@מבקש אמונה - אשמח לתגובתך על דברי..

פשוט כרגע אני קצת מתקשה להתרכז 

הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו (אפשר לבקש על מקורות, בתכלס - רמח"ל). גם העונשים שמיועדים לרשעים, על פי רוב (וצריך להבין את ה"חריגות"), הוא לא באופן של נקמה אלא באופן של תיקון. 

ואז יש אולי מקום לשאול - למה להעדיף תיקון שבתשובה על פני תיקון שבמיתה ועונש? הדבר הראשון שעולה אצלי זה הפן הרגשי - האם אני הייתי מעדיף שיתקנו אותי ע"י ייסורים או לתקן את עצמי ע"י תשובה? די ברור מה...

ומסברא, ברור שעדיפה תשובה מתוך בחירה, גם אם יש לה "תומכים" כמו תפילת הצדיקים, מאשר תיקון שנעשה בלא בחירה - אנחנו חוזרים פה למציאות של חסרון בהופעת הטוב האלקי שהקב"ה רצה להטיב לאדם ("יותר טוב" - זה לא). אם התיקון הוא ע"י עונש אז חזרנו ל"נהמא דכיסופא", לחם הבושה שאנחנו מקבלים הכל בחסד ולא בדין (או לפחות ברחמים) - משא"כ אם התיקון הוא ע"י תשובה. 

אפשר גם להתבונן על תיקון ע"י מיתה כניסוי שנכשל (כהרצת תוכנה שנפלה), שאז מאפסים את המערכת ומנסים להריץ שוב - מה שהיה עד עכשיו כביכול לא באמת שווה משהו.

עוד נקודה שצריך להבין - כשהרשעים נמחים במבול, צורת העולם משתנה. הרמח"ל מדבר על זה בדעת תבונות (כך שמעתי מאחד מהדיינים של בית הדין בנתניה, אבל לא הצלחתי למצוא בפנים), וגם הרב משה שפירא זצ"ל בשיחה לפרשת נח - היכולות של האדם צומצמו. אדם אחרי המבול, נראה לומר שגם נח עצמו ובניו, ואדם לפני המבול הם לא בעלי אותם כוחות, עוצמות ויכולות. המציאות הושפלה, ירדה מדרגה - והיה עדיף שלא יקרה (כמו שהיה עקרונית עדיף שהעולם יברא במידת הדין אבל זה לא בדיוק עבד). [אולי אפשר לומר שלאחר המבול אין אפשרות של ציבור מקולקל, לעולם הקלקול נמצא רק ביחידים (נקודה שהרב חרל"פ חוזר עליה, בלי הקטע של שינוי מזמן המבול)].

צריך להבין שלא מדובר כאן על רשעים בודדים, אלא על עולם שלם שהוא מקולקל. כשמדברים על אנשים פרטיים אולי אפשר להסתכל על זה כדבר חיובי, אבל לא כאשר מדובר על עולם. 

אבל עדיין יש כאן קונפליקט שצריך לדבר עליו. הגמ' במסכת סנהדרין (עב ע"א) אומרת "שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" [ובאבות דר' נתן "מיתה לרשעים נאה להם ונאה לעולם"], ואומר הכתוב (משלי יא, י) "בטוב צדיקים תעלץ קריה - ובאבד רשעים רנה" (וראוי לדקדק למה כת' "רינה" ולא שמחה או ששון. המילה רינה מתפרשת גם כצעקה, נקודה למחשבה והתבוננות), ומצד שני מפורסמת הגמ' בברכות (י ע"א) "אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך — משום דכתיב ״יתמו חטאים״, מי כתיב ״חוטאים״? ״חטאים״ כתיב. ועוד, שפיל לסיפיה דקרא ״ורשעים עוד אינם״, כיון ד״יתמו חטאים״ ״ורשעים עוד אינם״? אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ״ורשעים עוד אינם״", (וכבר כתבו המדקדקים על דבריה שאינם מתאימים את הדקדוק של המילה "חטאים", ואכמ"ל).

