רק שים לב לגמרא בבא קמא יז.

"א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי ... כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים ... זוכה לכילה כיוסף דכתיב (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב (בראשית מט, יד) יששכר חמור גרם אית דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף דכתיב (דברים לג, יז) בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל"

רש"י מסביר, ש"זוכה לנחלת יששכר", הכוונה שהוא זוכה לעושר, כמו שמתרגם אונקלוס את הפסוק "יששכר חמור גרם" - עתיר בנכסין.

ההגיון לעניות דעתי, שלא יכול להיות שמי שעוסק בתורה יזכה לתורה. לכן בוחרים כאן את הפרשנות של אונקלוס, שהחמור מסמל עושר ולא תורה.

בכל מקרה רואים שמי שעוסק בתורה זוכה לעושר ויש קשר בין שני הדברים (יש עוד הרבה ביטויים שמקרים ישירות: "כי בצל החכמה בצל הכסף"; "אם אין תורה אין קמח", ועוד).

חוץ מזה הגיוני שיעקב יברך את יששכר במה שהוא טוב בו ובתפקיד שלו בעם, ולא בתופעות הלוואי והשכר שיגיעו מזה (נגיד גד נמשל בברכות משה ללביא, כי נלחם. למרות שבעקבות המלחמה זוכה לנחלה ואז אפשר להמשילו לחמור)

אם בחרת לשאול אותי, אז אני יכול להתייחס בשתי דרכים:

1. להגיב אליך פרסונלית, על המתודולוגיה שלך בלימוד התורה (מה שנקרא: להסביר לך שהשאלה שלך לא שאלה, לדעתי).

2. לנסות ליישב את שאלתך.

מה בא לך?

אבל למה השאלה שלי לא שאלה?

כמובן אתה יכול לטעון שבפשט יששכר הוא לא ת"ח וזה רק דרש. אבל אני לא חושב כך (ואפשר לראות רמזים מהתנך עצמו כמו שכתבתי).

בכל מקרה בעמדה של ברכה לשבט לפי ייתרונו, זה עקבי בכל השבטים. יהודה נמשל לאריה בגלל מלכותו, למרות שמלכות גוררת עושר. דן לנחש למרות שנצחון על הפלשתים גורר עושר. בסוף רואים שכל חיה מתאימה לתכונה של השבט ולא לשכר היוצא מהתכונה הזאת. כי בסוף אפשר לקשר כל דבר לכל דבר (מלכות קשורה לתורה שקשורה לעושר שקשור לגבורה שקשורה ליופי שקשור לחקלאות  שקשור למסחר, ואז כל השבטים יהיו אריה-יונה-חמור-שור-איילה-נחש. תורה גוררת הצלחה במסחר והצלחה במסחר גורם לקמח של תורה, אז למה שלא נמשיל את יששכר לספינה ואת זבולון לחמור?).

השאלה לגבי אןנקלוס: אם יששכר הוא ת"ח, אזלמה הברכה עוסקת בעושר ונכסים?

יקירי ואהובי, אני כותב את הדברים מתוך הערכה רבה ואפילו תשוקה למלא את תפקיד החברותא שלך

1. ההסתכלות שלך היא מאוד הוליסטית, אתה רואה רעיון אחד כהכרחי וכחלק אולטימטיבי מפאזל שלם. יש כמה מקורות ששבט יששכר היו תלמידי חכמים במובן מסוים, לא ברור אם הכוונה שהם גדולי הדור (סביר שלא. הנשיא לאורך השנים היה הרבה פעמים משבטים אחרים: שמעיה ואבטליון מגרים, הלל וצאצאיו מיהודה, רבי אלעזר בן עזריה מלוי; ובכלל, "אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט"), יותר סביר שהם היו "מושכים בשבט סופר" - מורים, או "יודעי בינה לעתים" - אוטוריטות לתחום אחד. אבל גם אם כן, האם זה בהכרח המוטיב היחיד והעיקרי של השבט הזה? אולי יש עוד מאפיינים ואולי זה משתנה לפי דורות וכו'.

ואז אתה מגיע ושואל: יששכר זה בהכרח תורה, תורה זה בהכרח לא חומר, חמור זה בהכרח חומר (למה? כובע) - והופ, איך ישכר מסתדר עם חומריות. אתה לא שואל, אולי יששכר זה לא רק תלמידי חכמים (ובכלל, לימוד תורה לא מוכר בתנ"ך כתחום בפני עצמו. לדעתי העיסוק בתורה כפרופסיה מתחיל אחרי מרד בר כוכבא, כשהיהודים מפנימים שתהיינה תקופות שהפולחן לא יכול להחזיק לבד בכל מקום וזמן). אולי אונקלוס לא רואה בכלל את שבט יששכר כדוגמה מרכזית ללימוד תורה. או שאולי, רחמנא ליצלן, חמור זה לא קשור לחומריות חוץ מגימטריה רדודה (מכיר את האבן עזרא בבראשית יד,יד?).

ככלל, לעניות דעתי, אין טעם להקשות ממדרש על משהו אחר או מרעיון על רעיון אחר, אם אין לך תשובה עם מסר ממש מגניב לחברה בפעולה בבני עקיבא

עד כאן הערה מתודולוגית.

2. ממכלול הפסוקים והמשניות שהבאתי לך, תוכל למצוא אחלה רעיונות בנושא הקורלציה של חומריות ותורה. העולם כולו נועד בשביל יום הששי, ולכן כל העושר מגיע לצדיק וככה הוא מממש את המשמעות שלו ומתעלה לרובד רוחני, גבוה.

ואם תרצה, על בסיס הגמרא בבבא קמא שהבאתי, תוכל לומר שיעקב העביר ליששכר את המסר שעל רוחניות אי אפשר לברך. צריך לעמול על שרוכשים אותה (יש משהו יפה על זה, בספר שמירת הלשון, חלק ב פרק יט בהערה). והוא מאחל ליששכר שיהיו לו הצרכים הגשמיים שנדרשים לו כדי שיהיה פנוי לתורה ולעבודה (על העיקרון של דברי הרמב"ם בכמה מקומות, וגם בסוף המשנה תורה).

אלו תשובות בשביל החברה שלך בבני עקיבא

1. אני לא בקיא בכל המדרשים. אבל לזכרוני כל ההסתכלות של חזל על שבט יששכר כמה שמייחד אותו זה שבט שמצמיח ת"ח.

(לגבי הקושיא שלך. אז בבית שני במילא נשאר בעיקר שבט יהודה לוי ובנימין (ושמעון). הנשיא הוא לא הכי גדול בתורה בדור, רבן גמליאל היה החמישי בגדלו בתורה (אחרי רבי אליעזר רבי יהושע רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה) ורשב"ג לא זכר עוקצין עד ששינן בעוד רבי מאיר ורבי נתן כן וכנראה היה רק ה7 בגודל תורתו בדור אחרי 5 תלמידי רבי עקיבא ורבי נתן. באופן כללי תפקיד הנשיא של שושלת הלל הוא לא רק להיות גדול הדור בתורה אלא לשלב תורה עם מעט הייצוג הפוליטי שעוד נשאר לעם בחינת מלך. ולנשיא היו סמכויות פוליטיות. ראיה היא שכתוב על רבי שמימות משה עד אליו לא היתה תורה וגדולה במקום אחד, כי רבי היה הגדול בתורה בדורו , בעוד שרבן גמליאל ורשב"ג לא היו מספר 1. ושושלת הלל עד רשב"ג הזקן כולל ריב"ז, לא היתה להם כזו עוצמה פוליטית).

