למה דווקא לומדי התורה ילכו להתנדב? למה לא סטודנטים או כל אדם יקדיש ביום כמה שעות? בדיוק לומדי התורה צריכים להתפנות מעיסוקם "הלא חשוב"?

אם כבר למה המדינה לא מעודדת עבודה עברית בחקלאות? 

וואי קשה לשמוע את הזלזול הזה בלימוד תורה... ממש הפתעת אותי. על שלושת הדברים האלה העולם עומד. האם זה מתחלק בשווה?

"על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". דווקא עכשיו שכל כך הרבה אברכים התגייסו למילואים את רוצה שנמוטט עמוד אחד לגמרי לטובת השניים האחרים...

בכלל תפילה

העולם עומד על תפילה, גמילות חסדים, ובמיוחד על התורה

כי התורה היא הכי חשובה אם אין תורה אין חיים.

שעה אחת בלי תורה בעולם והעולם חרב!

אסור בתכלית האיסור לזלזל בזה

הכל תלוי בה

השפע והמחסור

אל תתבלבלו.

שיש שלושה עמודים כנגד שלושה אבות

עמוד החסד- אברהם

עמוד העבודה/ תפילה- יצחק

עמוד התורה- יעקב

הזכירה

שהתפילה היא כנגד הקורבנות

על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים... מה היא העבודה, זו תפלה, שכן מצינו בדניאל, דאמר לה דריוש [דניאל ו, יז] אלהך די אנת פלח לה בתדירא. וכי יש עבודה בבבל, אלא זו תפלה".

רבינו יונה על המשנה באבות גם מביא:

"והתפלה אלינו עכשיו במקומה כמו שאחז"ל ולעבדו בכל לבבכם אי זה היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וזהו שאומר (תהלים נ"א י"ז) ה' שפתי תפתח שדוד המלך אמרו לפסוק זה על חטאת בת שבע שהיה במזיד ואין מביאין קרבן על הזדונות. ועל זה אמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה שאני הייתי יכול להביא קרבן לכפר לי הייתי מביא עכשיו שאיני יכול ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ותקבל התפלה במקום קרבן ותכפר לי על חטאתי. גם אנחנו שאין לנו קרבן שיכפר לנו לא זדונות ולא שגגות ה' שפתי תפתח ותקבל תפלתנו במקום הקרבנות"

עבודה - פשוט

גמילות חסדים - "אלו דברים שאין להם שיעור... וגמילות חסדים ות"ת" -> רש"י: "ועיון תפילה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב: "גומל נפשו איש חסד" (תלמוד בבלי שבת קכ"ז ע"ב)

תורה - אם עושים מהתורות תפילות כמש"כ בהקדמתו של ר' נתן לליקוטי תפילות

א. לגבי הפשוט, כפי שראית זה מחלוקת ראשונים.

ב. זה שתפילה בכלל גמילות חסדים לא אומר שזה עיקר גמילות חסדים.

ג. יש להעיר כמובן מהגדולים הליטאים שסברו כדבר פשוט שתפילה פחות חשובה מתורה.

בכל מקרה, הסתכלות מעניינת ומעוררת חשיבה

היא תמיד הייתה קיימת( לא הנוכחית שתיקנו לנו אלא  עצם התפילה עצמה הבקשה שלנו מה' הדיבור איתו)

פשוט תיקנו אותה שתהיה כנגד הקורבנות

"ר' חנניא בן עקיבה אומר כשם שמפסיקין לקרית שמע כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודי ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב?! ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא?! אמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שולייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמיה דר' שמעון בן יוחי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון" (ירושלמי מסכת שבת פרק א הלכה ב, דף ז עמודים א-ב)

טענה נורא פשוטה, גם לדעת רשבי שקריאת שמע נדחית מפני לימוד תורה, זה החריג, אבל ברור שכל מצווה דוחה לימוד תורה.

אמנם, הרמב"ם חלק על הירושלמי בזה וטען שרק מצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים דוחה לימוד. אבל בכל מקרה, העיקרון הוא שמצוות מעשיות הן מטרת הלימוד וממילא הן דוחות את הלימוד.

