יש כאן שני תפקידים:

תפקיד של עשייה אקטיבית, ממוקדת, הגנה על החיים

ותפקיד של שמירה על השגרה, המשכת החיים

מטבע הדברים, יוצא שרוב מי שממלא את התפקיד הראשון הם גברים

והרבה נשים נשארו עם התפקיד השני לבד. אבל הוא נכון לכל מי שלא מגוייס.

יש משהו ממלא בעשייה, בתוך כל הכאוס ואובדן השליטה, העשייה היא הדרך שלנו להתמודד. והצבא לכאורה זו העשייה הכי משמעותית כרגע.

אבל לא פחות חשוב מזה זה ההמשכה של השגרה. זה סזיפי, זה מעייף. אבל זו מלחמה לא פחות חשובה מהמלחמה על החיים עצמם. זו מלחמה על אילו חיים נחיה. מלחמה על הרוח כפשוטו.

בחודש האחרון, רובנו לא בחרנו איזה תפקיד נקבל. בעלי נבחר לתפקיד של ההגנה על החיים ממש

אני נבחרתי לתפקיד השוחק של שמירת השגרה.

יש בי לפעמים רגעים של קנאה, רצון לעשות ממש, להרגיש את העשייה בידיים.

אבל למרות שהעשייה קורצת, יש להם תפקיד לא פשוט בכלל. שדורש הרבה גבורה ואומץ, שאני נפעמת ממנה בכל פעם מחדש.

כל פעם שואלת את עצמי "איך זה שכולם כל כך טובים? וגיבורים? מאיפה הכוח?"

אבל אני מרגישה במלחמה לא פחות ממנו

ומשתדלת לנצח בה נצחונות קטנים ומשמעותיים

בשבילי, בשבילו, בשביל הילדים, ובשביל הרוח של עם ישראל.

כל הקלישאות האלו, שביומיום אני לא מתחברת אליהם, ממש מתקיימות לי מול העיניים, ומרימות אותי לעוד יום ועוד יום ועוד יום.

ויש סיבה שאני קיבלתי את התפקיד שלי, והוא קיבל את התפקיד שלו.

ומתפללת שכולנו נצליח לעמוד בתפקיד שלנו

כל אחד בחזית שלו

מאוד התחברתי

גם עזרת לי להבין 'אחת הסיבות לקוי'י הגדול שלי

זה שנשארתי בלי עשיה ובלי שגרה

כי לא יכלתי להיות בבית בקטע בטחוני

אז  לא היה את התחושה שאני עושה משהו שאני מחזיקה סדר יום לילדים 'אני מנהלת משק בית וכו

אלא רק משהו םגיהי כזה

בלי תוכן לכל יום ורק להעביר עוד יום ועוד יום

וזה ממש מכבה

הלוואי ואצליח להרגיש גם את המשמעות שלי ושזה יתן לי כח

זה מאוד קשה

אני ממש מבינה

אני מגיעה למלחמה הזו אחרי הקורונה, שבגלל השלב שבו היא תפסה אותי בחיים, גרמה לי להישאר המון בבית. לבד עם הילדים. במן "חוסר עשייה" שכזה.

עברתי תהליך עם עצמי בחודשים האחרונים, של עיבוד התקופה ההיא,

אז קצת יותר קל לי עכשיו להבין מה קשה לי, ולהתמודד עם זה.

אבל זה לוקח זמן להבין

ולכל אחת יש דברים אחרים שמאתגרים אותה מול עצמה, ולכל אחת יש דרכים אחרות להתמודד

אחד הדברים שעוזרים לי, זה מעבר מהסתכלות על החיים כאוסף של יעדים, להסתכלות על החיים כהרפתקה ואוסף של חוויות.

אם אנחנו כל הזמן מסתכלים על יעדים, זה מציב אותנו במקום מאוד מייאש. כי תחושת הסיפוק תלויה בשאלה האם הצלחנו לעמוד ביעד.

