למה ה' לא חפץ במות הרשעים?
בדור המבול כשהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, אני מבינה למה שה' יצפה שנוח יחזיר אותם בתשובה, אבל למה שנוח יתפלל עליהם? לא יותר טוב שהם ימותו?
וגם בסדום... אברהם אבינו לא היה אמור לשמוח שלוט ימלט והרשעים ימותו?
יש להם עוד סיכוי?
מה הטעם להשאיר אותם בחיים ולקלקל את העולם?
@מבקש אמונה - אשמח לתגובתך על דברי..
פשוט כרגע אני קצת מתקשה להתרכז
]אני הנני כאינניהקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו (אפשר לבקש על מקורות, בתכלס - רמח"ל). גם העונשים שמיועדים לרשעים, על פי רוב (וצריך להבין את ה"חריגות"), הוא לא באופן של נקמה אלא באופן של תיקון.
ואז יש אולי מקום לשאול - למה להעדיף תיקון שבתשובה על פני תיקון שבמיתה ועונש? הדבר הראשון שעולה אצלי זה הפן הרגשי - האם אני הייתי מעדיף שיתקנו אותי ע"י ייסורים או לתקן את עצמי ע"י תשובה? די ברור מה...
ומסברא, ברור שעדיפה תשובה מתוך בחירה, גם אם יש לה "תומכים" כמו תפילת הצדיקים, מאשר תיקון שנעשה בלא בחירה - אנחנו חוזרים פה למציאות של חסרון בהופעת הטוב האלקי שהקב"ה רצה להטיב לאדם ("יותר טוב" - זה לא). אם התיקון הוא ע"י עונש אז חזרנו ל"נהמא דכיסופא", לחם הבושה שאנחנו מקבלים הכל בחסד ולא בדין (או לפחות ברחמים) - משא"כ אם התיקון הוא ע"י תשובה.
אפשר גם להתבונן על תיקון ע"י מיתה כניסוי שנכשל (כהרצת תוכנה שנפלה), שאז מאפסים את המערכת ומנסים להריץ שוב - מה שהיה עד עכשיו כביכול לא באמת שווה משהו.
עוד נקודה שצריך להבין - כשהרשעים נמחים במבול, צורת העולם משתנה. הרמח"ל מדבר על זה בדעת תבונות (כך שמעתי מאחד מהדיינים של בית הדין בנתניה, אבל לא הצלחתי למצוא בפנים), וגם הרב משה שפירא זצ"ל בשיחה לפרשת נח - היכולות של האדם צומצמו. אדם אחרי המבול, נראה לומר שגם נח עצמו ובניו, ואדם לפני המבול הם לא בעלי אותם כוחות, עוצמות ויכולות. המציאות הושפלה, ירדה מדרגה - והיה עדיף שלא יקרה (כמו שהיה עקרונית עדיף שהעולם יברא במידת הדין אבל זה לא בדיוק עבד). [אולי אפשר לומר שלאחר המבול אין אפשרות של ציבור מקולקל, לעולם הקלקול נמצא רק ביחידים (נקודה שהרב חרל"פ חוזר עליה, בלי הקטע של שינוי מזמן המבול)].
צריך להבין שלא מדובר כאן על רשעים בודדים, אלא על עולם שלם שהוא מקולקל. כשמדברים על אנשים פרטיים אולי אפשר להסתכל על זה כדבר חיובי, אבל לא כאשר מדובר על עולם.
אבל עדיין יש כאן קונפליקט שצריך לדבר עליו. הגמ' במסכת סנהדרין (עב ע"א) אומרת "שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" [ובאבות דר' נתן "מיתה לרשעים נאה להם ונאה לעולם"], ואומר הכתוב (משלי יא, י) "בטוב צדיקים תעלץ קריה - ובאבד רשעים רנה" (וראוי לדקדק למה כת' "רינה" ולא שמחה או ששון. המילה רינה מתפרשת גם כצעקה, נקודה למחשבה והתבוננות), ומצד שני מפורסמת הגמ' בברכות (י ע"א) "אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך — משום דכתיב ״יתמו חטאים״, מי כתיב ״חוטאים״? ״חטאים״ כתיב. ועוד, שפיל לסיפיה דקרא ״ורשעים עוד אינם״, כיון ד״יתמו חטאים״ ״ורשעים עוד אינם״? אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ״ורשעים עוד אינם״", (וכבר כתבו המדקדקים על דבריה שאינם מתאימים את הדקדוק של המילה "חטאים", ואכמ"ל).
אולי אפשר ליישב את הדברים לפי מה שאמרנו מקודם - כשמדברים על רשעים פרטיים, אפ' על קבוצות של רשעים - זה דבר שלא בהכרח ראוי לשמוח בו, אבל כשמדברים על כילוי הרשעה מן העולם - זה בודאי דבר ראוי, [ונראה שיש להעדיף את כילוי רשעה באופן של תשובה].
