מכל אחד אחר בקול רם את האפשרויות הרעות שלפנינו, והיה הכי קרוב לספר על מה שקורה לנו היום, הוא טוען שלא נכון להיכנס לעזה. אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אבל אולי היום צריך לשקול את דבריו פעם שניה ושלישית.

אני מניח שאם נעשה חושבים ביחד, נמצא הרבה מאוד שאלות מהסוג הזה. ולכן, זה לא הזמן לכל החולשות שההמתנה מביאה, צריך למצוא דרך איך לנצל אותה לטובה. לדוגמא, ללימודים קצרים, כל שעה עוד כמה דקות של תורה כולם ביחד, אם אפשר יותר. אמירת תהילים בכל שעה ועשרה, ריקוד כל שעה ועשרים, לימוד נוסף מסוג אחר כל שעה וחצי, וכן על זו הדרך. למלא בעניינים קטנים, למי שקשה להתרכז בלימוד ארוך או פעילות ארוכה. בכך אפשר להתכונן נכון ובאופן שמרומם אותנו, במקום לחשוב שאנחנו יותר חכמים מכל העולם, ולהחליט שמה שעובר עלינו זה טעות, חולשה, רפיון או עוד פעם חסרון בהבנת המפה על ידי מישהו למעלה.

גם בשעת ההמתנה צריך לנהוג בגבורה ושמחה.

אני מברך אתכם ממעמקי לב שתזכו להמתנה מועילה, מרוממת, פנימית ואיכותית ככל הניתן.

ברכת ד' עליכם, חיזקו ואימצו וחזקו ואמצו,

יהושע

אחרי שקראתי את הקטע שהרב יהושע כתב,

חשבתי על כל מיני המתנות שהיו לי בחיים ואז חשבתי גם על המתנות שהיו לעמ"י.

כשגולת הכותרת הייתה ההמתנה למשה בהר סיני.

תחשבו איזה לחץ הופעל על אהרון הכהן כמה הוא היה צריך למשוך זמן עבור עם שלם שהןא פקעת עצבים.

אמאלה פתאום זה מקבל משמעות אחרת מבחינתי כמה המתנה היא קשה. אבל גם כשקשה ממש וגם כשאנחנו קפיץ דרוך, חייבים לשמור על הראש ולעשות דברים בהיגיון ולא בחיפזון.

ושיהיה זה כפרה שלנו על חטא העגל ובזכות ההמתנה ניגאל בגאולה שלמה!

אישה שחזקה בשביל האיש שלה זה היפוך תפקידים מסויים

והוא לא בריא לשניכם.

לא לנו כנשים, שבאמת זקוקות לבטחון ואיש להשען עליולא לו שמאבד במידה מסויימת את התפקיד שלו בשבילנו.

בעיני יש מקום להיות קשובה לצורך שלך בעוגן ובתמיכה שלו ולשתף אם את מתגעגעת או יורכב לך או את צריכה עידוד וחיזוק.

כשזה נעשה בצורה נכונה זה יחזק גם אותך שלא תרגישי שאת נושאת הכל לבד,

וגם אותו, כי המהות שלו כגבר, ממש כמו שהיא להיות לוחם ולצאת להגן על עם ישראל

היא להיות עוגן ותמיכה לאישה שלו, ולו בשיח והבנה והכלה❤️

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

ארגון ותיק ופעיל בתחום שאת מחפשת - עם עשרות פודקאסטים ומאמרים מצויינים

לדעתי הרבה יותר יעיל, ואם גם בעלך בקטע לטפל בעצמו, אז בכלל.

בסוף המון הקונפליקטים הזוגיים סובבים סביב פצעי ילדות אחד של השני שנפגשים. לכן לנו טיפול אישי עזר הרבה יותר.

בקשר לפודקאסטים יש של אסתר פרל ( באנגלית)

יש את הפודקאסט של פאולה וליאון ( לא יוצאים פרקים חדשים אבל יש שם אוסף של הקלטות טובות)

וכל פודקאסט של התפתחות אישית יעזור.

יש פודקאסט שנקרא מטהרת לעצמי- פודקאסט בכל נושאי הבית היהודי, זוגיות, נשיות, טהרה ומה לא…

אולי תמצאי שם תכנים גם בשבילך.

ובהצלחה רבה! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

לא לנקות🤭

דווקא קניתי פעם מגב מגנטי כזה לחלונות, אבל אפילו לא ניסיתי להשתמש בו...

אז אולי לכן אני לא רצה לנקות את החלונות🤭

(אבל האמת שהם רוב הזמן פתוחים, אני לא אוהבת חלונות סגורים...)

הוא ממש חמוד

לא ניקוי מושלם הוא קצת משאיר סימנים

אבל ממש אחלה

אין לי אותו אבל לחברה טובה שלי יש.. זה שהוא כמו 2 עיגולים כזה.

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

אני אשמח לתמונה