הקושיא החמורה כמובן היא ששבט לוי הוא שבט הת"ח, יורו משפטיך ליעקב.

התשובה שלי היא ששבט לוי מייצג את קדושת הכלל של התורה ואת האידאה האלוקית שמתחברת לאידאה הלאומית. לא התורה כדת, אלא כדבר ה' השוכן באומה בארצה, לא את התורה כמתחפשת ל"דת יהודית" של קדושת הפרט שעלתה בעיקר בבית שני ובגלות.

אבל חוויה דתית, וקדושת הפרט כשלעצמה חייבת להיות בעם ישראל גם בבית ראשון, בתור הכנה מנוונת למה שיהיה בעתיד. יששכר מייצג את קדושת הפרט בישראל ואת ההכנה חאידאה הדתית, ורואים זאת למשל בנטיה ה"חסידית" של האשה השונמית לדבוק באלישע כמו אדמו"ר צדיק, ולהסתכל על הנביא כתחליף לארון הברית "הנה איש אלוקים קדוש הוא עובר עלינו, נעשה לו עליית קיר ונשים בה מיטה כסא שולחן ומנורה" צרכי החיים של הצדיק מהווים תחליף גלותי כמקדש מעט למקדש בו יש מנורה שולחן כסא (מזבח הקטורת כסא רם ונשא במלקחים לקח מעל המזבח) ומיטה (ארון הברית חדר המיטות). ואליו הולכים בשבת ובחודש כשהמקדש רחוק מהגעה אליו בשבתות. כתחליף למקדש.

בבית שני כשקדושת הפרט עלתה בישראל, במילא כבר שבט יששכר לא היה, ובמילא בגלל שהיהדות התחפשה ל"דת" ולא הופיעה בצורתה הלאומית הטבעית, במילא נשכח ייחוס השבטים למעט בודדים. ובמיחא כל שבט לא גר בנחלתו ואין שמיטה ויובל דאוריתא. אז שבט יששכר לא עולה לכותרות כשבט אמיתי, אבל מופיע כסמל בצורת הסכם יששכר וזבולון.

יששכר וזבולון שניהם שבטים לא חשובים בבית ראשון, כי מייצגים נטיות שבעיקר מתבטאות בגלות, יששכר כשבט דתי וזבולון כשבט קוסמופוליטי גדוגמת היהודים הגולים לבין האומות ומשפיעים עליהם (עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק. וכדוגמת יונה מגת חפר מערי זבולון שהחזיר בתשובה את המלחים ואת אנשי נינוה).

לכן שבט יששכר הוא לא שבט חשוב בעוד לוי כן. כי האידאה הדתית הישראל היא דבר שולי שהפך מרכזי רק בדיעבד אחרי הצורך לטהר את העם כדי שלא יקרה מה שקרה בבית ראשון.

אפשר לטעון ששבט יששכר הוא לא ת"ח וזה רק מדרש חז"ל. אבל שים לב שחזל לא אומרים זאת עחףל שום שבט חוץ מלוי ויששכר, למרות שתמיד אפשר לדרוש בכיף על אוסרי לגפן אתונו, וכנ"ל. יהודה ויוסף השבטים הראשיים מתוארים כבעלי קדושה לאומית-ממלכתית-גשמית.

אני לא בטוח, אבל נראה לי הזוהר מקשר בין חמור לגשמיות בבחינת קליפת חמור. בכל מקרה זו בהמה טמאה ואינה מלך כמו אריה. בפשט זה חמור גרם כלומר חמור חזק בעל עצמות.

גם כל תלמידי הרב קוק מסבירים שחמורו של משיח זו הקומה הגשמית בגאולה, שעליה הקודש רוכב. לא כוורט אלא כהסבר רציני חכצה מדרשים. ונראה לי גם המהרל מסביר כך על חמור. והסברתי שחמור לא מלשון חומר (שזו מילה שהושאלה בימי הביניים לעברות למטריה היוונית, ובתנך זה חומר של כדים) אלא מלשון חימר ואדמה כצבעו.

אפשר כמובן לטעון שליששכר יש עוד תכונות, אבל בחזל לזכרוני זה לא נראה כך.

יש לי ניסיון תשובה דחוק שמכיוון שבהסתכלות דתית החומר מנותק מהרוח, אז יש ליששכר תכונה חמרית מנותקת. אבל אז הוא היה צריך להיות מומשל לאיש רוכב על חמור (רוחניות רוכבת על חומריות).

בכל מקרה אם יששכר זה שבט ת"ח, לא עדיף להמשילם לציפור או יונה?

ב. בסוף שבטי יוסף יהודה ובנימין קשורים לקדושת הלאומיות החמרית בישראל והממלכתית ומהם יצאו מלכים. לכן הם העיקריים כי זה עניינו של עם ישראל. וכמו שאמרת תורה מונחת בקרן זווית וכל שבט יכול להיות ת"ח. אבל יששכר יש לו יותר הכנה לדתיות מנותקת מהחומר כדוגמת הדתיות שבגלות.

לוי כמובן עניינו הוא תורה בתקופה בה ישראל בארצו , ולכן בגלות עלה יותר מעמד הת"ח ומעמד הכהנים ירד כמעט לאפס. אז גם אצל לוי הרוחניות לא מנותקת מהגשמיות.

כמו שכתבתי יששכר לא מייצג תורה כשלעצמה, אלא את התחפושת הדתית של התורה ואת קדושת הפרט. לכן הוא סמל של ת"ח אצל חז"ל. ולכן הוא מוכשר בחהצמיח ת"ח פרטיים, לעומת שבט לוישכשבט קולקטיבי כל השבט הוא שבט תורני.

מכאן מענה לכך שתורה אמורה להשתלב עם החומר. לא במדויק התורה, אלא חייו הלאומיים של עם ישראל בארצו כשהתורה שוכנת שם משתלבת עם החומר. במילא את המצב הזה מייצגים בעיקר שבטי יוסף-יהודה-בנימין-לוי. ולא יששכר שמייצג נטיה דתית שמנותקת מחומר.

נ.ב : זה לא קושיה על פעולה בבני עקיבא 🙂 אלא דיון רציני, הבא מנקודת הנחה שלכל שבט יש מה שהוא מייצג. שהמשלים בתורה הם סופר מדוייקים. והולך לפי הקבלה שם כל דבר גשמי מייצג *במדויק* תכונה רוחנית (עד כדי כך שהחבדניקים לא שמים לילדים תמונות של חיות טמאות כולל חמור, כי כל חיה מייצגת אידאה והחיות הטמאות מבטאות את הערכים בצורה מעוותת עד שתעבור רוח הטמאה מהארץ ראה תניא פרק ח נראה לי. למשל לפי הקבלה  השור מייצג דין כי הוא מרוויח את לחמו בעבודה, ואילו האריה חסד כי הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אכלם בחינם ללא עבודה. ועל אף שהחסד גדול מהדין, בעולם הזה לקבל רק על פי חסד,זה מגונה , לכן האריה שנעחה מהשור התדרדר אחרי חטא האדם הראשון להיות טמא. וכנל כל החיות הטמאות נעלות בשורשן מהחיות הטהורות אלא שהערך שלהם התדרדר אחרי חטא האדם הראשון)
 

כוונתי בחלק א הייתה להסביר שבסוף אלו דרשנויות ואין טעם לשאול עליהן שאלות. יש הרבה רבדים וחלקים בכל דבר.