שכתובות בתורה אז בעצם לא מקימים את התורה

אבל יש מלא אנשים שגם ככה מבטלים לימוד תורה אז שיקחו אותם

למה לקחת את אחה שגם ככה נלחמים לשבת ללמוד בה

שהם דרך אגב המיעוט במדינה

יש מלא גברים ונערים מפונים מבתים לצערינו או מחוסרי עבודה שיקחו אותם

ככה כל הצדדים ירוייחו

אבל זה רק אם יש כאלה, לא כי סדר העדיפויות הוא שתורה דוחה גמילות חסדים.

א. אני לא בטוח שיש הרבה כאלה, הרבה מהאנשים העובדים שאני מכיר מתנדבים כעת בנוסף לעבודתם. שלא נדבר על אחוז המילואים הגדול שברובם עובדים או סטודנטים שויתרו על עבודתם ולימודיהם.

ב. אלה שמפונים מבתיהם לרוב צריכים לעזור לבית לתפקד, שזה דבר חשוב מאוד.

אבל אני לא זלזלתי בלימוד התורה.

אני בסהכ שאלתי אם ברור שצריך להתגייס למערכה הצבאית אולי גם להתנדבותית?

בהנחה והתשובה היא כן זה עמדה של זלזלול?!

אדם שסבור שלצבא בני ישיבות צריכים להתגייס מזלזל בלימוד תורה?

בכל אופן, תודה על הארה הפשוטה שמוטב לנסות לרתום חלקים נוספים באוכלוסיה שהם לא ביינישים לחקלאות. את צודקת ממש.

את שואלת את זה ברצינות????

א. הם מתנדבים. הם מתנדבים להוסיף לנו זכויות!

מתנדבים לשמור על עמוד התורה שישאר יציב!

ב. לימוד תורה הוא הכי חשוב- אפילו החיילים והצבא מודעים לזה, שמה שעומד מאחוריהם ונותן להם כוח זה התורה של  הבחורים הצדיקים שנשארים מאחור ללמוד

אולי את לא יודעת או לא שמעת סיפורים

אבל תמיד שאלו את הרבנים מתי כדי להתחיל מבצע או מתי כדאי להתקיף

היה סיפור כזה גם עם הבבא סאלי והוא אמר שזה לא יקרה בין אחת וחצי לארבע כי זה הזמן חופשי של הבחורים ואז הם לא לומדים וצריך את הכח של התורה בזמן הזה

ומאיפה כל הידע הזה שיש לרבנים אם לא מהתורה

ג.תורה מגנה ומצילה

יש לי עוד הרבה מה לומר

וגם הגבתי על התגובה של הרמוניה

מקווה שזה ברור לך עכשיו

( לא מתכוונת לפגוע בך, מצטערת מראש אם יש לזה נימה פוגענית או משהו)

אם יהיה כזה מחסור גדול בכח אדם שיגייסו את כל הגברים במדינה כולל סטודנטים, הייטקיסטים, ושאר בעלי מקצועות - יהיה צורך בבירור מדוקדק של כמות הלומדים ואולי יהיה צריך לגייס גם מתוכם. אבל תמיד יהיה צורך במקביל לחיילים גם לומדי תורה

חז"ל היו נדהמים מהטענות כאן כי להם היה ברור שבמלחמת מצווה (וברור שזו המציאות כעת) מגייסים את לומדי התורה, כמבואר ביומא בקל וחומר מחתן מחדרו וכלה מחופתה.

אז למה דווקא אותם??

פעם כל הדור היה לומדי תורה ואז גם אז היו מגייסים חלק ולא את כולם

ומה שעמד להם לנצח היה הלימוד תורה שלהם שהם עצמם למדו

היום לצערינו זה לא ככה

אם הכוונה אברכים - שגוי.

ביחס למה שכתבת על איך היה פעם..

ממה שהיה בכמעט כל תקופה בהיסטוריה של עמנו.

2. יש סדר עדיפויות שהיה לחז"ל, ההצעה שלך מנוגדת לסדר העדיפויות שהם קבעו.

3. מי אמר דווקא אותם, דיברו עליהם כמו על שאר הציבור.

4. מאיפה לך שגייסו רק את חלק מהם? ומתי בדיוק הייתה המציאות עליה את מדברת?

הנחת היסוד צריכה להיות היא שתלמוד תורה כנגד כולם וזה למעשה הקיום של עם ישראל גם במובן הרוחני יותר וגם במובן ממשי יותר: מתוך ההבנה שהתורה היא ערך עליון ממילא כל המעשים שלנו ברבדים האישיים, החברתיים והפוליטיים, יהיו מודרכים לפיה ונזכה לסייעתא דשמיא.

אכן ככל שנצרך בשביל התפקוד הצבאי וגם בעורף מוציאים גם חתן וכלה מחופתם, אבל אני לא חושב שצריך "לחפש משימות" מעבר למה שהכרחי, כי אין לדבר סוף. אם הצלת נפשות היא הדבר הכי חשוב, אז במקום ללמוד בישיבה, שילמדו הבחורים רפואה או עכ"פ יעברו הכשרה לפרמדיק ויתרוצצו בשכונות כדי להעניק טיפול רפואי? ואם כדי לממן את המלחמה צריך כסף, אז אולי כולנו נצא לעבוד 16 שעות ביממה כדי להכניס כמה שיותר מיסים (לצורך העניין בבריטניה במלחה"ע היה מס הכנסה 100% ואוכל היו מקבלים לפי הקצבה)? וכשם שיש חקלאים שנפגעו קשה וזקוקים לעזרה בעבודה, יש גם הרבה יתומים ואלמנות מתחת לקו העוני, אולי במקום ללמוד נצא לעבוד ונתרום להם את כל משכורותינו?

בקיצור לימוד תורה הוא משימה לאומית לא פחות משאר המשימות וצריך לנתב את המשאבים האנושיים לפי הצורך, גם לצה"ל אין עניין שיתגייסו 2 מיליון אנשים כי אין להם מה לעשות איתם, צריך שיהיו אנשים שילכו לעבודה בעורף ויביאו כסף, צריך שיהיו מתנדבים במשא"ז / כיתות כוננות, צריך שיהיו מתנדבים בענייני הסיוע האזרחי וצריך גם לומדי תורה

ובפועל מרדכי לא למד תורה אלא היה עסוק בהצלת ישראל.

אז כך גם ניתן לומר שאמנם מבחינה המעלה. אין גדול יותר מלימוד תורה. אך אין זה אומר שהדבר הנכון לעשות הוא ללמוד תורה

וסיפור המגילה יוכיח......

כבר אמרתי, ככל שיש בכך צורך ממשי מצווה לסגור את הגמרא וללכת להתגייס או להתנדב במשא"ז או לתקן דרכים.

מעבר לכך אין צורך לחפש משימות מתחת לאדמה ברמה שתביא לביטול תורה כי אין לדבר סוף וכאמור הנחת היסוד היא שעדיף להתעסק באופן קבוע בלימוד תורה מאשר בגמילות חסדים או בכל דבר אחר אלא שאם נצרך אז בוודאי עושים.

באשר לשאלה מה נחשב לצורך ממשי, זה תלוי לפי המקום ולפי העניין ולפי האדם. אבל אני לא חושב שמי שלומד תורה באיכות צריך לעזוב הכל כדי לאסוף עגבניות, עם כל הכבוד.

לצערי אינני מכיר את כתבי הרצי"ה זצ"ל לעומק. בכל-מקרה מבחינת השקפה אני מזדהה יותר עם הגישה החרדית.

במקביל להצלת ישראל? 

נשמע לי מוזר... כמו לומר שדוד המלך היה רועה צאן או לוחם ולכן היה עסוק בזה ולא למד תורה

(כשהיה מלך זה ברור שלמד תורה במקביל)

התורה היא החיים של גדולי הדור

ויש גם את הסיפור על מרדכי שאסף תינוקות של בית רבן וצמו ולמדו תורה....

או שלא הבנתי נכון

"ח"ו שפירש מרדכי רגע אחד מהתורה"

(הוא מבאר את הגמרא בדרך אחרת)

היא אומרת שהוא ירד בגדולתו התורנית בעקבות הסיפור במגילת אסתר,

האם זה ירידה ברמה או אי התקדמות או פשוט כבר לא חלק מהחבורה? לא יודע.

הזה:

"הדא דאת אמר בשיש שם מי שיעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד דלמא ר' חייה ר' יסא ר' אמי ענין מיתי לגבי ר' לעזר אמר לון אן הויתון יומא דין אמרון ליה גמל חסד אמר לון ולא הוה תמן חורנין א"ל מגיר הוה"

על ידי אחר.

גם עשיית סוכה ולולב זה חלק מהישיבה והנטילה כמבואר בירושלמי פסחים וסוכה.

אפשר גם להעמיד שאין אחר שיעשה בשבילו.

לא יוצרים סתירות סתם.

מה טיב ה"הסתמכות" שהסתמכתי בעקבות הציטוט שהבאתי? אמרתי שאסור להתגייס? אמרתי שאסור להתנדב ככל שזה נצרך?

ומהן ההלכות שהביאו רבותינו? שכל לומדי התורה בארץ צריכים ללכת לאסוף עגבניות כי זה יותר חשוב / דחוף מלימוד תורה? זאת דעת גדולי הדור?

השאלה המקורית הייתה למה לומדי תורה לא הולכים להתנדב ולעזור בחקלאות. התשובה היא שלימוד תורה ברמה הבסיסית גדול מהצלת נפשות. ככל שהמציאות מצריכה, מצווה להפסיק לימוד תורה לטובת העניינים השונים החל במאמץ המלחמתי כלה בדברים אחרים שנצרכים אבל בשלב מסוים צריך לשים את הגבול שמבדיל בין צורך מהותי לבין צורך פחות מהותי או כזה שיכול להיעשות על-ידי אחרים.

יש הרבה משימות שבשבילן זה מצוין להפסיק ללמוד תורה, יש כאלה שפחות, לצורך העניין כיתת כוננות בתל-אביב זה מגניב ותורם לתחושת הביטחון אבל אין איום פח"ע מיידי על תל-אביב מעבר לאיומים הרגילים בשוטף שלמעשה אין זה התפקיד של לומדי התורה לטפל בהם אלא של כוחות השיטור הרגילים (להיות שוטר זאת מצווה גדולה ואם מישהו רוצה להתנדב במשא"ז אשריו אבל זה לא אומר שצריך להפוך את כל לומדי התורה לשוטרים כדי שנחיה בביטחון.)

אבל זאת מבלי להתייחס לגופם של דברים

הגבתי כעת:

אגיב בקצרה כעת - צעירים מעל עשרים

בגדול, לרגע לא חשבתי שסילפת וגם לא כך טענתי, מה שכן טענתי זה השאלה האם מסתמכים על הלכות ודיוני הלכה או על מדרשי אגדה.

העניין שהפריע לי זה הלמידה מתוך מדרשי אגדה למעשה, כאשר יש הלכות בתחום.

דבר פשוט להלכה שאם האדם יכול להתגייס כעת או ללמוד תורה, הגיוס דוחה לימוד תורה, כך מפורש להלכה שמלחמת מצווה דוחה תלמוד תורה.

לרגע לא טענתי שאתה מסלף, אלא שהמדרש לא בהכרח בא לומר מה נכון יותר מבחינה ערכית, אלא שיש מחיר. מרדכי בחר נכון להציל את עם ישראל מבחינה היסטורית, אבל ברמה האישית הוא שילם מחיר ברמתו התורנית.

ביחס לשאלה אם נכון להתנדב או ללמוד,

אז לפי הירושלמי נכון יותר להתנדב,

לפי הרמב"ם (שחסדי הביא שכך גם ףסק הפרישה) זה תלוי האם אחרים יכולים לעשות את זה במקומו.

צרם לי גם החשיבה המאוד אגוצנטרית שיש אחרים שיתרמו קודם, אני בסביבה של אנשים עובדים, שם כמעט כולם מחפשים להתנדב, צרם לי לשמוע שיש מקומות בהן החשיבה אחרת...

HebrewBooks.org - רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ה הלכה א - פ' כסף משנה

על סמך הגמרא בבלי במסכת סוטה דף מד עמוד ב.

והקל וחומר שתלמידי חכמים מתגייסים אם חתן מחדרו וכלה מחופתה מתגייסים זה על סמך הלימוד על אסא בגמרא בבלי סוטה דף י עמוד א. (הגמרא לומדת שאסא גייס תלמידי חכמים לעבודת המלך מכך שהוא גייס חתן מחדרו וכלה מחופתה, מכך היה ברור להם שגם תלמידי חכמים גוייסו) ברור שאסא שם פעל שלא כהוגן כי זו לא הייתה מלחמת מצווה (בלשון המעטה)

נתחיל מהירושלמי:

ראשית אין שום הוכחה מהירושלמי כיוון שמדובר במצוות שבגופו היינו כאלה שאינן יכולות להתקיים ע"י אחרים. אף-אחד לא יכול להניח תפילין או לנטול לולב במקום מישהו אחר וגם לא לקרוא קריאת שמע לכן נצרך לתירוץ של אין דוחים שינון מפני שינון.

תלמוד בבלי מו"ק ט' ע"ב מחלק את החילוק בין מצווה שיכולה להיעשות בידי אחרים (ולכן עדיף להניח לאחרים לעשותה) לבין שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים ומאי חזית דסמכת אהאי.

גם באשר למצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים, לא נראה שכל דבר שאינו יכול להיעשות בידי אחרים אוטומטית הופך למצווה כי אין לדבר סוף: יש הרבה יתומים ואלמנות שזקוקים בדחיפות לצדקה וזה לא אומר שבני תורה מחויבים לצאת לעבוד כדי למלא את החסר (הגם שאין מי שיעשה זאת במקומם).

באשר למדרש במגילה, המדרש ברור ואפשר לפרשו כפשוטו במיוחד אם לוקחים בחשבון את שאר הקונטקסט באותה סוגיה במגילה.

המדרש לא מורה הלכה ספציפית אבל הוא בהחלט מורה על הגישה הכללית וכאשר ניגשים לנתח את ההלכות צריך לקחת אותו בחשבון לכן כמו שאמרתי הדוגמה הפשוטה שעדיף לבחורים ללמוד תורה מאשר לעבור הכשרת פרמדיק הגם שזה מציל חיים מכיוון שבאופן כללי לימוד תורה גדול מהצלת נפשות. אלא שאם יש צורך ממשי-מיידי ברור שצריך להפסיק את הלימוד כדי להציל נפשות.

במלחמת יהושע (שנחשבת למלחמת חובה לכו"ע), וגם במלחמת עמלק, וגם במלחמות אחרות של עזרת ישראל מיד צר כמו מלחמת שאול בפלישתים וכיו"ב, לא מצינו שגייסו את כל העם, חלק היו לוחמים חלק תומכ"ל חלק התעסקו בדברים בעורף וחלק מה יעשו? ימציאו לעצמם משימות? או ישבו ויעסקו בתורה?

בסוף בכל מלחמה יש כמות מוגדרת של משימות שצריך לבצע, בין אם בחזית בין אם בתמיכה ובין אם בעורף (במיוחד במלחמות בימינו שזה פחות עניין של מספרים) ולכל משימה יש סד"כ שנצרך אליה, אפשר לשפוך עוד ועוד כוח אדם אבל לא תמיד זה נצרך.

תנחומא מטות ג':

אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה. יֵשׁ אוֹמְרִים: אַלְפַּיִם מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שָׁלַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִשְׁמֹר אֶת הַכֵּלִים, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת וְגוֹ'. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִתְפִלָּה.

כ"ש בדברים שאינם נוגעים באופן ישיר ללחימה, להתנדב בחקלאות או במוקדי סיוע נפשי זה חשוב אבל לא נראה לי שזה אוטומטית דוחה לימוד תורה.

באשר לגישה האגוצנטרית התורה היא משימה לאומית לא פחות מאשר כל דבר אחר פשוט השאלה במה צריך להתעסק. אם יש אחרים שיכולים להתעסק בהתנדבות אז שיתעסקו אין צורך לבטל בשביל זה בני תורה. ואם אין אחרים אז צריך לשקול היטב מה הדבר הנכון לעשות כי כאמור לא כל דבר שאחרים לא יכולים להתעסק בו אוטומטית הופך לסיבה לצאת מבית המדרש.

ובאשר להלכה במקום ללכת רחוק ולבנות את הסוגיה מאפס אפשר להסתכל מה אומרים רבותינו בימינו בנושא. גדולי הדור הורו להקדים את זמן חורף כדי להרבות בלימוד תורה (לא יודע לגבי כל הישיבות - בחרדיות לא מבעיא, אבל אני יודע שזאת גם הגישה בישיבת הכותל), והא קשיא, היו צריכים לשלוח את כולם להתנדב? 

א. טענתך ביחס למצוות הללו שנן מוטלות על האדם וממילא לא שייך החילוק אם יכולה להיעשות בידי אחרים, זו טענה טובה ואחשוב ואבדוק אם יש לי עליה תשובה.

ב. טענתך על מלחמות מצווה שלא כולם נלחמו, מנין לך?

והחילוק של תומכי לחימה לא רלוונטי כי זה חלק מהלחימה, ברור שטבח הוא חלק מהמאמץ המלחמתי כי לא ניתן להילחם בלי אוכל.

ביחס ללימוד תורה, כמבואר בדרשה על "עתה באתי", ניתן ללמוד בערב.

ג. דבריך על מרדכי, מנין לך שהגמרא אומרת שמרדכי בחר כיוון לא נכון?

אנחנו חוגגים את פורים ולכאורה שמחים בבחירתו של מרדכי, אבל זה היה עם מחיר.

זה שיש מחיר לא אומר שהבחירה לא נכונה.

ד. אכן, דברים שלא נוגעים ללחימה נלחמים ממושגים אחרים של דחיית לימוד מפני מצווה.

ה. צורם לי פשוט.

ו. גדולי הדור לא היו רק בישיבות בהיסטוריה של עמנו, זה שינוי גדול שחל במאות השנים האחרונות וממילא חשוב לדון גם במה שהיה לפני בעולם הפסיקה והתורה.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ב בחשון תשפ"ד 17:29

ב. לא חילקתי פשוט טענתי שיש כמות מסוים של כוח אדם שנדרשת כדי לבצע משימה, בלוחמה סימטרית כמובן צריך כמה שיותר כוח (שכולל לוחמים+תומכ"ל+עורף) כדי להכריע אבל זה לא נכון בכל מקרה. בבריטניה במלחה"ע ה-II כל הגברים גוייסו, 1-2 מיליון נשים הכינו תחמושת, כל השאר עבודות חיוניות וכמובן 100% מס הכנסה לטובת המלחמה, לא נראה לי שהגענו לשם. אם הממשלה תגיד שמעו נגמרים לנו החימושים ואנחנו צריכים אזרחים שיעבדו בחינם במפעלי תחמושת, או שצריך לחייל דחוף 100K אזרחים לתפקידי לוגיסטיקה (מלבד אלה שהביאו מהמילואים) אכן נראה שצריך לשלוח לשם כל בן־אדם אפשרי. בינתיים נראה שמסתדרים בסדר.

במלחמת יהושע בעי (מלחמת חובה) נשלחו בפעם השנייה 30K חיילים הגם שיוצאי צבא היו 600K גברים. ברור שבמלחמות יותר גדולות נשלחו יותר אבל אני פשוט לא רואה למה צריך מיליון אנשים תומכ"ל אקטיביים על 30K חיילים קרביים.

אם להסתכל על צבאות היסטוריים ה-T3R משתנה וזה תלוי בהמון גורמים אבל לדעתי אם מתייחסים גם לכך שארץ ישראל אינה גדולה מאוד, וגם לא כל דבר צריך לספק (חלק מהאוכל שאוכלים זה ביזה) פשוט אין סיכוי שבכל המלחמות שהוגדרו כמלחמת מצווה לכל העם היה מה לעשות.

במלחמת דויד בצקלג אפשר לראות יחס של 1:3 קרביים:תומכ"ל אז אני גם לא מתאר לעצמי שעבור 30K חיילים היו 600K שמתעסקים בלוגיסטיקה (זה יכול להיות למשל בצבאות אימפריאליים כמו פרס או האימפרייה הרומית שצריך לצלוח חצי מכדור הארץ כדי להגיע לאן שהם צריכים. אגב במלחמת חובה גם הנשים אמורות לסייע בעורף אז בכלל ה-T3R מטורף) מה שאומר שבאותו זמן מה הם יכולים לעשות חוץ מללמוד תורה?

ג. לא שהוא בחר כיוון לא נכון פשוט באופן כללי תלמוד תורה גדול מהצלת נפשות לכן לשאלה מה עדיף להיות תלמיד ישיבה או חובש במד"א התשובה היא תלמיד ישיבה.

ד. זאת גם הייתה השאלה המקורית בשרשור לכן דבריי בתגובה המקורית התייחסו דווקא אליה

ה. למעשה כבר הגענו למסקנה שכל מה שקשור בצרכי לחימה דוחה ת"ת (כאשר הצורך נקבע על־ידי הדרג המקצועי)

מעבר לכך, אכן יש בזה מפגן סולידריות אבל לא נראה לי שדוחה ת"ת אם זה לא משהו חיוני, באשר למה נחשב חיוני כל מקרה צריך לידון לגופו, אם זה יישוב ספר וצריך משמר אזרחי זה יכול להיות רעיון טוב, אבל יש גם דברים שאמנם תורמים אבל הם תורמים גם בזמן רגיל וזה לא שהיינו יוצאים לעשות אותם... שוב, קצת מורכב, אבל צריך להפעיל שיקול דעת ולזכור שגם התורה היא משימה לאומית וללמוד יום ולילה זה לא פחות סולידריות מכל דבר אחר. מה גם מדי פעם אני מקבל בקבוצות שלוחמים מבקשים שיתפללו עליהם / ילמדו יותר תורה שתהיינה יותר זכויות אז בהחלט יש בזה סולידריות, דא עקא יש כאלה חושבים שזה לא משפיע אבל אין מביאים ראייה מן השוטים

ו. מיהם אותם גדולי הדור שאומרים שבחורים בשיעור א' צריכים להפסיק את הלימודים לטובת התנדבות? אפשר שמות או מקורות?

התפקיד שלו של לימוד תורה מול התפקיד שלו בצבא. יואב היה ראש סנהדרין (תנחומא דברים ג) אבל יצא למלחמה, כי הוא היה שר צבא.

מצד שני, אם התפקיד שלו פחות חיוני בצבא, והוא למשל מלמד תינוקות או מלמד בישיבה ודאי שהוא צריך להישאר ללמד, ואם לא הוא בכלל "מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא... או שמתרשל בתלמודו הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה" (שו"ע יו"ד רמ"ה, יז)

לגבי המלחמה כעת צריך לקחת בחשבון את התפקיד, מטרת הלחימה, ושיקולים זרים של המנהיגים.

צריך לשאול פוסק גדול מתי צריך לעזוב את הלימוד תורה, וגם מתי מותר להיכנס לפיקוח נפש. זה תלוי מאוד בתפקיד, כי יש תפקידים שמותר וחייבים למלא ואפילו למסור את הנפש, ובודאי צריך לבטל מתורה.

הפוסק צריך להתייעץ עם אנשי מקצוע צבאיים שהם טהורים בשיקוליהם, שזה קשה למצוא, אבל אפשרי.

לגבי עצם ההצעה בהודעה הפותחת, חלילה וחלילה לבטל לומדי תורה רציניים. צריך לזכור שלומדי התורה הם השומרים האמיתיים של ארצינו, כדברי הירושלמי בחגיגה (א, ג): "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר ויאמר ה' על עזבם את תורתי רבי יודן נשייא שלח לרבי חייה ולר' אסי ולר' אמי למיעבור בקירייתא דארעא דישראל למתקנה לון ספרין ומתניינין עלין לחד אתר ולא אשכחון לא ספר ולא מתניין אמרין לון אייתון לן נטורי קרתא אייתון לון סנטורי קרתא אמרון לון אילין אינון נטורי קרתא לית אילין אלא חרובי קרתא אמרין לין ומאן אינון נטורי קרתא אמר לון ספרייא ומתנייניא הדא היא דכתיב (תהילים קכז) אם ה' לא יבנה בית וגו' ".

זאת אומרת בהשקפת חז"ל החיילים הם מוציאים לפועל את עצם השמירה של התינוקות של בית רבן ולומדי התורה שהם השומרים המהותיים.

מסתבר שבמלחמת מצוה ממש (שחלק מהמלחמה שלנו מוגדר ככה. תלוי בתפקיד), יש משקל רוחני יותר לחיילים מאשר שומרי העיר שרק מגינים, אבל עדיין משקל לומדי התורה, הוא העיקר.

כדברי הגמרא במכות י ע"א: "א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה. שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה."

לגבי גמילות חסד ללומדי תורה אעתיק את הירושלמי בפסחים (ג, ז) וחגיגה (א, ז) (עם תרגום של דוד כוכב): "רבי אבהו הוה בקיסרין שלח לרבי חנינה בריה מזכי בטיבריה, (רבי אבהו היה בקיסריה ושלח את רבי חנינה בנו ללמוד אצל חכמי טיבריה). שלחון ואמרון ליה גמל הוא חסד, (שלחו לו, בנך גומל חסד של אמת ומתנדב בחברה קדישא!). שלח כתב ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטיבריא?! (שלח לו: וכי אין מספיק קברים בקסריה ששלחתיך לטבריא?!). כבר נמנו בעליית בית ארים בלוד התלמוד קודם למעשה, (כבר נמנו ביד דין הגדול בעליית בית ארים בלוד ופסקו: התלמוד קודם למעשה)."

אם זה מדובר התלמידים פחות רציניים, והם צריכים הפסקה למשך זמן, אז זה מותר.

אם זה משהו שממש נצרך נקודתית, אז צריך לשאול את ראש הישיבה.

צריך לזכור את דברי הגמרא במגילה טז ע"ב ש: "אמר רב יוסף גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות". בוודאי שצריך להניח תורה לסכנה העומדת ממש לפניך, אבל אם אתה יכול להיות במסגרת של תורה, זה הכי עדיף על פני גמילות חסד אחרים ואפילו מצילי נפשות, עם כל חשיבותם.

מעריך מאוד את דעתכם.

ובעיקר את האהבה הגדולה שלכם לתורה ולומדיה.

שאזכה ללמוד מכם אהבת תורה ולומדיה.

בשורות טובות לעם ישראל.

ורוצה בסופו לומר שהתפעלתי מאוד מאהבת לימוד התורה שנשמעת ועולה פה מהתגובות.

משמח לדעת כמה אנשים מעריכים את לימוד התורה ומכירים בעוצמתו.

לילט ושבוע טוב

סליחה אם פגעתי בניסוח שלי🤍

תוספת קטנה של עזרה ללומדי התורה. לא שאני עושה הרבה מלכתחילה, ולא שהוספתי הרבה, אבל כן עשיתי משהו קטן.

(זה גם נבע מהסיבות החיים, ואולי הייתי עושה את זה מבלעדי השרשור, אבל השרשור נתן לי דחיפה)

אם לא זכיתי להיות תלמיד חכם, לפחות אני יזכה לחזק תלמידי חכמים.

ברור שאני לא מגיע לקרסוליים של חיילי צה"ל שמוסרים נפשם ולא לאלו שמתאמצים בכל כוחם וגופם לעזור להם.

גם שמעתי רבנים שאומרים כך וגם יש ישיבות שמתנדבות.

רק אנשים מנותקים לגמרי יכולים לשבת בבית מדרש בזמן שאחים שלהם אוכלים עפר בשם אידיאלים רוחניים, ואני אומר לך את זה בתור בייניש שגוייס ולומד בזמנו הפנוי.

בסופו של דבר אם הערכים מהתורה לא מגיעים אצל אנשים לכדי מימוש בעת של המצווה הכי חשובה בתורה, שדוחה פיקוח נפש, אזי זה מראה על צביעות, והם לא טובים יותר מהמרגלים שזה היה חטאם. אבל עזבי אותי החפ"ש הקטן, בדיוק היום שמעתי מרב חשוב את אותם דברים. רק ההבדל בין הרב אליי זה שבעוד הרב לימד דברי אלוקים חיים מפי הנביא על אותם בחורי ישיבות, אני מכיר אישית לא מעט ביינישים נפקדים.

ולגבי שילכו להתנדב, גם היראים ורכי הלבב צריכים לספק מים ומזון לאחיהם.

לגבי התנדבות בחקלאות וכד' נשיאה בעול עם חבירו היא ערך עצום. וזה ברור.

מצד שני אל לנו לזלזל בלימוד התורה. תורה מגינה ומצילה. ה' שמח בלימוד התורה במיוחד אם זה נעשה תוך תחושת נשיאה בעול ושליחות.

אם לא יהיה חקלאות חודש העולם ימשיך להתקיים, אם לא יהיה תורה אין לעולם יכולת קיום.

וודאי שצריך לצאת לעם ישראל ולהתנדב ולעזור אבל יש לעובדה שהישיבות פתוחות וממשיכים ללמוד תורה חשיבות עצומה גם לרוח של עם ישראל, גם לציביונה של החברה שלנו, וגם להגדרה הפנים מגזרית של מחויבות לה' ולתורתו גם בעת מלחמה.

לסיכום, מזה ומזה אל תנח ידך...

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה