קודם כל מזהה אם לפי הבכי יש פוטנציאל בכלל שמשהו ירגיע אותו.
אם כן, להציע. חיבוק, דובי, שמיכי, מוצץ, סרטון של אבא, חיזוק בצורת פרס או ממתק קטן.
אם אז מזהה שזה לא יעזור.
אז את אומרת לו באופן מפורש ונחוש:
אבל לא פה.
אני מבינה שקשה לך, אני יכולה לנסות לעבור לך,
אבל אבא לא פה. ואבא לא יחזור היום.
הוא ממשיך לצרוח ולצרוח.
את עוזבת אותו וממשיכה בעניינים שלך. נכנסת להתקלח וכל מה שאת עוד אמורה לעשות.
אחרי כמה זמן חוזרת שוב. אם החזרה שלך מגבירה את הבכי שלו את אומרת אני רואה שכשאני באה זה גורם לך יותר לבכות. אז אני אלך, ואם תרצה ממני משהו שיעזור לך להתגבר תבוא לבקש.
בהחלטיות אבל לא בכעס.
בגיל גדול יותר אני עושה רשימה של דברים להרגעה ונותנת להם לבחור מהרשימה.
גם אם הוא נרדם מתוך בכי זה לא נעים, אבל זה מה יש.
את תראי שכשאת תהיי חזקה, הבכי מעצמו כבר לא יארך שעות.
כל עוד הוא פורק דרך הבכי ומקבל התייחסות הוא מקבל את שלו, ולכן ממשיך לבכות.
את מכירה את גישת שפר? זה בדיוק זה. התגובה ההורית מביאה את ההתנהגות להימשך.
עכשיו כל זה ברגע שהוא מתחיל לבכות.
אבל העבודה העיקרית היא לא ברגע הזה, אלא ברגעים שהוא רגוע וניתן לדבר איתו.
לדבר איתו במשפטים קצרים וברורים.
אבא בצבא, אנחנו ישנים בלי אבא. אנחנו אוכלים בלי אבא, אנחנו מתקלחים בלי אבא.
יש אמא. אמא פה להאכיל, להלביש, להשכיב לישון.
ראיתי אתמול שהיה קשה לך לישון בלי אבא. בוא נחשוב מה יכול לעזור לנו להתגבר.
מוצץ? שמיכי? מזרון בחדר של אמא? סמי הכבאי?
כל הזמן לחזור אבא בצבא. אבא לא אוכל איתנו. אמא פה.
אבא בצבא, אבא לא אוסף אותך מהמעון, אמא פה.
וגם על דרך החיוב. איזה פרח יפה, רוצה לצלם אותו ונשלח לאבא? אבא בצבא.
איזה תרגיל מצחיק עשית, נצלם ונשלח לאבא. אבא בצבא.
איזה חיוך מקסים, נשלח לאבא שיראה.
להבהיר באופן חד משמעי אבא לא פה. (אם קשה לך עם האמירה הזאת תוסיפי "היום", אני מרגישה שזאת תוספת שמעצבנת פשוט אומרת אבא לא פה וזהו בלי תוספות והתפלפלויות)
ענק