כמה הערות קטנות:

השופט משבט יששכר הוא אחד הפחות מוכרים, מה שמדגיש שגם כשהיו כל השבטים יששכר לא היה בהכרח הדמות הבולטת בלימוד תורה.

עוד דבר קטן, כעיקרון הנשיא הוא כן הגדול ביותר (ראה רמב"ם סנהדרין א,ה), מה שכתבת על רבי נתן וכו לא נראה לי נכון מהרבה סיבות ואכמ"ל.

לגבי חלק ב, וואלה לא הבנתי מאיפה הבאת את זה ששבט יששכר מייצג ככה ואלה מייצגים ככה. נראה לי שבאידאל הכסף נתון לצדיק שירומם אותו (כמדומני יש קטעים כאלה של רבי נחמן).

א. אני לא חושב שאלו רק וורטים אלא תכני אגדתא רציניים. ויש גם ראיות מהפשט דוגמת האשה השונמית.

היא הנותנת. האידאה הדתית לא חשובה בבית ראשון לכן שבט יששכר הוא שבט שולי (שקצת זכה למלוכה בימי המלך בעשא ובנו וזהו).

שבט לוי היה שבט שכולו ת"ח מצד השבט שאין לו נחלה וייעודו. שבט יששכר הוא השבט המוכשר להצמיח ת"ח פרטיים/אנשי קדושת הפרט בישראל.

השופט לא חייב להיות גדול הדור אלא מנהיג פוליטי שראוי שיהיה נביא אך אין חובה. יפתח לא היה קרוב לזה.

הנשיא הוא הכי גדול מבחינה רשמית של חשיבות. לא הכי גדול בתורה. מפורש שרבי אליעזר ורבי עקיבא גדולים מרבן גמליאל (דברי משה על רבי עקיבא למשל במדרש, איש אשכולות, עשה את כל התורה טבעות טבעות). ונראה שגם רשב"י גדול מרשב"ג בן דורו.

רק רבי זכה לייחודיות שלמרות המעמסה הפוליטית שמוטלת על כתפו הצליח להיות מספר 1 בדור בתורה.

ב. עובדה שבבית ראשון שבט לוי הוא "יורו משפטיך ליעקב" ולא יששכר. סימן שיששכר מייצג אידאה דתית ולא אלוקית. עיין בלמהלך האידאות לישראל פרקים ג-ד

לכן הייתי מצםה שימשילו את שבט יששכר ליונה או ציפור. לא לחמור (שלא משנה איך תסתכל על החמור. חמור מעולם לא יהיה סמל לת"ח או לאדם רוחני, למעט חמור נושא ספרים)

לא עניתי לך כי באמת אני רואה את הכל אחרת. מבחינתי כל מה שלא הלכה זה אגדה (על פי כללי הגמ' המיוחס לרבי שמואל הנגיד), וזה בגדר וורטים, כך שכל קושיא תהיה בגדר "אין מקשים על הדרשן", ו"לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא" (ראה מו"ק כה.). אלו דברים יפים ונחמדים אבל לא צריך "לקחת את זה קשה".

מה גם שחלק מהראיות שלך הן לחלוטין "הררים התלויים בשערה", כמו הקשר בין חמור לחומריות והראיות ששבט יששכר הם בהכרח צולים מופנמים.

תגובה עניינית יותר להודעתך האחרונה, וגם דוגמה מסוימת לדבריי, זה שממש לא נכון שחמור לא מסמל תורה:

"תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי" (ע"ז ה.

"אשרי אדם השם עצמו כשור לעול וכחמור למשא וישב ויהגה בכל יום בתורה תמיד מיד רוח הקודש שורה עליו ותורתו בתוך מעיו." (תדב"א רבה ב,א)

"משום דבי אליהו אמרו לעולם יהא אדם כשור לעול וכחמור למשא וכבהמה שחורשת בבקעה ובשדה כך יהא אדם עוסק וחורש בד"ת בכל יום תמיד." (תדב"א זוטא פרק א)

"מה שדימהו לענין שור וחמור ,דכח הצור נברא כדי לחרוש בו את האדמה אחר כך להוציא פריה כשזורעים בה וכמו דכתיב ורב תבואות בכח שור. והחמור עניינו הוא רק שיהיה נושא עליו את התבואה שהוציאו כבר מהאדמה. וכן הוא בענין למוד התורה, דמתחלה צריך לתת את עצמו להבין את דברי התורה. ואחר כך כשנושא עליו, מצוה לישא את דברי התורה, כמו דכתיב והיו הדברים וגו' על לבבך, וכתיב ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והיינו על ידי שחוזר עליהם כמה פעמים שלא ישכחו אותו." (החפץ חיים בספרו "שם עולם", חלא א פרק י)

יש גם קטע יפה של המהר"ל בדרוש על התורה. (וזכור לי שיש קטע ממש ארוך ועוצמתי בתנא דבי אליהו, מרוב שחיפשתי אותו מצאתי קטעים אחרים שאותם ציטטתי כאן אבל יש עוד. בקיצור, תאמין לי, באגדות ודרשות - אם תחפש תמצא מה שתרצה...)

מרכבה במסכת חגיגה?

טוב הגיוני אבל שאתה הולך לפי הרמבם שנראה גם טועןשדרשות כאלו על התורה הן בגדר וורטים. אבל רק הרמבם וסיעתו סוברים כך. רוב חכמי ישראל רואים אגדתא אחרת. ובטח שהמקובלים.

לא תמיד הכלל אין מקשין על הדרשן הוא נכון. ודאי שספרות המחשבת היהודית הקשו אחד על השני. המהרל על הרמבן, הרמבן על הרמבם, נפש החיים על החסידות, מקובלים אחד על השני וכו וכו.

אין מקשין עח הדרשן שייך לדרשה בבית כנסת בה הרב החליט חהמשיל משל משל עצמו או כוורט. אגדתא בגמרא ובמדרש היא בדרך כלל דבר מאוד רציני ומדויק. כל לפחות סוברים המהרל והרב קוק בביאורם על האגדתות.

לא אמרתי שיששכר הם צולים. אבל אם השבט מתייחד בהיותם ת"ח, אז למה מכל החיות שיומשל לחמור? ברור שהיתה להם הרבה גשמיות והיו לוחמים במלחמת ברק, אבל לא יותר גשמיות משאר השבטים.

לזכרוני המהרל אומר שחמור קשור לחמריות. והאגדתות במהרל הם סופר מדויקות ורציניות, לא וורטים.

ברור שיש מדרשים שמדמים חמור בפן מסוים לת"ח. אבל נבואה היא מדויקת. ואם נצא מנקודת הנחה שיששכר מתייחד בהיותם ת"ח, אזנבואה מדויקת לא תמשילהו לחמור.

