יש כאן שני תפקידים:

תפקיד של עשייה אקטיבית, ממוקדת, הגנה על החיים

ותפקיד של שמירה על השגרה, המשכת החיים

מטבע הדברים, יוצא שרוב מי שממלא את התפקיד הראשון הם גברים

והרבה נשים נשארו עם התפקיד השני לבד. אבל הוא נכון לכל מי שלא מגוייס.

יש משהו ממלא בעשייה, בתוך כל הכאוס ואובדן השליטה, העשייה היא הדרך שלנו להתמודד. והצבא לכאורה זו העשייה הכי משמעותית כרגע.

אבל לא פחות חשוב מזה זה ההמשכה של השגרה. זה סזיפי, זה מעייף. אבל זו מלחמה לא פחות חשובה מהמלחמה על החיים עצמם. זו מלחמה על אילו חיים נחיה. מלחמה על הרוח כפשוטו.

בחודש האחרון, רובנו לא בחרנו איזה תפקיד נקבל. בעלי נבחר לתפקיד של ההגנה על החיים ממש

אני נבחרתי לתפקיד השוחק של שמירת השגרה.

יש בי לפעמים רגעים של קנאה, רצון לעשות ממש, להרגיש את העשייה בידיים.

אבל למרות שהעשייה קורצת, יש להם תפקיד לא פשוט בכלל. שדורש הרבה גבורה ואומץ, שאני נפעמת ממנה בכל פעם מחדש.

כל פעם שואלת את עצמי "איך זה שכולם כל כך טובים? וגיבורים? מאיפה הכוח?"

אבל אני מרגישה במלחמה לא פחות ממנו

ומשתדלת לנצח בה נצחונות קטנים ומשמעותיים

בשבילי, בשבילו, בשביל הילדים, ובשביל הרוח של עם ישראל.

כל הקלישאות האלו, שביומיום אני לא מתחברת אליהם, ממש מתקיימות לי מול העיניים, ומרימות אותי לעוד יום ועוד יום ועוד יום.

ויש סיבה שאני קיבלתי את התפקיד שלי, והוא קיבל את התפקיד שלו.

ומתפללת שכולנו נצליח לעמוד בתפקיד שלנו

כל אחד בחזית שלו

מאוד התחברתי

גם עזרת לי להבין 'אחת הסיבות לקוי'י הגדול שלי

זה שנשארתי בלי עשיה ובלי שגרה

כי לא יכלתי להיות בבית בקטע בטחוני

אז  לא היה את התחושה שאני עושה משהו שאני מחזיקה סדר יום לילדים 'אני מנהלת משק בית וכו

אלא רק משהו םגיהי כזה

בלי תוכן לכל יום ורק להעביר עוד יום ועוד יום

וזה ממש מכבה

הלוואי ואצליח להרגיש גם את המשמעות שלי ושזה יתן לי כח

זה מאוד קשה

אני ממש מבינה

אני מגיעה למלחמה הזו אחרי הקורונה, שבגלל השלב שבו היא תפסה אותי בחיים, גרמה לי להישאר המון בבית. לבד עם הילדים. במן "חוסר עשייה" שכזה.

עברתי תהליך עם עצמי בחודשים האחרונים, של עיבוד התקופה ההיא,

אז קצת יותר קל לי עכשיו להבין מה קשה לי, ולהתמודד עם זה.

אבל זה לוקח זמן להבין

ולכל אחת יש דברים אחרים שמאתגרים אותה מול עצמה, ולכל אחת יש דרכים אחרות להתמודד

אחד הדברים שעוזרים לי, זה מעבר מהסתכלות על החיים כאוסף של יעדים, להסתכלות על החיים כהרפתקה ואוסף של חוויות.

אם אנחנו כל הזמן מסתכלים על יעדים, זה מציב אותנו במקום מאוד מייאש. כי תחושת הסיפוק תלויה בשאלה האם הצלחנו לעמוד ביעד.

