@מבקש אמונה - אשמח לתגובתך על דברי..

פשוט כרגע אני קצת מתקשה להתרכז 

הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו (אפשר לבקש על מקורות, בתכלס - רמח"ל). גם העונשים שמיועדים לרשעים, על פי רוב (וצריך להבין את ה"חריגות"), הוא לא באופן של נקמה אלא באופן של תיקון. 

ואז יש אולי מקום לשאול - למה להעדיף תיקון שבתשובה על פני תיקון שבמיתה ועונש? הדבר הראשון שעולה אצלי זה הפן הרגשי - האם אני הייתי מעדיף שיתקנו אותי ע"י ייסורים או לתקן את עצמי ע"י תשובה? די ברור מה...

ומסברא, ברור שעדיפה תשובה מתוך בחירה, גם אם יש לה "תומכים" כמו תפילת הצדיקים, מאשר תיקון שנעשה בלא בחירה - אנחנו חוזרים פה למציאות של חסרון בהופעת הטוב האלקי שהקב"ה רצה להטיב לאדם ("יותר טוב" - זה לא). אם התיקון הוא ע"י עונש אז חזרנו ל"נהמא דכיסופא", לחם הבושה שאנחנו מקבלים הכל בחסד ולא בדין (או לפחות ברחמים) - משא"כ אם התיקון הוא ע"י תשובה. 

אפשר גם להתבונן על תיקון ע"י מיתה כניסוי שנכשל (כהרצת תוכנה שנפלה), שאז מאפסים את המערכת ומנסים להריץ שוב - מה שהיה עד עכשיו כביכול לא באמת שווה משהו.

עוד נקודה שצריך להבין - כשהרשעים נמחים במבול, צורת העולם משתנה. הרמח"ל מדבר על זה בדעת תבונות (כך שמעתי מאחד מהדיינים של בית הדין בנתניה, אבל לא הצלחתי למצוא בפנים), וגם הרב משה שפירא זצ"ל בשיחה לפרשת נח - היכולות של האדם צומצמו. אדם אחרי המבול, נראה לומר שגם נח עצמו ובניו, ואדם לפני המבול הם לא בעלי אותם כוחות, עוצמות ויכולות. המציאות הושפלה, ירדה מדרגה - והיה עדיף שלא יקרה (כמו שהיה עקרונית עדיף שהעולם יברא במידת הדין אבל זה לא בדיוק עבד). [אולי אפשר לומר שלאחר המבול אין אפשרות של ציבור מקולקל, לעולם הקלקול נמצא רק ביחידים (נקודה שהרב חרל"פ חוזר עליה, בלי הקטע של שינוי מזמן המבול)].

צריך להבין שלא מדובר כאן על רשעים בודדים, אלא על עולם שלם שהוא מקולקל. כשמדברים על אנשים פרטיים אולי אפשר להסתכל על זה כדבר חיובי, אבל לא כאשר מדובר על עולם. 

אבל עדיין יש כאן קונפליקט שצריך לדבר עליו. הגמ' במסכת סנהדרין (עב ע"א) אומרת "שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" [ובאבות דר' נתן "מיתה לרשעים נאה להם ונאה לעולם"], ואומר הכתוב (משלי יא, י) "בטוב צדיקים תעלץ קריה - ובאבד רשעים רנה" (וראוי לדקדק למה כת' "רינה" ולא שמחה או ששון. המילה רינה מתפרשת גם כצעקה, נקודה למחשבה והתבוננות), ומצד שני מפורסמת הגמ' בברכות (י ע"א) "אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך — משום דכתיב ״יתמו חטאים״, מי כתיב ״חוטאים״? ״חטאים״ כתיב. ועוד, שפיל לסיפיה דקרא ״ורשעים עוד אינם״, כיון ד״יתמו חטאים״ ״ורשעים עוד אינם״? אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ״ורשעים עוד אינם״", (וכבר כתבו המדקדקים על דבריה שאינם מתאימים את הדקדוק של המילה "חטאים", ואכמ"ל).

אולי אפשר ליישב את הדברים לפי מה שאמרנו מקודם - כשמדברים על רשעים פרטיים, אפ' על קבוצות של רשעים - זה דבר שלא בהכרח ראוי לשמוח בו, אבל כשמדברים על כילוי הרשעה מן העולם - זה בודאי דבר ראוי, [ונראה שיש להעדיף את כילוי רשעה באופן של תשובה].

באופן אחר, בסופו של דבר יש שמחה בכך שהרשעים נאבדים מן העולם, אבל לכתחילה לא רוצים בזה, יש להעדיף את האופן האחר של כילוי הרשעה.

העלת נקודה מעניינת - מה היה קורה אם כן היו עשרה צדיקים בתוך העיר? באותה מידה יש לשאול על המבול, שחז"ל מחשבים ומוצאים רק תשעה צדיקים שהיו בעולם בעת ההיא.

כנראה שאם יש עשרה צדיקים אז יש תקווה, יש תקווה לתיקון ולתשובה, ואם לא בדור הזה - אז בדור הבא.

מלבד זאת (או אולי כהמשך לזה) אפשר לומר שמציאות של עשרה צדיקים מבטאת משהו, לא מהצד הסגולי (שגם עליו אפשר לדבר) אלא באופן הבא: אם בעיר כל כך מושחתת תיתכן מציאות של עשרה צדיקים (ששאר אנשי העיר מאפשרים את זה והעשרה צדיקים מוכנים "אשכרה" לגור שם) - זה אומר משהו על העיר..

למה את אנשי דור הפלגה ה' לא מוחה כמו שמחה את דור המבול או את אנשי סדום ועמורה? (אל תגידו לי כי הוא נשבע שלא יהיה עוד מבול והחרבת העולם - נו, אברהם לא היה איתם, וכתוב שגם אשור יצא משם והקים את נינוה, וא"כ יש עוד "עולם" ומה השוני מסדום ועמורה?)

לכאורה אפשר ליישב מהכתוב - "וזה החילם לעשות", זה עוד לא נהיה כל כך חמור, עוד לא "נתמלאה הסאה", אז מספיק לפזר את ההפגנה לפני שתהיה בגיעה ברכוש ובנפש. נו, אז למה לא בסדום?

תודה, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה לגמרי. גם אתה מתייחס לכך שהתועלת היא שהם חוזרים בתשובה. אבל לא כתוב שה' ציפה מנוח להתפלל שיחזרו בתשובה, כתוב בכללי, ז"א שיתפלל שה' ישאיר אותם בעולם. נראה כאילו ה' רוצה שיבקשו ממנו להאריך את אפו עוד. כאילו הוא אוהבת את עצם הבקשה. מה עומד מאחורי בקשה כזאת? 

"ה' אל תמחה את העולם כי...?"

אם יש מקור או חידוש בזה אשמח לשמוע...

אם טעיתי תתקן אותי

כמו הרבה פעמים יכול להיות שהבעיה היא בהנחת היסוד של השאלה... כך שההערה שלך במקום.

ואתה לא חייב לי כלום שיהיה ברור באמת אני לא מצפה שתחפש מקורות בעניין בשביל זה אתה יכול להשאיר את זה ככה

תודה על מה שענית

אני שמח לחקור...

סנהדרין קח ע"א: דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול כו' מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו אמרו לו זקן תיבה זו למה אמר להם הקב"ה מביא עליכם את המבול וכו'.

נחומא נח סי' ה אות ו: עשה לך תבת עצי גפר, אמר רב הונא בשם רבי יוסי, מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו: עשה לך תבת עצי גפר. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים.

קדושת לוי: אך נדקדק בפירוש רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה האיך יכול להיות זה כי הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ועוד קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא...

אור החמה על הזהר: ומאן גרים לי שאם היה נח מתפלל עליהם לא הייתי שולח מי המבול ולכך שמא אין מי שיתפלל על הדור ואאבד עולמי לכך מכאן ואילך צריך אני לעשות למען שמי א"כ מי נח גרמו שהקב"ה רואה שאין מגין מתפלל על הדור ונותן הקשת...

זוהר חדש: אמר רבי יוחנן, בא וראה מה בין הצדיקים שהיו לישראל אחר כך, ובין נח. נח לא הגין על דורו, ולא התפלל עליו כאברהם.

עוד שם: ונח התעכב עמו הקדוש ברוך הוא, ואמר ליה רבוי דברים, שמא יבקש עליהם רחמים, ולא השגיח, ולא ביקש עליהם רחמים, ועשה התיבה ונאבד כל העולם.

רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא, אמר רבי יהושע, רבי, מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו. אמר לו, אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט. משל, למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים, בין הבוסרים, דאלו הוה בין ענבים מבושלים, לא הוו כלום.

משמע, דכתיב (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. הוה ליה למימר צדיק לפני, מהו בדור הזה. כלומר, לפי הדור. ולפיכך לא בקש רחמים, אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט, וכל שכן שאתפלל על אחרים.

לבתר אמר רבי אליעזר, על כל דא, הוה ליה למתבע רחמין על עלמא קמי קודשא בריך הוא, דניחא ליה, מאן דאמר טבא על בנוהי.

פתחתי קצת מהמקורות שהבאת, זה העלה לי עוד שאלות אבל אני כבר אוותר הפעם חח

תשאלי.. אני שמח להרחיב לעצמי ולברר את הדברים..

אני בכ"ז מוותרת תודה...

ההפסד כולו שלי..

שאלה יפה, מדייקת. 

את האמת, בא לי לענות מה שהוא ששמעתי בשיעור היום. הרב משה שפירא זצ"ל [בשיחה בט' חשוון תשע"ו] אומר שהלכתית אנחנו יודעים שאין מתפללים על שינוי הטבע, אדם שיתפלל על אשתו שבהריון שתלד זכר - זו תפילת שווא, אולם מ"מ האבות והאמהות היו מתפללים שיהיו להם ילדים אע"פ שהיו עקרים. מה הפשר? 

והוא מסביר, הצרות שמגיעות לאדם, (אולי צריך לדייק ולומר 'לצדיק'), באות כיוון שהקב"ה רוצה שהוא יתפלל. אפשר לתת צרות שהן בתוך הטבע, למה לתת לאדם צרות שהן מעבר לטבע? אם הטבע משתנה זה מורה על כך שנדרשת תפילה מתוך עומק אמונה שהקב"ה יכול לשנות את הטבע, שהוא השולט האמיתי בכל פרטי המציאות.

נח הוכיח את בני דורו (נלך לפי דברי הגמ' ולא לפי דברי מדרש תנחומא שהם קצת יותר קשים לדברינו [ואפה"כ אפשר ליישב - כיצד הקב"ה מוכיח? ע"י בשר ודם, נביאים וכו', אין כאן פעולה אלוקית מוחלטת של הוכחה]) ואף אחד, אבל אף אחד לא שב! זה לא מסתבר, זה נגד הטבע, זה חריג! הצדיק אחראי על הדור, ואם הוא רואה שיש צרה חריגה בדור - עליו להבין שנדרשת תפילה חריגה, על דבר שחריג להתפלל עליו, אבל עכשיו זה נרצה כדי להורות ולגלות שהקב"ה שולט בכל - גם במחשבות בני אדם, שזה הדבר שאולי הכי קשה לקבל שהקב"ה שולט בו, שהרי הוא נתן לנו בחירה חופשית! את זה היה לנח לגלות בדור גדול שכזה, עם עוצמות כאלו (כמו שציינו לעיל, בתגובה הארוכה) - את יכולת ה' הכי חמורה!

על נח היה להתפלל - הקב"ה, אל תמחה את העולם כי עדיין יש אפשרות שאתה תשיב אותם בתשובה ולא יהיה בכך (במחייה) צורך. בעצם מין התפילה של "השיבנו ה' אליך ונשובה"...

אני חושב שזה חזק. 

זה בריות של ה'. בעיניי אין כאן שאלה.

זה חסד ורחמנות של ה' ואני חושבת שזה חיובי מאוד כי גם בנו יש מעט רשעות ואני לא הייתי רוצה שה' יכלה אותנו על דבר כזה. אי אפשר לעולם להתקיים רק עם דין. אי אפשר.

ויש מקרים של רשעים שחזרו בתשובה אז ההמתנה הזאת היא חשובה ונצרכת.

שאם אין קצת ומעט רשעות... והקב"ה ונח הוכיחו אותם והם לא שבו, איזו סנגוריא אפשר ללמד? ודאי שהקב"ה רוצה שילמדו זכות על בריותיו, וכמו סוף דברי הזהר שהעתקתי לעיל במקורות, אבל צריך זכות ללמד! 

יש יצר רע בעולם ולפעמים בן אדם נמצא בלופ של עבירות וחטאים שכבר קשה לו לצאת מזה. זה לא פשוט וה' מודע לזה.

הנה, כמה מקרי ניסים היו בטבח במסיבה ואנשים שקרה להם שם נסים גלויים ממשיכים בחייהם כרגיל בלי להתעורר.

זה לאפשוט לשנות את הדרך ולהבין שאתה טועה. ובסוף מדובר פה בבני אדם זה קצת בל תשחית להרוג אותם ככה בקלות למרות שמגיע להם. כן יש צורך בעיניי להמשיך ולהוכיח עוד ועוד. כי זה חשוב. אפילו אם רק אחד יתעורר זה שווה.וזה גם חשוב מצד ה' שהוא נתן ועשה כל מה שאפשר כדי שיחזרו ומכאן זה כבר בעיה שלהם.

וגם בדור המבול בסוף בסוף אחרי כל התוכחה והכל הם בסוף כן נהרגו.

אבל בסוף המדרש כותב: מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו (לנח): עשה לך תבת עצי גפר.

מדובר כאן על דורות שנולדים, וכולם נשאבים לרשעה, 120 שנה! ואחרי 120 של תוכחות אף אחד לא שב..

מ"מ אני מקבל את ההארה שאולי הסנגוריא היתה יכולה להיות - הם נכנסו למקום שזה כבר לא בשליטה. אני לא כל כך מבין למה זה טענה טובה, הרי זה אשמתם שהם נכנסו לשם...

ואני לא אומרת שהם לא יכולים לשלוט בזה כבר אלא שזה מאוד מאוד קשה.זה קשה לשנות הרגלים. להתבטל לרצון האלוקי.וקל יותר לעצום עיניים ולקוות שיהיה טוב.

כי ה' יודע ומכיר את היצר שלנו

וחוץ מזה ה' רחמן והוא לא רוצה להרוג את הבריות שיצר במו ידיו. כמו הסיפור על נינוה ויונה שיונה לא ריחם עליהם ועל הקיקיון כן וה' כן ריחם עליו כי זה בני אדם והם בריות שלו וה' רוצה שיחיו.. זה להבדיל כמו שיהיה לאבא בן שימרוד בו ויתחצף אליו והכול עם כל זה הרגש האבהי עדיין קיים.לא משנה מה הבן יעשה הוא הבן שלו,בשר מבשרו. לא מוותרים על בן בקלות.

עוד משהו בנוגע לרשעים שצריך אותם בשביל שיהיה בחירה וניסיון בעולם.

אני עפיפון היום מה יש לי חח

את רואה מה זה.. 

ראיתי כמה תשובות מעניינות ב"פורום לתורה" לגבי השאלה שאברהם מתפלל על סדום

א. שאברהם לא התפלל שיציל את כולם אלא רק שלא יספה צדיק עם רשע - שלא יהרוג איתם אנשים טובים אם ישנם בתוך סדום.

ואולי יש לזה ראיה מהתרגום יונתן שתירגם על הפסוק "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עמד לפני ה'"

avid;font-size:18.2px;">וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָן מַלְאָכַיָא דְדַמְיַן לְגוּבְרַיָא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּדוּן בָּעֵי רַחֲמִין עַל לוֹט וּמְשַׁמֵשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ

ועוד תירוץ מעניין

אברהם אומר "תישא למקום" ולא מדבר על האנשים

מכיוון שהובטחה לאברהם הארץ, אברהם אבינו ביקש שהמקום לא יושחת ויהפוך למקום ששום דבר לא צומח שם

שעד 10 צדיקים אברהם ניסה לשנות את הגזירה שיקרה משהו רק לרשעים והצדיקים כולל המקום עצמו ישארו

וגם הוא ביקש שאם המקום מושחת ואין מספיק צדיקים שלפחות יוציאו את לוט משם

האם סדום ועמורה הם חלק מן הארץ המובטחת לאברהם? אם מדייקים בפסוקים בפרשתנו נראה שהיא איננה חלק מארץ כנען (מצד שני, בפסוקים של פרשת נח, בגבול הכנעני, נראה קצת אחרת)...

מה שהקב"ה אמר בברית בין הבתרים

לא של מזרח ומערב...

או איזה דעות יש במפרשים.. לא מכיר.

לי זה נראה לכאורה פשוט למתוח קו ישר ביניהם, הרי נהר מצרים יותר דרומי מסדום ועמורה

למה שלא יכנס בפנים.   

ומי אלה הקיני הקניזי והקדמוני שהובטחו?

מן הפסוק בפ' נח, "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (י, יט) נשמע שכן [ולשון הפסוקים צריכה לי ביאור, בעיקר מה הכוונה במילה "בואכה"], אולם מן הפס' בפרשתנו (יג, יב) "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם", נשמע שלוט לא ישב בארץ כנען. עוד, מצד התיאור של סדום, "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם[1]בֹּאֲכָה צֹעַר", נראה שאין זה חלקה של ארץ כנען, שנאמר בה "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא, י). 

[1]מצד מה שקודם שנהפכה (ונעשה שם ים המלח) היה הירדן עובר לצד הערים הללו של סדום ועמורה, והוא מקום נמוך, כך שאין מחסור במים ואפשר להשקות השדות בלי עמל, כמו ההשקיה במצרים ע"י הנילוס.

חלק ה', על פרשת השבוע, ד"ה ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו - הרב כותב שהארץ מקיאה את לוט מתוכה (והוא הולך משם לסדום ועמורה).

גיטין

אולי אני אחפש בהמשך

אשמח אם תמצא בזמנך הפנוי..

אבל יש פירוט של הגבול לפי ערים בתוספתא של שביעית בפרק ד' ובירושלמי בפרק ו' (ה"א)

אני חושב שיש מחלוקת לגבי הגבול בים התיכון אבל אני לא בטוח

לך-לך רבה, פרשה מט, ב'

אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך שנתן אוסיא לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכה חמשה אילני סרק. 

אמר המלך אילו מן פטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב, ומה בכך? ונמלך בו. 

כך, אמר הקב"ה: כבר נתתי את הארץ מתנה לאברהם, שנאמר (שם טו, יח) "לזרעך נתתי את הארץ", וחמשה כרכים הללו בתוך שלו הם, 

ואילו מפטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב בידי, ומה בכך? ונמלך בו.

אבל מצד שני מכולם מובן שהוא התפלל על האנשים

מצד אחד אנחנו רואים הרבה פסוקים כמו "באבוד רשעים רינה" או "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע"

הפשט הפשוט הוא שמה שכתוב "לא אחפוץ במות המת" כלומר מבין שתי האפשרויות הקב"ה מעדיף שאנשים יחזרו בתשובה ולא שייענשו אבל אם אינם שבים בתשובה אז אין הכי נמי

כמו "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה"

לכן כמו שהעירו ביחס לתפילת אברהם התפילה אינה לסלוח לאנשי סדום לפנים משורת הדין אלא הטענה שכאשר יש התאגדות של לפחות עשרה אנשים (כמו שמובא במהר"ל) זה אומר שהרוע לא ניצח ויש אפשרות לתקן לכן עדיף להמתין.

ירושלמי תענית פ"ג ה"ד

חד זמן צרכון מיעבד תעניתא ולא נחת מיטרא עבד ר' יהושע תעניתא בדרומא ונחת מטרא והוון ציפוראיי אמרין ר' יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ורבי חנינה עצר מיא מן ציפוראיי. צרכון מיעבד זמן תיניינות שלח ואייתי לריב"ל א"ל מישגח מרי מיפוק עימן להתענות נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא עאל ואמר קומיהון לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ולא ר' חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי אלא דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין. מי עליל תלה עינוי וחמא אוירא שייף אמר עד כדון הכין. מיד נחת מיטרא וגדר על גרמיה דלא למיעבד כן תובן אמר מה אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה.

[= פעם אחת היו צריכים לעשות תענית ולא ירד גשם. ר' יהושע קבע תענית בדרום (כי היה גר בדרום) ובא הגשם והיו בני ציפורי אומרים ר' יהושע בן לוי מוריד גשם לבני הדרום ור' חנינה עוצר את הגשם מן בני ציפורי. היו צריכים לעשות תענית פעם נוספת והביא ר' חנינה את ריב"ל, שאל ר' חנינה האם יסכים לצאת איתם להתענות, יצאו שניהם ולא בא גשם. נכנס ר' חנינה ואמר לפניהם, לא ריב"ל מוריד גשם לדרומיים ולא ר' חנינה עוצר את הגשם מבני ציפורי אלא בני הדרום לבם רך ושומעין דברי תורה ונכנעים ובני ציפורי ליבם קשה ושומעים דברי תורה ולא נכנעים. כשנכנס ר' חנינה נשא עיניו וראה שהאוויר זך כלומר ללא עננים, אמר וכי עד עכשיו זה ככה? מיד ירד גשם וגזר על עצמו שלא לעשות כך שוב כלומר להביא הגשם באופן כזה, אמר מי אני לומר לבעל החוב שלא יגבה את חובו.]

כלומר יש איזשהו מקום שבו תפילה "בכוח" או תפילה שהיא ממש נגד שורת הדין היא לא בסדר, בדומה לר' עקיבא שאמר שהוא יכול לפטור כל חייבי מיתות ב"ד על-ידי ספקות מאוד רחוקים בעדויות, אמרו לו שאף הוא מרבה שפיכות דמים בכך שלא נענשים החייבים. אז מה שאנחנו מתפללים "אל תדיננו כמעלנו" אפשר לומר את זה רק אם אנחנו מתכוונים באמת לעשות תשובה, אבל לומר שהקב"ה ירחם על הרשעים סתם כך אף שממשיכים ברשעה הרי שאין בזה רחמים אלא השחתת העולם.

לגבי נח אני חושב שמה שנח לא התפלל עליהם מבטא עניין יותר מהותי, הרש"ר הירש מראה שהצדיקים בדורות שקדמו למבול היו מה שנקרא "צדיקים בפרווה" כלומר צדיקים לעצמם שלא כל-כך אכפת להם מאחרים, אמנם נח ניסה להחזיר את בני דורו בתשובה בדרך תוכחה אבל יכול מאוד להיות שהייתה חסרה ערבות הדדית והשתתפות בצערם (שבאה לידי ביטוי בתפילה) וזאת עיקר הבעיה.

רש"ר הירש בראשית ה'

ירד, הדור יורד, אף שבפיו ובשפתיו כבדוני. אך מעיצומה של הירידה הרוחנית והמוסרית, יחזור הדור אל... חנוך – על ידי החינוך, צץ ועולה גרעין טוב יותר. אך בתקופה של ירידה רוחנית, הרי שמאמצים כאלה נמצאים אצל יחידי סגולה בלבד. הללו רואים את עצמם כעומדים בניגוד גמור להמון, וכמרומז בשם... מתושלח – הם נוטשים את ההמונים ובטוחים שישיגו את מטרתם בהצלת נפשם בלבד. ההמונים נחשבים בעיני יחידי הסגולה כ״מְתִים״ [עיין דברים ב, לד]. הם מתייאשים מהם ו״משלחים״ אותם מעליהם.

והנה נאמר על חנוך: ״ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו״ וגו׳. חז״ל אף הם נחלקו בהערכת אופיו של חנוך (בראשית רבה כה, א). אמנם, אותם המילים נאמרו גם בנוגע לנח (להלן ו, ט), ושם הם מציינות את מעלתו הגדולה; אך כאן כשהם באות בצירוף עם השם ״מתושלח״, הרי שמשמעות ״ויתהלך את האלקים״ היא, שחנוך ביקש להכין את עצמו להתהלך עם האלקים, ולשם כך התרחק מן ההמונים, או מתוך פחד או מתוך זלזול. אולם ההתבודדות והפרישה מן הבריות אינה הדרך היהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמונים, עם ההמונים ולמען ההמונים; הם ראו את תפקידם בהעלאת ההמונים למדרגת עצמם. נטישת ההמונים – מתושלח – מהווה סימן למחלת הדור. היא מצויה בתקופה בה מצמצמים את מושג האלקים לנושא של מחקר עיוני, ובה המחשבה על אלקים הופכת בני אדם לקנאים שוטים; ודוחפת אותם להמנע ולמלט את עצמם מהחיים, מפני שהם מפחדים מפיתויהם, או – בגאווה עיוורת – מפני שהם בזים לבעיותיהם. התורה אין דעתה נוחה ממי שיושב בדד בסיגופים, יסודה בדעה המוטעית שהאלקות מקומה מחוץ לתחום החיים הרגילים.

אמנם הרש"ר הירש מתאר את נח באופן חיובי יותר אולם אם מקבלים את הביקורת על מה שנח לא התפלל על דורו כפשוטה הרי שאין בכך צורך ואפשר פשוט להמשיך אותו מהלך, התקווה הייתה שנח "ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" כלומר גם צד מסוים של נחמה במובן של לנחם וגם במובן של חרטה (אולי: מתוך שנתחרט על מעשינו נתנחם מעצבון ידינו), אבל לא עלתה בידו אלא להציל את עצמו.

גם הסימבוליקה בפרשת נח (ובמדרשים עליה) מאוד חזקה, הקב"ה יכל להציל את נח במיליון דרכים אחרות, מה העניין דווקא בתיבה (שמסמלת התבדלות ו"סגירה"), ומה העניין שהוא היה צריך להכניס את בעלי החיים לתיבה (אפשר היה להציל אותם גם באופן אחר, למשל להשאיר איזה אי טרופי שכל בעלי החיים יחיו שם באופן זמני) ולדאוג להם במשך תקופה ארוכה, עד-כדי-כך שהמדרש אומר שכשנח שכח להאכיל את האריה הוא נשך אותו (ויישאר אך נח - מלשון "אך" או "אאוץ'" או מלשון מיעוט כלומר נתן לו וואחד ביס, שלא נשאר נח בשלמותו), כלומר גם עבור נח זה לא היה בדיוק "פרס", לדעתי הכל מתקשר לאותו עניין של דאגה אמיתית לזולת

אז לשאלה המקורית "מה הטעם להשאיר אותם בחיים ולקלקל את העולם?" אין הכי נמי,

רש"ר הירש בראשית ח'

זאת ועוד, השינויים המהירים בתנאי החיים קיצרו את משך חיי האדם, שזמן קצר לאחר המבול ירדו למידתם של היום. השווה את דברי כלב, המתפאר באזני יהושע: ״עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה״ (יהושע יד, יא), הרי שלא מצא בדורו אדם בן שמונים וחמש שיהיה חזק כבן ארבעים. והשווה גם האמור בתפילת משה: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״ (תהלים צ, י). קיצור חיי האדם מבטיח שהרֶשע לא ישלוט לעולם. אף החזק שבעריצים לא יאחז בשרביטו הרבה יותר מחמישים שנה. כך אנו רואים את קיום דברי המשורר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״ (תהלים ח, ג). מלכות ה׳ מיוסדת לא על ״פקחות״ הזקנים, אלא על התמימות והטהרה של הילדים ובני הנעורים. כל ילד הוא מלאך ביום היוולדו. אולם כל עוד הרשעים יכלו לחיות על האדמה שבע מאות ושמונה מאות שנה, לא יכל הדור הצעיר לבטא את עצמו. דבר זה נשתנה משהתקצר משך חיי האדם. במציאות החדשה, ימותו הרשעים במהרה ודור ישרים יקום תחתיהם. ביד אדם להביט קדימה, שכן תקוות העתיד היא עם בני הנעורים.

אז אם אני מנסה לענות לעצמי: בקיצור: נח היה צריך להתפלל כי היתה צריכה להיות בו יותר ערבות הדדית לבני דורו, והוא היה צריך לרצות יותר למצוא פתח להצלתם ושיחזרו בתשובה. 

צדקותו לא הייתה שלמה בגלל: שהיה קטן אמנה, ולכן לא מספיק דאג לדור כביכול ועבד את ה' לא כחלק מהכלל

וואו קשה לי לחשוב את הדברים האלה כמה צדקות מצופה מבן אדם אחד שכל הדור שלו רשע, איך באמת אפשר מצד אחד לאהוב את הדור ולהיות אהוב עליו ומצד שני להיות צדיק עליון? זה קצת כמו להיות משה ואהרון ביחד...

נכון?

ואשמח אם תוכל לתמצת את המקורות שהעתקת.. זה ממש מעמיס. לפחות תכתוב את העקרון העולה..

בכל־מקרה העיקרון העולה הוא שהקב"ה כמובן מעדיף שאנשים יעשו תשובה אבל אם הם לא רוצים זאת בעיה שלהם ויש שמחה מסוימת גם בהענשתם כי יש מקום גם למידת הרחמים וגם למידת הדין

גם בתפילה אסור לבטל גזרות "בכוח הזרוע" באופן שמבטל לחלוטין את ההנהגה של מידת הדין (בהנחה שלא קדמה לכך חזרה תשובה)

לגבי נח מה שנענש זה כי הוא מייצג מהלך חברתי ארוך יותר של צדיקים שמתבדלים לחלוטין מהעולם ואינם בבחי' "עמו אנכי בצרה", הגם שהוא הוכיח אותם הייתה חסרה לו דאגה אמיתית כנראה ולכן קיבל משימה לטפל בחיות בתיבה כולל האריה כפוי הטובה שנתן לו ביס

תודה על התמצות

אבל יותר חפץ בשובם מדרכם.

אכן יש חובה של מורידין ולא מעלין, שנלמד מפסוק החוזר על עצמו כמה פעמים בדברים. 

וכן הדין של שמים בכיפה, וכל מיני.

אלא שכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים (כמדומני פרק ה), שלא למהר להורגם אלא להשיבם בתשובה, אבל כן להואגם סה"כ אם לא שבים..

אבל השאלה הייתה לא על להחזיר אותם בתשובה אלא למה ה' ציפה שנוח יתפלל עליהם? מה המטרה של תפילה כזאת

משחית יותר את העולם, ככה יש לו פוטנציאל להפוך את עורו ברגע ולהעלות את כל העולם יחד איתו.

לרשעים שמשחיתים מאוד את העולם יש להם נפש שנובע ממקום גבוה, רק הם משתמשים עם זה להשחית.

למשל, יש מנהיג רשע שהוא מנהיג את ההולכים אחריו לדראון, ברגע אחד יכול לחזור בתשובה ולהנהיג את ההולכים אחריו לחיי העולם הבא.

כמו פרעה שהנהיג את מצרים לאבדון, וברגע אחד חזר בתשובה בנינוה וכל העיר איתו לפי הפדר"א.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.