אבח אם אנחנו מסתכלים על החיים כאוסף חוויות, תחושת הסיפוק והמשמעות לא קשורה לתוצאה, אלא לדרך. כל דבר יכול ללמד אותנו משהו, מכל דבר אפשר ללמוד. זה לא אומר שכל אירוע שנחווה יהיה כיף, אבל מכל דבר נוכל ללמוד וככה כל קושי, כל אתגר, כל נפילה, מקבלים משמעות של למידה, של בחינת העולם, הכרת עצמי והכלים שיש לי. זו דרך של ניסוי וטעייה, אבל בגלל שהדגש הוא על הדרך, אני מוצאת שהרבה יותר קל לי לעבור את האתגרים ככה.

כי גם אם נכשלתי במשהו אחד, לצד האכזבה, אני משתדלת להיפתח ולראות אולי יש כאן דרך חדשה שעוד לא הכרתי, ועכשיו אזכה להכיר.

זה בזמנו היה מאתגר כמובן

ולמדתי כמו את אומרת להתנהל וקם לקבל את המציאות ולצמוח אפילו ממנה

אבל

בלי בעל בבית(לא שאז הוא היה בבית.. אבל בסוף גם בעל שחוזר מאוחר בלילה ולא עורזר כמעט בכלום זה בתחושה שלי שמיים וארץ מעכשיו)

וכם

להיות פשוט בבית שלך הזה עולם אחר

ולא לנדוד ולהתארח ממקום למקום עם חבורת ילדים

וגם לא מציאות בחוץ מפחידה ומדכאת ומטלטלת. כל כך

(מחילה אבל הקורונה לא הפחידה אותי מעולם)

אבל אני חושבת 'מתוך מה אשאמרת

העקרון אשאני מנסה לחפש

זה את היכולת לשלי בתוך המציאות

לייצר איהזה חבל ועמוד  שאפשר להאחז בו

גם ככה

ואז להתחיל ללכת לאט לאט בקצב לשלי ולמצוא את עצמי שם אפילו בהצלחות הקטנות

תודה לך

אבל הכל תלוי בעמדה הנפשית שאת נמצאת בה. לדעתי. וגם בסביבה.

אנחנו לצורך העניין לא מגויסות לצבא, וזה די מובן למה, אבל את לגמרי חלק ממה שמחזיק את הצבא

ויש נשים שעם הקושי לא מרגישות ככ קטנות, אלא יותר כמו מנהלות גדולות של החמל המשפחתי והעורף הפרטי, מבינות שהמשימה מתחלקת בינה לבין בעלה בהגנת המולדת - הוא על המדים בשטח, והיא מתכללת עת ענייני הבית.

(מוסיפה בזהירות במאמר מוסגר -אולי זה עניין של תלות רגשית בבעל או קושי בגלל הרבה זמן לבד, שבנוכחות שלו נותן כח ובהיעדרה - מרגישים ריקנות נוראה וחוסר כוחות)

ואולי זה העניין שחסר לך מה שנקרא - כבוד וגאוות יחידה, הבעת הערכה על המקום הקשה שאת נמצאת בו ומצליחה בכל זאת ברוך השם להמשיך לתפקד.

בעלך מביע הערכה? את נמצאת בסביבה תומכת?

גם השאלה אם את נמצאת במצב רגשי קורבני פסיבי מול העניין או בעמדה של בחירה מתוך מקום של כח משנה, ואפילו מאוד.. גם אם לא בחרת במציאות ובמקום שאת נמצאת בו, יש אפשרות לבחור בעמדה של כח בהתמודדות

גברים ונשים על מדים היום מורמים על נס, עיני כל העם נשואות אליהם במלוא ההערכה, לאנשים שנשארו מאחור אין את מבטי ההערצה וההרגשה שכל עם ישראל מאחוריהם. אני מאמינה שגם זה בטח משפיע

לשנות עמדה

בחיים אני ממש אחרת מעכשיו

זה אפילו הצד החזק שלי

מנסה להתחבר אליו מחדש

אמן

ותעזור לך לחזור להאמין בעצמך

ואולי את קשה עם עצמך בציפיות גבוהות מדי וצריך רק להאיר לך שאת ממש ממש בסדר, הרבה יותר מבסדר, מעולה, מדהימה, ושאת רק צריכה את החיזוק הזה כדי שירים אותך כי אין מעבר שאת יכולה לעשות חוץ מלרומם את רוחך ולמצוא עוגנים שיעזרו לך להחזיק את זה

ברור לי שזה עניין שנובע גם מחרדה ומכך שזה אירוע לא רגיל גם במציאות הביטחונית המאוד לא פשוטה פה בישראל

הרבה כח יקרה ❤️

עבר עריכה על ידי אם מאושרת בתאריך כ"ג בחשון תשפ"ד 07:51

כתבת כ"כ יפה! ישר כח על המודעות שלך!!!

