למה ה' לא חפץ במות הרשעים?
בדור המבול כשהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, אני מבינה למה שה' יצפה שנוח יחזיר אותם בתשובה, אבל למה שנוח יתפלל עליהם? לא יותר טוב שהם ימותו?
וגם בסדום... אברהם אבינו לא היה אמור לשמוח שלוט ימלט והרשעים ימותו?
יש להם עוד סיכוי?
מה הטעם להשאיר אותם בחיים ולקלקל את העולם?
@מבקש אמונה - אשמח לתגובתך על דברי..
פשוט כרגע אני קצת מתקשה להתרכז
]אני הנני כאינניהקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו (אפשר לבקש על מקורות, בתכלס - רמח"ל). גם העונשים שמיועדים לרשעים, על פי רוב (וצריך להבין את ה"חריגות"), הוא לא באופן של נקמה אלא באופן של תיקון.
ואז יש אולי מקום לשאול - למה להעדיף תיקון שבתשובה על פני תיקון שבמיתה ועונש? הדבר הראשון שעולה אצלי זה הפן הרגשי - האם אני הייתי מעדיף שיתקנו אותי ע"י ייסורים או לתקן את עצמי ע"י תשובה? די ברור מה...
ומסברא, ברור שעדיפה תשובה מתוך בחירה, גם אם יש לה "תומכים" כמו תפילת הצדיקים, מאשר תיקון שנעשה בלא בחירה - אנחנו חוזרים פה למציאות של חסרון בהופעת הטוב האלקי שהקב"ה רצה להטיב לאדם ("יותר טוב" - זה לא). אם התיקון הוא ע"י עונש אז חזרנו ל"נהמא דכיסופא", לחם הבושה שאנחנו מקבלים הכל בחסד ולא בדין (או לפחות ברחמים) - משא"כ אם התיקון הוא ע"י תשובה.
אפשר גם להתבונן על תיקון ע"י מיתה כניסוי שנכשל (כהרצת תוכנה שנפלה), שאז מאפסים את המערכת ומנסים להריץ שוב - מה שהיה עד עכשיו כביכול לא באמת שווה משהו.
עוד נקודה שצריך להבין - כשהרשעים נמחים במבול, צורת העולם משתנה. הרמח"ל מדבר על זה בדעת תבונות (כך שמעתי מאחד מהדיינים של בית הדין בנתניה, אבל לא הצלחתי למצוא בפנים), וגם הרב משה שפירא זצ"ל בשיחה לפרשת נח - היכולות של האדם צומצמו. אדם אחרי המבול, נראה לומר שגם נח עצמו ובניו, ואדם לפני המבול הם לא בעלי אותם כוחות, עוצמות ויכולות. המציאות הושפלה, ירדה מדרגה - והיה עדיף שלא יקרה (כמו שהיה עקרונית עדיף שהעולם יברא במידת הדין אבל זה לא בדיוק עבד). [אולי אפשר לומר שלאחר המבול אין אפשרות של ציבור מקולקל, לעולם הקלקול נמצא רק ביחידים (נקודה שהרב חרל"פ חוזר עליה, בלי הקטע של שינוי מזמן המבול)].
צריך להבין שלא מדובר כאן על רשעים בודדים, אלא על עולם שלם שהוא מקולקל. כשמדברים על אנשים פרטיים אולי אפשר להסתכל על זה כדבר חיובי, אבל לא כאשר מדובר על עולם.
אבל עדיין יש כאן קונפליקט שצריך לדבר עליו. הגמ' במסכת סנהדרין (עב ע"א) אומרת "שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" [ובאבות דר' נתן "מיתה לרשעים נאה להם ונאה לעולם"], ואומר הכתוב (משלי יא, י) "בטוב צדיקים תעלץ קריה - ובאבד רשעים רנה" (וראוי לדקדק למה כת' "רינה" ולא שמחה או ששון. המילה רינה מתפרשת גם כצעקה, נקודה למחשבה והתבוננות), ומצד שני מפורסמת הגמ' בברכות (י ע"א) "אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך — משום דכתיב ״יתמו חטאים״, מי כתיב ״חוטאים״? ״חטאים״ כתיב. ועוד, שפיל לסיפיה דקרא ״ורשעים עוד אינם״, כיון ד״יתמו חטאים״ ״ורשעים עוד אינם״? אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ״ורשעים עוד אינם״", (וכבר כתבו המדקדקים על דבריה שאינם מתאימים את הדקדוק של המילה "חטאים", ואכמ"ל).
אולי אפשר ליישב את הדברים לפי מה שאמרנו מקודם - כשמדברים על רשעים פרטיים, אפ' על קבוצות של רשעים - זה דבר שלא בהכרח ראוי לשמוח בו, אבל כשמדברים על כילוי הרשעה מן העולם - זה בודאי דבר ראוי, [ונראה שיש להעדיף את כילוי רשעה באופן של תשובה].
באופן אחר, בסופו של דבר יש שמחה בכך שהרשעים נאבדים מן העולם, אבל לכתחילה לא רוצים בזה, יש להעדיף את האופן האחר של כילוי הרשעה.
העלת נקודה מעניינת - מה היה קורה אם כן היו עשרה צדיקים בתוך העיר? באותה מידה יש לשאול על המבול, שחז"ל מחשבים ומוצאים רק תשעה צדיקים שהיו בעולם בעת ההיא.
כנראה שאם יש עשרה צדיקים אז יש תקווה, יש תקווה לתיקון ולתשובה, ואם לא בדור הזה - אז בדור הבא.
מלבד זאת (או אולי כהמשך לזה) אפשר לומר שמציאות של עשרה צדיקים מבטאת משהו, לא מהצד הסגולי (שגם עליו אפשר לדבר) אלא באופן הבא: אם בעיר כל כך מושחתת תיתכן מציאות של עשרה צדיקים (ששאר אנשי העיר מאפשרים את זה והעשרה צדיקים מוכנים "אשכרה" לגור שם) - זה אומר משהו על העיר..
למה את אנשי דור הפלגה ה' לא מוחה כמו שמחה את דור המבול או את אנשי סדום ועמורה? (אל תגידו לי כי הוא נשבע שלא יהיה עוד מבול והחרבת העולם - נו, אברהם לא היה איתם, וכתוב שגם אשור יצא משם והקים את נינוה, וא"כ יש עוד "עולם" ומה השוני מסדום ועמורה?)
לכאורה אפשר ליישב מהכתוב - "וזה החילם לעשות", זה עוד לא נהיה כל כך חמור, עוד לא "נתמלאה הסאה", אז מספיק לפזר את ההפגנה לפני שתהיה בגיעה ברכוש ובנפש. נו, אז למה לא בסדום?
תודה, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה לגמרי. גם אתה מתייחס לכך שהתועלת היא שהם חוזרים בתשובה. אבל לא כתוב שה' ציפה מנוח להתפלל שיחזרו בתשובה, כתוב בכללי, ז"א שיתפלל שה' ישאיר אותם בעולם. נראה כאילו ה' רוצה שיבקשו ממנו להאריך את אפו עוד. כאילו הוא אוהבת את עצם הבקשה. מה עומד מאחורי בקשה כזאת?
"ה' אל תמחה את העולם כי...?"
אם יש מקור או חידוש בזה אשמח לשמוע...
אם טעיתי תתקן אותי
כמו הרבה פעמים יכול להיות שהבעיה היא בהנחת היסוד של השאלה... כך שההערה שלך במקום.
ואתה לא חייב לי כלום שיהיה ברור באמת אני לא מצפה שתחפש מקורות בעניין בשביל זה אתה יכול להשאיר את זה ככה
תודה על מה שענית
אני שמח לחקור...
הרמוניהסנהדרין קח ע"א: דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול כו' מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו אמרו לו זקן תיבה זו למה אמר להם הקב"ה מביא עליכם את המבול וכו'.
נחומא נח סי' ה אות ו: עשה לך תבת עצי גפר, אמר רב הונא בשם רבי יוסי, מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו: עשה לך תבת עצי גפר. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים.
קדושת לוי: אך נדקדק בפירוש רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה האיך יכול להיות זה כי הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ועוד קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא...
אור החמה על הזהר: ומאן גרים לי שאם היה נח מתפלל עליהם לא הייתי שולח מי המבול ולכך שמא אין מי שיתפלל על הדור ואאבד עולמי לכך מכאן ואילך צריך אני לעשות למען שמי א"כ מי נח גרמו שהקב"ה רואה שאין מגין מתפלל על הדור ונותן הקשת...
זוהר חדש: אמר רבי יוחנן, בא וראה מה בין הצדיקים שהיו לישראל אחר כך, ובין נח. נח לא הגין על דורו, ולא התפלל עליו כאברהם.
עוד שם: ונח התעכב עמו הקדוש ברוך הוא, ואמר ליה רבוי דברים, שמא יבקש עליהם רחמים, ולא השגיח, ולא ביקש עליהם רחמים, ועשה התיבה ונאבד כל העולם.
רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא, אמר רבי יהושע, רבי, מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו. אמר לו, אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט. משל, למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים, בין הבוסרים, דאלו הוה בין ענבים מבושלים, לא הוו כלום.
משמע, דכתיב (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. הוה ליה למימר צדיק לפני, מהו בדור הזה. כלומר, לפי הדור. ולפיכך לא בקש רחמים, אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט, וכל שכן שאתפלל על אחרים.
לבתר אמר רבי אליעזר, על כל דא, הוה ליה למתבע רחמין על עלמא קמי קודשא בריך הוא, דניחא ליה, מאן דאמר טבא על בנוהי.
פתחתי קצת מהמקורות שהבאת, זה העלה לי עוד שאלות אבל אני כבר אוותר הפעם חח
תשאלי.. אני שמח להרחיב לעצמי ולברר את הדברים..
אני בכ"ז מוותרת תודה...
ההפסד כולו שלי..
שאלה יפה, מדייקת.
את האמת, בא לי לענות מה שהוא ששמעתי בשיעור היום. הרב משה שפירא זצ"ל [בשיחה בט' חשוון תשע"ו] אומר שהלכתית אנחנו יודעים שאין מתפללים על שינוי הטבע, אדם שיתפלל על אשתו שבהריון שתלד זכר - זו תפילת שווא, אולם מ"מ האבות והאמהות היו מתפללים שיהיו להם ילדים אע"פ שהיו עקרים. מה הפשר?
והוא מסביר, הצרות שמגיעות לאדם, (אולי צריך לדייק ולומר 'לצדיק'), באות כיוון שהקב"ה רוצה שהוא יתפלל. אפשר לתת צרות שהן בתוך הטבע, למה לתת לאדם צרות שהן מעבר לטבע? אם הטבע משתנה זה מורה על כך שנדרשת תפילה מתוך עומק אמונה שהקב"ה יכול לשנות את הטבע, שהוא השולט האמיתי בכל פרטי המציאות.
נח הוכיח את בני דורו (נלך לפי דברי הגמ' ולא לפי דברי מדרש תנחומא שהם קצת יותר קשים לדברינו [ואפה"כ אפשר ליישב - כיצד הקב"ה מוכיח? ע"י בשר ודם, נביאים וכו', אין כאן פעולה אלוקית מוחלטת של הוכחה]) ואף אחד, אבל אף אחד לא שב! זה לא מסתבר, זה נגד הטבע, זה חריג! הצדיק אחראי על הדור, ואם הוא רואה שיש צרה חריגה בדור - עליו להבין שנדרשת תפילה חריגה, על דבר שחריג להתפלל עליו, אבל עכשיו זה נרצה כדי להורות ולגלות שהקב"ה שולט בכל - גם במחשבות בני אדם, שזה הדבר שאולי הכי קשה לקבל שהקב"ה שולט בו, שהרי הוא נתן לנו בחירה חופשית! את זה היה לנח לגלות בדור גדול שכזה, עם עוצמות כאלו (כמו שציינו לעיל, בתגובה הארוכה) - את יכולת ה' הכי חמורה!
על נח היה להתפלל - הקב"ה, אל תמחה את העולם כי עדיין יש אפשרות שאתה תשיב אותם בתשובה ולא יהיה בכך (במחייה) צורך. בעצם מין התפילה של "השיבנו ה' אליך ונשובה"...
אני חושב שזה חזק.
זה בריות של ה'. בעיניי אין כאן שאלה.
זה חסד ורחמנות של ה' ואני חושבת שזה חיובי מאוד כי גם בנו יש מעט רשעות ואני לא הייתי רוצה שה' יכלה אותנו על דבר כזה. אי אפשר לעולם להתקיים רק עם דין. אי אפשר.
ויש מקרים של רשעים שחזרו בתשובה אז ההמתנה הזאת היא חשובה ונצרכת.
שאם אין קצת ומעט רשעות... והקב"ה ונח הוכיחו אותם והם לא שבו, איזו סנגוריא אפשר ללמד? ודאי שהקב"ה רוצה שילמדו זכות על בריותיו, וכמו סוף דברי הזהר שהעתקתי לעיל במקורות, אבל צריך זכות ללמד!
יש יצר רע בעולם ולפעמים בן אדם נמצא בלופ של עבירות וחטאים שכבר קשה לו לצאת מזה. זה לא פשוט וה' מודע לזה.
הנה, כמה מקרי ניסים היו בטבח במסיבה ואנשים שקרה להם שם נסים גלויים ממשיכים בחייהם כרגיל בלי להתעורר.
זה לאפשוט לשנות את הדרך ולהבין שאתה טועה. ובסוף מדובר פה בבני אדם זה קצת בל תשחית להרוג אותם ככה בקלות למרות שמגיע להם. כן יש צורך בעיניי להמשיך ולהוכיח עוד ועוד. כי זה חשוב. אפילו אם רק אחד יתעורר זה שווה.וזה גם חשוב מצד ה' שהוא נתן ועשה כל מה שאפשר כדי שיחזרו ומכאן זה כבר בעיה שלהם.
וגם בדור המבול בסוף בסוף אחרי כל התוכחה והכל הם בסוף כן נהרגו.
אבל בסוף המדרש כותב: מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו (לנח): עשה לך תבת עצי גפר.
מדובר כאן על דורות שנולדים, וכולם נשאבים לרשעה, 120 שנה! ואחרי 120 של תוכחות אף אחד לא שב..
מ"מ אני מקבל את ההארה שאולי הסנגוריא היתה יכולה להיות - הם נכנסו למקום שזה כבר לא בשליטה. אני לא כל כך מבין למה זה טענה טובה, הרי זה אשמתם שהם נכנסו לשם...
ואני לא אומרת שהם לא יכולים לשלוט בזה כבר אלא שזה מאוד מאוד קשה.זה קשה לשנות הרגלים. להתבטל לרצון האלוקי.וקל יותר לעצום עיניים ולקוות שיהיה טוב.
כי ה' יודע ומכיר את היצר שלנו
וחוץ מזה ה' רחמן והוא לא רוצה להרוג את הבריות שיצר במו ידיו. כמו הסיפור על נינוה ויונה שיונה לא ריחם עליהם ועל הקיקיון כן וה' כן ריחם עליו כי זה בני אדם והם בריות שלו וה' רוצה שיחיו.. זה להבדיל כמו שיהיה לאבא בן שימרוד בו ויתחצף אליו והכול עם כל זה הרגש האבהי עדיין קיים.לא משנה מה הבן יעשה הוא הבן שלו,בשר מבשרו. לא מוותרים על בן בקלות.
עוד משהו בנוגע לרשעים שצריך אותם בשביל שיהיה בחירה וניסיון בעולם.
אני עפיפון היום מה יש לי חח
מבקש אמונהאת רואה מה זה..
ראיתי כמה תשובות מעניינות ב"פורום לתורה" לגבי השאלה שאברהם מתפלל על סדום
א. שאברהם לא התפלל שיציל את כולם אלא רק שלא יספה צדיק עם רשע - שלא יהרוג איתם אנשים טובים אם ישנם בתוך סדום.
ואולי יש לזה ראיה מהתרגום יונתן שתירגם על הפסוק "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עמד לפני ה'"
avid;font-size:18.2px;">וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָן מַלְאָכַיָא דְדַמְיַן לְגוּבְרַיָא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּדוּן בָּעֵי רַחֲמִין עַל לוֹט וּמְשַׁמֵשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ
ועוד תירוץ מעניין
אברהם אומר "תישא למקום" ולא מדבר על האנשים
מכיוון שהובטחה לאברהם הארץ, אברהם אבינו ביקש שהמקום לא יושחת ויהפוך למקום ששום דבר לא צומח שם
שעד 10 צדיקים אברהם ניסה לשנות את הגזירה שיקרה משהו רק לרשעים והצדיקים כולל המקום עצמו ישארו
וגם הוא ביקש שאם המקום מושחת ואין מספיק צדיקים שלפחות יוציאו את לוט משם
האם סדום ועמורה הם חלק מן הארץ המובטחת לאברהם? אם מדייקים בפסוקים בפרשתנו נראה שהיא איננה חלק מארץ כנען (מצד שני, בפסוקים של פרשת נח, בגבול הכנעני, נראה קצת אחרת)...
מה שהקב"ה אמר בברית בין הבתרים
לא של מזרח ומערב...
או איזה דעות יש במפרשים.. לא מכיר.
לי זה נראה לכאורה פשוט למתוח קו ישר ביניהם, הרי נהר מצרים יותר דרומי מסדום ועמורה
למה שלא יכנס בפנים.
ומי אלה הקיני הקניזי והקדמוני שהובטחו?
מן הפסוק בפ' נח, "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (י, יט) נשמע שכן [ולשון הפסוקים צריכה לי ביאור, בעיקר מה הכוונה במילה "בואכה"], אולם מן הפס' בפרשתנו (יג, יב) "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם", נשמע שלוט לא ישב בארץ כנען. עוד, מצד התיאור של סדום, "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם[1]בֹּאֲכָה צֹעַר", נראה שאין זה חלקה של ארץ כנען, שנאמר בה "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא, י).
[1]מצד מה שקודם שנהפכה (ונעשה שם ים המלח) היה הירדן עובר לצד הערים הללו של סדום ועמורה, והוא מקום נמוך, כך שאין מחסור במים ואפשר להשקות השדות בלי עמל, כמו ההשקיה במצרים ע"י הנילוס.
חלק ה', על פרשת השבוע, ד"ה ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו - הרב כותב שהארץ מקיאה את לוט מתוכה (והוא הולך משם לסדום ועמורה).
גיטין
אולי אני אחפש בהמשך
אני הנני כאינניאשמח אם תמצא בזמנך הפנוי..
אבל יש פירוט של הגבול לפי ערים בתוספתא של שביעית בפרק ד' ובירושלמי בפרק ו' (ה"א)
אני חושב שיש מחלוקת לגבי הגבול בים התיכון אבל אני לא בטוח
לך-לך רבה, פרשה מט, ב'
אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך שנתן אוסיא לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכה חמשה אילני סרק.
אמר המלך אילו מן פטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב, ומה בכך? ונמלך בו.
כך, אמר הקב"ה: כבר נתתי את הארץ מתנה לאברהם, שנאמר (שם טו, יח) "לזרעך נתתי את הארץ", וחמשה כרכים הללו בתוך שלו הם,
ואילו מפטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב בידי, ומה בכך? ונמלך בו.
אבל מצד שני מכולם מובן שהוא התפלל על האנשים
מצד אחד אנחנו רואים הרבה פסוקים כמו "באבוד רשעים רינה" או "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע"
הפשט הפשוט הוא שמה שכתוב "לא אחפוץ במות המת" כלומר מבין שתי האפשרויות הקב"ה מעדיף שאנשים יחזרו בתשובה ולא שייענשו אבל אם אינם שבים בתשובה אז אין הכי נמי
כמו "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה"
לכן כמו שהעירו ביחס לתפילת אברהם התפילה אינה לסלוח לאנשי סדום לפנים משורת הדין אלא הטענה שכאשר יש התאגדות של לפחות עשרה אנשים (כמו שמובא במהר"ל) זה אומר שהרוע לא ניצח ויש אפשרות לתקן לכן עדיף להמתין.
ירושלמי תענית פ"ג ה"ד
חד זמן צרכון מיעבד תעניתא ולא נחת מיטרא עבד ר' יהושע תעניתא בדרומא ונחת מטרא והוון ציפוראיי אמרין ר' יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ורבי חנינה עצר מיא מן ציפוראיי. צרכון מיעבד זמן תיניינות שלח ואייתי לריב"ל א"ל מישגח מרי מיפוק עימן להתענות נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא עאל ואמר קומיהון לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ולא ר' חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי אלא דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין. מי עליל תלה עינוי וחמא אוירא שייף אמר עד כדון הכין. מיד נחת מיטרא וגדר על גרמיה דלא למיעבד כן תובן אמר מה אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה.
[= פעם אחת היו צריכים לעשות תענית ולא ירד גשם. ר' יהושע קבע תענית בדרום (כי היה גר בדרום) ובא הגשם והיו בני ציפורי אומרים ר' יהושע בן לוי מוריד גשם לבני הדרום ור' חנינה עוצר את הגשם מן בני ציפורי. היו צריכים לעשות תענית פעם נוספת והביא ר' חנינה את ריב"ל, שאל ר' חנינה האם יסכים לצאת איתם להתענות, יצאו שניהם ולא בא גשם. נכנס ר' חנינה ואמר לפניהם, לא ריב"ל מוריד גשם לדרומיים ולא ר' חנינה עוצר את הגשם מבני ציפורי אלא בני הדרום לבם רך ושומעין דברי תורה ונכנעים ובני ציפורי ליבם קשה ושומעים דברי תורה ולא נכנעים. כשנכנס ר' חנינה נשא עיניו וראה שהאוויר זך כלומר ללא עננים, אמר וכי עד עכשיו זה ככה? מיד ירד גשם וגזר על עצמו שלא לעשות כך שוב כלומר להביא הגשם באופן כזה, אמר מי אני לומר לבעל החוב שלא יגבה את חובו.]
כלומר יש איזשהו מקום שבו תפילה "בכוח" או תפילה שהיא ממש נגד שורת הדין היא לא בסדר, בדומה לר' עקיבא שאמר שהוא יכול לפטור כל חייבי מיתות ב"ד על-ידי ספקות מאוד רחוקים בעדויות, אמרו לו שאף הוא מרבה שפיכות דמים בכך שלא נענשים החייבים. אז מה שאנחנו מתפללים "אל תדיננו כמעלנו" אפשר לומר את זה רק אם אנחנו מתכוונים באמת לעשות תשובה, אבל לומר שהקב"ה ירחם על הרשעים סתם כך אף שממשיכים ברשעה הרי שאין בזה רחמים אלא השחתת העולם.
לגבי נח אני חושב שמה שנח לא התפלל עליהם מבטא עניין יותר מהותי, הרש"ר הירש מראה שהצדיקים בדורות שקדמו למבול היו מה שנקרא "צדיקים בפרווה" כלומר צדיקים לעצמם שלא כל-כך אכפת להם מאחרים, אמנם נח ניסה להחזיר את בני דורו בתשובה בדרך תוכחה אבל יכול מאוד להיות שהייתה חסרה ערבות הדדית והשתתפות בצערם (שבאה לידי ביטוי בתפילה) וזאת עיקר הבעיה.
רש"ר הירש בראשית ה'
ירד, הדור יורד, אף שבפיו ובשפתיו כבדוני. אך מעיצומה של הירידה הרוחנית והמוסרית, יחזור הדור אל... חנוך – על ידי החינוך, צץ ועולה גרעין טוב יותר. אך בתקופה של ירידה רוחנית, הרי שמאמצים כאלה נמצאים אצל יחידי סגולה בלבד. הללו רואים את עצמם כעומדים בניגוד גמור להמון, וכמרומז בשם... מתושלח – הם נוטשים את ההמונים ובטוחים שישיגו את מטרתם בהצלת נפשם בלבד. ההמונים נחשבים בעיני יחידי הסגולה כ״מְתִים״ [עיין דברים ב, לד]. הם מתייאשים מהם ו״משלחים״ אותם מעליהם.
והנה נאמר על חנוך: ״ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו״ וגו׳. חז״ל אף הם נחלקו בהערכת אופיו של חנוך (בראשית רבה כה, א). אמנם, אותם המילים נאמרו גם בנוגע לנח (להלן ו, ט), ושם הם מציינות את מעלתו הגדולה; אך כאן כשהם באות בצירוף עם השם ״מתושלח״, הרי שמשמעות ״ויתהלך את האלקים״ היא, שחנוך ביקש להכין את עצמו להתהלך עם האלקים, ולשם כך התרחק מן ההמונים, או מתוך פחד או מתוך זלזול. אולם ההתבודדות והפרישה מן הבריות אינה הדרך היהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמונים, עם ההמונים ולמען ההמונים; הם ראו את תפקידם בהעלאת ההמונים למדרגת עצמם. נטישת ההמונים – מתושלח – מהווה סימן למחלת הדור. היא מצויה בתקופה בה מצמצמים את מושג האלקים לנושא של מחקר עיוני, ובה המחשבה על אלקים הופכת בני אדם לקנאים שוטים; ודוחפת אותם להמנע ולמלט את עצמם מהחיים, מפני שהם מפחדים מפיתויהם, או – בגאווה עיוורת – מפני שהם בזים לבעיותיהם. התורה אין דעתה נוחה ממי שיושב בדד בסיגופים, יסודה בדעה המוטעית שהאלקות מקומה מחוץ לתחום החיים הרגילים.
אמנם הרש"ר הירש מתאר את נח באופן חיובי יותר אולם אם מקבלים את הביקורת על מה שנח לא התפלל על דורו כפשוטה הרי שאין בכך צורך ואפשר פשוט להמשיך אותו מהלך, התקווה הייתה שנח "ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" כלומר גם צד מסוים של נחמה במובן של לנחם וגם במובן של חרטה (אולי: מתוך שנתחרט על מעשינו נתנחם מעצבון ידינו), אבל לא עלתה בידו אלא להציל את עצמו.
גם הסימבוליקה בפרשת נח (ובמדרשים עליה) מאוד חזקה, הקב"ה יכל להציל את נח במיליון דרכים אחרות, מה העניין דווקא בתיבה (שמסמלת התבדלות ו"סגירה"), ומה העניין שהוא היה צריך להכניס את בעלי החיים לתיבה (אפשר היה להציל אותם גם באופן אחר, למשל להשאיר איזה אי טרופי שכל בעלי החיים יחיו שם באופן זמני) ולדאוג להם במשך תקופה ארוכה, עד-כדי-כך שהמדרש אומר שכשנח שכח להאכיל את האריה הוא נשך אותו (ויישאר אך נח - מלשון "אך" או "אאוץ'" או מלשון מיעוט כלומר נתן לו וואחד ביס, שלא נשאר נח בשלמותו), כלומר גם עבור נח זה לא היה בדיוק "פרס", לדעתי הכל מתקשר לאותו עניין של דאגה אמיתית לזולת
אז לשאלה המקורית "מה הטעם להשאיר אותם בחיים ולקלקל את העולם?" אין הכי נמי,
רש"ר הירש בראשית ח'
זאת ועוד, השינויים המהירים בתנאי החיים קיצרו את משך חיי האדם, שזמן קצר לאחר המבול ירדו למידתם של היום. השווה את דברי כלב, המתפאר באזני יהושע: ״עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה״ (יהושע יד, יא), הרי שלא מצא בדורו אדם בן שמונים וחמש שיהיה חזק כבן ארבעים. והשווה גם האמור בתפילת משה: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״ (תהלים צ, י). קיצור חיי האדם מבטיח שהרֶשע לא ישלוט לעולם. אף החזק שבעריצים לא יאחז בשרביטו הרבה יותר מחמישים שנה. כך אנו רואים את קיום דברי המשורר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״ (תהלים ח, ג). מלכות ה׳ מיוסדת לא על ״פקחות״ הזקנים, אלא על התמימות והטהרה של הילדים ובני הנעורים. כל ילד הוא מלאך ביום היוולדו. אולם כל עוד הרשעים יכלו לחיות על האדמה שבע מאות ושמונה מאות שנה, לא יכל הדור הצעיר לבטא את עצמו. דבר זה נשתנה משהתקצר משך חיי האדם. במציאות החדשה, ימותו הרשעים במהרה ודור ישרים יקום תחתיהם. ביד אדם להביט קדימה, שכן תקוות העתיד היא עם בני הנעורים.
אז אם אני מנסה לענות לעצמי: בקיצור: נח היה צריך להתפלל כי היתה צריכה להיות בו יותר ערבות הדדית לבני דורו, והוא היה צריך לרצות יותר למצוא פתח להצלתם ושיחזרו בתשובה.
צדקותו לא הייתה שלמה בגלל: שהיה קטן אמנה, ולכן לא מספיק דאג לדור כביכול ועבד את ה' לא כחלק מהכלל
וואו קשה לי לחשוב את הדברים האלה כמה צדקות מצופה מבן אדם אחד שכל הדור שלו רשע, איך באמת אפשר מצד אחד לאהוב את הדור ולהיות אהוב עליו ומצד שני להיות צדיק עליון? זה קצת כמו להיות משה ואהרון ביחד...
נכון?
ואשמח אם תוכל לתמצת את המקורות שהעתקת.. זה ממש מעמיס. לפחות תכתוב את העקרון העולה..
בכל־מקרה העיקרון העולה הוא שהקב"ה כמובן מעדיף שאנשים יעשו תשובה אבל אם הם לא רוצים זאת בעיה שלהם ויש שמחה מסוימת גם בהענשתם כי יש מקום גם למידת הרחמים וגם למידת הדין
גם בתפילה אסור לבטל גזרות "בכוח הזרוע" באופן שמבטל לחלוטין את ההנהגה של מידת הדין (בהנחה שלא קדמה לכך חזרה תשובה)
לגבי נח מה שנענש זה כי הוא מייצג מהלך חברתי ארוך יותר של צדיקים שמתבדלים לחלוטין מהעולם ואינם בבחי' "עמו אנכי בצרה", הגם שהוא הוכיח אותם הייתה חסרה לו דאגה אמיתית כנראה ולכן קיבל משימה לטפל בחיות בתיבה כולל האריה כפוי הטובה שנתן לו ביס
תודה על התמצות
אבל יותר חפץ בשובם מדרכם.
אכן יש חובה של מורידין ולא מעלין, שנלמד מפסוק החוזר על עצמו כמה פעמים בדברים.
וכן הדין של שמים בכיפה, וכל מיני.
אלא שכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים (כמדומני פרק ה), שלא למהר להורגם אלא להשיבם בתשובה, אבל כן להואגם סה"כ אם לא שבים..
אבל השאלה הייתה לא על להחזיר אותם בתשובה אלא למה ה' ציפה שנוח יתפלל עליהם? מה המטרה של תפילה כזאת
משחית יותר את העולם, ככה יש לו פוטנציאל להפוך את עורו ברגע ולהעלות את כל העולם יחד איתו.
לרשעים שמשחיתים מאוד את העולם יש להם נפש שנובע ממקום גבוה, רק הם משתמשים עם זה להשחית.
למשל, יש מנהיג רשע שהוא מנהיג את ההולכים אחריו לדראון, ברגע אחד יכול לחזור בתשובה ולהנהיג את ההולכים אחריו לחיי העולם הבא.
כמו פרעה שהנהיג את מצרים לאבדון, וברגע אחד חזר בתשובה בנינוה וכל העיר איתו לפי הפדר"א.
הרמוניהאחרונהיש מצווה על אוזלת יד?
אולי אפשר להגיד שזה יהיה עבירה להיהרג על ידי יהודי כי בסוף היהודי יענש על זה. וזה יהיה אולי מצווה להרוג את היהודי שמאיים עליו אולי זה שהיהודי נהרג ע"י ערבי יתן לו מעמד של הרוג מלכות?
..
איזה רב אתם שומעים או איזה ספר אתם לומדים על פרשת שבוע?
תודה!.
אבל הסטורי ענה תשובה בסגנון מאוד שונה, ואני לא ממש בטוחה למה כיוונת בדבריך.
של הרב אליהו בלומצוייג. רעיונות עמוקים בשפה פשוטה.
"תורה מאירה" התלהבתי על החומש הזה(:
משתדלת לשמוע שיעורים... כל מיני רבנים, מגוון
הרבה פעמים כשמחפשת משהו קצר- את הרב אליהו עמר על "הזרע שמעון" לפרשת השבוע.
ספרים בעבר יצא לי ללמוד מ"בקרבך קדוש" של הרב יהושוע שפירא
ו "אהבת חיים" חכם מנחם מנשה
ביוטיוב
הרב אייל ורד, הרב שניאור אשכנזי, הרב יואב אקריש, סיון רהב מאיר, הרבנית רחל בזק, הרב ינון קלזן. (לא את כולם כל שבוע, ולפעמים מגוונת ברבנים נוספים)
קוראת בשבת שיעורים של נשים (הרבנית ימימה מזרחי, הרבנית יעל כורסיה) וגם את מדרש ישראלי של הרב חיים וייסמן. ולאחרונה לומדת גם את פירושו של הרש"ר הירש על הסדר - מומלץ בחום!
יעקב מתאר ליוסף את הנחלה שהוא נותן לו: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרדי ובקשתי". בסוף ספר יהושע ברור שהכוונה לאזור שכם (ובאופן אירוני, זב בכלל "בחלקת השדה אשר קנה יעקב ... במאה קשיטה").
רש"י מסביר את ההקשר לאמורי, שהתקבצו האומות להילחם ביעקב ובניו, או שהכוונה שיעקב קנה טת ארץ ישראל מעשו שעושה מעשי אמורי. האבן עזרא והחזקוני מסבירים בתיאור כללי, שהאמורי נחשב לשבט הכי חזק ממשפחות כנען (וגם הראשון שנלחמו בו - סיחון מלך האמורי), ככתוב: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים".
מה שלא יהיה, לא ברור הקשר לאמורי כאן, ולא רק כאן:
1. עובדתית, שכם היה חיוי (שזו לכאורה משפחה אחרת ממשפחות כנען), וכנראה תושבי העיר וסביבתה היו מאותו שבט. אז לפי פשוטו, המלחמה לא הייתה עם האמוריים אלא עם אומה אחרת.
2. עשו עשה דווקא מעשי האמורי? ולמה בכלל יש מושג "דרכי האמורי", מה מיוחד בשבט הכנעני הזה?!
3. עוד מילה על האמוריים. מי שמוצא כלי בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, "מפני שיכול לומר לו של אמוריים". שוב, מה מיוחד באמוריים?
לא זוכר ציטוטים מדויקים אבל יש "כמעשה האמורי אשר ישב עשיתם" "בואו הר האמורי". כשם שלעיתים כל יושבי כנען נקראים הכנעני.
לזכרוני עיקר ורוב יושבי ההר היו אמורים ורוב יושבי המישור היו כנענים(פיניקים ודומיהם "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן"). 5 המלכים שנלחמו עם יהושע בהר יהודה ובשפלת יהודה נקראים 5 מלכי האמורי. ביהושע ובמרגלים האמורי מתואר כיושב ההר יחד עם החיתי היבוסי והחיוי. לעומת הכנעני שיושב על הים ועל יד הירדן.
מבחינה מחקרית - יש כמה דעות אבל לזכרוני רוב החוקרים רואים בחיתים של כנען ובחיתים של טורקיה אותם חיתים ("וילך האיש ארץ החיתים", "כי שכר מלך ישראל עלינו את מלכי החיתים") אלא שהחיתים רובם ישבו בטורקיה וצפון סוריה, ורק מיעוטם כמושבות ישבו בכנען. כנ"ל הרבה מהחוקרים וגם הרמבן טוענים שהחיווים זה כינוי לחורים, ורוב החורים ישבו במזרח טורקיה ורק מיעוטם כמושבות ישבו בכנען. בעוד שהאמורים היו רוב יושבי ההר.
לא בטוח שסביבת שכם היתה חיוית, למרות שהעיר עצמה כן. לפי המחקר העיר שכם שלטה על שטחים נרחבים מאוד בשומרון.
2. ייתכן שעם ישראל למד מעשים רעים וע"ז משאריות האמורי יושבי ההר, שם ישראל גרו, ולא מהכנענים יושבי העמק, שם עם ישראל לא גר (לא במישור החוף, ובעמק יזרעאל גרו רק אחרי שהורישו את יבין מלך כנען וסיסרא "וישב בית יוסף בהר כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם" ציטוט לא מדויק.
3. אולי סתם כינוי. ואולי גם בגלל שעם ישראל בעיקר ישב בהר ולא בעמק, איפה שיש אמורים ולא כנענים, אז זכרו שבית עתיק זה של אמורים (במיוחד שבימי חז"ל מחוז החוף של לבנון עד חיפה נקרא פיניקיה וההלניסטים תושבי החוף שם עוד חלקם ייחסו עצמם לפיניקים, הצידונים-כנענים תושבי החוף, למשל ההיסטוריון של הכנענים פילון איש גבל שחי לפני 2000 שנה בגבל בחוף לבנון)
אגב הפסוק "ובואו הר האמורי", אולי עוסק בסיחון מלך האמורי.
אבל שאר הראיות/הסברים נשמעים טוב!
לישראל להכנס לארץ לפני חטא המרגלים, הם היו אמורים להכנס לארץ מדרום מקדש ברנע במדבר צין, ולא לעבור דרך עבר הירדן המזרחי (רק אחרי חטא המרגלים פנו להכנס לארץ ממזרח "ואתם פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף...ונסב את הר שעיר ימים רבים... פנו לכם צפונה...אתם עוברים בגבול מואב ועמון וכו'). קדש ברנע כתובה גכבול הדרומי של ארץ כנען עבר הירדן המערבי , בפרשת מסעי
גם כתוב "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים" תיאור חבלי הארץ של עבר הירדן המערבי שחוזרים גם כמה פעמים בספר יהושע
בייחוד בהקשר של המאבק עם שבטי ישראל, והמלחמה התודעתית נגדם שהחשיבה את העבריים לפולשים ולכובשים (הבנה מצוינת של המדרש ובהמשך רש"י, בניסוח "לסטים אתם"). הלגיטימציה לארץ כנען כארצם של נוכרים שמיים אך לא עבריים (לא נימולים, עובדי גילולים, "גליל גויים" עם גויי הים) היא בהמשגתה מעל הכל כארץ האמורי.
בנוסף, היה גם המונח הגויי REZENU, כלומר ארץ הרוזנים (של הנוכרים), ואולי לכך מתכוון הפסוק "שמעו מלכים האזינו רוזנים", בדיוק בשירה החשובה של ספר שופטים כנגד אותו גליל גויים כנעני של סיסרא ויבין.
עם שאר עממי כנען.
גם הפיניקים וגם האמורים דיברו אמנם שפה שמית,אבל זה לא עושה אותם לבני שם. כי שפות יכולות לעבור מקבוצה לקבוצה (למשל האירים מדברים אנגלית כיום).
מה ההבדל הגדול בין האמורים לבין הכנענים-צידונים-פיניקים ("החיתי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן)?
כי ההמשך לזה הוא שהחיתים נחשבים חמיים מבני כנען, מה שאני בספק שביקורת המקרא תקבל ללא עירעור. ועוד יותר מכך, האנתרופולוגיה המודרנית הרי מוכיחה ומגנה את היהדות בכלל על בדלנותה האתנית, כי כל אדם "לבן" (ליתר דיוק קווקזואידי, caucasian באנגלית), נחשב גנטית לא רק לאותו מין אלא לאותו תת מין, ואלו כללו הן חיתים והן עבריים. ועדיין מבחינתי מה שחשוב הוא שהגויים, אפילו שמיים במוצאם, מערערים על עצם הזכות של שבטי ישראל לשבת בארץ המובטחת בכלל.
שפה הודו-אירופית.
אבל או שכדעת מיעוט החוקרים, החיתים בארץ הם לא החיתים בטורקיה אלא רק נקראו על שמם (כמו הממלכות הנאו חיתיות שלא כולן היו חיתיות אבל עם מורשת חיתית. או כמו הגרמנים הפרוסים שנקראו על שם שבט ליטאי קדום).
או שהחיתים אמנם דיברו שפה הודו-אירופית אבל הם ממוצא חמי, כמו שהצרפתים הם ממוצא פרנקי וקלטי אבל מדברים שפה לטינית. שפות יכולות לעבור מעם לעם, במיוחד בראשית הצויליזציה העולמית (גם העילמים מבני שם אבל מדברים שפה לא שמית).
השאלה אם האמורים ראו עצמם בתור שמים.
אבל למה בעצם הארץ נקראת אמורו ולא בשם שקראו לעצמם הצידונים-פיניקים-כנענים, שדיברו שפה דומה לאמורית, ואפילו עוד יותר קרובה לעברית? (לא יודע איזה שם זה)
לעתים מושג הופך לשם נרדף עם משמעות שחורגת מהמקור. אולי לכנות את הארץ על שם האמורי הפך לפולמוסי יותר מאשר סתם לכנותה "ארץ כנען", שהחל להישמע יותר "ארץ המסחר" מאשר המשמעות הלאומית המקורית, כמו שאין לנו בעיה לשיר באשת חיל "וחגור נתנה לכנעני", במשמעות שהתחדשה עוד בזמן המקרא לעניין השקלא וטריא והלכות בני אדם באשר הם.
לאיזו שפה התכוונת, אוגריתית?
היתה פיניקיה - הלוואנט, חוף לבנון, נמלי הים לקרת חדשת ואירופה המקראית, וכמובן הציוויליזציות העירוניות הנוכריות היהירות של צור וצידון (עליהן נושא יחזקאל את "קינותיו" האוניברסליות) - כל זה ככל הנראה לא היה בשאיפה גדולה להיכנס לשאלת העליונות והפולמוס בארץ כנען ה"פרימיטיבית" משהו, עם גב ההר העברי "המזוקן" ו"הישראלי". החלון היה קרוע מערבה אל הים הגדול, ולא מזרחה, בארץ שבה היה בכלל יחס אל הים התיכון בתור "הים האחרון".
לגבי אוגרית, זו בכלל היתה היתה מכונסת בתוך עצמה כאומת-עיר, ממש בסגנון ערי המדינה הכנעניות כפי שהיתה שכם בימי אותו "LABAYA" "המשתולל", או כמובן בהמשך יוון ההלנית. לא מכיר באופן כללי שאיפות התפשטות אימפריאליות בחברות מהסוג הזה.
ומימי שלמה והלאה יש קשר חזק בין הצידונים לעם ישראל (ואולי גם בתקופת השופטים מוזכר?
זה הקוריוז הציוני להכיר בתעשייה הצידונית כשותפה-בכירה לארץ המקראית שלנו, דרך המיתוג "פיניציה" של מפעל הזכוכית הישראלי. כאילו ייצוא של יינות הארץ חייב להיעטף באותו ניחוח אירופאי-לוואנטי (ולא חלילה לוונטיני...) של נוכריי לבנון המעורבבים בין בני שם לבני יפת (או אולי אפילו חמיים כפי שציינת מתוך המקרא, אבל שאני חייב לסייג ולהזכיר שבמידה רבה זה עבר להיות כינוי לכל עממי הסביבה שאינם עבריים אבל בהחלט אולי שמיים). עם המוסיקולוגיה ההלנית והשיק המרסילייזי ("תרשיש") של חופי דרום צרפת המקראיים, עם שוקי היין והלחם הפרובנסליים. בין צידונים, יוונים, מצרים אותנטיים, אולי אפילו גאלים ואטרוסקים, ישראל הציונית די נהנית לחשוב את עצמה כ"לפאתי מזרח קדימה" אבל עם כל העיניים על הספינות ממערב.
עוד עניין: אני תמיד לא בטוח אם יש מתחת לפני השטח - דווקא אתה הזכרת לשון נופל על לשון - קשר אטימולוגי בין עבריים, AMURU, ואפילו עמורפי (המוכר לנו בתעתיק קצת שגוי כחמורבי), וה"עפירו" המוזכרים לגנאי בהיירוגליפים המצריים (ובוודאי כל סיפורי ההיקסוס, ההקבלה או שלא לירידה למצרים וליוסף וכל זה). והנה, היצפתי את כל זה בלי שום AI.
הפיניקים-צידונים לבני יפת, מלבד זה שהם באו במגע ומסחר עם היוונים והשפיעו עליהם, וייתכן שמעט הושפעו מהם כמו שהושפעו מהמצרים ומכל עם שהם סחרו איתו.
יש קשר בין הפלשתים לתרבות היוונית, אבל הפלשתים הם לא הצידונים. וגם הפלשתים ייתכן שמוצאם הוא חמי מאפריקה מאזור קירני בלוב ומשם היגרו למקום המיושב הכי קרוב שהוא כרתים ואז יוון, ואחר כך גורשו משם על ידי היוונים.
בסוף מרכז הציווילזציה בלבנט היה בערי החוף הצידוניות. גם מרכז עבודת אלילי כנען הבעל האשרה וכדומה היה שם. מה שאנו פוגשים בדמות איזבל.
יותר נכון השמיות השפיעה על חופי אירופה. מקור השמות של הערים מרסיי (מסילת), קורדובה(קרת טבה) ועוד הוא בלשון עברית-צידונית, ואפילו ייתכן שהיספניה זה אי שפניה. גם האלף בית היווני הגיע מהאלף בית העברי העתיק (המכונה כנעני עתיק על אף שראשית כתיבתו בו היתה בשומרון בתקופת השופטים ונמשך גם בימי דוד המלך בחורבת קיאפה היא העיר שעריים, ועל ידי פועלים שמיים של המצרים במכרות בתקופת שעבוד ישראל במצרים) דרך הגירסא הצידונית שלו.
תרשיש זה כנראה תרסוס במזרח חופי דרום טורקיה לא רחוק מגבול סוריה.
עמורפי זה עמורבי, עמו-רבי, המשפחה הגדולה. אמנם היה משושלת אמורית ששלטה על בבל, אבל לא נראה לי יש קשר בין המילה אמורי לעמורבי.
כנראה שהעפירו לפי מה שקראתי הם לא בני ישראל, אלא תופעה חברתית רבת שנים ורבת עמים של קבוצות ממעמד של פליטים עניים מערים שברחו והתקבצו מחוץ לערים (תופעה חברתית שהמשיכה להתקיים, כדוגמת האנשים שהתלקטו סביב יפתח, או בעלי החוב שהתלקטו סביב דוד בנידודיו).
הגיוני שהפרעה שמינה את יוסף היה חיקסוסי , זה נראה לי מסתדר עם התקופה (והחיקסוס הם כנראה מיעוט המהגרים הכנעני והשמי במצרים שתמיד ישב שם כמיעוט בתוך המצרים והצליח להגיע למעמד אליטה ולמלוכה. אבל אולי הם פלשו בבת אחת) כי רצה שליט שמי. עד שהחיקסוס גורשו ואז הפרעונים החדשים ממוצא מצרי מקורי שעבדו את ישראל.
רק הוזכרו קוריוזים. בטח לא צריך להיבהל מכל רעיון שאולי לא עולה בקנה אחד עם היסטוריוגרפיה פרשנית למקרא.
"וכנען הוליד את צידון בכורו" לכן הצידונים נקראים סתם בשם "הכנעני". "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן:
כלומר, עדיין, במה זה עוזר לי? איך הפשט עצמו עובד עבורי? במה איישב אותו? וכמובן, מצד שני, דברי תורה אלו, מתוך חמשת החומשים ללא עוררין. לכן, אני מנסה שלא לצאת מעין יוסטון סטיוארט צ'מברליין יהודי. כן, לא אגיע כמותו לאבסורדים כגון שיושבי כנען הנוכריים היו זרים גנאלוגית לעבריים, לישראליים, עד כדי השיגעון לטעון שהגיעו עד אנגליה לייסד בה את המוצא הלאומי. ובאותו אופן לא אתעלם מהתובנות הגנטיות, שבוודאי מוצאות פער קטן בהרבה בין איש חצור לאיש נפתלי, מאשר בין איש חצור לאיש נוביה. אז גם אם בדוחק, אלך ליישב את המקרא שאינו יוצא מידי פשוטו, אבל כנראה אלך משם הלאה די מהר למחוזות הדרש.
לאתוס לאומי ותרבות. ואפילו לא תמיד לשפה.
הדוגמא הכי טובה לזה - ההבדל הגנטי בין האנגלים לאירים קטן. גם ההבדל הלשוני בימינו קטן כי שניהם דוברי אנגלית כשפת אם.
בכל זאת האירי קלטי והאנגלי אנגלו-סאכסי. בגלל הבדלי האתוס.
הפרסים הם בני יפת (דוברי שפות הודו אירופיות) והערבים בני שם.
מי אמר שיש כזה הבדל גנטי בין פרסי שגר בחוזיסטן החבל הערבי של איראן לבין ערבי שגר שם?
אין כזה הבדל גדול גנטי בין יוונים לטורקים.
אבל מעניין אם הצידונים עצמם ראו את עצמם קרובים יותר למואבים והארמים, או למצרים.
אגב מאיפה הקביעה שההבדל הגנטי בין הצידונים לישראל בבית ראשון קטן יותר מבין הצידונים למצרים?
כמובן לדעת האומר שכל נשות השבטים היו כנעניות, אז במילא חצי מהגנום העברי הקדום היה כנעני.
לגבי צידון בכור כנען. זה מתאים לכך שהצידונים היו הציווילזציה המתקדמת בכנען, והמרכז הפולחני של הלבנט
בטח רק תחת הבנות מסוימות.
למי לייחס את היותו חמי או שמי מבחינה תרבותית.
אלא אם כן מראה הגוף מאוד שונה (למשל מלוכסני עיניים). וגם זה יחסי - מבחינת החבשים הנוצרים באתיופיה הם בעיני עצמם שמים לכל דבר, שכן שפתם שמית, והם קצת פחות כהים מהעמים האפריקאים שמסביבם, ותווי הפנים שלהם יחסית מזרח-תיכונים לעומת העמים מסביבם.
ובגלל זה הם נהגו בעבר באפליה בשאר העמים מסביבם. שלטענתם הם בני חם
וזו דוגמא טיפוסית לעירבובייה שאתה מייצר בין עניינים. מבחינתי כדובר עברית זה לא מעניין ששפתם נחשבת באיזה שהוא אופן שמית, כי אין קשר בינה לבין ערבית, או מואבית (את מצבת מישע גם אתה יכול לקרוא ולהבין כמעט כאילו זו כתובת של דובר עברית בן ארבע), או כל שפה שמישהו היה עוסק בה במסגרת ארצות המקרא.
Sewasew | Ethio-Semitic (ኢትዮ-ሴማዊ)
שהיו יחסית בהירי עור אבל שחומים כמו הערבים השחומים.
השפות שלהם היו דומות לשפות החבשיות (עריכה - בדקתי הרגע, זה לא כזה פשוט. יש דברים ששבאית דומה יותר לעברית, ויש דברים שדומה יותר לשפות חבשיות).
ואגב השפות החבשיות דומות לעברית, יותר מאכדית.
בכל זאת אני מעריך ששלמה התייחס למלכת שבא כשמית. לא?
בעצם החבשים הנוצרים לא רק שמיים, הם אפילו בני עבר, מבני יקטן (שהתערבבו חלקית באולוסיות אפריקאיות). כך שמצחיק שעובד אריתראי הוא... עבד עברי😂 (כמובן שעברי בתנך זה רק בן ישראל)
דברי יעקב הם לשון נופל על לשון "שכם אחד על אחיך" כלומר - חלק אחד יתר על אחיך, כמו לעובדו שכם אחד, חלק אחד. כלומר יוסף יקבל 2 חלקים בארץ לשני שבטיו אפרים ומנשה. וזה עצמו מדבר על השומרון נחלת אפרים ומנשה שמרכזה העיר שכם, שהיתה בגבול בין אפרים ומנשה.
גבול אפרים עם מנשה מגיע מתפוח צפונה למכמתת על פני (ממזרח) לשכם ביהושע ומשם פונה מזרחה, משמע ששכם במנשה. אבל ברשימת ערי הלויים שכם נמצאת בערי אפרים. כנראה העיר היתה עיר גבול בין מנשה לאפרים. ועל חלקת השדה של קבר יוסף כתוב "ויהי לבני יוסף לנחלה" משמע שהגבול בין אפרים ומנשה עבר בתוך החלקה עצמה.
אז בעצם "שכם אחד על אחיך" הכוונה גם 2 נחלות אפרים ומנשה, וגם העיר שכם שנמצאת בדיוק ביניהם, שאת העיר שכם "לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (של שמעון ולוי , אבל זה בעצם שלו)". אין הכוונה דווקא לחלקה שאוצה הוא קנה בכסף, אלא לכל העיר שכם שכבש בחרב וקשת שמעון ולוי, ובמילא שדה העיר והחלקה איתה
אשמח לדעת!
תודה
אני מניח שיש הקלטות של שיעורים אם תלמידים הקליטו והעבירו ביניהם. יש לו שיעורים לבוגרים שאולי תוכל להצטרף או להשיג הקלטות שלהם.
ה' מצווה את משה "לעבוד" על פרעה ולספר לו שמטרת שילוח את העם דתית - לעבוד את ה' במדבר (כנראה קשור גם למתן תורה "תעבדון את האלוקים על ההר הזה"), ולא לספר לו על התכנית האמיתית של יציאת מצרים התכנית הלאומית לצאת מעבדות לחירות ולעבור ממצרים לארץ ישראל.
השאלה למה ה' מסדר שזה התירוץ שנאמר לפרעה, למה ההסבר שניתן לעם ישראל הוא לאומי,ואילו לפרעה ההסבר דתי?
אפשר כמובן לתת תשובה טכנית ולומר שאם פרעה היה יודע על הסיבה האמיתית אז לא היה משלח.
אז השאלה למה התורה כתבה את זה? ולמה היא טורחת לאמר לנו בפירוט בכל מכה מה רמת השילוח הדתית שפרעה מאשר "לכו זבחו לאליקכם בארץ" "לכו נא הגברים ועבדו את ה' " "לכו עבדו את ה' רק מקנכם יוצג גם טפכם ילך אתכם". אם במילא כל זה תירוץ "שקרי" (כלומר חלקי ולא כל האמת) ליציאת מצרים ולא מספרים את כל האמת לפרעה?
שאלתך הראשונה, למה משה עובד על פרעה. זו השאלה והיא מספיק מעניינת מצד עצמה.
בספר "הרוחות מספרות", שואל את השאלה הזו, ועונה שבגלל שפרעה רימה את עם ישראל (הבה נתחכמה לו), רימו אותו בחזרה.
שאלתך השנייה, מה הקטע עם המשפטי קישור - רק צאנכם ובקרכם יוצג, לכו עבדו.. בארץ, לכו נא הגברים.
אני חושב שהכל טמון בפרשת השבוע (ויחי), שכשהלכו לקבור את יעקב "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן", לכן פרעה מציע שיעשו כך עוד פעם.
עדיין נשארת השאלה למה חשוב לציין את זה, הן בפרשת ויחי והן בפרשת וארא, ואז זה אשאיר לשאר חכמי הפורום
התורה ממש טורחת לכתוב את דבר הרמאות ואת הפירוט המפורט על ההתמקחות של פרעה על טיעון שקרי זה :"לכו זבחו לאלוקיכם בארץ" "לכו נא הגברים" "גם טפכם ילך" והתמקחות משה איתו בכל פעם "הן נזבח את תועבת מצרים", "בנערינו נלך כי חג ה לנו" "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה עד בואנו שמה".
אפשר לשים לב שלכל מכה יש סוג התמקחות אחרת , לערוב, לארבה, לחושך. קשה לומר שהתורה סתם מפרטת.
כל תשובות משה הן תשובות דתיות-שקריות (או חצי אמת, כי באמת הברית בהר סיני נעשתה עם זביחת שלמי פרים. וכפסוק בתהילים "אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח") לא נזבח במצרים פן יסקלונו, החג הוא לגברים לנשים ולטף, אנחנו צריכים את כל סוגי הבהמות לזביחה . ולא מספר לפרעה את האמת הלאומית.
גם עניין המקנה מאוד חשוב לפי התורה, מכת בכורות באה לכאורה רק בשביל המקנה שהרי בחושך פרעה אישר לכולם לצאת חוץ מהמקנה. ונראה שהכאת בכור אדם ובהמה, וקידוש פטר רחם בכור באדם ובבהמה בישראל, קשור לעניין שילוח המקנה יחד עם העם.
המובאה של ויחי ביא חידוש מעניין שלא שמתי לב אליו, יישר כוח 🙂 זה רק מעמיק את השאלה חגבי העניין הדתי פולחני.
לגבי העניין הלאומי - אני חושב שלא הרי יציאת עם ללא רכוש גשמי כהרי יציאה עם רכוש גשמי. ובחינת החסידות - שגם הכוחות הבהמיים הנפש הבהמית יצאה לחירות מהטומאה. ולא רק הנשמה. אילו רק הנשמה היתה יוצאת לחירות זה היה מסר נוצרי שרק ההשמה יכולה להגאל אך לא הגוף.
בסוף אומה עם בהמות , האווירה של הבהמות נותנת טבעיות ורגליים על הקרקע לאותו עם, לעומת עם ללא בהמות.
ואולי יש לזה קשר לדברי הרב קוק על הפסוק "הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" והמדרש האומר "זרע בהמה לחוד, וזרע אדם לחוד" שם הרב קוק מסביר שקודם כל תהיה תחיית הכוחות הגשמיים בישראל בעת הגאולה - זרע בהמה. ואחר כך תחיית הכוחות הרוחניים - זרע אדם.
במדרש מסופר שמשה בא לפרעה ותיקן לבני ישראל מנוחה בשבת לאחר שהוא אמר לו שמי שיש לו עבד צריך לתת מנוחה יום אחד בשבוע.
בפרשת ויחי, מברך יעקב את דן: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", רש"י מבין שהכוונה לדימוי מהמיוחד שבשבטי ישראל, שהוא יהודה (די מזכיר את הגישה של רשי בפרשנות לפסוק "כמעט שכב אחד העם את אשתך", שהכוונה למיוחד שבעם).
השאלה היא במה דן נהיה דיין מיוחד כמו יהודה? הרי מכל השבטים צמחו שופטים ונביאים (סוכה כז: ). ובכלל, מהו באמת הדימוי המיוחד בין יהודה לדן.
כהמשך לשאלה, אציין עוד כמה קישורים בולטים בין יהודה לדן:
1. בוני המשכן היו בצלאל מיהודה ואהליאב מדן.
2. יהודה ודן נמשלו לתנוחות המלכותיות של אריה, והודגש הביטוי גור אריה: "גור אריה יהודה.. כרע רבץ כארי", "דן גור אריה, יזנק מן הבשן" (גם גד נמשל לאריה, "כלביא שכן", אבל הביטויים וההקבלות בין יהודה לדן בולטות יותר).
3. במדבר שבט יהודה הוא הגדול ביותר והוא ההולך ראשונה, ושבט דן הוא השני לו (אם נוציא לרגע את שבט יוסף המאוחד) והוא המאסף לכל המחנות.
האם יש סוד בדבר?!
שבית שמש מוזכרת גם בערי דן וגם בערי יהודה. ושצרעה אשתאול ואיילון ערי דן ביהושע הפכו להיות ערי שבט יהודה אחרי ששבט דן הלך לעיר דן (מובא בדברי הימים בביצורי רחבעם את ערי יהודה).
וגם את הקשר בין שמשון לזקני יהודה שמובא בסיפור שמשון.
ועל פי המדרש אמו של שמשון היא הצללפוני שמוזכרת בדברי הימים משבט יהודה.
והמדרש על מנוח ובועז-אבצן.
אין לי רעיון למה (רק זוכר משהו שהרב שרקי קישר ונדמה לי שאמר שיהודה הוא הלוחם הממלכתי ודן לוחם הגרילה שמשלים אותו (כמו שמשון, והיחס של זקני יהודה אליו) )
מצד שני רחל קראה שמו דן והוא ראשון "בניה" ויתן לי בן. ודן בסוף הולך עם ממלכת אפרים ובסמוך לנפתלי ועגלי ירבעם בדן.
מחוק
1. מקורות נוספים שמצביעים על הקשר בין יהודה לדן: רמב"ן, בעל הטורים (הפירוש הקצר) וכלי יקר, על הפסוק "דן ידין עמו".
2. עוד דוגמה לקשר מעניין בין יהודה לדן, בתוספות גיטין נה: ד"ה ביהודה, שביום קבורתו של יעקב, חושים בן דן היכה את עשו ונשרו עיניו, אבל עשו "לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו".
סיים את העבודה.
שמשון "והוא *יחל* להושיע את ישראל מיד פלשתים".
דוד בסוף "ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים ויכניעם".
באופן כללי שמשון הוא השופט הלפני האחרון, כבר ממש מבשר על תקופת המלוכה שבה בסוף המעבר יהיה משילה לירושלים,מאפרים ליהודה
נראה שמעבר תפקיד השופט לשושלת הכהנים הגדולים של עלי, היה ניסיון לייצר משהו דומה למלוכה שושלתי, אבל לא מלוכה ממש שהרי זה כהן גדול. אחרי כשלון המלוכה של אבימלך.
כל זה כנראה מהאיום של הפלשתים שהיה להם רכב ברזל ופרשים והיו איום בטחוני גדול יותר משאר העמים, ולכן עם ישראל רצה מלך שיגן עליהם. ובסוף דרש מלך משמואל.
אמנם שמואל אומר "ותראו כי נחש מלך עמון בא אליכם ותאמרו לא כי מלך יהיה לנו" , אבל נראה שזה הזרז הנקודתי, בעוד שהפלשתים הם הזרז כרקע לכל זה.
שמשון מתחיל את המאבק בדרך למלוכה. ייתכן גם שדרך הלוחמה שלו הוא ערעור מעמד השופט כמנהיג ריכוזי, כדי להכין את מעמד המלוכה (ודווקא זקני יהודה לא אוהבים את האנרכיה ששמשון יוצר)
וללמד שלהקב"ה לא אכפת מייחוס
(רדק: 'דן ידין עמו - אמר כי מדן יהיה שופט כמו מאחד שבטי ישראל. והוצרך לומר זה מפני שהיה בן השפחה, על פי כן יהיה כאחד שבטי ישראל בגדולה. וכן היה ראש דגל ושפט את ישראל'. אבן עזרא: 'דן ידין עמו - רמז שהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות, והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות'. רשי: 'ואהליאב - משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים. לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל')
אם יששכר תלמידי חכמים ואנשים מאוד דתיים (כמו שרואים אצל האשה השונמית, ושונם מערי יששכר. או בעשא משבט יששכר שאולי כיבד ת"ח ולכן אולי ניצח את אסא (שזרק את הנביא למהפכת ושעשה אנגריא בת"ח) בזכות זה).
אז למה נמשל לחמור שהוא חיה טמאה וחומרית וארצית (חמור נקרא כך מלשון צבע חום-אדום, כצבע האדמה והחימר-חומר. כמילה אחמר בערבית שהיא אדום מלשון אדמה. וגם חמר יין הוא אדום).
נכון שאומרים שכמו שחמור נושא משא כבד, כך יששכר נושא עול תורה.
אבל חמור עושה כך מפני חוזקו הגשמי. והיה אפשר להמשיל יששכר הת"ח לחיות אחרות , או להמשיל שבטים אחרים לחמור (אשר מעבד את הקרקע כמו חמור וכו')?
קשה מאד
הרי כשיוסף חלם פעמיים - כבר 13 שנה לא התגשם??
בבראשית רבה פרשה פט אות ה' - סוף המדרש כתוב "אמר רבי יוחנן, כל חלום שהוא סמוך לבוקר מיד הוא בא"
על פי זה מפרש, שמה שיוסף הוכיח מהשנות החלום זה רק "כי נכון הדבר מעם האלוקים"
הכוונה, שחתום וגמור שזה מה שהולך לקרות.
ומה שאמר "וממהר האלוקים לעשותו", זה לא מהשנות החלום אלא ידע את זה מכך שפרעה חלם את זה ממש לקראת הבוקר
מצאתי גם אור החיים: ואומרו וממהר האלהים וגו'.
פירוש מה שבא החלום כפול בלילה אחת ולא בא בב' זמנים מרוחקים, לומר אליו שהזמן קרוב הוא.
כלומר מזה שהחלום של פרעה היה סמוך לבוקר ובא מיד, למד ר' יוחנן ש"כל חלום שהוא סמוך לבוקר מייד הוא בא".
כלומר זה לא מידע שהיה ליוסף ולא על זה הוא התבסס.
וכי בגלל מקרה אחד שחלום סמוך לבוקר התקיים מיד ר' יוחנן יגיד מדעתו שזה נכון לגבי כל חלום? מניין לו?
יש עוד כאלה שאפשר לומר שזה כלל לכל החלומות?
בנוסף, אם אינני טועה, יוצאים מנקודת הנחה שליוסף נתגלה כל המהות של חלומות. ולא היה מידע שחסר לו
אני לא מונח בכמה יוסף ידע, אבל כמדומני שכך הוא הלימוד מיוסף. כלומר הוא מקור המידע על פיתרון חלומות
א"ר יוחנן כל חלום שהוא סמוך לבקר מיד הוא בא. שכן חלום פרעה היה סמוך לבקר נאמר ותפעם. אבל נבוכדנאצר ראהו בחצי הלילה. לכך נאמר ותתפעם רוחו ושהה לבוא.
משמע שהלימוד של ר' יוחנן הוא מכך שפרעה חלם סמוך לבוקר והתורה תיארה את זה בצורה אחרת מהחלום של נ"נ- "ותפעם" ולא "ותתפעם".
אז מה עונים על השאלה שזה רק פעם אחת? איך ניתן ללמוד מזה
סערת הרוח שהייתה להם מהחלום
להבנתי, "ותתפעם" או ותפעם" מספר לנו את רמת הסערה שהייתה לחולם - לאחד רגילה ולשני סערה כפולה
וחז"ל למדו מה גרם לזה...
אבל לא שמילה כזאת יכולה ללמד סתם על חלום שעומד להתגשם מהר או לאט
כי אין קשר בין המילה הזאת לעניין הזה
רש"י רק מסביר למה המילה נכתבה עם עוד ת'.
ראית מישהו שכותב שהכוונה שהיה הבדל ברמת ההתפעמות?
יפה תואר על בראשית רבה פ"ט:ה':א'
ולהלן חלמא ופתרוניה. ואע"ג דשם בפסוק ג' כתיב ותפעם רוחו. י"ל כי הוא בקש מהחרטומים רק להגיד לו החלום לבד.
ולר' נחמיה בקש מהם רק על חלום אחד. ולכן לא הגיד להם רק פעימה אחת. אבל באמת היו לו שתי פעימות:
יפה תואר על בראשית רבה פ"ט:ה':ג'
ליתן גדולה לד'. לכן היתה ההתפעמות בו יותר חזקה כדי להבהילו יותר ותצא הטובה לד'
עץ יוסף על בראשית רבה פ"ט:ה':ו'
שהוא בא מבערב דכתיב שם ושנתו נהיתה עליו דמשמע שאחרי החלום ישן עוד ושנתו היתה נשברה עליו שרוחו היה מתפעם כל הלילה. לכן כתיב שם ותתפעם פעימות הרבה:
מה שאני מבין מזה, שהתפעמות = לשון הלימה ונקיפה - כפירוש רש"י, כמו "לבו נוקפו"
זה שהלב חסר מנוחה לדעת מה זה החלום. ואצל נבוכדנצר היה שתי התפעמויות בו זמנית, ואצל פרעה רק אחת.
אני חושב שממילא אם יש לאדם יותר דברים שטורדים אותו, הוא יותר נסער
אז חזרנו לשאלה שלך, איך לומדים את זה מפעם אחת.
לפי מה שכתוב בלקח טוב לעיל: "א"ר יוחנן כל חלום שהוא סמוך לבקר מיד הוא בא. שכן חלום פרעה היה סמוך לבקר נאמר ותפעם. אבל נבוכדנאצר ראהו בחצי הלילה. לכך נאמר ותתפעם רוחו ושהה לבוא"- אפשר לומר שלומדים את זה לא רק מיוסף אלא גם מנ"נ, כלומר זה שנ"נ ראה בחצי הלילה והפתרון שהה לבוא, מוכיח גם את הצד ההפוך- שאם זה לקראת הבוקר הפתרון לא שוהה לבוא.
השאלה היא איך ר' יוחנן למד את זה מהמילים ותפעם- ותתפעם, כי הלימוד שלו לא נראה קשור למידת ההתפעמות.
זה נראה שלפי מדרש רבה אין קשר למילה "ותפעם" (מזה הבנתי שזה קבלה שכך האמת) ולפי מדרש לקח טוב יש קשר..
לא יודע אין לי תשובה אחרת.
(וסליחה על ההיעלמות לזמן ארוך)
הוא רק נראה פשוט
(כבר רגילים לזה, סנופ)
