אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת —
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַפְסֶקֶת.
"וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן" (ישעיה ז, כה),
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבוֹר בְּכֵלָיו —
הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הרמב"ם מפרש: "ועניין אינה יכולה להקצר כאחת — כי כשיהיה בצד אחד, לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר."
בתוספתא (א, ח) משמע שזה שיעור יותר גדול לפי רבי יהודה, כשאדם עומד באמצע אמת המים: "ואמת המים שאינה יכולה ליקצר כאחת ר' יהודה או' אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אין מפסיק". וככה זה מסקנת הירושלמי.
כמו שמבאר השנות אליהו הקצר: "אמת המים שאינה כו'. דרכה להיות רחבה. והעומד אפילו באמצע אין יכול לקצור כאחת לכל צד והוה קולא יתירא לרבי יהודה שאם עומד מצד אחד ואינו יכול לקצור לא מפסיק:"
הר"ש אומר שלפי זה תנא קמא סובר שהשיעור אם אדם עומד בצד אחד ולא יכול לקצור בצד השני, כמו שהרמב"ם סובר ברבי יהודה.
נראה שהמחלוקת תלויה, שלפי רבי יהודה מעשה הקצירה של האדם מצרף את השדות, אז זה תלוי אם הבן-אדם שעומד באמצע יכול לקצור את שניהם ביחד. תנא קמא סובר שעצם אמת המים מפסיק בין השדות, כמו ההפסקות שמובאות במשנה א', רק פה משערים את כמות ההפסקה אם אדם לא יכול להגיע לקצור בצד השני.
לפי רבי יהודה אמת המים היא מיוחדת שמשערים לפי הקוצר, מכיוון שהיה דרכם לעמוד באמצע אמת המים ולקצור מכאן ומכאן.
(בגר"א בשנות אליהו, משמע שזה מחלוקת יותר כמותית, מה אמור להיות הרוחב של האמת המים)
לפי דברינו, הרמב"ם עצמו מפרש את רבי יהודה לא כירושלמי, בגלל שיש דעה בבא קמא סא ע"א שאמת המים זה השלולית שבמשנה א, ולכן כמו כל הדינים במשנה א', זה לא דין ביכולת הקצירה לצרף, אלא דין בחילוק השדות.
התנחומא בקדושים (ז) אומר:
כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל
זה שאמר הכתוב: ועתה לא כימים הראשונים אני, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן [את] יבולה והשמים יתנו טלם ( זכרי' ח יא-יב).
מהו ועתה לא כימים הראשונים אני?
כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכין במדבר, הוריד להם הקדוש ברוך הוא את המן והגיז להם את השלו והעלה להם את הבאר, והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים ומכניס אצלו והיה נוטע בו תאנים ורימונים ועושין פירות בן יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ פרי עושה פרי למינו (בר' א יא).
חטא אדם, זורעין חטים וצומח קוץ ודרדר.
משנסתלק הבאר מה כתיב שם?
לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון (במד' כ ה).
כל כך למה?
ומים אין לשתות (שם).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמר להם לישראל: כשתכנסו לארץ, אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר: כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (דבר' ח ז-ט).
כיון שבאו לארץ התחילו חוטאין, שנאמר: ותבואו ותטמאו את ארצי (ירמי' ב ז).
ולא הייתה עושה פירות כראוי. היו זורעין חטים הרבה וקוצרים מעט, לפי שבטלו הבכורים (וכו' כדאי' לעיל פ' תצוה).
אבל לעתיד, אין הקדוש ברוך הוא עושה כן, שנאמר: ועתה לא כימים הראשנים אני (זכריה ח יא). ונאמר: כי זרע השלום הגפן תיתן פריה וגו' (שם שם יב)."
רואים מהמדרש שאם האמת המים בטהרה כמו שזה נבע מהבאר במדבר, והיה אמור לנבוע מטהרת מימי ארץ ישראל, אז גם הפירות צומחים מיד ויש בהם ברכה מיוחדת.
ברור שבכך יש איסור חמור
)