באופן אחר, בסופו של דבר יש שמחה בכך שהרשעים נאבדים מן העולם, אבל לכתחילה לא רוצים בזה, יש להעדיף את האופן האחר של כילוי הרשעה.
העלת נקודה מעניינת - מה היה קורה אם כן היו עשרה צדיקים בתוך העיר? באותה מידה יש לשאול על המבול, שחז"ל מחשבים ומוצאים רק תשעה צדיקים שהיו בעולם בעת ההיא.
כנראה שאם יש עשרה צדיקים אז יש תקווה, יש תקווה לתיקון ולתשובה, ואם לא בדור הזה - אז בדור הבא.
מלבד זאת (או אולי כהמשך לזה) אפשר לומר שמציאות של עשרה צדיקים מבטאת משהו, לא מהצד הסגולי (שגם עליו אפשר לדבר) אלא באופן הבא: אם בעיר כל כך מושחתת תיתכן מציאות של עשרה צדיקים (ששאר אנשי העיר מאפשרים את זה והעשרה צדיקים מוכנים "אשכרה" לגור שם) - זה אומר משהו על העיר..
למה את אנשי דור הפלגה ה' לא מוחה כמו שמחה את דור המבול או את אנשי סדום ועמורה? (אל תגידו לי כי הוא נשבע שלא יהיה עוד מבול והחרבת העולם - נו, אברהם לא היה איתם, וכתוב שגם אשור יצא משם והקים את נינוה, וא"כ יש עוד "עולם" ומה השוני מסדום ועמורה?)
לכאורה אפשר ליישב מהכתוב - "וזה החילם לעשות", זה עוד לא נהיה כל כך חמור, עוד לא "נתמלאה הסאה", אז מספיק לפזר את ההפגנה לפני שתהיה בגיעה ברכוש ובנפש. נו, אז למה לא בסדום?
תודה, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה לגמרי. גם אתה מתייחס לכך שהתועלת היא שהם חוזרים בתשובה. אבל לא כתוב שה' ציפה מנוח להתפלל שיחזרו בתשובה, כתוב בכללי, ז"א שיתפלל שה' ישאיר אותם בעולם. נראה כאילו ה' רוצה שיבקשו ממנו להאריך את אפו עוד. כאילו הוא אוהבת את עצם הבקשה. מה עומד מאחורי בקשה כזאת?
"ה' אל תמחה את העולם כי...?"
אם יש מקור או חידוש בזה אשמח לשמוע...
אם טעיתי תתקן אותי
כמו הרבה פעמים יכול להיות שהבעיה היא בהנחת היסוד של השאלה... כך שההערה שלך במקום.
ואתה לא חייב לי כלום שיהיה ברור באמת אני לא מצפה שתחפש מקורות בעניין בשביל זה אתה יכול להשאיר את זה ככה
תודה על מה שענית
אני שמח לחקור...
הרמוניהסנהדרין קח ע"א: דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול כו' מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו אמרו לו זקן תיבה זו למה אמר להם הקב"ה מביא עליכם את המבול וכו'.
נחומא נח סי' ה אות ו: עשה לך תבת עצי גפר, אמר רב הונא בשם רבי יוסי, מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו: עשה לך תבת עצי גפר. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים.
קדושת לוי: אך נדקדק בפירוש רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה האיך יכול להיות זה כי הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ועוד קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא...
אור החמה על הזהר: ומאן גרים לי שאם היה נח מתפלל עליהם לא הייתי שולח מי המבול ולכך שמא אין מי שיתפלל על הדור ואאבד עולמי לכך מכאן ואילך צריך אני לעשות למען שמי א"כ מי נח גרמו שהקב"ה רואה שאין מגין מתפלל על הדור ונותן הקשת...
זוהר חדש: אמר רבי יוחנן, בא וראה מה בין הצדיקים שהיו לישראל אחר כך, ובין נח. נח לא הגין על דורו, ולא התפלל עליו כאברהם.
עוד שם: ונח התעכב עמו הקדוש ברוך הוא, ואמר ליה רבוי דברים, שמא יבקש עליהם רחמים, ולא השגיח, ולא ביקש עליהם רחמים, ועשה התיבה ונאבד כל העולם.
רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא, אמר רבי יהושע, רבי, מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו. אמר לו, אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט. משל, למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים, בין הבוסרים, דאלו הוה בין ענבים מבושלים, לא הוו כלום.
משמע, דכתיב (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. הוה ליה למימר צדיק לפני, מהו בדור הזה. כלומר, לפי הדור. ולפיכך לא בקש רחמים, אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט, וכל שכן שאתפלל על אחרים.
לבתר אמר רבי אליעזר, על כל דא, הוה ליה למתבע רחמין על עלמא קמי קודשא בריך הוא, דניחא ליה, מאן דאמר טבא על בנוהי.