אבח אם אנחנו מסתכלים על החיים כאוסף חוויות, תחושת הסיפוק והמשמעות לא קשורה לתוצאה, אלא לדרך. כל דבר יכול ללמד אותנו משהו, מכל דבר אפשר ללמוד. זה לא אומר שכל אירוע שנחווה יהיה כיף, אבל מכל דבר נוכל ללמוד וככה כל קושי, כל אתגר, כל נפילה, מקבלים משמעות של למידה, של בחינת העולם, הכרת עצמי והכלים שיש לי. זו דרך של ניסוי וטעייה, אבל בגלל שהדגש הוא על הדרך, אני מוצאת שהרבה יותר קל לי לעבור את האתגרים ככה.

כי גם אם נכשלתי במשהו אחד, לצד האכזבה, אני משתדלת להיפתח ולראות אולי יש כאן דרך חדשה שעוד לא הכרתי, ועכשיו אזכה להכיר.

זה בזמנו היה מאתגר כמובן

ולמדתי כמו את אומרת להתנהל וקם לקבל את המציאות ולצמוח אפילו ממנה

אבל

בלי בעל בבית(לא שאז הוא היה בבית.. אבל בסוף גם בעל שחוזר מאוחר בלילה ולא עורזר כמעט בכלום זה בתחושה שלי שמיים וארץ מעכשיו)

וכם

להיות פשוט בבית שלך הזה עולם אחר

ולא לנדוד ולהתארח ממקום למקום עם חבורת ילדים

וגם לא מציאות בחוץ מפחידה ומדכאת ומטלטלת. כל כך

(מחילה אבל הקורונה לא הפחידה אותי מעולם)

אבל אני חושבת 'מתוך מה אשאמרת

העקרון אשאני מנסה לחפש

זה את היכולת לשלי בתוך המציאות

לייצר איהזה חבל ועמוד  שאפשר להאחז בו

גם ככה

ואז להתחיל ללכת לאט לאט בקצב לשלי ולמצוא את עצמי שם אפילו בהצלחות הקטנות

תודה לך

אבל הכל תלוי בעמדה הנפשית שאת נמצאת בה. לדעתי. וגם בסביבה.

אנחנו לצורך העניין לא מגויסות לצבא, וזה די מובן למה, אבל את לגמרי חלק ממה שמחזיק את הצבא

ויש נשים שעם הקושי לא מרגישות ככ קטנות, אלא יותר כמו מנהלות גדולות של החמל המשפחתי והעורף הפרטי, מבינות שהמשימה מתחלקת בינה לבין בעלה בהגנת המולדת - הוא על המדים בשטח, והיא מתכללת עת ענייני הבית.

(מוסיפה בזהירות במאמר מוסגר -אולי זה עניין של תלות רגשית בבעל או קושי בגלל הרבה זמן לבד, שבנוכחות שלו נותן כח ובהיעדרה - מרגישים ריקנות נוראה וחוסר כוחות)

ואולי זה העניין שחסר לך מה שנקרא - כבוד וגאוות יחידה, הבעת הערכה על המקום הקשה שאת נמצאת בו ומצליחה בכל זאת ברוך השם להמשיך לתפקד.

בעלך מביע הערכה? את נמצאת בסביבה תומכת?

גם השאלה אם את נמצאת במצב רגשי קורבני פסיבי מול העניין או בעמדה של בחירה מתוך מקום של כח משנה, ואפילו מאוד.. גם אם לא בחרת במציאות ובמקום שאת נמצאת בו, יש אפשרות לבחור בעמדה של כח בהתמודדות

גברים ונשים על מדים היום מורמים על נס, עיני כל העם נשואות אליהם במלוא ההערכה, לאנשים שנשארו מאחור אין את מבטי ההערצה וההרגשה שכל עם ישראל מאחוריהם. אני מאמינה שגם זה בטח משפיע

לשנות עמדה

בחיים אני ממש אחרת מעכשיו

זה אפילו הצד החזק שלי

מנסה להתחבר אליו מחדש

אמן

ותעזור לך לחזור להאמין בעצמך

ואולי את קשה עם עצמך בציפיות גבוהות מדי וצריך רק להאיר לך שאת ממש ממש בסדר, הרבה יותר מבסדר, מעולה, מדהימה, ושאת רק צריכה את החיזוק הזה כדי שירים אותך כי אין מעבר שאת יכולה לעשות חוץ מלרומם את רוחך ולמצוא עוגנים שיעזרו לך להחזיק את זה

ברור לי שזה עניין שנובע גם מחרדה ומכך שזה אירוע לא רגיל גם במציאות הביטחונית המאוד לא פשוטה פה בישראל

הרבה כח יקרה ❤️

עבר עריכה על ידי אם מאושרת בתאריך כ"ג בחשון תשפ"ד 07:51

כתבת כ"כ יפה! ישר כח על המודעות שלך!!!

הגדרת ממש נכון את תפקידנו כנשים לעומת תפקיד האיש.

לאחרונה קראתי חוברת של הרבנית עידית איצקוביץ

על האחדות המופלאה בין אברהם אבינו לשרה אמנו,

(ניסיתי לתמצת את זה קצת בשרשור של פ"ש לך לך

מה עשתה שרה אמנו כשאברהם אבינו נלחם? - הריון ולידה

החוברת בנתה לי קומה גבוהה יותר בהכרת תפקידי בעולם, לא רק הבנה שמהות תפקידנו שונה ,אלא מעל זה- אנחנו בעצם אחד! ושנינו ממלאים בעצם את אותו תפקיד שה' נתן לנו, זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת אצל כל אחד מאיתנו,  והשוני בתפקיד פחות מהותי,אלא העיקר הוא ששנינו יחד! בהכרה ובתודעה!

אז זה לא רק שאנחנו בבית כשהאיש עושה תפקידו בחוץ,

כי זה התפקיד שלנו, אלא מכיוון שאנחנו באמת התאחדנו לאחד כשהתחתנו, אז עכשיו אני איתו במחשבה ובמעשה שלו מרחוק, ושנינו יחד עושים את שני התפקידים גם שלו וגם שלי, למרות שבפועל כל אחד עושה מעשה אחר,שנינו יחד עושים תפקיד אחד 

הרבנית עידית כותבת שאברהם אבינו ושרה אמנו היו באחדות מופלאה כי זה חלק מאחדות ה' בעולם.

אז אם נחזור למה שאת כתבת-וכן נתייחס לתפקיד שאנחנו מבצעות כרגע, מכיוון שלשנינו יש רצון לבטא את אחדות ה' בעולם , והמטרה שלנו היא - שיכירו וידעו כל יושבי תבל שה' אחד.

אז מה זה משנה מה על כל אחד מאיתנו עושה? זה לא נתון ל"השוואה" בכלל, שני התפקידים באותה מעלה כי הם תפקידים שנועדו להמליך את ה' . בין אם זה בחוץ ובין אם זה בבית - צריכה להיות לנו שמחה גדולה כשאנו זוכים לשרת המלך !!!

ובפני המלך בוודאי שאין משוא פנים, והתפקיד הזה נחשב מאד.

אפילו הרב קוק כותב על זה בפרוש לברכת שעשני כרצונו - שהתפקיד שלנו הוא במעלה גבוהה מאד- שאנחנו מברכות עליו כל בקר!

(הפרוש ממש התחבר לי למה שכתבת, על ההבדל בין תפקיד האיש לתפקיד האישה אז אני מעתיקה לך פרוש של הרב רימון לפרוש הזה

הרב קוק (עולת-ראיה, א,עא) מסביר, שיש צדדים אקטיביים באיש שמאפשרים לו להגיע ליצירות מיוחדות, אבל מאידך, גם מקשים ואף מתנגדים, לעתים, לעבודת ה' ולרצון ה' בעולם. גם באישה ישנם כמובן צדדים אקטיביים, אבל מטבעה יש באישה יותר מידה של קבלה. מידה זו, מאפשרת לה להתחבר בצורה יותר טבעית לרצון ה' בעולם. האישה בהתנהגותה הטבעית קרובה יותר לרצון ה', ועל כך היא מודה בכל בוקר: "שעשני כרצונו)
 

חזקי ואמצי 💗💗💗 

גם חשבתי על זה הרבה לאחרונה (למרות שבעלי לא מגויס)

וזה הזכיר לי, להבדיל, מה שקורה בזמן הריון ובעיקר בלידה-

שם אנחנו, הנשים, מקבלות את החזית, במאמץ וגבורה, והבעלים הצדיקים שלנו שומרים על העורף ועל השגרה.

וזה היופי, שלנו הנשים, ולהם הגברים, יש כל אחד את החזית שלו בשלבי החיים

איך זה היה עבורו

אם הריון = כמה חודשים שאני לא בבית בכלל +אחרי הלידה

שבכל הזמן הסה הוא מתפקד פה לבד לבד

בסוף ברגיל בהריון אני בבית ומתפקדת רגיל גם אם קשה

וגם אחרי לידה..כולה יומיים לא בהית

ואחר כך נכון שפחות מתפקדת

אבל גם נוכחת

וגם לא באמת רק שוכבת ולא עוזרת בכלום לאורך משכב לידה..הוא הרי חוזר לעבודה אחרי כמה ימים

קיצר זה לא אותו דבר

חוץ מזה

שעיקר הקושי מבחינתי זה לא רק התפקוד והעשיה

אלא המקום הנפשי ,הנוכחות ,הבטחון

התחושת אחריות תמידית על הכל כל רגע ביום שרק עלי וכו

בעלי לא מורעל ולא מאוד קרבי, ויש לו הרבה זמן 'מת' במקום שהוא נמצא עכשיו. הם שומרים ויורים קצת, אבל רמת המתח די נמוכה.

ואני לבד בבית. אין לי ילדים שתלויים בי, אין לי עובר לדאוג לו. קשה לדאוג רק לעצמי. אז כן, אני מחוייבת לעבודה ולתלמידים שלי, אבל אני מקצה לזה משאבים חלקיים ובשאר הזמן פשוט מנסה לא להרגיש את הלבד ואת החרדות.

ושיש לנו יכולות מדהימות אחרות, כמו לתת מוטיבציה, להתפלל על הבעל ועל הילדים (לגברים יותר קשה עם התפילה), לברך, לעשות אווירה טובה...

אבל כל כך מסכימה איתך שנמאס לפעמים להיות בתפקיד של "מצפה" לבעל ממילואים/ לקידום של הבעל /לפרנסה של הבעל..

אבל בסוף ככה נבראנו. עזר כנגדו.

ובעזרת השם כשנראה פירטת לכל העמל הבלתי נראה שלו נשמח מאוד.

הבדלים בין עבודת ה' של הגבר והאשה.

כמו ביום כיפור שהבעל מתעלה בתפילות כל היום והאשה נשארת עם הילדים בבית לטיפול אינטנסיבי תוך כדי הצום. 

בעלי מתפלל נץ בכיפור

ועוזר לי אח''כ עם הילדים עש מנחה ונעיל

ואם אהיה מעולפת ממ ש הוא גם יאשאר בבית ויטפל בהם גם אז

זה נכון שזה מזכיר..אבל זה גם שונה לגמרי...

פה זה טוטאלי ומתמשך ובלי נקודת סיום וללא קשר לכמה כוח או מסוגלות יש לך .

בכללי יש שוני בין המינים ב מימד של פנים וחוץ

ותנועה יותר לוחמנית מול תנועה יותר רכה

וזה באמת מאוד מורגש עכשיו

אני חזקה יותר

אני עצמאית יותר בשטח (הביתי)

בניתי לי לו"ז בריא לבית

בלי מישהו שנכנס ומשנה את האנרגיות

פחות דואגת

לא נכנסת לחדשות

קונה לי אחת לשבוע משהו שישמח אותי

כשהוא מגיע- משתדלים לא להתעצבן על דברים, כמה שיותר אהבה כי עוד רגע הוא הולך..

כמה שיותר כירבולים כי הוא בא לזמן קצר (אני בהריון, לפני הלחימה העומס של החיים והפרנסה גבה מאיתנו בקושי זמן זוגי, עכשיו כשהוא באפטר- פוף. כרבולים! יחד!)

כשהוא רחוק הוא פי מאה מעריך את עבודתי בבית

כשהוא רחוק אני פי מאה מתגעגעת ומעריכה ומשתוקקת לדבר איתו בלילה,

ויש געגוע טוב כזה

ואפילו שגרה טובה כזו,

בלי מתחים זוגיים.. כאלה "קטנים" ויומיומיים שמעכירים את האווירה..

גיליתי את הטוב, (אחריי תקופה שהייתי בחושך)

אפילו בשבת בלעדיו אני מגלה איך ומה עושה לנו טוב,

חושבת לעצמי שיש מצב שזה בריא לחיות ככה לפעמים...

חזרה לעצמך..

בלי עבודת מידות זוגית כל הזמן..

🤷‍♀️

איזה כיף זאת מצליחה לרומם את עצמך ככה

לקרוא ולהשתאות

ממש לעשות מהלימון לימונדה. אלופה!

איזה זוגיות מאעפנה יש להם ברגיל אם במילואים היא שמחה🫠🤐😆 

זה מראה על כושר הישרדותי יוצא דופן

וגמישות מהממת

במעון?

"יכולת השרדותית וגמישות מהממת..?"

במקום הקול הזה המהדהד והמזלזל בתוכי-"את מטפלת במעון?!! את?? אחריי כל הלימודים תואר ו8 ילדים- מטפלת במעון! הא! אלה היכולות שלך??

הבת שלך עובדת במעון!! ..

מה שנקרא - ווייב

קלילות

יכולת התאמה למציאות משתנה

במקום שתסתכלי על זה כ- בושה! את עם התואר וכו.. להסתכל על זה כ- קודם כל זה מיטיב איתי. וזה מעל לכל תואר כזה או אחר

דבר שני, אם טוב לי - מה אכפת לי מה אומרים בעצם..?

דבר שלישי - זו שליחות. באמת אבל. וגודל השליחות לא נמדדת במחיאות כפיים, שהרי רובן שקופות

אני מאמינה שלפעוטות האלה מצויין עם מטפלת שהיא אמא ל8 ילדים, מנוסה, רגישה, חומלת ואוהבת. 

תודה.

את מיוחדת שאת ככה מצליחה להסתכל על המציאות בעין טובה!!!אשרייך❤️

בשביל לשמור על שפיות הייתי חייבת לנרמל את המציאות, להכנס לשגרה,

ולשמוח.

חייבת חייבת חייבת!!

להודות על הילדים שלי

על הבעל שלי

על הבית שלי,

כל דברים שגרתיים-

ניקיתי את החדר כביסה! בלונים!

שמתי 3 מכונות! כפיים!!

קפלתי 2!! מלכת העולם!

ולהרגיש טוב, עם סרט טוב בלילה,

ולילה טוב ...

ומוסיפה רק-

איך מתחשק לי עכשיו לעזוב את העבודות שלי ופשוט ללכת לטפל בקטנטנים המתוקים האלו... אולי לא משרה מלאה אבל כמוך, שלושה ימים בשבוע, נשמע לי מהמם❤️

(אני מגיעה למטפלת של הקטנה שלי להניק אותה מדי פעם, וכל פעם כל הפרצופים הקטנים האלו עושים לי חשק רק להישאר שם... אהבה)

לא מכירה אותך אישית אבל מהתיאורים שלך נשמע שהייתי שמחה שתטפלי בתינוקת שלי

רק שהאמת היא..

ולא שיתפתי בזה,

שזה לא פשוט לי, בלשון המעטה🙁

מתיש אותי ביותר😖

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!

מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..

שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד

שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️

אהבתי

זה כבר חצי ריפוי

ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים

ותראי איך את חשובה לו

ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו

איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום

שיהיה לכם ערב קסום 

ושזה יתן לכם מלא כח להמשך

בשורות טובות

זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.

איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️

כמה קשה. מבינה אותך כ"כ

שולחת חיבוק גדול.

ותודה לכם. 

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).

בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.

יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.

כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים

לק"י

נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.

אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.

הגורם הוא אחר

ולכן המענה צריך להיות אחר

בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

תבקשי הפניה מהרופא ילדים, לא יאבחנו היפראקטיביות בגיל הזה, אבל תדגישי את הקשיים ואולי יתנו לך אבחון אצל מרפאה בעיסוק שתבדוק וויסות חושי ודברים נוספים...

אם המצב באמת כמו שאת מתארת-מרפאה בעיסוק ממש יכולה לעזור, ללמד אותו לווסת את הכוח שלו, ללמד אותך איך להתמודד איתו-יכול להיות שהוא ילד שזקוק לגירוי תחושתי גדול יותר, כי נשמע שהוא מתנהג בצורה טיפוסית לגיל שנתיים-אבל מפעיל המון כוח, הרבה ילדים בגיל שנתיים מרביצים או מפרקים משחקים לאחים שלהם, נשמע שהעניין אצלו שבכל פעולה שלו הוא מפעיל המון כוח...

בהצלחה! נשמע קשוח ממש

זה לא ילד ראשון שלי

קלאסי בגיל שנתיים להציק אבל הוא פשוט מנוע טורבו

זה בלי הפסקה ומתזז ואני לא מצליחה לעצור את זה

גם אין לו פחד

חופשי בגינה נניח

ילד בן ישר עוקף אותו בתור למגלשה

הוא מטפס מהצד על הסולם נוגס בו בברך

וואלה זה זר לי..

וגם מאש/כביש/כלבים שום דבר לא מפחיד אותו..

וזה כבר מפסיק להיות מעניין לעשות מה שעניין אותו בגיל שנתיים...
 

יש לי אחד כזה שבגיל יותר צעיר אפילו עלה לארון העליון במטבח ופתח ושפך את האקמולי... היה אלוף במתקנים בגינה...וכד'

ובכללי צריך כל הזמן אקשן ומשהו לעשות...

אחרת מפנה את המרץ להצקות ולצומי...

יש לאופי הזה גם יתרונות. זה אחד שתמיד ישיג מה שהוא רוצה, עצמאי מאד, אוהב אתגרים
 

הוא יודע שאני דוסית, אני לבושה ככה!!

בהתחלה חשבתי שהוא מדבר בקטע של סוג של סבא.. או משהו כזה.  

אבל זה נהיה שאלות של הרבה זמן והרגשה של רצון לברוח..

אני רואה מבוגרות ממני שמכבדות אותו ומקדישות לו זמן.. אני צעירה וזה לא מתאים לי גם בלי קשר. 

לק"י

זה לא שהוא בודד לגמרי. אני מבינה שיש כאלה שכן משוחחים איתו.

(גם אם הוא היה בודד וזה היה מעיק עלייך, אז לא הייתי אומרת שמחובתך לשוחח איתו. אבל אם הוא גם לא בודד, אז בכלל).

זה הזמן לעצור. אפשר להתעלם או להגיד בוקר טוב בנימוס ולהכנס פנימה, בלי מה שלומך או שאלות. אם הוא שואל מה איתך - בסדר תודה שיהיה יום נעים.