יש כאן שני תפקידים:

תפקיד של עשייה אקטיבית, ממוקדת, הגנה על החיים

ותפקיד של שמירה על השגרה, המשכת החיים

מטבע הדברים, יוצא שרוב מי שממלא את התפקיד הראשון הם גברים

והרבה נשים נשארו עם התפקיד השני לבד. אבל הוא נכון לכל מי שלא מגוייס.

יש משהו ממלא בעשייה, בתוך כל הכאוס ואובדן השליטה, העשייה היא הדרך שלנו להתמודד. והצבא לכאורה זו העשייה הכי משמעותית כרגע.

אבל לא פחות חשוב מזה זה ההמשכה של השגרה. זה סזיפי, זה מעייף. אבל זו מלחמה לא פחות חשובה מהמלחמה על החיים עצמם. זו מלחמה על אילו חיים נחיה. מלחמה על הרוח כפשוטו.

בחודש האחרון, רובנו לא בחרנו איזה תפקיד נקבל. בעלי נבחר לתפקיד של ההגנה על החיים ממש

אני נבחרתי לתפקיד השוחק של שמירת השגרה.

יש בי לפעמים רגעים של קנאה, רצון לעשות ממש, להרגיש את העשייה בידיים.

אבל למרות שהעשייה קורצת, יש להם תפקיד לא פשוט בכלל. שדורש הרבה גבורה ואומץ, שאני נפעמת ממנה בכל פעם מחדש.

כל פעם שואלת את עצמי "איך זה שכולם כל כך טובים? וגיבורים? מאיפה הכוח?"

אבל אני מרגישה במלחמה לא פחות ממנו

ומשתדלת לנצח בה נצחונות קטנים ומשמעותיים

בשבילי, בשבילו, בשביל הילדים, ובשביל הרוח של עם ישראל.

כל הקלישאות האלו, שביומיום אני לא מתחברת אליהם, ממש מתקיימות לי מול העיניים, ומרימות אותי לעוד יום ועוד יום ועוד יום.

ויש סיבה שאני קיבלתי את התפקיד שלי, והוא קיבל את התפקיד שלו.

ומתפללת שכולנו נצליח לעמוד בתפקיד שלנו

כל אחד בחזית שלו

מאוד התחברתי

גם עזרת לי להבין 'אחת הסיבות לקוי'י הגדול שלי

זה שנשארתי בלי עשיה ובלי שגרה

כי לא יכלתי להיות בבית בקטע בטחוני

אז  לא היה את התחושה שאני עושה משהו שאני מחזיקה סדר יום לילדים 'אני מנהלת משק בית וכו

אלא רק משהו םגיהי כזה

בלי תוכן לכל יום ורק להעביר עוד יום ועוד יום

וזה ממש מכבה

הלוואי ואצליח להרגיש גם את המשמעות שלי ושזה יתן לי כח

זה מאוד קשה

אני ממש מבינה

אני מגיעה למלחמה הזו אחרי הקורונה, שבגלל השלב שבו היא תפסה אותי בחיים, גרמה לי להישאר המון בבית. לבד עם הילדים. במן "חוסר עשייה" שכזה.

עברתי תהליך עם עצמי בחודשים האחרונים, של עיבוד התקופה ההיא,

אז קצת יותר קל לי עכשיו להבין מה קשה לי, ולהתמודד עם זה.

אבל זה לוקח זמן להבין

ולכל אחת יש דברים אחרים שמאתגרים אותה מול עצמה, ולכל אחת יש דרכים אחרות להתמודד

אחד הדברים שעוזרים לי, זה מעבר מהסתכלות על החיים כאוסף של יעדים, להסתכלות על החיים כהרפתקה ואוסף של חוויות.

אם אנחנו כל הזמן מסתכלים על יעדים, זה מציב אותנו במקום מאוד מייאש. כי תחושת הסיפוק תלויה בשאלה האם הצלחנו לעמוד ביעד.

אבח אם אנחנו מסתכלים על החיים כאוסף חוויות, תחושת הסיפוק והמשמעות לא קשורה לתוצאה, אלא לדרך. כל דבר יכול ללמד אותנו משהו, מכל דבר אפשר ללמוד. זה לא אומר שכל אירוע שנחווה יהיה כיף, אבל מכל דבר נוכל ללמוד וככה כל קושי, כל אתגר, כל נפילה, מקבלים משמעות של למידה, של בחינת העולם, הכרת עצמי והכלים שיש לי. זו דרך של ניסוי וטעייה, אבל בגלל שהדגש הוא על הדרך, אני מוצאת שהרבה יותר קל לי לעבור את האתגרים ככה.

כי גם אם נכשלתי במשהו אחד, לצד האכזבה, אני משתדלת להיפתח ולראות אולי יש כאן דרך חדשה שעוד לא הכרתי, ועכשיו אזכה להכיר.

זה בזמנו היה מאתגר כמובן

ולמדתי כמו את אומרת להתנהל וקם לקבל את המציאות ולצמוח אפילו ממנה

אבל

בלי בעל בבית(לא שאז הוא היה בבית.. אבל בסוף גם בעל שחוזר מאוחר בלילה ולא עורזר כמעט בכלום זה בתחושה שלי שמיים וארץ מעכשיו)

וכם

להיות פשוט בבית שלך הזה עולם אחר

ולא לנדוד ולהתארח ממקום למקום עם חבורת ילדים

וגם לא מציאות בחוץ מפחידה ומדכאת ומטלטלת. כל כך

(מחילה אבל הקורונה לא הפחידה אותי מעולם)

אבל אני חושבת 'מתוך מה אשאמרת

העקרון אשאני מנסה לחפש

זה את היכולת לשלי בתוך המציאות

לייצר איהזה חבל ועמוד  שאפשר להאחז בו

גם ככה

ואז להתחיל ללכת לאט לאט בקצב לשלי ולמצוא את עצמי שם אפילו בהצלחות הקטנות

תודה לך

אבל הכל תלוי בעמדה הנפשית שאת נמצאת בה. לדעתי. וגם בסביבה.

אנחנו לצורך העניין לא מגויסות לצבא, וזה די מובן למה, אבל את לגמרי חלק ממה שמחזיק את הצבא

ויש נשים שעם הקושי לא מרגישות ככ קטנות, אלא יותר כמו מנהלות גדולות של החמל המשפחתי והעורף הפרטי, מבינות שהמשימה מתחלקת בינה לבין בעלה בהגנת המולדת - הוא על המדים בשטח, והיא מתכללת עת ענייני הבית.

(מוסיפה בזהירות במאמר מוסגר -אולי זה עניין של תלות רגשית בבעל או קושי בגלל הרבה זמן לבד, שבנוכחות שלו נותן כח ובהיעדרה - מרגישים ריקנות נוראה וחוסר כוחות)

ואולי זה העניין שחסר לך מה שנקרא - כבוד וגאוות יחידה, הבעת הערכה על המקום הקשה שאת נמצאת בו ומצליחה בכל זאת ברוך השם להמשיך לתפקד.

בעלך מביע הערכה? את נמצאת בסביבה תומכת?

גם השאלה אם את נמצאת במצב רגשי קורבני פסיבי מול העניין או בעמדה של בחירה מתוך מקום של כח משנה, ואפילו מאוד.. גם אם לא בחרת במציאות ובמקום שאת נמצאת בו, יש אפשרות לבחור בעמדה של כח בהתמודדות

גברים ונשים על מדים היום מורמים על נס, עיני כל העם נשואות אליהם במלוא ההערכה, לאנשים שנשארו מאחור אין את מבטי ההערצה וההרגשה שכל עם ישראל מאחוריהם. אני מאמינה שגם זה בטח משפיע

לשנות עמדה

בחיים אני ממש אחרת מעכשיו

זה אפילו הצד החזק שלי

מנסה להתחבר אליו מחדש

אמן

ותעזור לך לחזור להאמין בעצמך

ואולי את קשה עם עצמך בציפיות גבוהות מדי וצריך רק להאיר לך שאת ממש ממש בסדר, הרבה יותר מבסדר, מעולה, מדהימה, ושאת רק צריכה את החיזוק הזה כדי שירים אותך כי אין מעבר שאת יכולה לעשות חוץ מלרומם את רוחך ולמצוא עוגנים שיעזרו לך להחזיק את זה

ברור לי שזה עניין שנובע גם מחרדה ומכך שזה אירוע לא רגיל גם במציאות הביטחונית המאוד לא פשוטה פה בישראל

הרבה כח יקרה ❤️

עבר עריכה על ידי אם מאושרת בתאריך כ"ג בחשון תשפ"ד 07:51

כתבת כ"כ יפה! ישר כח על המודעות שלך!!!

הגדרת ממש נכון את תפקידנו כנשים לעומת תפקיד האיש.

לאחרונה קראתי חוברת של הרבנית עידית איצקוביץ

על האחדות המופלאה בין אברהם אבינו לשרה אמנו,

(ניסיתי לתמצת את זה קצת בשרשור של פ"ש לך לך

מה עשתה שרה אמנו כשאברהם אבינו נלחם? - הריון ולידה

החוברת בנתה לי קומה גבוהה יותר בהכרת תפקידי בעולם, לא רק הבנה שמהות תפקידנו שונה ,אלא מעל זה- אנחנו בעצם אחד! ושנינו ממלאים בעצם את אותו תפקיד שה' נתן לנו, זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת אצל כל אחד מאיתנו,  והשוני בתפקיד פחות מהותי,אלא העיקר הוא ששנינו יחד! בהכרה ובתודעה!

אז זה לא רק שאנחנו בבית כשהאיש עושה תפקידו בחוץ,

כי זה התפקיד שלנו, אלא מכיוון שאנחנו באמת התאחדנו לאחד כשהתחתנו, אז עכשיו אני איתו במחשבה ובמעשה שלו מרחוק, ושנינו יחד עושים את שני התפקידים גם שלו וגם שלי, למרות שבפועל כל אחד עושה מעשה אחר,שנינו יחד עושים תפקיד אחד 

הרבנית עידית כותבת שאברהם אבינו ושרה אמנו היו באחדות מופלאה כי זה חלק מאחדות ה' בעולם.

אז אם נחזור למה שאת כתבת-וכן נתייחס לתפקיד שאנחנו מבצעות כרגע, מכיוון שלשנינו יש רצון לבטא את אחדות ה' בעולם , והמטרה שלנו היא - שיכירו וידעו כל יושבי תבל שה' אחד.

אז מה זה משנה מה על כל אחד מאיתנו עושה? זה לא נתון ל"השוואה" בכלל, שני התפקידים באותה מעלה כי הם תפקידים שנועדו להמליך את ה' . בין אם זה בחוץ ובין אם זה בבית - צריכה להיות לנו שמחה גדולה כשאנו זוכים לשרת המלך !!!

ובפני המלך בוודאי שאין משוא פנים, והתפקיד הזה נחשב מאד.

אפילו הרב קוק כותב על זה בפרוש לברכת שעשני כרצונו - שהתפקיד שלנו הוא במעלה גבוהה מאד- שאנחנו מברכות עליו כל בקר!

(הפרוש ממש התחבר לי למה שכתבת, על ההבדל בין תפקיד האיש לתפקיד האישה אז אני מעתיקה לך פרוש של הרב רימון לפרוש הזה

הרב קוק (עולת-ראיה, א,עא) מסביר, שיש צדדים אקטיביים באיש שמאפשרים לו להגיע ליצירות מיוחדות, אבל מאידך, גם מקשים ואף מתנגדים, לעתים, לעבודת ה' ולרצון ה' בעולם. גם באישה ישנם כמובן צדדים אקטיביים, אבל מטבעה יש באישה יותר מידה של קבלה. מידה זו, מאפשרת לה להתחבר בצורה יותר טבעית לרצון ה' בעולם. האישה בהתנהגותה הטבעית קרובה יותר לרצון ה', ועל כך היא מודה בכל בוקר: "שעשני כרצונו)
 

חזקי ואמצי 💗💗💗 

גם חשבתי על זה הרבה לאחרונה (למרות שבעלי לא מגויס)

וזה הזכיר לי, להבדיל, מה שקורה בזמן הריון ובעיקר בלידה-

שם אנחנו, הנשים, מקבלות את החזית, במאמץ וגבורה, והבעלים הצדיקים שלנו שומרים על העורף ועל השגרה.

וזה היופי, שלנו הנשים, ולהם הגברים, יש כל אחד את החזית שלו בשלבי החיים

איך זה היה עבורו

אם הריון = כמה חודשים שאני לא בבית בכלל +אחרי הלידה

שבכל הזמן הסה הוא מתפקד פה לבד לבד

בסוף ברגיל בהריון אני בבית ומתפקדת רגיל גם אם קשה

וגם אחרי לידה..כולה יומיים לא בהית

ואחר כך נכון שפחות מתפקדת

אבל גם נוכחת

וגם לא באמת רק שוכבת ולא עוזרת בכלום לאורך משכב לידה..הוא הרי חוזר לעבודה אחרי כמה ימים

קיצר זה לא אותו דבר

חוץ מזה

שעיקר הקושי מבחינתי זה לא רק התפקוד והעשיה

אלא המקום הנפשי ,הנוכחות ,הבטחון

התחושת אחריות תמידית על הכל כל רגע ביום שרק עלי וכו

בעלי לא מורעל ולא מאוד קרבי, ויש לו הרבה זמן 'מת' במקום שהוא נמצא עכשיו. הם שומרים ויורים קצת, אבל רמת המתח די נמוכה.

ואני לבד בבית. אין לי ילדים שתלויים בי, אין לי עובר לדאוג לו. קשה לדאוג רק לעצמי. אז כן, אני מחוייבת לעבודה ולתלמידים שלי, אבל אני מקצה לזה משאבים חלקיים ובשאר הזמן פשוט מנסה לא להרגיש את הלבד ואת החרדות.

ושיש לנו יכולות מדהימות אחרות, כמו לתת מוטיבציה, להתפלל על הבעל ועל הילדים (לגברים יותר קשה עם התפילה), לברך, לעשות אווירה טובה...

אבל כל כך מסכימה איתך שנמאס לפעמים להיות בתפקיד של "מצפה" לבעל ממילואים/ לקידום של הבעל /לפרנסה של הבעל..

אבל בסוף ככה נבראנו. עזר כנגדו.

ובעזרת השם כשנראה פירטת לכל העמל הבלתי נראה שלו נשמח מאוד.

הבדלים בין עבודת ה' של הגבר והאשה.

כמו ביום כיפור שהבעל מתעלה בתפילות כל היום והאשה נשארת עם הילדים בבית לטיפול אינטנסיבי תוך כדי הצום. 

בעלי מתפלל נץ בכיפור

ועוזר לי אח''כ עם הילדים עש מנחה ונעיל

ואם אהיה מעולפת ממ ש הוא גם יאשאר בבית ויטפל בהם גם אז

זה נכון שזה מזכיר..אבל זה גם שונה לגמרי...

פה זה טוטאלי ומתמשך ובלי נקודת סיום וללא קשר לכמה כוח או מסוגלות יש לך .

בכללי יש שוני בין המינים ב מימד של פנים וחוץ

ותנועה יותר לוחמנית מול תנועה יותר רכה

וזה באמת מאוד מורגש עכשיו

אני חזקה יותר

אני עצמאית יותר בשטח (הביתי)

בניתי לי לו"ז בריא לבית

בלי מישהו שנכנס ומשנה את האנרגיות

פחות דואגת

לא נכנסת לחדשות

קונה לי אחת לשבוע משהו שישמח אותי

כשהוא מגיע- משתדלים לא להתעצבן על דברים, כמה שיותר אהבה כי עוד רגע הוא הולך..

כמה שיותר כירבולים כי הוא בא לזמן קצר (אני בהריון, לפני הלחימה העומס של החיים והפרנסה גבה מאיתנו בקושי זמן זוגי, עכשיו כשהוא באפטר- פוף. כרבולים! יחד!)

כשהוא רחוק הוא פי מאה מעריך את עבודתי בבית

כשהוא רחוק אני פי מאה מתגעגעת ומעריכה ומשתוקקת לדבר איתו בלילה,

ויש געגוע טוב כזה

ואפילו שגרה טובה כזו,

בלי מתחים זוגיים.. כאלה "קטנים" ויומיומיים שמעכירים את האווירה..

גיליתי את הטוב, (אחריי תקופה שהייתי בחושך)

אפילו בשבת בלעדיו אני מגלה איך ומה עושה לנו טוב,

חושבת לעצמי שיש מצב שזה בריא לחיות ככה לפעמים...

חזרה לעצמך..

בלי עבודת מידות זוגית כל הזמן..

🤷‍♀️

איזה כיף זאת מצליחה לרומם את עצמך ככה

לקרוא ולהשתאות

ממש לעשות מהלימון לימונדה. אלופה!

איזה זוגיות מאעפנה יש להם ברגיל אם במילואים היא שמחה🫠🤐😆 

זה מראה על כושר הישרדותי יוצא דופן

וגמישות מהממת

במעון?

"יכולת השרדותית וגמישות מהממת..?"

במקום הקול הזה המהדהד והמזלזל בתוכי-"את מטפלת במעון?!! את?? אחריי כל הלימודים תואר ו8 ילדים- מטפלת במעון! הא! אלה היכולות שלך??

הבת שלך עובדת במעון!! ..

מה שנקרא - ווייב

קלילות

יכולת התאמה למציאות משתנה

במקום שתסתכלי על זה כ- בושה! את עם התואר וכו.. להסתכל על זה כ- קודם כל זה מיטיב איתי. וזה מעל לכל תואר כזה או אחר

דבר שני, אם טוב לי - מה אכפת לי מה אומרים בעצם..?

דבר שלישי - זו שליחות. באמת אבל. וגודל השליחות לא נמדדת במחיאות כפיים, שהרי רובן שקופות

אני מאמינה שלפעוטות האלה מצויין עם מטפלת שהיא אמא ל8 ילדים, מנוסה, רגישה, חומלת ואוהבת. 

תודה.

את מיוחדת שאת ככה מצליחה להסתכל על המציאות בעין טובה!!!אשרייך❤️

בשביל לשמור על שפיות הייתי חייבת לנרמל את המציאות, להכנס לשגרה,

ולשמוח.

חייבת חייבת חייבת!!

להודות על הילדים שלי

על הבעל שלי

על הבית שלי,

כל דברים שגרתיים-

ניקיתי את החדר כביסה! בלונים!

שמתי 3 מכונות! כפיים!!

קפלתי 2!! מלכת העולם!

ולהרגיש טוב, עם סרט טוב בלילה,

ולילה טוב ...

ומוסיפה רק-

איך מתחשק לי עכשיו לעזוב את העבודות שלי ופשוט ללכת לטפל בקטנטנים המתוקים האלו... אולי לא משרה מלאה אבל כמוך, שלושה ימים בשבוע, נשמע לי מהמם❤️

(אני מגיעה למטפלת של הקטנה שלי להניק אותה מדי פעם, וכל פעם כל הפרצופים הקטנים האלו עושים לי חשק רק להישאר שם... אהבה)

לא מכירה אותך אישית אבל מהתיאורים שלך נשמע שהייתי שמחה שתטפלי בתינוקת שלי

רק שהאמת היא..

ולא שיתפתי בזה,

שזה לא פשוט לי, בלשון המעטה🙁

מתיש אותי ביותר😖

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

על נגמרו לי השמות , יעל זקש

לא יודעת אם יש החזרים דרך עמית...

מתייגת:

@נגמרו לי השמות

את פסיכולוגית?

דרך עמית?

תודה

זה נקרא ייעוץ, לא פסיכולוגית

Google Search

מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

היא קבעה קיסרי לשבוע 39 כשאני הייתי אמורה להיות 38+4.

ולפני הלידה הזו ילדתי בסוף 39 עם זירוזים!!!!

הפלא ופלא הבן שלי החליט לצאת ב38+1😅😅😅😅

כולנו עד היום מופתעים שהוא גדול מהבת שלה חחחח

היא ילדה יומיים לפני

נראה לי דמעה שהייתי מאושפזת בתור לזירוז וזה הלחץ אותה ללדת,😂 סתם

הכל טוב ויפה רק שאני כבר חושבת מה עושים לשבת בר מצווה עוד עשור.נשמע לי פרוייקט מורכב

בזמנו לאח שלי דחו בחודש כי היו עוד חבר או שניים באותה שבת.

אבל עוד חזון למועד