אולי אפשר ליישב את הדברים לפי מה שאמרנו מקודם - כשמדברים על רשעים פרטיים, אפ' על קבוצות של רשעים - זה דבר שלא בהכרח ראוי לשמוח בו, אבל כשמדברים על כילוי הרשעה מן העולם - זה בודאי דבר ראוי, [ונראה שיש להעדיף את כילוי רשעה באופן של תשובה].

באופן אחר, בסופו של דבר יש שמחה בכך שהרשעים נאבדים מן העולם, אבל לכתחילה לא רוצים בזה, יש להעדיף את האופן האחר של כילוי הרשעה.

העלת נקודה מעניינת - מה היה קורה אם כן היו עשרה צדיקים בתוך העיר? באותה מידה יש לשאול על המבול, שחז"ל מחשבים ומוצאים רק תשעה צדיקים שהיו בעולם בעת ההיא.

כנראה שאם יש עשרה צדיקים אז יש תקווה, יש תקווה לתיקון ולתשובה, ואם לא בדור הזה - אז בדור הבא.

מלבד זאת (או אולי כהמשך לזה) אפשר לומר שמציאות של עשרה צדיקים מבטאת משהו, לא מהצד הסגולי (שגם עליו אפשר לדבר) אלא באופן הבא: אם בעיר כל כך מושחתת תיתכן מציאות של עשרה צדיקים (ששאר אנשי העיר מאפשרים את זה והעשרה צדיקים מוכנים "אשכרה" לגור שם) - זה אומר משהו על העיר..

למה את אנשי דור הפלגה ה' לא מוחה כמו שמחה את דור המבול או את אנשי סדום ועמורה? (אל תגידו לי כי הוא נשבע שלא יהיה עוד מבול והחרבת העולם - נו, אברהם לא היה איתם, וכתוב שגם אשור יצא משם והקים את נינוה, וא"כ יש עוד "עולם" ומה השוני מסדום ועמורה?)

לכאורה אפשר ליישב מהכתוב - "וזה החילם לעשות", זה עוד לא נהיה כל כך חמור, עוד לא "נתמלאה הסאה", אז מספיק לפזר את ההפגנה לפני שתהיה בגיעה ברכוש ובנפש. נו, אז למה לא בסדום?

תודה, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה לגמרי. גם אתה מתייחס לכך שהתועלת היא שהם חוזרים בתשובה. אבל לא כתוב שה' ציפה מנוח להתפלל שיחזרו בתשובה, כתוב בכללי, ז"א שיתפלל שה' ישאיר אותם בעולם. נראה כאילו ה' רוצה שיבקשו ממנו להאריך את אפו עוד. כאילו הוא אוהבת את עצם הבקשה. מה עומד מאחורי בקשה כזאת? 

"ה' אל תמחה את העולם כי...?"

אם יש מקור או חידוש בזה אשמח לשמוע...

אם טעיתי תתקן אותי

כמו הרבה פעמים יכול להיות שהבעיה היא בהנחת היסוד של השאלה... כך שההערה שלך במקום.

ואתה לא חייב לי כלום שיהיה ברור באמת אני לא מצפה שתחפש מקורות בעניין בשביל זה אתה יכול להשאיר את זה ככה

תודה על מה שענית

אני שמח לחקור...

סנהדרין קח ע"א: דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול כו' מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו אמרו לו זקן תיבה זו למה אמר להם הקב"ה מביא עליכם את המבול וכו'.

נחומא נח סי' ה אות ו: עשה לך תבת עצי גפר, אמר רב הונא בשם רבי יוסי, מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו: עשה לך תבת עצי גפר. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים.

קדושת לוי: אך נדקדק בפירוש רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה האיך יכול להיות זה כי הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ועוד קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא...

אור החמה על הזהר: ומאן גרים לי שאם היה נח מתפלל עליהם לא הייתי שולח מי המבול ולכך שמא אין מי שיתפלל על הדור ואאבד עולמי לכך מכאן ואילך צריך אני לעשות למען שמי א"כ מי נח גרמו שהקב"ה רואה שאין מגין מתפלל על הדור ונותן הקשת...

זוהר חדש: אמר רבי יוחנן, בא וראה מה בין הצדיקים שהיו לישראל אחר כך, ובין נח. נח לא הגין על דורו, ולא התפלל עליו כאברהם.

עוד שם: ונח התעכב עמו הקדוש ברוך הוא, ואמר ליה רבוי דברים, שמא יבקש עליהם רחמים, ולא השגיח, ולא ביקש עליהם רחמים, ועשה התיבה ונאבד כל העולם.

רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא, אמר רבי יהושע, רבי, מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו. אמר לו, אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט. משל, למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים, בין הבוסרים, דאלו הוה בין ענבים מבושלים, לא הוו כלום.

משמע, דכתיב (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. הוה ליה למימר צדיק לפני, מהו בדור הזה. כלומר, לפי הדור. ולפיכך לא בקש רחמים, אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט, וכל שכן שאתפלל על אחרים.

לבתר אמר רבי אליעזר, על כל דא, הוה ליה למתבע רחמין על עלמא קמי קודשא בריך הוא, דניחא ליה, מאן דאמר טבא על בנוהי.

פתחתי קצת מהמקורות שהבאת, זה העלה לי עוד שאלות אבל אני כבר אוותר הפעם חח

תשאלי.. אני שמח להרחיב לעצמי ולברר את הדברים..

אני בכ"ז מוותרת תודה...

ההפסד כולו שלי..

שאלה יפה, מדייקת. 

את האמת, בא לי לענות מה שהוא ששמעתי בשיעור היום. הרב משה שפירא זצ"ל [בשיחה בט' חשוון תשע"ו] אומר שהלכתית אנחנו יודעים שאין מתפללים על שינוי הטבע, אדם שיתפלל על אשתו שבהריון שתלד זכר - זו תפילת שווא, אולם מ"מ האבות והאמהות היו מתפללים שיהיו להם ילדים אע"פ שהיו עקרים. מה הפשר? 

והוא מסביר, הצרות שמגיעות לאדם, (אולי צריך לדייק ולומר 'לצדיק'), באות כיוון שהקב"ה רוצה שהוא יתפלל. אפשר לתת צרות שהן בתוך הטבע, למה לתת לאדם צרות שהן מעבר לטבע? אם הטבע משתנה זה מורה על כך שנדרשת תפילה מתוך עומק אמונה שהקב"ה יכול לשנות את הטבע, שהוא השולט האמיתי בכל פרטי המציאות.

נח הוכיח את בני דורו (נלך לפי דברי הגמ' ולא לפי דברי מדרש תנחומא שהם קצת יותר קשים לדברינו [ואפה"כ אפשר ליישב - כיצד הקב"ה מוכיח? ע"י בשר ודם, נביאים וכו', אין כאן פעולה אלוקית מוחלטת של הוכחה]) ואף אחד, אבל אף אחד לא שב! זה לא מסתבר, זה נגד הטבע, זה חריג! הצדיק אחראי על הדור, ואם הוא רואה שיש צרה חריגה בדור - עליו להבין שנדרשת תפילה חריגה, על דבר שחריג להתפלל עליו, אבל עכשיו זה נרצה כדי להורות ולגלות שהקב"ה שולט בכל - גם במחשבות בני אדם, שזה הדבר שאולי הכי קשה לקבל שהקב"ה שולט בו, שהרי הוא נתן לנו בחירה חופשית! את זה היה לנח לגלות בדור גדול שכזה, עם עוצמות כאלו (כמו שציינו לעיל, בתגובה הארוכה) - את יכולת ה' הכי חמורה!

על נח היה להתפלל - הקב"ה, אל תמחה את העולם כי עדיין יש אפשרות שאתה תשיב אותם בתשובה ולא יהיה בכך (במחייה) צורך. בעצם מין התפילה של "השיבנו ה' אליך ונשובה"...

אני חושב שזה חזק. 

זה בריות של ה'. בעיניי אין כאן שאלה.

זה חסד ורחמנות של ה' ואני חושבת שזה חיובי מאוד כי גם בנו יש מעט רשעות ואני לא הייתי רוצה שה' יכלה אותנו על דבר כזה. אי אפשר לעולם להתקיים רק עם דין. אי אפשר.

ויש מקרים של רשעים שחזרו בתשובה אז ההמתנה הזאת היא חשובה ונצרכת.

שאם אין קצת ומעט רשעות... והקב"ה ונח הוכיחו אותם והם לא שבו, איזו סנגוריא אפשר ללמד? ודאי שהקב"ה רוצה שילמדו זכות על בריותיו, וכמו סוף דברי הזהר שהעתקתי לעיל במקורות, אבל צריך זכות ללמד! 

יש יצר רע בעולם ולפעמים בן אדם נמצא בלופ של עבירות וחטאים שכבר קשה לו לצאת מזה. זה לא פשוט וה' מודע לזה.

הנה, כמה מקרי ניסים היו בטבח במסיבה ואנשים שקרה להם שם נסים גלויים ממשיכים בחייהם כרגיל בלי להתעורר.

זה לאפשוט לשנות את הדרך ולהבין שאתה טועה. ובסוף מדובר פה בבני אדם זה קצת בל תשחית להרוג אותם ככה בקלות למרות שמגיע להם. כן יש צורך בעיניי להמשיך ולהוכיח עוד ועוד. כי זה חשוב. אפילו אם רק אחד יתעורר זה שווה.וזה גם חשוב מצד ה' שהוא נתן ועשה כל מה שאפשר כדי שיחזרו ומכאן זה כבר בעיה שלהם.

וגם בדור המבול בסוף בסוף אחרי כל התוכחה והכל הם בסוף כן נהרגו.

אבל בסוף המדרש כותב: מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו (לנח): עשה לך תבת עצי גפר.

מדובר כאן על דורות שנולדים, וכולם נשאבים לרשעה, 120 שנה! ואחרי 120 של תוכחות אף אחד לא שב..

מ"מ אני מקבל את ההארה שאולי הסנגוריא היתה יכולה להיות - הם נכנסו למקום שזה כבר לא בשליטה. אני לא כל כך מבין למה זה טענה טובה, הרי זה אשמתם שהם נכנסו לשם...

ואני לא אומרת שהם לא יכולים לשלוט בזה כבר אלא שזה מאוד מאוד קשה.זה קשה לשנות הרגלים. להתבטל לרצון האלוקי.וקל יותר לעצום עיניים ולקוות שיהיה טוב.

כי ה' יודע ומכיר את היצר שלנו

וחוץ מזה ה' רחמן והוא לא רוצה להרוג את הבריות שיצר במו ידיו. כמו הסיפור על נינוה ויונה שיונה לא ריחם עליהם ועל הקיקיון כן וה' כן ריחם עליו כי זה בני אדם והם בריות שלו וה' רוצה שיחיו.. זה להבדיל כמו שיהיה לאבא בן שימרוד בו ויתחצף אליו והכול עם כל זה הרגש האבהי עדיין קיים.לא משנה מה הבן יעשה הוא הבן שלו,בשר מבשרו. לא מוותרים על בן בקלות.

עוד משהו בנוגע לרשעים שצריך אותם בשביל שיהיה בחירה וניסיון בעולם.

אני עפיפון היום מה יש לי חח

את רואה מה זה.. 

ראיתי כמה תשובות מעניינות ב"פורום לתורה" לגבי השאלה שאברהם מתפלל על סדום

א. שאברהם לא התפלל שיציל את כולם אלא רק שלא יספה צדיק עם רשע - שלא יהרוג איתם אנשים טובים אם ישנם בתוך סדום.

ואולי יש לזה ראיה מהתרגום יונתן שתירגם על הפסוק "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עמד לפני ה'"

avid;font-size:18.2px;">וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָן מַלְאָכַיָא דְדַמְיַן לְגוּבְרַיָא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּדוּן בָּעֵי רַחֲמִין עַל לוֹט וּמְשַׁמֵשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ

ועוד תירוץ מעניין

אברהם אומר "תישא למקום" ולא מדבר על האנשים

מכיוון שהובטחה לאברהם הארץ, אברהם אבינו ביקש שהמקום לא יושחת ויהפוך למקום ששום דבר לא צומח שם

שעד 10 צדיקים אברהם ניסה לשנות את הגזירה שיקרה משהו רק לרשעים והצדיקים כולל המקום עצמו ישארו

וגם הוא ביקש שאם המקום מושחת ואין מספיק צדיקים שלפחות יוציאו את לוט משם

האם סדום ועמורה הם חלק מן הארץ המובטחת לאברהם? אם מדייקים בפסוקים בפרשתנו נראה שהיא איננה חלק מארץ כנען (מצד שני, בפסוקים של פרשת נח, בגבול הכנעני, נראה קצת אחרת)...

מה שהקב"ה אמר בברית בין הבתרים

לא של מזרח ומערב...

או איזה דעות יש במפרשים.. לא מכיר.

לי זה נראה לכאורה פשוט למתוח קו ישר ביניהם, הרי נהר מצרים יותר דרומי מסדום ועמורה

למה שלא יכנס בפנים.   

ומי אלה הקיני הקניזי והקדמוני שהובטחו?

מן הפסוק בפ' נח, "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (י, יט) נשמע שכן [ולשון הפסוקים צריכה לי ביאור, בעיקר מה הכוונה במילה "בואכה"], אולם מן הפס' בפרשתנו (יג, יב) "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם", נשמע שלוט לא ישב בארץ כנען. עוד, מצד התיאור של סדום, "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם[1]בֹּאֲכָה צֹעַר", נראה שאין זה חלקה של ארץ כנען, שנאמר בה "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא, י). 

[1]מצד מה שקודם שנהפכה (ונעשה שם ים המלח) היה הירדן עובר לצד הערים הללו של סדום ועמורה, והוא מקום נמוך, כך שאין מחסור במים ואפשר להשקות השדות בלי עמל, כמו ההשקיה במצרים ע"י הנילוס.

חלק ה', על פרשת השבוע, ד"ה ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו - הרב כותב שהארץ מקיאה את לוט מתוכה (והוא הולך משם לסדום ועמורה).

גיטין

אולי אני אחפש בהמשך

אשמח אם תמצא בזמנך הפנוי..

אבל יש פירוט של הגבול לפי ערים בתוספתא של שביעית בפרק ד' ובירושלמי בפרק ו' (ה"א)

אני חושב שיש מחלוקת לגבי הגבול בים התיכון אבל אני לא בטוח

לך-לך רבה, פרשה מט, ב'

אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך שנתן אוסיא לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכה חמשה אילני סרק. 

אמר המלך אילו מן פטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב, ומה בכך? ונמלך בו. 

כך, אמר הקב"ה: כבר נתתי את הארץ מתנה לאברהם, שנאמר (שם טו, יח) "לזרעך נתתי את הארץ", וחמשה כרכים הללו בתוך שלו הם, 

ואילו מפטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב בידי, ומה בכך? ונמלך בו.

אבל מצד שני מכולם מובן שהוא התפלל על האנשים

מצד אחד אנחנו רואים הרבה פסוקים כמו "באבוד רשעים רינה" או "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע"

הפשט הפשוט הוא שמה שכתוב "לא אחפוץ במות המת" כלומר מבין שתי האפשרויות הקב"ה מעדיף שאנשים יחזרו בתשובה ולא שייענשו אבל אם אינם שבים בתשובה אז אין הכי נמי

כמו "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה"

לכן כמו שהעירו ביחס לתפילת אברהם התפילה אינה לסלוח לאנשי סדום לפנים משורת הדין אלא הטענה שכאשר יש התאגדות של לפחות עשרה אנשים (כמו שמובא במהר"ל) זה אומר שהרוע לא ניצח ויש אפשרות לתקן לכן עדיף להמתין.

ירושלמי תענית פ"ג ה"ד

חד זמן צרכון מיעבד תעניתא ולא נחת מיטרא עבד ר' יהושע תעניתא בדרומא ונחת מטרא והוון ציפוראיי אמרין ר' יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ורבי חנינה עצר מיא מן ציפוראיי. צרכון מיעבד זמן תיניינות שלח ואייתי לריב"ל א"ל מישגח מרי מיפוק עימן להתענות נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא עאל ואמר קומיהון לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ולא ר' חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי אלא דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין. מי עליל תלה עינוי וחמא אוירא שייף אמר עד כדון הכין. מיד נחת מיטרא וגדר על גרמיה דלא למיעבד כן תובן אמר מה אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה.

[= פעם אחת היו צריכים לעשות תענית ולא ירד גשם. ר' יהושע קבע תענית בדרום (כי היה גר בדרום) ובא הגשם והיו בני ציפורי אומרים ר' יהושע בן לוי מוריד גשם לבני הדרום ור' חנינה עוצר את הגשם מן בני ציפורי. היו צריכים לעשות תענית פעם נוספת והביא ר' חנינה את ריב"ל, שאל ר' חנינה האם יסכים לצאת איתם להתענות, יצאו שניהם ולא בא גשם. נכנס ר' חנינה ואמר לפניהם, לא ריב"ל מוריד גשם לדרומיים ולא ר' חנינה עוצר את הגשם מבני ציפורי אלא בני הדרום לבם רך ושומעין דברי תורה ונכנעים ובני ציפורי ליבם קשה ושומעים דברי תורה ולא נכנעים. כשנכנס ר' חנינה נשא עיניו וראה שהאוויר זך כלומר ללא עננים, אמר וכי עד עכשיו זה ככה? מיד ירד גשם וגזר על עצמו שלא לעשות כך שוב כלומר להביא הגשם באופן כזה, אמר מי אני לומר לבעל החוב שלא יגבה את חובו.]

כלומר יש איזשהו מקום שבו תפילה "בכוח" או תפילה שהיא ממש נגד שורת הדין היא לא בסדר, בדומה לר' עקיבא שאמר שהוא יכול לפטור כל חייבי מיתות ב"ד על-ידי ספקות מאוד רחוקים בעדויות, אמרו לו שאף הוא מרבה שפיכות דמים בכך שלא נענשים החייבים. אז מה שאנחנו מתפללים "אל תדיננו כמעלנו" אפשר לומר את זה רק אם אנחנו מתכוונים באמת לעשות תשובה, אבל לומר שהקב"ה ירחם על הרשעים סתם כך אף שממשיכים ברשעה הרי שאין בזה רחמים אלא השחתת העולם.

לגבי נח אני חושב שמה שנח לא התפלל עליהם מבטא עניין יותר מהותי, הרש"ר הירש מראה שהצדיקים בדורות שקדמו למבול היו מה שנקרא "צדיקים בפרווה" כלומר צדיקים לעצמם שלא כל-כך אכפת להם מאחרים, אמנם נח ניסה להחזיר את בני דורו בתשובה בדרך תוכחה אבל יכול מאוד להיות שהייתה חסרה ערבות הדדית והשתתפות בצערם (שבאה לידי ביטוי בתפילה) וזאת עיקר הבעיה.

רש"ר הירש בראשית ה'

ירד, הדור יורד, אף שבפיו ובשפתיו כבדוני. אך מעיצומה של הירידה הרוחנית והמוסרית, יחזור הדור אל... חנוך – על ידי החינוך, צץ ועולה גרעין טוב יותר. אך בתקופה של ירידה רוחנית, הרי שמאמצים כאלה נמצאים אצל יחידי סגולה בלבד. הללו רואים את עצמם כעומדים בניגוד גמור להמון, וכמרומז בשם... מתושלח – הם נוטשים את ההמונים ובטוחים שישיגו את מטרתם בהצלת נפשם בלבד. ההמונים נחשבים בעיני יחידי הסגולה כ״מְתִים״ [עיין דברים ב, לד]. הם מתייאשים מהם ו״משלחים״ אותם מעליהם.

והנה נאמר על חנוך: ״ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו״ וגו׳. חז״ל אף הם נחלקו בהערכת אופיו של חנוך (בראשית רבה כה, א). אמנם, אותם המילים נאמרו גם בנוגע לנח (להלן ו, ט), ושם הם מציינות את מעלתו הגדולה; אך כאן כשהם באות בצירוף עם השם ״מתושלח״, הרי שמשמעות ״ויתהלך את האלקים״ היא, שחנוך ביקש להכין את עצמו להתהלך עם האלקים, ולשם כך התרחק מן ההמונים, או מתוך פחד או מתוך זלזול. אולם ההתבודדות והפרישה מן הבריות אינה הדרך היהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמונים, עם ההמונים ולמען ההמונים; הם ראו את תפקידם בהעלאת ההמונים למדרגת עצמם. נטישת ההמונים – מתושלח – מהווה סימן למחלת הדור. היא מצויה בתקופה בה מצמצמים את מושג האלקים לנושא של מחקר עיוני, ובה המחשבה על אלקים הופכת בני אדם לקנאים שוטים; ודוחפת אותם להמנע ולמלט את עצמם מהחיים, מפני שהם מפחדים מפיתויהם, או – בגאווה עיוורת – מפני שהם בזים לבעיותיהם. התורה אין דעתה נוחה ממי שיושב בדד בסיגופים, יסודה בדעה המוטעית שהאלקות מקומה מחוץ לתחום החיים הרגילים.

אמנם הרש"ר הירש מתאר את נח באופן חיובי יותר אולם אם מקבלים את הביקורת על מה שנח לא התפלל על דורו כפשוטה הרי שאין בכך צורך ואפשר פשוט להמשיך אותו מהלך, התקווה הייתה שנח "ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" כלומר גם צד מסוים של נחמה במובן של לנחם וגם במובן של חרטה (אולי: מתוך שנתחרט על מעשינו נתנחם מעצבון ידינו), אבל לא עלתה בידו אלא להציל את עצמו.

גם הסימבוליקה בפרשת נח (ובמדרשים עליה) מאוד חזקה, הקב"ה יכל להציל את נח במיליון דרכים אחרות, מה העניין דווקא בתיבה (שמסמלת התבדלות ו"סגירה"), ומה העניין שהוא היה צריך להכניס את בעלי החיים לתיבה (אפשר היה להציל אותם גם באופן אחר, למשל להשאיר איזה אי טרופי שכל בעלי החיים יחיו שם באופן זמני) ולדאוג להם במשך תקופה ארוכה, עד-כדי-כך שהמדרש אומר שכשנח שכח להאכיל את האריה הוא נשך אותו (ויישאר אך נח - מלשון "אך" או "אאוץ'" או מלשון מיעוט כלומר נתן לו וואחד ביס, שלא נשאר נח בשלמותו), כלומר גם עבור נח זה לא היה בדיוק "פרס", לדעתי הכל מתקשר לאותו עניין של דאגה אמיתית לזולת

אז לשאלה המקורית "מה הטעם להשאיר אותם בחיים ולקלקל את העולם?" אין הכי נמי,

רש"ר הירש בראשית ח'

זאת ועוד, השינויים המהירים בתנאי החיים קיצרו את משך חיי האדם, שזמן קצר לאחר המבול ירדו למידתם של היום. השווה את דברי כלב, המתפאר באזני יהושע: ״עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה״ (יהושע יד, יא), הרי שלא מצא בדורו אדם בן שמונים וחמש שיהיה חזק כבן ארבעים. והשווה גם האמור בתפילת משה: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״ (תהלים צ, י). קיצור חיי האדם מבטיח שהרֶשע לא ישלוט לעולם. אף החזק שבעריצים לא יאחז בשרביטו הרבה יותר מחמישים שנה. כך אנו רואים את קיום דברי המשורר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״ (תהלים ח, ג). מלכות ה׳ מיוסדת לא על ״פקחות״ הזקנים, אלא על התמימות והטהרה של הילדים ובני הנעורים. כל ילד הוא מלאך ביום היוולדו. אולם כל עוד הרשעים יכלו לחיות על האדמה שבע מאות ושמונה מאות שנה, לא יכל הדור הצעיר לבטא את עצמו. דבר זה נשתנה משהתקצר משך חיי האדם. במציאות החדשה, ימותו הרשעים במהרה ודור ישרים יקום תחתיהם. ביד אדם להביט קדימה, שכן תקוות העתיד היא עם בני הנעורים.

אז אם אני מנסה לענות לעצמי: בקיצור: נח היה צריך להתפלל כי היתה צריכה להיות בו יותר ערבות הדדית לבני דורו, והוא היה צריך לרצות יותר למצוא פתח להצלתם ושיחזרו בתשובה. 

צדקותו לא הייתה שלמה בגלל: שהיה קטן אמנה, ולכן לא מספיק דאג לדור כביכול ועבד את ה' לא כחלק מהכלל

וואו קשה לי לחשוב את הדברים האלה כמה צדקות מצופה מבן אדם אחד שכל הדור שלו רשע, איך באמת אפשר מצד אחד לאהוב את הדור ולהיות אהוב עליו ומצד שני להיות צדיק עליון? זה קצת כמו להיות משה ואהרון ביחד...

נכון?

ואשמח אם תוכל לתמצת את המקורות שהעתקת.. זה ממש מעמיס. לפחות תכתוב את העקרון העולה..

בכל־מקרה העיקרון העולה הוא שהקב"ה כמובן מעדיף שאנשים יעשו תשובה אבל אם הם לא רוצים זאת בעיה שלהם ויש שמחה מסוימת גם בהענשתם כי יש מקום גם למידת הרחמים וגם למידת הדין

גם בתפילה אסור לבטל גזרות "בכוח הזרוע" באופן שמבטל לחלוטין את ההנהגה של מידת הדין (בהנחה שלא קדמה לכך חזרה תשובה)

לגבי נח מה שנענש זה כי הוא מייצג מהלך חברתי ארוך יותר של צדיקים שמתבדלים לחלוטין מהעולם ואינם בבחי' "עמו אנכי בצרה", הגם שהוא הוכיח אותם הייתה חסרה לו דאגה אמיתית כנראה ולכן קיבל משימה לטפל בחיות בתיבה כולל האריה כפוי הטובה שנתן לו ביס

תודה על התמצות

אבל יותר חפץ בשובם מדרכם.

אכן יש חובה של מורידין ולא מעלין, שנלמד מפסוק החוזר על עצמו כמה פעמים בדברים. 

וכן הדין של שמים בכיפה, וכל מיני.

אלא שכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים (כמדומני פרק ה), שלא למהר להורגם אלא להשיבם בתשובה, אבל כן להואגם סה"כ אם לא שבים..

אבל השאלה הייתה לא על להחזיר אותם בתשובה אלא למה ה' ציפה שנוח יתפלל עליהם? מה המטרה של תפילה כזאת

משחית יותר את העולם, ככה יש לו פוטנציאל להפוך את עורו ברגע ולהעלות את כל העולם יחד איתו.

לרשעים שמשחיתים מאוד את העולם יש להם נפש שנובע ממקום גבוה, רק הם משתמשים עם זה להשחית.

למשל, יש מנהיג רשע שהוא מנהיג את ההולכים אחריו לדראון, ברגע אחד יכול לחזור בתשובה ולהנהיג את ההולכים אחריו לחיי העולם הבא.

כמו פרעה שהנהיג את מצרים לאבדון, וברגע אחד חזר בתשובה בנינוה וכל העיר איתו לפי הפדר"א.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום