התלבטתי אם מתאים וראוי לכתוב את ההודעה הזה בימים אלו. בשבת ניסיתי להתנתק, וזה מה שחשבתי. אני עדיין לא בטוחה שזה הזמן הנכון, אבל החלטתי בכל זאת לשתף בגלל הפרשות שבוע.
א.
בסוף הפרשה, אחרי העקידה, אנחנו קוראים על כך שאברהם מקבל ידיעות על משפחת אחיו, נחור. רש"י אומר שזה נועד להגיד לאברהם שזיווגו של יצחק נולדה - רבקה, שהיא בת בתואל בן נחור. בהמשך רשימת התולדות של נחור כתוב שהיתה לו פילגש בשם ראומה שילדה צאצאים - ובהם מעכה. הספורנו אומר (כב, כד): "והגיד המגיד שגם פילגשו ילדה את מעכה שהיתה כמו כן ראויה לבנו אם לא יבחר ברבקה ולא יצטרך לזרע כנען", כלומר שהפירוט הזה בא להגיד לנו שיצחק יכל לבחור לא להתחתן עם רבקה, ועדיין להינשא למישהי ראויה ממשפחת אברהם.
ב. הגרי"ד סולוביציק:
"הצו שניתן לאברהם באור כשדים לא גרר עמו פרטים כלשהם. אברהם מעיד ואומר "ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי" (בראשית כ, יג). הרמב"ן מדגיש כי אברהם היה אובד דרך כשה תועה. האלוהים לא הנחה את אברהם. הוא הביך אותו; היכה אותו בתמהון וערבב את דעתו. הוא הורה לו להתקדם, ללכת "אל הארץ אשר אראך". האם מצויה ארץ זו במזרח או במערב? שום רמז לא נתגלה לאברהם. האלהים רצה שאברהם ינחש, יגלה באורח אינטואטיבי, יריח בדרך כלשהי את ניחוחה של הארץ, יחוש בכח משיכתה, יימשך אל הארץ באורח ספונטני, כך שמצפונו או הכוכב שינחה אותו בדרכו יהיה לבו של אברהם. לו שגה אברהם במסעו ההרפתקני אל הארץ, הכול היה אובד; אברהם לא היה הופך למנהיג הכריזמטי ולאבינו.
היציאה ממלכת הכשדים העמידה לפני אברהם את האתגר או המבחן המכריע שנועדו לבחון אם הוא ראוי לכריזמה האלוהית. ה' דרש זאת משום שההיסטוריה תובעת מאתנו לעיתים קרובות פעולה החלטית ובחירה נועזת בין חלופות שהן זהות בקסמן ובמשיכתן, דבר המאלץ אותנו לסמוך אך ורק על חשיבתנו האינטואטיבית. פעמים רבות אנחנו מגיעים להחלטה רבת חשיבות, לפסיקה גורלית, לא בעקבות חשיבה לוגית המונה יתרונות וחסרונות אלא בעקבות האזנה לרחשי ליבנו. האלהים רצה שאברהם ישמש לנו כדוגמא." (עמודו של עולם, עמ' 79-80).
למה חשוב לי להעלות את הנקודות האלה?
1. אני חוזרת שוב על עמדה שהצגתי בהרחבה בעבר: אין 'אחד' - אלא יש מישהו שמכוח הבחירה שלנו הופכים אותו לאחד. יש יותר מאחד פוטנציאלי, והבחירה בו הופכת את הפוטנציאל לממשות - וברגע שהתחייבנו, שאר הפוטנציאלים כבר לא רלוונטיים, כי לא בחרתי בהם. וזוהי גם קריאה בעיניי לאקטיביות לעומת פאסיביות. לא לחכות שדברים יקרו, אלא לגרום לדברים לקרות.
2. מה שהופך את האחר להיות שלי, זה הבחירה בו. זה לא אומר שהוא הכי טוב בעולם, שהוא הכי יפה בעולם, הכי עניו בעולם, הכי שמח בעולם, הכי מאושר בעולם, הכי X בעולם - חוץ מאשר הכי שלי בעולם. ואני בטוחה שמי שזה לא יהיה בסוף, יהיה מישהו שהוא יותר ממנו. אבל אני לא מחפשת את האדם הכי מושלם, אלא את האדם שיחד נוכל ליצור זוגיות בריאה ומצמיחה - וזה יוצר את השייכות. זוגיות שבה אחד הצדדים פוזל החוצה, כי מי שבחוץ הוא יותר X - משהו מהותי שם חסר בעיני.
3. וזה מוביל אותי לנקודה השלישית - יש לנו בחירה חופשית, ואנחנו יכולים לטעות. לבחור בחירה שגויה. הגרי"ד אמר שאברהם אבינו יכל לבחור אחרת, ואז כל ההיסטוריה היתה אחרת. יכול להיות שגם אני אטעה בבחירה שלי (וכמובן זה יכול להתבטא לשני הצדדים - קשר שבחרתי לסיים, או קשר שבחרתי להתחייב אליו) - אבל ב"ה בנתיים הנר עוד דולק ואפשר לתקן. אין מכתוב. צריך להקשיב ללב שלנו, לתת לו מקום להרגיש. והבחירות הקשות שיש לנו הרבה פעמים זה לא בין שחור ללבן, טוב לרע.