הגדרת ממש נכון את תפקידנו כנשים לעומת תפקיד האיש.

לאחרונה קראתי חוברת של הרבנית עידית איצקוביץ

על האחדות המופלאה בין אברהם אבינו לשרה אמנו,

(ניסיתי לתמצת את זה קצת בשרשור של פ"ש לך לך

מה עשתה שרה אמנו כשאברהם אבינו נלחם? - הריון ולידה

החוברת בנתה לי קומה גבוהה יותר בהכרת תפקידי בעולם, לא רק הבנה שמהות תפקידנו שונה ,אלא מעל זה- אנחנו בעצם אחד! ושנינו ממלאים בעצם את אותו תפקיד שה' נתן לנו, זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת אצל כל אחד מאיתנו,  והשוני בתפקיד פחות מהותי,אלא העיקר הוא ששנינו יחד! בהכרה ובתודעה!

אז זה לא רק שאנחנו בבית כשהאיש עושה תפקידו בחוץ,

כי זה התפקיד שלנו, אלא מכיוון שאנחנו באמת התאחדנו לאחד כשהתחתנו, אז עכשיו אני איתו במחשבה ובמעשה שלו מרחוק, ושנינו יחד עושים את שני התפקידים גם שלו וגם שלי, למרות שבפועל כל אחד עושה מעשה אחר,שנינו יחד עושים תפקיד אחד 

הרבנית עידית כותבת שאברהם אבינו ושרה אמנו היו באחדות מופלאה כי זה חלק מאחדות ה' בעולם.

אז אם נחזור למה שאת כתבת-וכן נתייחס לתפקיד שאנחנו מבצעות כרגע, מכיוון שלשנינו יש רצון לבטא את אחדות ה' בעולם , והמטרה שלנו היא - שיכירו וידעו כל יושבי תבל שה' אחד.

אז מה זה משנה מה על כל אחד מאיתנו עושה? זה לא נתון ל"השוואה" בכלל, שני התפקידים באותה מעלה כי הם תפקידים שנועדו להמליך את ה' . בין אם זה בחוץ ובין אם זה בבית - צריכה להיות לנו שמחה גדולה כשאנו זוכים לשרת המלך !!!

ובפני המלך בוודאי שאין משוא פנים, והתפקיד הזה נחשב מאד.

אפילו הרב קוק כותב על זה בפרוש לברכת שעשני כרצונו - שהתפקיד שלנו הוא במעלה גבוהה מאד- שאנחנו מברכות עליו כל בקר!

(הפרוש ממש התחבר לי למה שכתבת, על ההבדל בין תפקיד האיש לתפקיד האישה אז אני מעתיקה לך פרוש של הרב רימון לפרוש הזה

הרב קוק (עולת-ראיה, א,עא) מסביר, שיש צדדים אקטיביים באיש שמאפשרים לו להגיע ליצירות מיוחדות, אבל מאידך, גם מקשים ואף מתנגדים, לעתים, לעבודת ה' ולרצון ה' בעולם. גם באישה ישנם כמובן צדדים אקטיביים, אבל מטבעה יש באישה יותר מידה של קבלה. מידה זו, מאפשרת לה להתחבר בצורה יותר טבעית לרצון ה' בעולם. האישה בהתנהגותה הטבעית קרובה יותר לרצון ה', ועל כך היא מודה בכל בוקר: "שעשני כרצונו)
 

חזקי ואמצי 💗💗💗 

גם חשבתי על זה הרבה לאחרונה (למרות שבעלי לא מגויס)

וזה הזכיר לי, להבדיל, מה שקורה בזמן הריון ובעיקר בלידה-

שם אנחנו, הנשים, מקבלות את החזית, במאמץ וגבורה, והבעלים הצדיקים שלנו שומרים על העורף ועל השגרה.