אני לא מסכים עם הגישה הגמישה לגבי אגדתות. אגדתות הם לרוב דבר מדויק ורציני. כמובן שיש סוגי אגדתות שהעיקר זה המסר ולא הדימוי. אבל כאן הדימוי הוא של נביא, ולא של תנא או אמורא. ודימויים של נביאים לפי המקובלים הם מדויקים לגמרי - לא הרי ארז כהרי ברוש, ולא הרי אריה כהרי שור, ולא הרי ים כהרי נהר, ולא הרי זהב כהרי כסף, ולא הרי יד כהרי רגל,וחא הרי יד ימין כהרי יד שמאל. (אלא אם כן אתה סובר כמו הרמבם. אבל הרמבם די היה רחוק מעולם הכוח המדמה ואין זה עיקר מומחיותו, אלא השכל)

אני בעיקר מתבסס על התפיסה שמציג הרמבן בויכוח המפורסם (דומני שזה באות כז). הרמבן ממש מנומק וגם נחשב למקובל ופרשן מאוד קלאסי, מה גם שהוא ממש לא דעה יחידאית (דברים דומים אמר רבי יחיאל מפאריס בויכוח הכואב הידוע...). אם תרצה יש על זה מאמר ידוע של הרב ארי יצחק שבט (קראתי אותו לפני שנים, אז לא ממש זוכר מה כתוב שם. אבל ככלל זכור לי שהרמבן מתגלה כעמדה מאוד קלאסית ולגיטימית), ויש גם פרק מאוד חריף בספר התקופה הגדולה (אולי פרק ט?), לאו דווקא על הרמבם.

לגבי הרמבם, זה נראה לי כזה כיף לייחס לרמבם את כל הדעות שלא עושות לי טוב בלב ולהניח את זה בצד. כדי לדעת מה באמת חשב הרמבם על דברים שהוא לא עסק בהם, צריך הרבה אומץ או דמיון או באמת לראיין אותו. ככלל עד כמה שזכור לי, הרמבם מאוד דומה לשיטת הרמבן, ומעבר לזה הוא גם לא רואה את האגדה כנישה יוקרתית מאוד (יש לו אמירות כאלה באגרת לתלמידו ר' יוסף בן יהודה, ביחס לאיזה חכם, רבי זכריה, שהיה מנסה להרשים אותו עם מכתבים בדברי אגדה). אבל אני לא בטוח שהיחס העקרוני לדברי אדגה הוא שונה מאוד בין האנשים הנל.

לגבי ההבדל בין דרשות בבית הכנסת לדרשות שנועדו לכתיבה (אם כוונתך למאמר של פרופ' גפני), אני לא בטוח שהרמבן היה מסכים עם החילוק הזה. יש חילוקים אחרים, בין דרשות שנקבעו בתלמוד או דרשות שאין להן סתירה בספרות ההלכה וכדו' (זכורים לי קריטריונים כאלה מהשדי חמד). בכל מקרה אני לא בטוח שההבדלים גדולים מאוד ביחס לתפיסה אודות אגדה. אלו הבדלים יותר בשאלה האם ניתן ללמוד הלכות באגביות מהאגדות. ראיתי מתישהו בשו"ת משנה הלכות (נדמה לי שבכרכים האחרונים, אבל לא בטוח), שסיכם את הטענות נגד למידת הלכה מתוך אגדה  ושם הוא גם מבהיר את מעמדה של האגדה באופן כללי.

מעשה מרכבה עצמו הוא לא אגדה, האגדות על מעשה מרכבה הן אגדה ככל אגדה. או בקיצור כפי שפתחתי בדברי "כללי התלמוד", שאגדה הוא כל מה שאינו הלכה...

זו דעתי, ודעתך שונה, והכל טוב 💛

כי זה לא עושה לי טוב בלב.

אני מייחס לו את זה מדברים שראיתי שהוא כותב, למשל שמשל 4 המינים ל4 סוגי היהודים הם רק "כדרך הדרשנים" ולא הטעם האמיתי, ובדרך כלל היחס לדרשות על התנך אצלו הוא שזה כמליצת האומר (אלא אם כן זה מדרש רציני ואז הרמבם לומד ברצינות אותו. למשל "במה אכפת לה' אם שוחט או נוחר" הרמבם רואה זאת ברצינות קושיה על שיטתו בטעמי המצוות עד שנאלץ להגיד שזו דעה שניה).

הוא גם אומר שמשל לא מדויק אך פעם ולא כל פרטי המשל יש להם נמשל. לעומת המקובלים שרואים בכל דבר בעולם הגשמי שיקוף מדויק של אידאות עליונות. ומכאן שהמשלים מדויקים עד רמת הציפורן של קמיצת שמאל.

אני לא מכיר את הרמבן הזה. אבל מפירושו לתורה הוא מתייחס לאגדתות כמשקפות את הסוד ולכן רציניות (דוגמא שעולה לי כרגע זה "בת של אברהם ושמה בכל" או "ונשא השעיר את כל עוונות-תם").

וודאי שלא לומדים הלכה מאגדתא, אבל זה לא קשור לכך שהיא לא רצינית, אלא לא הלכתית. זה לא אומר שאגדתות קרו היסטורית. זה אומר שהן רציניות ומדויקות.

כשאני אומר אגדתות אני מתכוון לכל מה שלא הלכה, לא רק לוורטים

לדעתי הוא בוחר את האגדות שתומכות במסר שלו, כי המסר חשוב לו (השאלה וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מהעורף, זו שאלה נכונה גם אם היא לא מוםיע במדרש רבה).

ככלל, הוא חושב שהאגדות הן דרשנות יפה (הרמבן משתמש במילה הלטינית: שרמונש), זה גם מה שחושב הרמבן.

מציע שתעיין בויכוח הרמבן, זה נמצא בכתבי הרמבן מהדורת מוסד הרב קוק; דומני שעיקר הדיון על זה באותיות יז-כז.

דווקא הפחיתות של האגדה לצד ההשקעה הרבה של הרמבן באגדה, מבהירה מהי כן ומהי לא.

המקובלים חושבים שכל פרט הוא חשוב. ליבי אומר לי שהרמבם לא חולק על זה (כשהוא כותב שאם היו כבשים היית דואל למה לא אילים ואם שבע אז למה לא שתיים; וכי הוא לא מבין שזה מעיד שמעבר לתשובה הפשטנית יש גם עומק?), פשוט את דרך לימודו (המדויקת והמוחלטת יותר) השאלות האלה לא מטרידות וגם לא יכולות לקבל תשובה. ככה אני חשבתי תמיד לתומי, אבל מי יודע מה האמת.

אכן ראה את האגדתא הזאת כרצינית, ולכן נאלץ לומר שהיא דעה שניה וחולקת על הדיה הראשונה, אחרת היה מתרץ שזה דרשה בעלמא ותו לא.

לא לכל אגדתא הרמבם מתייחס כדרשנות יפה.

יש לו הרבה מקומות בהם הוא טוען ממש שחזל סברו כמו הדעה שלו ומוכיח זאת מאגדתות, ולא רק רוכב עליהן כאסמכתא בעלמא.

