מישהי פה כתבה, "כשאני מוזגת כוס מים ומברכת שהכל אני מבינה שאנחנו חלק מפאזל גדול יותר ושעוד רגע משיח יגיע והחטופים יחזרו".
הלוואי הלוואי ועוד פעם הלוואי. כל הרבנים מדברים על משיח וגאולה, זה נהיה קונצנזוס-אבל השאלה איך?
אני ממש מעריכה מליון פעם את הניסים שה' עושה לנו כל הזמן-אבל עדיין זו תקופה סופר מלחיצה, לא נעימה, מבהילה.
הבעיה שגם כשאני מתחזקת ומתגברת, גם כשכל עמ"י הכי באחדותו, הכי שומרים פה ולא מדברים על אחרים, שומרים שבת ונראה שכזו התחזקות, חזרה בתשובה והשתדלות מעולם לא הייתה בעבר, במקום להתרגש, עדיין יש רבנים ולא מעט שמדברים על הגאולה כתקופה של פורענויות, שמתקדמים לפי התוכנית לעוד "ציר" וזה נמאס ומלחיץ! ושאם לא נבין בטוב אז המכה תהיה יותר כואבת חס ושלום. איזה מן דבור זה? מרגישה שאנחנו ב200% מהיכולת והמאמץ שלנו לתפילה, לחיזוק, לתהילים, לאמונה, להזכרת הקב"ה יתברך, לצניעות, לקבלות.
ואם גם זה לא מספיק אז מה???????????????? אני כ"כ זקוקה לשמוע קול מלא נחמה שאומר שה' רואה את הכול ושכל התוכניות של האויבים יסוקלו, שה' ילחם לנו ואנחנו נחריש, שתהיה גאולה כבר בכל רגע ויהיה טוב. במקום זה הם אומרים שיש סכנה, שזה לא הדבר האחרון, שיהיה קשה, שזו רק ההתחלה, שיהיה חושך, שהממשלה תיפול, שתהיה מלחמה וכו' ורק מתישהו בהמשך יגיע המשיח.
אני רוצה משיח בטוב, ברחמים, בשמחה, לא מתוך פחדים כאלו. אני מבינה בשכל שכל מי שידבק בה' ינצל- אבל בפועל יש המון פחד.
אוף-איך נרגעים? זה תובע ממני כ"כ הרבה כוחות. זה מתיש. ואני לא שמחה.