פתחתי קצת מהמקורות שהבאת, זה העלה לי עוד שאלות אבל אני כבר אוותר הפעם חח
תשאלי.. אני שמח להרחיב לעצמי ולברר את הדברים..
אני בכ"ז מוותרת תודה...
ההפסד כולו שלי..
שאלה יפה, מדייקת.
את האמת, בא לי לענות מה שהוא ששמעתי בשיעור היום. הרב משה שפירא זצ"ל [בשיחה בט' חשוון תשע"ו] אומר שהלכתית אנחנו יודעים שאין מתפללים על שינוי הטבע, אדם שיתפלל על אשתו שבהריון שתלד זכר - זו תפילת שווא, אולם מ"מ האבות והאמהות היו מתפללים שיהיו להם ילדים אע"פ שהיו עקרים. מה הפשר?
והוא מסביר, הצרות שמגיעות לאדם, (אולי צריך לדייק ולומר 'לצדיק'), באות כיוון שהקב"ה רוצה שהוא יתפלל. אפשר לתת צרות שהן בתוך הטבע, למה לתת לאדם צרות שהן מעבר לטבע? אם הטבע משתנה זה מורה על כך שנדרשת תפילה מתוך עומק אמונה שהקב"ה יכול לשנות את הטבע, שהוא השולט האמיתי בכל פרטי המציאות.
נח הוכיח את בני דורו (נלך לפי דברי הגמ' ולא לפי דברי מדרש תנחומא שהם קצת יותר קשים לדברינו [ואפה"כ אפשר ליישב - כיצד הקב"ה מוכיח? ע"י בשר ודם, נביאים וכו', אין כאן פעולה אלוקית מוחלטת של הוכחה]) ואף אחד, אבל אף אחד לא שב! זה לא מסתבר, זה נגד הטבע, זה חריג! הצדיק אחראי על הדור, ואם הוא רואה שיש צרה חריגה בדור - עליו להבין שנדרשת תפילה חריגה, על דבר שחריג להתפלל עליו, אבל עכשיו זה נרצה כדי להורות ולגלות שהקב"ה שולט בכל - גם במחשבות בני אדם, שזה הדבר שאולי הכי קשה לקבל שהקב"ה שולט בו, שהרי הוא נתן לנו בחירה חופשית! את זה היה לנח לגלות בדור גדול שכזה, עם עוצמות כאלו (כמו שציינו לעיל, בתגובה הארוכה) - את יכולת ה' הכי חמורה!
על נח היה להתפלל - הקב"ה, אל תמחה את העולם כי עדיין יש אפשרות שאתה תשיב אותם בתשובה ולא יהיה בכך (במחייה) צורך. בעצם מין התפילה של "השיבנו ה' אליך ונשובה"...
אני חושב שזה חזק.
זה בריות של ה'. בעיניי אין כאן שאלה.
זה חסד ורחמנות של ה' ואני חושבת שזה חיובי מאוד כי גם בנו יש מעט רשעות ואני לא הייתי רוצה שה' יכלה אותנו על דבר כזה. אי אפשר לעולם להתקיים רק עם דין. אי אפשר.
ויש מקרים של רשעים שחזרו בתשובה אז ההמתנה הזאת היא חשובה ונצרכת.
שאם אין קצת ומעט רשעות... והקב"ה ונח הוכיחו אותם והם לא שבו, איזו סנגוריא אפשר ללמד? ודאי שהקב"ה רוצה שילמדו זכות על בריותיו, וכמו סוף דברי הזהר שהעתקתי לעיל במקורות, אבל צריך זכות ללמד!
יש יצר רע בעולם ולפעמים בן אדם נמצא בלופ של עבירות וחטאים שכבר קשה לו לצאת מזה. זה לא פשוט וה' מודע לזה.
הנה, כמה מקרי ניסים היו בטבח במסיבה ואנשים שקרה להם שם נסים גלויים ממשיכים בחייהם כרגיל בלי להתעורר.
זה לאפשוט לשנות את הדרך ולהבין שאתה טועה. ובסוף מדובר פה בבני אדם זה קצת בל תשחית להרוג אותם ככה בקלות למרות שמגיע להם. כן יש צורך בעיניי להמשיך ולהוכיח עוד ועוד. כי זה חשוב. אפילו אם רק אחד יתעורר זה שווה.וזה גם חשוב מצד ה' שהוא נתן ועשה כל מה שאפשר כדי שיחזרו ומכאן זה כבר בעיה שלהם.
וגם בדור המבול בסוף בסוף אחרי כל התוכחה והכל הם בסוף כן נהרגו.
אבל בסוף המדרש כותב: מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו (לנח): עשה לך תבת עצי גפר.
מדובר כאן על דורות שנולדים, וכולם נשאבים לרשעה, 120 שנה! ואחרי 120 של תוכחות אף אחד לא שב..