ייתכן שהרמבן מתכוון שלסוג האגדתות שנראה כמו דרשה ותו לא, אבל העובדה שהוא מביא אגתות ומוכיח מהן תכני סוד רציניים לשיטתו,מראה שלחלק מהאגדתות הוא מתייחס ברצינות.

הרמבן השקיע לכתוב ספרים על מקרא והלכה, לגבי הסוד שהוא פחות כתב כי השאיר זאת בסודיות אבל אכן היה מקובל. גם הראבד לא מבאר את התייחסויותיו לאגדתות אלא רומז רמיזות ומגלה טפח ומכסה טפחיים ורומז לנו כמו "זה נודע לי בסוד ה עליי", "ואם זו סעודה אין כאן כוס של ברכה והיתה ראויה לרמבם השתיקה" וכדומה.

מדברי הרמבם על 7 כבשים ולא 6, נשמע שהוא לא מייחס חשיבות לפרטי אגדתות. אלא אם כן זה מעשה מרכבה, למשל התייחסותו על האגדתא של "וההרים הרי נחושת"

אני באמת עונה לך משום כבודך, אבל לא נראה לי שנשכנע אחד את השני.

אני מאוד אוהב וגם ברמה האישית אני משקיע באגדות חזל (בדרשנות כצורתה אני פחות משקיע כיום, והיא גם פחות מעניינת אנשים). עם זאת אני חושב שהדרשנות היא אמורפית, ורוב מה שנקרא "מחשבה" וכדו' אלו מילים יוקרתיות לתכנים מאוד לא חד משמעיים (אם תרצה, תקרא קצת בפורום עצור כאן חושבים, היה שם שרשור על הרב משה שפירא, מישהו ניסח בצורה מאוד יפה את הביקורת על המתודולוגיה הזו).

אתה חושב אחרת.

"אחי, יהי לך אשר לך!"

ויש סוגים שונים. יש אגדתות בחזל שהם ברמת הסוד, ויש שהם ברמת וורט חביב לדרשה שאמר התנא להמון העם ללמדם מוסר. (למשל הדוגמא שהבאת על לעולם יהיה אדם כחמור ושור וכו' נשמעת יותר כזאת אבל לא בטוח).

אבל לגבי יששכר כתלמידי חכמים, זה נראה לי עקבי בכל המדרשים. אבל אולי אני טועה.

אפשר גם לבדוק בקבלה מה יששכר מייצג. ושם דברים תמיד מדוייקים ורציניים. ויש גם התייחסות בקבלה למה חמור מייצג.

(גם הטענה שחזל תמיד מדמים כל דבר לת"ח נופלת, כי הרי היו יכולים לומר ש"יהודה ידך בעורף אויביך" זה מלחמתה של תורה, או "מאשר שמנה לחמו" זה לחמה של תורה. אך לא אמרו זאת)

שפעם כתבתי חוברת בנושא הלכה והחלטתי לקרוא לה "יינה של תורה" (זה לא בדיוק השם, אני סתם נותן דוגמה בשהיל ההמשך).

ואז חיפשתי למה נמשל יין, ומצאתי שיש משל של יין להלכה ויש לאגדה ויש לקבלה ויש למה שתרצה, על פעם לפי המסר שהדרשן ניסה להעביר.

ואתה חושב שאני פראייר? 😉 זה מה שגם אני עשיתי, הבאתי רק את המקורות שממשילים את ההלכה ליין ונתתי שם וורט שלם על זה.

באמת יין נמשל רק לדין.

ו7 המשקים המכשירים לטומאה נמשלים לכל אחת מ7 הספירות.

עד כדי כך שיין אדום זה דין קשה ויין לבן זה דין רפה, והאר"י הנהיג בסדר טו בשבט 4 כוסות עם שילובים שונים של יין אדום ולבן.

וכנל לכל צבע יש ייצוג בקבלה למידה מסוימת.

המקובלים למשל יאמרו שלא סתם יין נמשל לתורה שבכתב יינה של תורה שדברי סופרים חביבים ממנה, כי חלב זה רחמים בחינת תורה שבעל פה, ויין זה דין בחינת תורה שבכתב.

ועוד יסבירו לך שחלב זה רחמים לא רק כי הוא לבן, אלא כי כמו שרחמים זה בשביל מי שלא יכול לעמוד בדין ונאלץ לקבל תיווך של רחמים , כך חלב זה בשביל תינוק שלא מוכן עדיין לעמוד באוכל בפני עצמו ומקבל את האוכל בתיווך דרך אימו, או אדם שלא יכול לאכול עשב והבהמה ממירה לו את זה לחלב

נשמע רציני, לא?

אין לך כל שבט ושבט בישראל שלא העמיד שופטים (מניח שהשופט הוא ת"ח שמורה הוראה, לא?).

הגמרא בסנהדרין אומרת על דוד (משבט יהודה), שהלכה כמותו בכל מקום.

הגמרא בברכות אומרת שמפיבושת (משבט בנימין) היה מבייש פני דוד בהלכה.

לפי המשנה בעדויות (לפי תנא קמא), נידו את עקביא בן מהללאל כי הוא זלזל בהוראה שהורו שמעיה ואבטליון (בני גרים).

הלכה כבית הלל (משבט יהודה). הלכה כרבי עקיבא (בן גרים) מחבריו.

כל מקום ששנה רשב"ג (משבט יהודה) במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב ציגן וראיה אחרונה (הכלל הזה לא נכון להלכה, אבל קושיא על מי שאמר אותו). רבי יהודה הנשיא ורבי חייא שניהם משבט יהודה (הייחוס מופיע בכתובות).

רוצה עוד?

זה בדיוק הרעיון של אגדות, אלו אלגוריות, רעיונות, עקרונות. ממש לא משהו שאפשר לקבוע בו מסמרות...

כל שופט הוא ת"ח, אלא דן את העם מדין מלכות.

לגבי מפיבשת וכלאב הגיוני שאכן היו ת"ח יועצים למלך כרב שמייעץ לפוליטיקאי.

ולגבי כלאב יש לזה הרבה רמזים בפשט.

הוא הבן של אביגיל הנביאה והסיבה היחידה שאינו מלך זה כי הוא ת"ח יועץ למלך. באופן כללי בני משפחת כלב שאביגיל ממנה הם ת"ח. אביגיל נקראת הכרמלית, תושבי דרום הר חברון לפי דברי הימים הם ממשפחת כלב בן חצרון. כתוב על נבל שהוא כליבי מבני כלב,  גם חור היה מבני כלב בן חצרון והיה שלישי לאהרון ומשה בתור ת"ח "והנה אהרון וחור עמכם" בניגוד לנחשון בן עמינדב מבני רם בן חצרון שלא מהווה סגן של משה.

גם הסיבה כנראה שכלאב נקרא דניאל כי זה שמו המלכותי, כשם ששלמה נקרא מלכיצדק ככינוי מלכותי "אתה כהן לעולם על דברתי מלכיצדק" , שניהם כמלך ויועץ למלך נקראים על שם המלכים הצדיקים העתיקים מלכיצדק ודנאל שמופיע ביחזקאל יחד עם איוב ונוח.

הגמרא לא מדברת שם על הלכה כמותו, אלא איזה שבט יש בו מורי הוראה. ברור שזה לא כפשוטו שכל הת"ח מ2 שבטים אלו, אבל נראה שהקישור בין יששכר לת"ח הוא רציני, ולא רק וורט

אני אומר לך שהקישור הזה הוא וורט, ומה שכצוב בגמרא הוא וורט.

אחרת, תצטרך להסביר את כל המקורות שהבאתי, שכולם משניות וגמרות, ולשכנע אותי למה הם יותר וורטים ממה שאתה הבאת.

לגהי יפתח, אני לא חושב שהוא היה רשע, טיפש או עם הארץ. רק ביחס לשמואל הוא נחשב מ"קלי עולם". אני מניח שרוב הרבנים נחשבים כך ואפילו פחות. ובכל מקרה המהרש"א בראש השנה כותב שרק יפתח נחשב "קלי עולם" ושמשון וכו לא נחשבים כך. אז לא הפחתת הרבה מהרשימה...

אני יכול לדון ולהתווכח איתך על כל שאר הטענות שלך, אבל באמת נראה לי שברור מהדברים שדוד היה צורבא מרבנן שמורה הוראה, ואבנר (משבט בנימין) ויואב (אאל"ט משבט יהודה) היו גם כן מורי הוראה כלשהם. בקיצור זה באמת סתם התקטננויות שבסוף יוצאחם מהן כדעייל תעלא מבי כרבא.

יפתח אני לא בטוח. כל הסיבה שזקני גלעד לוקחים אותו זה כי הוא יודע להלחם.

לא אמרתי שרוב הת"ח מיששכר. אלא שביששכר יש משהו שמייצג ת"ח, ומדובר באנשים המדגישים את קדושת הפרט כמו האשה השונמית

מה שכתבת ששאול ודוד היו נביאים (כעת לא עומד לי מקור ששאול היה נביא, ונדמה לי שגם על דוד זה לא ממש מוסכם). הרי נביא בדרך כלל לא פוסק הלכה, ונביא שפסק הלכה בנבואה חייב מיתה מדין נביא שקר.

אבל באמת אנחנו טוחנים מים. אשריך על עמל התורה שלך, הלוואי שירבו כמותך בישראל!!

לדוד יש רוח הקודש ורוח ה' לבשה את דוד. ורוח קדשך אל תקח ממני. רוח ה דיבר בי ומילתו על לשוני, אמר אלוקי ישראל לי דיבר צור ישראל.

ודברי שלמה: ברוך ה אשר דיבר ב*פיו* את דוד אבי *ובידו מילא* לאמר.

מה שאני אומר שכדי להיות נביא חייבים להיות ת"ח. לכן ודאי שהם היו ת"ח,לעומת יפתח.

תודה🙂

זה אירוע חד פעמי. נבואה חד פעמית התרחשה אצל הרבה אנשים, לא בהכרח ראויים (כמו הנביא הזקן מבית אל). נדמה לי שהתשבץ מדבר על התופעה של נבואה חד פעמית, זה לא מגדיר את החוזה אותה כנביא.

לגבי דוד אני לא זוכר כעת. רשי במגילה יד. מביא מסדר עולם שדוד ושלמה היו נביאים אבל עומד לי בראש שזה לא מוסכם.

כמדומני שרוח הקודש אינה תמיד בגדר נבואה.

נביא צריך להיות חכם (גיבור ועשיר וכו וכו), אבל תלמיד חכם מורה הוראה?! לא ידוע לי.

רמבם מורה נבוכים חלק ב.

וחזל שאין נבואה שורה אלא על וכו'

לפי הפשט הנביא בבית אל צווה לפתות על ידי ה' את הנביא השני ולנסותו, ובעצם הנביא בבית אל היה צדיק.

שאול מתנבא פעמיים במשך כמה שנים, פעם אחת במשיחתו ופעם שניה בבקשתו את דוד בניות ברמה.

וחוץ מזה כתוב שרוח ה' שורה עליו.

הרמבם במטרה נבוכים אומר שנבואה חד פעמית חייבת להיות רק לאדם הראוי לנבואה, עדי כדי כך שמסביר שרק הראויים בישראל בהר סיני קיבלו נבואה, והשאר שמעו קול פשוט.

גם מי שמסביר שכולם קיבלו בהר סיני נבואה , זה מפני מאורע יוצא דופן של נבואה לנשמת כלל ישראל.

נביא חייב להיות איש קודש וחכם בחכמות האלוקות, עיין מורה נבוכים חלק ב. אבל גם בכוזרי נראה לי הוא אומר כך לזכרוני.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו ומסרוה לנביאים.  משמע נביאים הם ת"ח. לא חייבים להיות מורי הוראה

החלטתי לא להמשיך בדיון, כי אנחנו בעיקר טוחנים מים.

רק נזכרתי בהקדמה של ספר "בעלי ברית אברם", שמוסבר שם מאוד יפה מה זה בעצם אגדה (גם האור החיים אומר את אותו רעיון בקיצור, אבל שם זה מאוד ארוך ומנומק).

זה די הכיוון שלי בתפחסת כל עולם המחשבה ומוסר וכו'.

תהנה ותיענה.

כנ"ל לזכרוני רבי מאיר רצה למנות את רבי נתן לנשיא ולא את עצמו , למרות שרבי מאיר גדול יותר כת"ח, וזאת בגלל שרבי נתן בן של ראש הגולה (ולכן הוא כבר היה אב בית דין בעוד רבי מאיר רק היה חכם)

רבי יוחנן האמורא היה גדול מהנשיא בימיו.

ונראה שגם רבי אושעיא בר קפרא ורבי חייא היו גדולים מבנו של רבי.

אבל ברור שהלל היה מספר 1 בת"ח, ונראה שגם חלק מצאצאיו עד ריב"ז שנראה שהיה גדול מרבן שמעון בן גמליאל הזקן.

וגם ברור שהנשיא בתקופת הזוגות היה ת"ח מספר 1.

וגם רבי היה הגדול בדורו.

גם תפקיד הנשיא עד הלל או עד ריב"ז היה פחות תפקיד של מנהיג פוליטי (כי גם עד ריב"ז היה מלך בישראל וזה היה לפני החורבן). מרבן גמליאל והחורבן זה השתנה

1. על סמך מה כבודו אומר שריב"ז היה גדול מרשב"ג? לכאורה רשב"ג היה המנהיג החשוב והדומיננטי בדורו (הוא לא היה שותף לפשרה/כניעה של ריב"ז ובדיעבד נרצח במרד אבל לא הופך אותו לפחות חכם/צדיק). דומני שגם יוספוס מזכיר אותו בהערכה רבה (עד כמה שידוע לי, מעטים התנאים שאנחנו מכירים וגם יוספוס מאזכר אותם בשמם וכו...).

לנו לא נשאר כמעט שום מידע מרשב"ג הזה, אבל זה לא אומר עליו כלום.

ככלל ריב"ז לא נחשב מהגדולים בדורו, כידוע הוא היה "קטן שבכולם" (י"א שהכוונה: קטן שבבינוניים), כלומר אחד מהיותר קטנים שבתלמידי הלל. אחרי החורבן הוא היה גדול יותר, ואולי יותר גדול מרבן גמליאל דיבנה (על כן מציינים בברייתא הראשונה והקדומה: "אחר ריב"ז לברור חייל", ולא מציינים את רבן גמליאל. בברייתא המאוחרת שכוללת כמה דורות מופיע גם רבן גמליאל, אולי אחרי פטירת ריב"ז).

2. תפקיד הנשיא בזוגות והזוגות בכלל, זה טיפה מסובך. יש נוטים לומר כמוך ויש נוטים לומר אחרת. מה שלא יהיה, כנראה מי שהיה ראוי לתפקיד הנשיא, נתפס בעיניהם גם כאדם הגדול בחכמה ביותר...

1. 90 תלמידים היו לו להלל הזקן, גדול שבהם יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם (מבחינת גיל או גדלות?) ריב"ז.

השאלה אם רשב"ג הזקן היה תלמיד ישיר של הלל סבא רבא שלו או שהיה צעיר מדי וצעיר מריב"ז עד שנהרג במרד הגדול.

עובדה גם שרבי אליעזר ורבי יהושע 2 גדולי הדור היו תלמידי ריב"ז ולא של רשב"ג הזקן.  וגם רבי אלעזר בן ערך שמכריע את כל חכמי ישראל עד ששכח את תלמודו באמאוס. ממסכת אבות משמע שגדול הדור זה ריב"ז. והוא מעביר המסורה מהלל הלאה, וצריך לבדוק ברמבם ברשימת מעבירי המסורה בהקדמתו.

רשב"ג הזקן היה אחד מגדולי הדור ונחשב כשילוב של ת"ח ומנהיג חצי פוליטי חצי חברתי - אם תפקיד הנשיא כבר היה פוליטי, במיוחד בהעדר מלך במחוז יהודה ובירושלים (אגריפס השני שלט רק בגליל) . גם יוסף בן מתתיהו מזכיר את רשב"ג הזקן כתומך המרד המתון, בעוד שכלל לא מזכיר את ריב"ז כתומך או מתנגד. משמע רשב"ג היתה דמות פוליטית ואילו ריב"ז לא. יוספוס כתב את ספרו לגויים ביוונית, והספר מתמקד בפוליטיקה ובמלחמות ובוא מזכיר את הזרמים הרוחניים בעם רק בהקשר פוליטי ולא מתמקד בגדולי הדור שלא יענינו את הגויים (את חוני המעגל הוא מזכיר רק בדרך אגב כי אנשי הורקנוס ביקשו ממנו שיתפלל, את הלל הוא לא מזכיר כלל אבל את שמעיה הוא מזכיר כמי ששפט את הורדוס על רצח שודד).

ריב"ז נתן את הנשיאות לרבן גמליאל שביברור קטן ממנו, כי הוא משושלת הלל וכי הוא מנהיג פוליטי ראוי. בחינת מלך.

2. יש חילוק מהנשיא לפני הלל והלל בכלל, מהנשיא לאחר הלל בשושלת כמלכים, ויש חילוק בין תםקיד הנשיא לפני החורבן ללאחריו.  על רבו גמליאל רשב"ג רבי וצאצאיו ידוע שנחשבו כמלכים סמליים

אענה ברשותך רק על 1:

ריב"ז היה קטן בחכמה ולא רק בגיל, הרי הגמרא שואלת "וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן על אחת כמה וכמה?".

פער הגילים שאתה מגלה, בין ריבז לרשבג, הא גופא קשיא איך ריבז חי ככ הרבה שנים. אולי ניתן ליישב שלפי המדרשים הלל חי 120 שנה, ואם כן איכשהו זה מיישב את שאלתך על רשבג.

לא הבנתי מה הראיה מהתלמידים, אולי רבי אליעזר ורבי יהושע היו תלמידים של שניהם?! וגם כל השאר לא ברור לי, יתכן שסיפור חמישה התלמידים אולי היה אחרי החורבן (יתכן שלא, כי יש טענה ששאר התלמידים לא מוכרים בכלל, בגלל שהם נהרגו במרד ולא נשארה לנו מהם תורה).

1. השאלה אם רשב"ג הזקן היה מ90 תלמידי הלל סבא רבא שלו. או תלמיד של תלמיד.

לא כתוב רבי אליעזר קיבל מריב"ז? אני לא זוכר. חוץ מזה למה המשנה מפרטת 5 תלמידים היו לו לריב"ז ולא לרשב"ג הזקן?

יכול להיות כדברך שבגלל שרשב"ג הזקן נהרג.

אבל מקריאה פשוטה של מקורות חזל נראה שריב"ז היה גדול יותר, עד שתובא ראיה אחרת שאומרת ההפך.

רבי אליעזר כתוב שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו ריב"ז מעולם. וכל סיפור חייו של רבי אליעזר מנעוריו במדרשים מזכיר רק את ריב"ז כרבו המובהק ולא את רשב"ג הזקן

זה כנגד בכורי המצרים שנמשלו לחמורים.

זה מסמל שלחמור כשהוא בקדושה יש כח לגלות את הרוחניות שבחומריות.

אותו דבר לגבי יששכר. הוא מסמל את היכולת להיות רוחני גם כשיש לך חומריות טובה (על פי הקו של רש"י בפרשנות של הברכה ליששכר).

זה היה נכון אם יששכר היו נמשלים לאדם רוכב על חמור, כלומר ת"ח רוחני שיש לו גשמיות, אבל שני הצדדים קצת נפרדים אחד מהשני ולא מאוחרים. והייתרון של זה שהוא מתמקצע ברוחניות בלי שהגשמיות תשתלב ו"תפריע" וכמובן החסרון הוא ניתוק הגשמיות מהרוחניות.

יכול להיות שהת"ח ביששכר הם כאדם הרוכב על חמור? ואם כן למה השבט עצמו נמשל לחמור? האם יששכר הוא שבט חמרי המסוגל להצמיח ת"ח רוחניים שירכבו עליו?

יהודה- דרך המלכות שהיא כסא ה'.

יוסף- קידוש התהליך.

בנימין- לכאורה אמור להיות הקידוש האולטימטיבי, קידוש "בעצם", ולא כאמצעי לתכלית אחרת.

לכן למרות שא"י נכבשת בדרך הטבע, בנחלתו היו ניסים. אצלו גם הטבע קדוש וחשים את ה' דרכו ואז ממילא נס זה לא חידוש. ולכן המקדש שבמהותו הוא שילוב בין קדושה ארצית לניסים היה בחלקו.

כלומר אצל בנימין קדושת הטבע והקדושה שמעל הטבע לא סותרות, מורגש המקור האחדותי ששתיהן רק דרכי גילוי שלו.

זה עצמי אצלו בין היתר בגלל שנולד בארץ ישראל.