וזה היופי, שלנו הנשים, ולהם הגברים, יש כל אחד את החזית שלו בשלבי החיים

איך זה היה עבורו

אם הריון = כמה חודשים שאני לא בבית בכלל +אחרי הלידה

שבכל הזמן הסה הוא מתפקד פה לבד לבד

בסוף ברגיל בהריון אני בבית ומתפקדת רגיל גם אם קשה

וגם אחרי לידה..כולה יומיים לא בהית

ואחר כך נכון שפחות מתפקדת

אבל גם נוכחת

וגם לא באמת רק שוכבת ולא עוזרת בכלום לאורך משכב לידה..הוא הרי חוזר לעבודה אחרי כמה ימים

קיצר זה לא אותו דבר

חוץ מזה

שעיקר הקושי מבחינתי זה לא רק התפקוד והעשיה

אלא המקום הנפשי ,הנוכחות ,הבטחון

התחושת אחריות תמידית על הכל כל רגע ביום שרק עלי וכו

בעלי לא מורעל ולא מאוד קרבי, ויש לו הרבה זמן 'מת' במקום שהוא נמצא עכשיו. הם שומרים ויורים קצת, אבל רמת המתח די נמוכה.

ואני לבד בבית. אין לי ילדים שתלויים בי, אין לי עובר לדאוג לו. קשה לדאוג רק לעצמי. אז כן, אני מחוייבת לעבודה ולתלמידים שלי, אבל אני מקצה לזה משאבים חלקיים ובשאר הזמן פשוט מנסה לא להרגיש את הלבד ואת החרדות.

ושיש לנו יכולות מדהימות אחרות, כמו לתת מוטיבציה, להתפלל על הבעל ועל הילדים (לגברים יותר קשה עם התפילה), לברך, לעשות אווירה טובה...

אבל כל כך מסכימה איתך שנמאס לפעמים להיות בתפקיד של "מצפה" לבעל ממילואים/ לקידום של הבעל /לפרנסה של הבעל..

אבל בסוף ככה נבראנו. עזר כנגדו.

ובעזרת השם כשנראה פירטת לכל העמל הבלתי נראה שלו נשמח מאוד.

הבדלים בין עבודת ה' של הגבר והאשה.

כמו ביום כיפור שהבעל מתעלה בתפילות כל היום והאשה נשארת עם הילדים בבית לטיפול אינטנסיבי תוך כדי הצום. 

בעלי מתפלל נץ בכיפור

ועוזר לי אח''כ עם הילדים עש מנחה ונעיל

ואם אהיה מעולפת ממ ש הוא גם יאשאר בבית ויטפל בהם גם אז

זה נכון שזה מזכיר..אבל זה גם שונה לגמרי...

פה זה טוטאלי ומתמשך ובלי נקודת סיום וללא קשר לכמה כוח או מסוגלות יש לך .

בכללי יש שוני בין המינים ב מימד של פנים וחוץ

ותנועה יותר לוחמנית מול תנועה יותר רכה

וזה באמת מאוד מורגש עכשיו

אני חזקה יותר

אני עצמאית יותר בשטח (הביתי)

בניתי לי לו"ז בריא לבית

בלי מישהו שנכנס ומשנה את האנרגיות

פחות דואגת

לא נכנסת לחדשות

קונה לי אחת לשבוע משהו שישמח אותי

כשהוא מגיע- משתדלים לא להתעצבן על דברים, כמה שיותר אהבה כי עוד רגע הוא הולך..

כמה שיותר כירבולים כי הוא בא לזמן קצר (אני בהריון, לפני הלחימה העומס של החיים והפרנסה גבה מאיתנו בקושי זמן זוגי, עכשיו כשהוא באפטר- פוף. כרבולים! יחד!)

כשהוא רחוק הוא פי מאה מעריך את עבודתי בבית

כשהוא רחוק אני פי מאה מתגעגעת ומעריכה ומשתוקקת לדבר איתו בלילה,

ויש געגוע טוב כזה

ואפילו שגרה טובה כזו,

בלי מתחים זוגיים.. כאלה "קטנים" ויומיומיים שמעכירים את האווירה..

גיליתי את הטוב, (אחריי תקופה שהייתי בחושך)

אפילו בשבת בלעדיו אני מגלה איך ומה עושה לנו טוב,

חושבת לעצמי שיש מצב שזה בריא לחיות ככה לפעמים...

חזרה לעצמך..

בלי עבודת מידות זוגית כל הזמן..

🤷‍♀️

איזה כיף זאת מצליחה לרומם את עצמך ככה

לקרוא ולהשתאות

ממש לעשות מהלימון לימונדה. אלופה!

איזה זוגיות מאעפנה יש להם ברגיל אם במילואים היא שמחה🫠🤐😆 

זה מראה על כושר הישרדותי יוצא דופן

וגמישות מהממת

במעון?

"יכולת השרדותית וגמישות מהממת..?"

במקום הקול הזה המהדהד והמזלזל בתוכי-"את מטפלת במעון?!! את?? אחריי כל הלימודים תואר ו8 ילדים- מטפלת במעון! הא! אלה היכולות שלך??

הבת שלך עובדת במעון!! ..

מה שנקרא - ווייב

קלילות

יכולת התאמה למציאות משתנה

במקום שתסתכלי על זה כ- בושה! את עם התואר וכו.. להסתכל על זה כ- קודם כל זה מיטיב איתי. וזה מעל לכל תואר כזה או אחר

דבר שני, אם טוב לי - מה אכפת לי מה אומרים בעצם..?

דבר שלישי - זו שליחות. באמת אבל. וגודל השליחות לא נמדדת במחיאות כפיים, שהרי רובן שקופות

אני מאמינה שלפעוטות האלה מצויין עם מטפלת שהיא אמא ל8 ילדים, מנוסה, רגישה, חומלת ואוהבת. 

תודה.

את מיוחדת שאת ככה מצליחה להסתכל על המציאות בעין טובה!!!אשרייך❤️

בשביל לשמור על שפיות הייתי חייבת לנרמל את המציאות, להכנס לשגרה,

ולשמוח.

חייבת חייבת חייבת!!

להודות על הילדים שלי

על הבעל שלי

על הבית שלי,

כל דברים שגרתיים-

ניקיתי את החדר כביסה! בלונים!

שמתי 3 מכונות! כפיים!!

קפלתי 2!! מלכת העולם!

ולהרגיש טוב, עם סרט טוב בלילה,

ולילה טוב ...

ומוסיפה רק-

איך מתחשק לי עכשיו לעזוב את העבודות שלי ופשוט ללכת לטפל בקטנטנים המתוקים האלו... אולי לא משרה מלאה אבל כמוך, שלושה ימים בשבוע, נשמע לי מהמם❤️

(אני מגיעה למטפלת של הקטנה שלי להניק אותה מדי פעם, וכל פעם כל הפרצופים הקטנים האלו עושים לי חשק רק להישאר שם... אהבה)

לא מכירה אותך אישית אבל מהתיאורים שלך נשמע שהייתי שמחה שתטפלי בתינוקת שלי

רק שהאמת היא..

ולא שיתפתי בזה,

שזה לא פשוט לי, בלשון המעטה🙁

מתיש אותי ביותר😖

לחדש לקטן

אני נוטה להגיד ישר משחקים לגדולים, כי אני ממש אוהבת לחדש לילדים שלי משחקים🤭 וגם יש פה רווח כפול, גם מתנה וגם יחס לגדולים. כשבבגד יש לך "רק" מתנה.

(ואני גם מוצפת בגדים מהגדולים…)

אבל זה באמת ממש תלוי במשפחה🤷🏽‍♀️

אם זה משפחה קרובה, כן הייתי מנסה לגשש מה יותר יישמח.

בלידןת האחרונות (חמישי שישי) פעם דברים של איפור ועור

פעם פיגמה שווה

כי לתינוק יש הכל…

מדובר על גיסות

הקשר לא קרוב בכלל אז מתלבטת אם רלוונטי

והיה לי ממש כיף😂

לדעתי זה לא תלוי קירבה

פשוט כזה, בלידה כוחם חרגע שוכחים מהאמא ומקבלים הכל לתינוק, וזה יפה לשים את האמא במכז ולקנות לה🙃

וחלוק פרוותי והיא עפה על זה

אבל הקשר שלנו באמת זורם וקרוב

אם כי, גם בגד חדש לתינוק חדש, זה מחדש.

אבל זה תלוי אופי גם של היולדת.

ודוקא כי כאילו יש לי מהקודמים אז לא מפנקת את עצמי לקנות חדשים ויפים

אם מישהי היתה מביאה לי כמה בגדים מתוקיים משיין או בגד אחד חמוד במיוחד היתי מעדיפה

אבל אם זה סתם בגד גוף פשוט ומשעמם

אז עדיף משחק לגדולים כי זה שימושי יותר

אבל עם מצפון על הכאיתו בזבוז הזה

אבל ביאס אותי כי בחיים לא מקבלת מתנות ללידות

תכלס מאז ומתמיד

כמה ספורות ממש

אין לנו משפחות בסגנון

הגיוני כי גם אני לא נותנת כי לא יכולה

וזה הנורמה

אבל בכל זאת התחשק לי להלביש יפה ומתוק ונראה חדש

אז לא קניתי הכל כמובן

אבל כן כל כמה זמן קניתי משיין בזול בגדים מתוקים ומהממים שמשמחים אותי

בעיקר לשבת

אז אני היתי שמחה בבגדים

אבל זה עניין של אופי כל אחת משהו אחר

היתי שמחה גם במשהו לעצמי

פיג'מה כיפית ,ספר טוב, נעלי בית בחורף, משהו חמוד ומפנק

בברית של הילד השישי קיבלנו מתנה ספר צביעה יפה עם הקדשה חמודה: "בזמן שאמא מטפלת בתינוק החדש, אתם תוכלו להעסיק את עצמכם בספר הזה."

נהניתי מהמחשבה

והאמת שזו מתנה עדיפה בעיניי על פני משחק קופסה וכדומה, דווקא מכיוון שהיא מתכלה. בלידות הבאות הביאו לנו משחקי קופסה כמתנה, והאמת שהרגשתי שזה רק מוסיף לנו עוד בלגן בבית🤭 (כי במהלך השנים הספקנו לצבור הרבה משחקים...)

אבל כמובן אני מודה לאלה שהביאו וחשבו על זה! כי שוב, בעיניי תעסוקה לילדים עדיפה על פני עוד בגד לתינוק, כשיש כבר הרבה בגדים במצב מצוין (כי תינוקות לא מבלים בגדים) מהילדים הקודמים...

אבל מן הסתם זה אינדיבידואלי - יש אימהות שהיו שמחות בבגד חדש שמייחד את התינוק על פני אחיו... 

כן כיף להתחדש במשהו לבייבי

דווקא כי פחות יש את ההתלהבות והמתנות כמו בראשונים.

ארוחה אפשר להזמין בוולט.

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

זוכרת את כל הסיפור של תחילת ההריון

מרגש מאוד !

הרבה נחת להתאוששות קלה 

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

ארגון ותיק ופעיל בתחום שאת מחפשת - עם עשרות פודקאסטים ומאמרים מצויינים

לדעתי הרבה יותר יעיל, ואם גם בעלך בקטע לטפל בעצמו, אז בכלל.

בסוף המון הקונפליקטים הזוגיים סובבים סביב פצעי ילדות אחד של השני שנפגשים. לכן לנו טיפול אישי עזר הרבה יותר.

בקשר לפודקאסטים יש של אסתר פרל ( באנגלית)

יש את הפודקאסט של פאולה וליאון ( לא יוצאים פרקים חדשים אבל יש שם אוסף של הקלטות טובות)

וכל פודקאסט של התפתחות אישית יעזור.

יש פודקאסט שנקרא מטהרת לעצמי- פודקאסט בכל נושאי הבית היהודי, זוגיות, נשיות, טהרה ומה לא…

אולי תמצאי שם תכנים גם בשבילך.

ובהצלחה רבה! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...