מ"מ אני מקבל את ההארה שאולי הסנגוריא היתה יכולה להיות - הם נכנסו למקום שזה כבר לא בשליטה. אני לא כל כך מבין למה זה טענה טובה, הרי זה אשמתם שהם נכנסו לשם...
ואני לא אומרת שהם לא יכולים לשלוט בזה כבר אלא שזה מאוד מאוד קשה.זה קשה לשנות הרגלים. להתבטל לרצון האלוקי.וקל יותר לעצום עיניים ולקוות שיהיה טוב.
כי ה' יודע ומכיר את היצר שלנו
וחוץ מזה ה' רחמן והוא לא רוצה להרוג את הבריות שיצר במו ידיו. כמו הסיפור על נינוה ויונה שיונה לא ריחם עליהם ועל הקיקיון כן וה' כן ריחם עליו כי זה בני אדם והם בריות שלו וה' רוצה שיחיו.. זה להבדיל כמו שיהיה לאבא בן שימרוד בו ויתחצף אליו והכול עם כל זה הרגש האבהי עדיין קיים.לא משנה מה הבן יעשה הוא הבן שלו,בשר מבשרו. לא מוותרים על בן בקלות.
עוד משהו בנוגע לרשעים שצריך אותם בשביל שיהיה בחירה וניסיון בעולם.
אני עפיפון היום מה יש לי חח
מבקש אמונהאת רואה מה זה..
ראיתי כמה תשובות מעניינות ב"פורום לתורה" לגבי השאלה שאברהם מתפלל על סדום
א. שאברהם לא התפלל שיציל את כולם אלא רק שלא יספה צדיק עם רשע - שלא יהרוג איתם אנשים טובים אם ישנם בתוך סדום.
ואולי יש לזה ראיה מהתרגום יונתן שתירגם על הפסוק "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עמד לפני ה'"
avid;font-size:18.2px;">וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָן מַלְאָכַיָא דְדַמְיַן לְגוּבְרַיָא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּדוּן בָּעֵי רַחֲמִין עַל לוֹט וּמְשַׁמֵשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ
ועוד תירוץ מעניין
אברהם אומר "תישא למקום" ולא מדבר על האנשים
מכיוון שהובטחה לאברהם הארץ, אברהם אבינו ביקש שהמקום לא יושחת ויהפוך למקום ששום דבר לא צומח שם
שעד 10 צדיקים אברהם ניסה לשנות את הגזירה שיקרה משהו רק לרשעים והצדיקים כולל המקום עצמו ישארו
וגם הוא ביקש שאם המקום מושחת ואין מספיק צדיקים שלפחות יוציאו את לוט משם
האם סדום ועמורה הם חלק מן הארץ המובטחת לאברהם? אם מדייקים בפסוקים בפרשתנו נראה שהיא איננה חלק מארץ כנען (מצד שני, בפסוקים של פרשת נח, בגבול הכנעני, נראה קצת אחרת)...
מה שהקב"ה אמר בברית בין הבתרים
לא של מזרח ומערב...
או איזה דעות יש במפרשים.. לא מכיר.
לי זה נראה לכאורה פשוט למתוח קו ישר ביניהם, הרי נהר מצרים יותר דרומי מסדום ועמורה
למה שלא יכנס בפנים.
ומי אלה הקיני הקניזי והקדמוני שהובטחו?
מן הפסוק בפ' נח, "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (י, יט) נשמע שכן [ולשון הפסוקים צריכה לי ביאור, בעיקר מה הכוונה במילה "בואכה"], אולם מן הפס' בפרשתנו (יג, יב) "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם", נשמע שלוט לא ישב בארץ כנען. עוד, מצד התיאור של סדום, "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם[1]בֹּאֲכָה צֹעַר", נראה שאין זה חלקה של ארץ כנען, שנאמר בה "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא, י).
[1]מצד מה שקודם שנהפכה (ונעשה שם ים המלח) היה הירדן עובר לצד הערים הללו של סדום ועמורה, והוא מקום נמוך, כך שאין מחסור במים ואפשר להשקות השדות בלי עמל, כמו ההשקיה במצרים ע"י הנילוס.
חלק ה', על פרשת השבוע, ד"ה ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו - הרב כותב שהארץ מקיאה את לוט מתוכה (והוא הולך משם לסדום ועמורה).
גיטין
אולי אני אחפש בהמשך
אני הנני כאינניאשמח אם תמצא בזמנך הפנוי..
אבל יש פירוט של הגבול לפי ערים בתוספתא של שביעית בפרק ד' ובירושלמי בפרק ו' (ה"א)
אני חושב שיש מחלוקת לגבי הגבול בים התיכון אבל אני לא בטוח
לך-לך רבה, פרשה מט, ב'
אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך שנתן אוסיא לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכה חמשה אילני סרק.
אמר המלך אילו מן פטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב, ומה בכך? ונמלך בו.
כך, אמר הקב"ה: כבר נתתי את הארץ מתנה לאברהם, שנאמר (שם טו, יח) "לזרעך נתתי את הארץ", וחמשה כרכים הללו בתוך שלו הם,
ואילו מפטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב בידי, ומה בכך? ונמלך בו.
אבל מצד שני מכולם מובן שהוא התפלל על האנשים
מצד אחד אנחנו רואים הרבה פסוקים כמו "באבוד רשעים רינה" או "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע"
הפשט הפשוט הוא שמה שכתוב "לא אחפוץ במות המת" כלומר מבין שתי האפשרויות הקב"ה מעדיף שאנשים יחזרו בתשובה ולא שייענשו אבל אם אינם שבים בתשובה אז אין הכי נמי
כמו "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה"
לכן כמו שהעירו ביחס לתפילת אברהם התפילה אינה לסלוח לאנשי סדום לפנים משורת הדין אלא הטענה שכאשר יש התאגדות של לפחות עשרה אנשים (כמו שמובא במהר"ל) זה אומר שהרוע לא ניצח ויש אפשרות לתקן לכן עדיף להמתין.
ירושלמי תענית פ"ג ה"ד
חד זמן צרכון מיעבד תעניתא ולא נחת מיטרא עבד ר' יהושע תעניתא בדרומא ונחת מטרא והוון ציפוראיי אמרין ר' יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ורבי חנינה עצר מיא מן ציפוראיי. צרכון מיעבד זמן תיניינות שלח ואייתי לריב"ל א"ל מישגח מרי מיפוק עימן להתענות נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא עאל ואמר קומיהון לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ולא ר' חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי אלא דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין. מי עליל תלה עינוי וחמא אוירא שייף אמר עד כדון הכין. מיד נחת מיטרא וגדר על גרמיה דלא למיעבד כן תובן אמר מה אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה.
[= פעם אחת היו צריכים לעשות תענית ולא ירד גשם. ר' יהושע קבע תענית בדרום (כי היה גר בדרום) ובא הגשם והיו בני ציפורי אומרים ר' יהושע בן לוי מוריד גשם לבני הדרום ור' חנינה עוצר את הגשם מן בני ציפורי. היו צריכים לעשות תענית פעם נוספת והביא ר' חנינה את ריב"ל, שאל ר' חנינה האם יסכים לצאת איתם להתענות, יצאו שניהם ולא בא גשם. נכנס ר' חנינה ואמר לפניהם, לא ריב"ל מוריד גשם לדרומיים ולא ר' חנינה עוצר את הגשם מבני ציפורי אלא בני הדרום לבם רך ושומעין דברי תורה ונכנעים ובני ציפורי ליבם קשה ושומעים דברי תורה ולא נכנעים. כשנכנס ר' חנינה נשא עיניו וראה שהאוויר זך כלומר ללא עננים, אמר וכי עד עכשיו זה ככה? מיד ירד גשם וגזר על עצמו שלא לעשות כך שוב כלומר להביא הגשם באופן כזה, אמר מי אני לומר לבעל החוב שלא יגבה את חובו.]
כלומר יש איזשהו מקום שבו תפילה "בכוח" או תפילה שהיא ממש נגד שורת הדין היא לא בסדר, בדומה לר' עקיבא שאמר שהוא יכול לפטור כל חייבי מיתות ב"ד על-ידי ספקות מאוד רחוקים בעדויות, אמרו לו שאף הוא מרבה שפיכות דמים בכך שלא נענשים החייבים. אז מה שאנחנו מתפללים "אל תדיננו כמעלנו" אפשר לומר את זה רק אם אנחנו מתכוונים באמת לעשות תשובה, אבל לומר שהקב"ה ירחם על הרשעים סתם כך אף שממשיכים ברשעה הרי שאין בזה רחמים אלא השחתת העולם.
לגבי נח אני חושב שמה שנח לא התפלל עליהם מבטא עניין יותר מהותי, הרש"ר הירש מראה שהצדיקים בדורות שקדמו למבול היו מה שנקרא "צדיקים בפרווה" כלומר צדיקים לעצמם שלא כל-כך אכפת להם מאחרים, אמנם נח ניסה להחזיר את בני דורו בתשובה בדרך תוכחה אבל יכול מאוד להיות שהייתה חסרה ערבות הדדית והשתתפות בצערם (שבאה לידי ביטוי בתפילה) וזאת עיקר הבעיה.
רש"ר הירש בראשית ה'
ירד, הדור יורד, אף שבפיו ובשפתיו כבדוני. אך מעיצומה של הירידה הרוחנית והמוסרית, יחזור הדור אל... חנוך – על ידי החינוך, צץ ועולה גרעין טוב יותר. אך בתקופה של ירידה רוחנית, הרי שמאמצים כאלה נמצאים אצל יחידי סגולה בלבד. הללו רואים את עצמם כעומדים בניגוד גמור להמון, וכמרומז בשם... מתושלח – הם נוטשים את ההמונים ובטוחים שישיגו את מטרתם בהצלת נפשם בלבד. ההמונים נחשבים בעיני יחידי הסגולה כ״מְתִים״ [עיין דברים ב, לד]. הם מתייאשים מהם ו״משלחים״ אותם מעליהם.
והנה נאמר על חנוך: ״ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו״ וגו׳. חז״ל אף הם נחלקו בהערכת אופיו של חנוך (בראשית רבה כה, א). אמנם, אותם המילים נאמרו גם בנוגע לנח (להלן ו, ט), ושם הם מציינות את מעלתו הגדולה; אך כאן כשהם באות בצירוף עם השם ״מתושלח״, הרי שמשמעות ״ויתהלך את האלקים״ היא, שחנוך ביקש להכין את עצמו להתהלך עם האלקים, ולשם כך התרחק מן ההמונים, או מתוך פחד או מתוך זלזול. אולם ההתבודדות והפרישה מן הבריות אינה הדרך היהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמונים, עם ההמונים ולמען ההמונים; הם ראו את תפקידם בהעלאת ההמונים למדרגת עצמם. נטישת ההמונים – מתושלח – מהווה סימן למחלת הדור. היא מצויה בתקופה בה מצמצמים את מושג האלקים לנושא של מחקר עיוני, ובה המחשבה על אלקים הופכת בני אדם לקנאים שוטים; ודוחפת אותם להמנע ולמלט את עצמם מהחיים, מפני שהם מפחדים מפיתויהם, או – בגאווה עיוורת – מפני שהם בזים לבעיותיהם. התורה אין דעתה נוחה ממי שיושב בדד בסיגופים, יסודה בדעה המוטעית שהאלקות מקומה מחוץ לתחום החיים הרגילים.
אמנם הרש"ר הירש מתאר את נח באופן חיובי יותר אולם אם מקבלים את הביקורת על מה שנח לא התפלל על דורו כפשוטה הרי שאין בכך צורך ואפשר פשוט להמשיך אותו מהלך, התקווה הייתה שנח "ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" כלומר גם צד מסוים של נחמה במובן של לנחם וגם במובן של חרטה (אולי: מתוך שנתחרט על מעשינו נתנחם מעצבון ידינו), אבל לא עלתה בידו אלא להציל את עצמו.
גם הסימבוליקה בפרשת נח (ובמדרשים עליה) מאוד חזקה, הקב"ה יכל להציל את נח במיליון דרכים אחרות, מה העניין דווקא בתיבה (שמסמלת התבדלות ו"סגירה"), ומה העניין שהוא היה צריך להכניס את בעלי החיים לתיבה (אפשר היה להציל אותם גם באופן אחר, למשל להשאיר איזה אי טרופי שכל בעלי החיים יחיו שם באופן זמני) ולדאוג להם במשך תקופה ארוכה, עד-כדי-כך שהמדרש אומר שכשנח שכח להאכיל את האריה הוא נשך אותו (ויישאר אך נח - מלשון "אך" או "אאוץ'" או מלשון מיעוט כלומר נתן לו וואחד ביס, שלא נשאר נח בשלמותו), כלומר גם עבור נח זה לא היה בדיוק "פרס", לדעתי הכל מתקשר לאותו עניין של דאגה אמיתית לזולת
אז לשאלה המקורית "מה הטעם להשאיר אותם בחיים ולקלקל את העולם?" אין הכי נמי,
רש"ר הירש בראשית ח'
זאת ועוד, השינויים המהירים בתנאי החיים קיצרו את משך חיי האדם, שזמן קצר לאחר המבול ירדו למידתם של היום. השווה את דברי כלב, המתפאר באזני יהושע: ״עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה״ (יהושע יד, יא), הרי שלא מצא בדורו אדם בן שמונים וחמש שיהיה חזק כבן ארבעים. והשווה גם האמור בתפילת משה: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״ (תהלים צ, י). קיצור חיי האדם מבטיח שהרֶשע לא ישלוט לעולם. אף החזק שבעריצים לא יאחז בשרביטו הרבה יותר מחמישים שנה. כך אנו רואים את קיום דברי המשורר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״ (תהלים ח, ג). מלכות ה׳ מיוסדת לא על ״פקחות״ הזקנים, אלא על התמימות והטהרה של הילדים ובני הנעורים. כל ילד הוא מלאך ביום היוולדו. אולם כל עוד הרשעים יכלו לחיות על האדמה שבע מאות ושמונה מאות שנה, לא יכל הדור הצעיר לבטא את עצמו. דבר זה נשתנה משהתקצר משך חיי האדם. במציאות החדשה, ימותו הרשעים במהרה ודור ישרים יקום תחתיהם. ביד אדם להביט קדימה, שכן תקוות העתיד היא עם בני הנעורים.
אז אם אני מנסה לענות לעצמי: בקיצור: נח היה צריך להתפלל כי היתה צריכה להיות בו יותר ערבות הדדית לבני דורו, והוא היה צריך לרצות יותר למצוא פתח להצלתם ושיחזרו בתשובה.
צדקותו לא הייתה שלמה בגלל: שהיה קטן אמנה, ולכן לא מספיק דאג לדור כביכול ועבד את ה' לא כחלק מהכלל
וואו קשה לי לחשוב את הדברים האלה כמה צדקות מצופה מבן אדם אחד שכל הדור שלו רשע, איך באמת אפשר מצד אחד לאהוב את הדור ולהיות אהוב עליו ומצד שני להיות צדיק עליון? זה קצת כמו להיות משה ואהרון ביחד...
נכון?
ואשמח אם תוכל לתמצת את המקורות שהעתקת.. זה ממש מעמיס. לפחות תכתוב את העקרון העולה..
בכל־מקרה העיקרון העולה הוא שהקב"ה כמובן מעדיף שאנשים יעשו תשובה אבל אם הם לא רוצים זאת בעיה שלהם ויש שמחה מסוימת גם בהענשתם כי יש מקום גם למידת הרחמים וגם למידת הדין
גם בתפילה אסור לבטל גזרות "בכוח הזרוע" באופן שמבטל לחלוטין את ההנהגה של מידת הדין (בהנחה שלא קדמה לכך חזרה תשובה)
לגבי נח מה שנענש זה כי הוא מייצג מהלך חברתי ארוך יותר של צדיקים שמתבדלים לחלוטין מהעולם ואינם בבחי' "עמו אנכי בצרה", הגם שהוא הוכיח אותם הייתה חסרה לו דאגה אמיתית כנראה ולכן קיבל משימה לטפל בחיות בתיבה כולל האריה כפוי הטובה שנתן לו ביס
תודה על התמצות
אבל יותר חפץ בשובם מדרכם.
אכן יש חובה של מורידין ולא מעלין, שנלמד מפסוק החוזר על עצמו כמה פעמים בדברים.
וכן הדין של שמים בכיפה, וכל מיני.
אלא שכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים (כמדומני פרק ה), שלא למהר להורגם אלא להשיבם בתשובה, אבל כן להואגם סה"כ אם לא שבים..
אבל השאלה הייתה לא על להחזיר אותם בתשובה אלא למה ה' ציפה שנוח יתפלל עליהם? מה המטרה של תפילה כזאת
משחית יותר את העולם, ככה יש לו פוטנציאל להפוך את עורו ברגע ולהעלות את כל העולם יחד איתו.
לרשעים שמשחיתים מאוד את העולם יש להם נפש שנובע ממקום גבוה, רק הם משתמשים עם זה להשחית.
למשל, יש מנהיג רשע שהוא מנהיג את ההולכים אחריו לדראון, ברגע אחד יכול לחזור בתשובה ולהנהיג את ההולכים אחריו לחיי העולם הבא.
כמו פרעה שהנהיג את מצרים לאבדון, וברגע אחד חזר בתשובה בנינוה וכל העיר איתו לפי הפדר"א.
הרמוניהאחרונההחג וכל חול המועד?
מה לגבי חיוב דאוריתא של ברכת המזון בפת הבאה בכיסנין?
קצת קשה להתעכב על סיפורים ולהנות על בטן ריקה...
או להתפזר (פיזית או נפשית)
לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים
מה זתומרת לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין???
הקב"ה נתן לנו מוח ודברים בסיסיים שאנחנו יודעים, אם לא נתייחס למוח שלנו על דברים בסיסיים כאלו-מהר מאוד ניפול במלכודות של שרלטנים למיניהם... ה' יודע שיש כאלו אנשים, איך הוא נותן שיאמרו לזרוק את השכל כשמגיעים לרב???
מכירה את הפירוש שדווקא ימין ושמאל זה דברים שמשתנים ממקומות שונים שהאדם עומד בהם(כי ימין שלי זה שמאל של מי שעומד מולי וכזה) ועדיין, במגזר החרדי נניח ממש עומדים על זה שחייבים לעשות כל מה שהרב אומר בלי קשר למציאות, הרב לא בנאדם? לא יכול לטעות? ואיך זה מסתדר לכם עם אין אפוטרופוס לעריות? זה לא חלק מהתורה שלכם??
מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.
כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.
הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.
אחלה מסכת.
אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן
(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)
~~
אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא
לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'
באוטובוס בינעירוני+ 4 אוטובוסים עירוניים+ רכבת קלה
בלי לתקף😬
לא גנבתי, השאלתי. אם אני עומדת למות מרעב אני לא חושבת שאסור לגנוב על מנת להחזיר
על אותו משקל
האם באמת יש חובה להחזיר להם?
זה נהנה וזה לא חסר- פטור (מתשלומים)
@ימח שם עראפת זה המקום אם בא לך דיון עסיסי בחו"מ
אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:
קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר
אני:)))))לא אמרתי כלום
אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"
בכל מקרה כבר החזרתי חצי.
פתית שלגהבנתי רק בערך
יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי
אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה
מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות
אני לא הבנתי עד הסוף
בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת
שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון
ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום
אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת
פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").
מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.
בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).
הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).
כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...
אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...
אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש
ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.
אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...
ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...
זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון
מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".
ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.
פתית שלגונכון מאוד
אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.
שמע אכיפה מטורפת
כל חמש דקות billeter billeter
הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.
שאלה חשובה
אנחנו מגיעים לאכול אצל משפחה שלא מקפידה על רכישה של ירקות ללא תולעים , הם קונים מהסופר את הרגילים
אשתי בדקה כיצד הם מנקים וזה מה שהם עושים
1. פטרוזילה / כוסברא - מסתכלת על הצרור בודקת שאין תולעים בעיניים ,לרוב לא שוטפים וישר חותכים ושמים בתבשיל
2. נענע ושומר - פשווט משתמשים בלי לבדוק -
3. חסה - יש חסה בקופסה מסודרת אבל לא נקייה מחרקים, הם מביטים לראות שזה לא מתולע ואז משתמשים
4. כרובית - שוטפים מנקים עם מים , בקערה לפעמים שמים גם מלח, ואז מפרקים לעלי כרובית ואפים בתנור
האם שאנחנו שם אנחנו יכולים לאכול מהאכול הוא שלפי מה שתיארתי המצב חמור ואין אפשרות לאכול שם ?
תודה
[שמבין ענין
מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.
מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים
אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות? אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון
לא לפגוע?!
הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר
אבל כמובן ללא בקרת תולעים
הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש.
האם זה מספיק?
במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע
מה הדרך לנקות ?
חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?
צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.
אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...
אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע
לנגיעות במזון.
יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.
לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.
אנו נעזרים בה.
צריך לבדוק כל עלה מול אור בוהק, אתה לא יודע מה הולך שם.
כל עלה לוקח המון זמן לבדוק זה לא בלתי־אפשרי (אחרת איך חז"ל עשו את זה) אבל זה לוקח המון, המון זמן, ועין מאוד חדה.
החרקים החמודים האלה הם לרוב או חומים או בצבע ירוק בהיר (זהה לחלוטין לחסה, אפשר לזהות רק בקושי לפי העיניים השחורות), קטנטנים אולי בגודל של מילימטר־שניים, ויש לא מעט. הם גם לא יורדים בכזאת קלות במים.
לבבות חסה בד"כ יותר נקיים וקלים לבדיקה.
איך זה שהנביא ביחזקאל כג כותב בצורה בוטה?
זה לא קצת.. איך אומרים?.. זה.
מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?
הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.
אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.
ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.
למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים
כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.
לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר
פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.
לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.
לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.
אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם
"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל"
תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י
עם ישראל לא חוטא סתם.
הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)
כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן.
כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה
רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו"
כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם.
כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל.
ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה?
ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן.
הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים
חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל
לא גדשת את הסאה?
כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.
למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)
ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.
אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.
זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."
"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"
"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"
"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."
כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):
"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"
וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,
גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)
"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת: לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."
וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.
אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.
///
בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.
המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?
מלבי"ם:
"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':
של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם. שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.
ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.
כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה
גם כשיש תופעות תוך מגזריות
גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים
אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...
לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...
ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...
הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.
כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.
כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.
(התחיל כתגובה ל- במה חולק רבי יוחנן בן נורי - בית המדרש )
כידוע רבי יוחנן בן נורי סבר שאורז זה חמץ ןהאוכלו חייב כרת.
הגמ' מבררת אם כוונתו שזה חמץ ממש או שרק קרוב להיות חמץ (אולי לא דייקתי במשפט הזה)
בכל אופן 1. על הצד שזה חמץ ממש במה חלקו?
מן הסתם לא חלקו במציאות..
2. על הצד שזה רק קרוב להחמיץ ולא חמץ ממש מדוע שיהיה חייב כרת?
מצרף את הגמרא:
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי
כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד
2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')
שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:
'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')
בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'
רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'
שאלה בסוף.
תודה על התשובה 🙂
אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?
מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל
גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.
הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.
איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)
=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח
כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה
לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)
לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.