גור אריה שמות ד, כ:

...אז תתבונן במה שאמרו כי החמור שרכב עליו אברהם הוא החמור וכו', כי ראוי לך לדעת כי הרכיבה הוא [מורה] על התנשאות ורוממות, כי הרוכב הוא מתנשא על הבהמה, ומפני כי אלו היו מתרוממים ומתנשאים, כתבה התורה אצלם לשון רכיבה, שהיו מתנשאים במעלתם: 

וקאמר בזאת הרכיבה שהיא על החמור דוקא לטעם עמוק מאד, וזה תדע בעבור כי אין במין הבהמות הטמאות שהיא מיוחד למצוה כמו החמור, שהרי אצלו פטר רחם נוהג, מה שאין כן בשאר בהמות טמאות (רש"י להלן יג, יג). וסוד הדבר הוא דבר נפלא, כי מפני שהחמור הוא נוטה אל הפשיטות יותר מכל שאר בהמות טמאות, שהוא חומרי יותר, והפשוט הוא יותר ראשית ויותר מוקדם לאשר הוא מאוחר. וזה ידוע כי יסודות הפשוטים הם קרובים יותר בצד מה אל התחלה – מן המורכבים אשר הם מורכבים מהם. ולפיכך החמור הזה בעבור פשיטת צורתו הוא ראשית בהמות טמאות, ולכך חייבה התורה בהם ב"פטר רחם" (ר' להלן יג, יג) שהוא ראשית מן אשר שהוא ראשית. ומפני זה כתב אצל אלו השלשה (אברהם ומשה ומשיח) רוכבים על החמור, בעבור שהחמור הוא פשוט, והפשוט הוא ראשית בענין הפשיטות, ולפיכך הם מיוחדים לרכיבה אלו השלשה, שהם עוד ראשים ועליונים במעלה, וכאשר הם מתנשאים על הפשיטות – מתנשאים התנשאות והתרוממות היותר שאפשר במעלה הנבדלת. ואף על גב דרכיבת סוסים הוא חשוב יותר מאד, זה הוא בשביל ענין הבהמה שהיא חשובה יותר, אבל לענין מעלת אלו השלשה, שהם מיוחדים במעלת הרוממות שהיו קרובים למעלה אלקית, ולכך ראוי להם החמור. כי אין מדברים בחשיבות ובעושר מעלת העולם, רק מעלה אלקית:

... ואין הפירוש שהחמור היה חי כל כך, אלא שבבין השמשות הושם בכח העולם להוציא רכיבה זאת אל הפועל, כי ענין רכיבה זאת היתה ענין אלקית מאוד, הוא ההעלות על העולם. וזה פירוש דברי חכמים, והוא דבר חכמה, [ו]בספר גבורות ה' (פרק כט) שם נתבאר באריכות יותר, עיין שם:

ואולי זה מתקשר גם לזה שהתורה נקראת ראשית

@קעלעברימבאר 

עולה לי עוד משהו בעקבות זה שהתורה והחומר נראים הפכים, שגם שבט דן נמשל לנחש שבד"כ מסמל את הס"א, שאולי דווקא מה שזה אומר, שלשבטים האלה יש את הכוח הזה בקדושה כנגד הכוח הזה בטומאה.

(יש תרגום והרחבה בהערות)

ואז הוא עונה שת"ח משול רק לצדדים מסוימים של החמור. מה שמפליא כי בדרך כלל לפי המקובלים כל חיה באופן מלא מייצגת רעיון, ולא רק צד מסוים של החיה

אני לא בטוח, דווקא המקובלים מאוד אוהבים ליצור חלוקות והבדלים בתוך הדברים עצמם.

זה מזכיר לי, ממש בלי קשר, שהרקאנטי מסביר למה פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, כי יש לה כמה בחינות במקביל

לא מדויק, שאין כל פרטי המשל מקבילים לנמשל.

אצל המקובלים המשל מדויק ומהווה התגלמות מדויקת של אידאה רוחנית בגשמיות.

לדוגמא מים הם התגלמות החסד בחומר, כסף הוא התגלמות החסד במתכות, יד ימין היא ייצוג מידת החסד בגוף האדם, והפרק האמצעי של זרת ימין גם מייצג פרט מסוים במידת החסד וכו'

שור למשל מייצג במלואו את ספירת היסוד 

מבחילה מכבוד תורתך.

דבר ראשון הבאתי לך דוגמה מפירוד הרקנאטי שהוא מקובל.

דבר שני דווקא הקבלה הכי עוסקת בזיווגים ושילובים של דברים

למשל בין דין לחסד. וזה ייוצג בשילוב למשל בין אש למים או זהב וכסף או שילוב יד ימין בשמאל (יש מקובלים שהקפידו לא לשלב אצבעות יד ימין עם יד שמאל מטעם זה), או שילוב כחול ואדום וכו וכו.

אבל כל מידה מיוצגת בדרך כלל על ידי חיה/צבע/חומר/מתכת/איבר/כיוון/רוח שמים/אומה/צמח מסוים ומוגדר.

זה שגם מביאים צדדים מסוימים זה לא אומר שזה בדרך כלל כך

היא שיש ישויות מוחלטות, אבל אני לא בטוח שיש עצם שהוא במהותו מוחלט.

אני הק' צריך להכיר קבלה יותר טוב כדי להביע בזה דעה

כך הרב הנזיר אומר בספרו קול הנבואה, אבל לא זוכר במדויק.

ויש גם כמובן הרבה ייצוגים לזה בסוד ובחסידות וברב קוק על פי הקבלה

פירוש יפה ואחלה הערות...!

תודה רבה!

לזהות צמחים מסוימים לפי מידות רוחניות מדויקות.

למשל הגמרא בראש השנה כג. ובבא בתרא פ:-פא., אומרת שיש 7 מיני ארזים, ומחלוקת האמוראים מהם עוד 3 מיני ארזים שנוספים אליהם (ודאי לא מחלוקת בוטנית, כי גם הדס וגם ארז וגם אלון(בלוטא) וגם דולב וגם אלמוג שבים מתוארים שם בגמרא כחלק מ10 מיני הארזים, אלא הכוונה במיני ארזים - 10 עצי הסרק הכי חשובים לאדם, בבחינת "עץ פרי וכל ארזים").

זה מקביל לחלוקת המקובלים את 10 המידות ל7 תחתונות ו3 עליונות.

הגמרא מתבססת על 7 מיני עצי סרק שמוזכרים בפסוק אחד בישעיהו.

(החלוקה ל7 ו 3 נמצאת גם ב10 השמות שיש לאדמה במדרש.

או באיוב, 7 בנים ו 3 בנות)

הפעם מהגר"א:

"בתיקוני זוהר בתיקון י"א מהתיקונים האחרונים הגר"א כתב: "שבע מינין דכתיב בקרא והן בז' תחתונות דכלילן בארץ מלכות כנ"ל. והן כסדר מחסד עד מלכות, חיטה שעורה גפן וכו' "

אם כן הגר"א זיהה במדויק כל אחד מ7 המינים מקביל למידה רוחנית במדויק

אומר "ולפיכך הם מיוחדים לרכיבה אלו השלשה, שהם עוד ראשים ועליונים במעלה, וכאשר הם מתנשאים על הפשיטות – מתנשאים התנשאות והתרוממות היותר שאפשר במעלה הנבדלת"

כלומר הת"ח רוכב על החמור, אם כן יששכר היה צריך להיות משול לאדם רוכב על חמור, לא לחמור עצמו.

אגב, @שלג דאשתקד הנה אחד ההתיחסויות של המהרל לחמור, בתגובה של הרמוניה לפני

אגב עומד לי בראש שגם "רוכבי אתונות צחורות" זה משל לתלמידי חכמים.

יכול להמשיך באותו מהלך שלך

לזה אין לי תשובה אבל לפחות הוא כותב מה המעלה של החמור

יש בפירוש שלו 2 עניינים שונים

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו