בטח לא לדבר על גירושין הרי אז יהיה יותר גרוע במקום שהוא יצא ככה וזה לא נעים לך את תהיה לגמרי לבד אני חושבת שכדאי לך להוציא את האופציה הזו מהראש

מה שכן אני חושבת שאת צודקת.. זה שהוא התחתן הוא בחר להקים משפחה הוא לא יכול להמשיך לחיות כמו רווק.

יש מישהו שהוא מקבל ממנו? אמא שלו/ אמא שלך/ רב.. אולי כדאי ללכת ליעוץ זוגי.

הוא צריך להבין שהוא לא ילד קטן ואת לא אמורה להגביל אותו הוא צריך לקחת אחריות על עצמו

אולי תנסו יום קבוע שהוא יוצא עם חברים ורק פעם ב נגיד פעם בחודש חודשיים הוא יכול להשאר עד שעה מאוחרת

ללכת בלי להודיע זה לא מקובל בשום מקום

פעם אחרונה שהתייעצנו איתן הוא פשוט היה 100 אחוז בצד של בעלי ובאמת כבר הביא אותנו לגירושים הביא לנו מספר של טוען הלכתי לגירושים ומאז החלטנו לא לשתף אותו יותר

יום קבוע שיצא זה בעייתי בעיני נשמע לך הגיוני שבעלך בנוסף לשיעורי תורה שהולך אליהם אימונים וחברותא יהיה לו עוד יום ליציאה?

איזה משפחה יכולה להתנהל ככה?

כדי להגיע לפיתרון תנסי לדייק מה בדיוק מפריע לך בזה שהוא אוהב לבלות עד מאוחר.

וגם הסיטואציה בשבת לא כ"כ ברורה, הוא לא חזר מהתפילה, כלומר חיכיתם לו לקידוש?

אם פעמיים כבר יצא לך לעשות צעדים משמעותיים לגירושים ופעמיים זה לא קרה, מצד שני עוד לא ניסיתם טיפול זוגי,

נשמע לי שכדאי לזנוח את רעיון הגירושין ולהתמקד בבניה.

אם הוא לא מסכים לטיפול ביחד, תלכי לבד. לדעתי אפשר ללמוד על איך לגרום לשינויים לקרות, מתי לשחרר אבל גם איך להגיד את זה כך שהדברים ישמעו.

ממליצה על לימוד תקשורת מקרבת. עוזר מאוד ללמוד לדייק ולשקף את הצרכים ובכך להניע לשיתוף פעולה.

בהצלחה!

הילגים ישנו וחיכיתי לו כדי שנשב ונדבר

מה שמריע לי זה שהוא יוצא על דעת עצמו לא משנה מה אגיד אין לי איך למנוע את זה

מה מפריע *לך* בזה שהוא יוצא על דעת עצמו?

כשהוא מתייעץ איך את מגיבה?

כשהוא לא שואל אבל כן מודיע, איך את מגיבה?

אני ממש ממליצה לעשות את התהליך הזה עם מטפלת.

נניח רבנו הוא כועס לוקח תתיק יוצא לא עונה לטלפון וחוזר ב2 בלילה מפריע לי מאוד ההתנהגוץ הזו!

אני מבקשת תשאר לעזור לי ..לא אני יוצא ופשוט יוצא

אין לי sayבעניין הוא רוצה לצאת ויוצא נקודה

הוא מוכן להכיל את כל ההשלכות שיבואו אחרי ריב שלא אדבר איתן שאבכה אני לא מעניינת הכי חשוב שהוא יצא ויעשה מה בא לו

ממש כמו נער מתבגר

אם זה בזמן ריב, יכול להיות שזו דרך התמודדות. ויכול להיות שהוא מנצל את זה כדי לצאת כי בזמן אחר הוא מרגיש שהוא מוגבל ו'יש לו פתאום הזדמנות'

אם זה בזמנים שאתם לא רבים זה צורך מובן בעיניי ואת צריכה לכבד אותו וכדאי לתחום את זה לזמנים שפחות יפריעו לך כמו השכבות/ זמן שאת טהורה וכו

אני יוצא נקודנ לא מעניין אותו שאני יהיה חולה שצריך לעזור בבית עוד אני יוצא ובי

גם שאנחנו רבים הוא יכול פשוט לקום וללכת ולא לענות לטלפון ולחזור ב3 לפנות בוקר פשוט

ואין עניין של טהורה כמו שרשמתי אני אמורה ללדת כל רגע

מה את צריכה לשמוע ממנו?

הוא בזמן שלו החופשי

משעמם לך בזמן הזה? יש דברים אקוטיים שאת צריכה ממנו? מה מפריע לך בזה שהוא לא זמין? 

לא חושבת שעל העיקרון אם הוא זמין או לא, היית מסוגלת לחשוב על פירוק משפחה.

יש פה משהו מעבר, וצריך להבין מה הוא.

מה את מרגישה כשהוא לא זמין?

את חוששת ממשהו?

למשל אחת יכולה לפתח חרדות אולי יקרה לו משהו רע,

אחרת יכולה לצלול למחשבות שהוא בזמן הזה עושה מעשים לא ראויים.

אחרת, תחשוש מהשלכות על הבוקר,

אחת תחשוש לחינוך הילדים בשל דוגמה אישית שלילית,

אחת תרגיש בדידות.

אחרת תרגיש שבעלה מעניש איתה בזה שהוא לא זמין.

יכולים להיות הרבה דברים מתחת לאמירה "הוא לא זמין"

שלכל אחד יהיה מענה אחר.

וגם בעלך צריך לדייק את הצורך שלו. להכיר במה שהוא יכול לוותר על מנת לקבל מענה לצורך הכי אמיתי שלו.

למשל יכול להיות שהוא זקוק להרבה חופש, אבל יכול לוותר על החד צדדיות.

יכול להיות שהוא יכול את רוב היציאות לתכנן מראש ורק במצבים חריגים לצאת מעכשיו לעכשיו.

יכול להיות שהוא יכול להתגבר על צלילה לשיחה עם החבר ולחזור לכמה שעות הביתה, ולקבוע עם החבר בשעה מאוחרת יותר.

יכול להיות שאם הוא רק מרגיש את הצורך לראות את החבר בעיניים הוא יכול להזמין אותו הביתה ולקבל בו פרטיות מסויימת.

קשה לדעת כמה מאמץ הוא עושה לבוא לקראתך וכמה הוא פשוט נותן דרור לעצמו כי אין לו כח להתמודד עם כיבוש הדחף לחופש אינסופי.

תוכלו לבחון את זה רק כשהוא ירגיש מרחב בטוח שהוא לא יהיה מותקף על האופי שלו ועל עצם הצרכים שלו.

אם הגעתם למצב שאתם מוכנים לדבר על משמורות, שיש לזה עלות כספית ונפשית וכרוך בבדידות ושאר דברים,

אתם גם מסוגלים לספק לעצמכם ייעוץ מקצועי עם כל המחירים שנלווים לכך על מנת להגיע להבנה והערכה עמוקה ולצמוח מתוך השוני והמשבר.

ייעוץ חייב להיות ניטרלי ומקצועי. תעזבו כל מיני אנשים שמביאים אתכם למקומות לא טובים.

והזדמנות נפלאה לכתוב לך את הערכתי הכנה אלייך על הכל

על האור שאת מפיצה בעיקר לנשות המגויסים אבל לא רק, ועוד ממקום שכותב מתוך ניסיון אישי ומתוך התמודדות אישית בכאן ועכשיו במצב של מלחמה,

והיכולת הנפלאה לקחת מכל מסע החיים בעבר ובהווה ולחלוק את המתנות יקרות הערך האלה עם כולן, תודה לך מכל הלב על זה!

ועל כל החוכמה והלב והעצות הנפלאות שלך פעם אחר פעם

תודה @אמאשוני אהובה ❤

זה שהוא יוצא מהבית לא עונה לטלפון אני לא יודעת איפה הוא ומתי יחזור אני תלויה בחסדיו מתי שיחליט להגיע🤷‍♀️

הרוב הוא מתכנן מראש אבל אם נריב והוא ירגיש שהוא רוצה שקט הוא פשוט יקום ויצא אני לא חושבת שקיים אצלי חשש שיקרה לו משהו או שיעשה משהו לא בסדר כי הוא מאוד נאמן וכמו שאמרתי הוא גם מתאמן כלומר לא מפחדת שפתאום מישהו יבוא ויתקוף אותו אבל לי זה נותן ביטחון שהוא עונה לי שאני יודעת איךה הוא

אולי באמת מה שאנחנו צריכים זה ייעוץ

הבעיה היא שכל פעם אחרי שאנחנו מדברים התחושה היא בשביל מה ללכת לייעוץ הנה דיברנו פתרנו סחכמנו ואז ברגעי משבר הוא חוזר שוב לדפוס של לצאת בלי הסכמה וכו

או שבעצם זה בא על זמנים פרטיים שלך ואז זה מגביל אותך?

נגיד אם את קובעת יציאה גם אז הוא ינחית עלייך שהוא יוצא והולך ונעלם?

כי זה באמת לא תקין

לא שעכשיו זה נשמע בסדר אבל אפשר לנסות להתקדם מפה

את אחת שלא אוהבת לצאת

עצם זה שהוא בבית בשבילך זה כמו לצאת עם חברה או לנצל ליציאה

כי אז זה מאוד מובן למה קשה לך שהוא פחות בבית ואת היית רוצה יותר מישהו להעביר איתו את הזמן בבית

את צריכה את הנוכחות שלו נפשית יותר בבית?

אני נותנת לזה שם של 'צורך נפשי שלי'

לבעלך יש צורך להעביר זמן עם חברים ולך יש צורך להעביר זמן איתו

והיית רוצה שהוא יהיה יותר איתך באופן כללי

ניסית לשקף את הצורך ככה?

ולהירגע בחוץ נשמע לי כמו פתרון טוב האמת.

להגיד שוב כמו נער מתבגר זאת האשמה.

הוא מוכן להכיל את כל ההשלכות שיבואו- זאת לא צורת תקשורת מצד שניכם. גם את מוכנה להכיל את כל ההשלכות שיבואו מזה שאת מונעת ממנו לצאת.

אם אתם רבים הרבה (בלי קשר לנקודה הזאת) ובגלל זה הוא יוצא הרבה ומנתק מגע, צריך ללמוד איך לדבר ולתקשר באופן שמפחית מריבות.

שימי לב שהתנאי הראשון להשיג שיתוף פעולה הוא להגדיר את הנקודה שמפריעה לך בלי האשמות ובלי תפיסות כובלות.

מהמעט שרשמת, נשמע שאת גם מצפה ממנו לדברים מתוך אמונה של איך בעל אמור להתנהג, גם מאשימה, וגם לא מדייקת את הצורך שלך.

לכן יש על מה לעבוד גם לבד- ללמוד איך לתקשר את הצרכים שלך באופן שיוביל לשיתוף פעולה.

ברגע שכל אחד ממשיך בדרך שלו ומנסה לכפות על השני זה מוביל רק למקומות לא טובים כמו שאת הגדרת בעצמך: "מוכן לשאת בכל ההשלכות"

אני לא אומרת את זה בשביל לייאש, להיפך, כדי שתדעי שיש מוצא מהדבר הזה, ושאת יכולה לקדם פתרון גם בלי שיתוף הפעולה שלו כרגע בנושא הזה.

תנסי לעשות שני דברים כרגע:

1. לא להגביל אותו בכלל, ממילא זה מה שקורה בכל מקרה, אז תשלימי עם זה כרגע ושזה לא יפעיל אותך. תתכנני את חייך ללא תלות בזמני היציאה והחזרה שלו.

2. לחפש מטפלת שתוכל לעבוד איתך על התקשורת הזוגית. אם תספיקי כמה מפגשים לפני הלידה זה גם יכול לעזור.

וגם על הקודמת קראתי ופירקתי מה הנקןדות שמפריעות לי..הוא הסכים שנם הגיוניות והסכים לשינוי 

עורכת ומעניין אותי מה הכוונה במשפט "תתכנני את חייך ללא תלות בזמני היציאה והחזרה שלו"

איך בדיוק?

יש לנו ילדים אוטומטית שהוא יוצא זה אומר שאני איתם וחייבת להיות בבית

שאם את צריכה לצאת תביאי בייביסיטר,

אם את צריכה קניות והוא לא יכול להתחייב על זה תמצאי פתרון של משלוח וכו'.

אם הוא שואל למה הזמנת בייביסיטר, אני בבית הערב תעני לו שלא ידעתי שהוא מתכוון להישאר, כי אתה לא מודיע על זה מספיק זמן מראש.

בפועל זה ממילא מה שקורה היום, אני לא אומרת להוסיף קושי טכני, אלא כל השינוי הוא בתגובה שלך.

ממילא מספיק שאחד מחליט לשנות את התגובה שלו כדי ליצור שינוי בתגובה של השני.

למשל נגיד שהוא מצדיק לעצמו שהוא לא יכול להיות זמין כי את תציקי לו על זה שהוא יצא, ולא יכול באמת להתנתק ולהשתחרר, אז אחרי כמה פעמים הוא יקלוט שהוא כבר לא יכול להסביר את זה לעצמו כי התגובה שלך היא כבר לא כמו שהייתה בעבר.

במקביל כשתרכשי כלים איך לתקשר מולו את הפער הזה, תוכלו לאט לאט להתקרב אחד לשני. לוותר על כל מיני דווקא ולהתמקד בצורך האמיתי הבסיסי של כל אחד, ולא בצרכים שנוספו כדי להגן על הצורך הבסיסי.

כרגע אף אחד לא מוכן להיות הראשון ששובר את הדינמיקה.

שכל מה שאמרת ממש לא יפריע לו

אני מבחינתו יכולה להביא בייביסיטר חופשי כמה שבא לי ומתי שבא לי

קניות אם אבקש הוא יעשה ואם לא יספיק אני מזמינה אונליין הוא אדם מאוד נוח ומאוד לארג' הוא נותן לי לעשות מה שאני רוצה בכל תחום כמו שהוא אוהב חופש הוא נותן חופש גם לצד ה2 הנקודה היא שכנראה בגלל שהאופי שלנו ככ שונה אז הפער ככ מורגש

זה אמור לעזור להפחית מהקושי.

יש פה נקודה אמיתית שמצריכה פתרון,

אני רק אומרת שאפשר לטפל בנפרד בהשלכות נוספות שעלולות להיווצר ממצב כזה כמו קושי טכני.

אם לא קיים קושי טכני, ואת לא מרגישה שאת צריכה להתאמץ יותר מבחינת מטלות הבית והטיפול בילדים אז נהדר.

ותראי נקודת אור שהוא מנסה להיות לארג' ושהיציאות שלו לא יבואו על חשבונך מהבחינה הטכנית לפחות, כל הכבוד על זה. לא ברור מאליו.

זוגיות זה לא מקום של אחד להתנהל באופן שרירותי

והשני צריך למזער נזקים ולהתחיל לחפש בייביסיטרים וכל זה.

ואם אין בייביסיטר? אז זהו?

ואם זה שבת?

איזו מן התנהלות זו שאחד לוחץ את השני לקיר והשני פשוט צריך לחפש אלטרנטיבות שלפעמים אין אותן.

זוגיות זה לחיות בשניים.

ואם צד אחד מצפצף וחי לעצמו- הוא זה שצריך לעשות את השינוי.

וכמובן, שעד שהוא יעשה את השינוי שתפצה את עצמה במה שהיא יכולה.

אבל לא לחשוב שזה פתרון קבוע, כי זה לא.

כשיש פער לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו וצריך למצוא את הדרך ביניהם. לא לחשוב שבן הזוג צריך להמתין להסכמה על כל צורך.

שימי לב שהוא לא מתווך את הצורך שלו,

לא מביא אותו לכלל דיון,

אלא קובע עובדה בשטח.

יצאתי. ביי.

זה לצפצף אבל ממש.

שהוא לא מתווך, לא היית בשיחה איתם.

היא הביאה את הצד שלה שאומר שיציאה פעם בשבוע אחרי שיצא לאימונים וללמוד תורה, זה יותר מדי. גם אם דנים על זה שוב ושוב, הוא צריך יציאה בתדירות כזו והיא לא מוכנה, אז יש פה חוסר הסכמה. לצאת ללא הסכמה זה ׳צפצוף׳ כמו לאסור על היציאה הזו.

לגבי "איזו התנהלות זו"

אז התשובה היא, התנהלות חכמה.

אולי לא צודקת אבל חכמה.

1. כי אין מצווה להעמיק את הסבל מעבר לקיים אז מה שאפשר להוריד עדיף.

2. כשאחד לוחץ, והשני מוצא דרך לא להילחץ בלי עימות חזיתי, לראשון לא יצא כלום מהלחיצה שלו וממילא ההתנהגות שלו תשתנה.

זו כוחה של הדינמיקה.

עימות חזיתי זה מה שקורה היום ו.. הפתעה, כל אחד מתבצר בעמדתו.

אבל שימי לב שלקחת חלק אחד מהדיון בלי לשים אותו בהקשר הכולל ולכן יצא עיוות בשיקוף שעשית לדברים שאמרתי.

מה שרשמת שאמרתי, זה לא מה שאמרתי.

רשמתי שני דברים שאפשר להתחיל איתם כרגע בהתחשב בנסיבות כדי למזער נזקים לפני הלידה, את יכולה לראות בענף אחר בשרשור, התייחסות לנקודות אחרות.

לא מסכימה שזהו פתרון לאורך טווח.

זה פתרון נקודתי. השורש צריך להיות בהבנה מהי התנהלות זוגית. ונשמע שלה יש הבנה ולו לא.

ולגבי 2- זה לא שהוא לוחץ עליה כדי לצאת. זה היה עוד מצב טוב.

הוא עוד בשלב שלפני-

בשלב שבו הוא בכלל לא צריך ללחוץ, כי הוא פשוט יוצא מהדלת ושלום על ישראל.

והיא בעצמה אומרת שזה לא ישנה אותו אם היא תשיג בייביסיטר או וואטאבר.

כלומר, בגלי לשים את הדברים על השולחן בצורה שתחייב אותו להשתנות-

הוא ימשיך

והיא תצטרך לרדוף אחרי בייביסיטר.

נשמע לי לא הוגן, לא הגון, ולא קביל.

אני דוקא מבינה את ההגיון בהצעה.

המטרה היא לא שזה ישנה אותו, אלא שהיא תוכל קצת להרפות

עכשיו היא במלחמה.

אין לה אויר. היא כל הזמן צריכה להאבק.

ואז אומרים לה אוקי, מן הסתם גם לו יש בעיה, אבל זו דינמיקה זוגית.

וכדי שמשהו במערכת ישתנה- אחד הצדדים חייב להשתנות.

והיות ואת-הפותחת- כתבת כאן, כנראה שלך מציק ולכן יש לך מוטיבציה לשינוי.

אין כוונה לדחוף אותו לקיר,

אלא לתת לה קצת מרחב פעולה.

שהצורך בחופש הוא מובן, אם הוא לא בא על חשבון הזוגיות או עזרה עם הילדים

השאלה היא - מה באמת מפריע לך ביציאה מהבית - עצם היציאה,זה שהוא לא משתף, זה שהוא לא עוזר עם הילדים..?

חשוב בעיניי לדייק את ה- למה

ולראות אם יש דרך להגיע לעמק השווה, כשברור ששניכם לא תהיו מרוצים מאה אחוז מהתוצאה

אבל מהסתכלות מבחוץ - בעלך לא מקבל את עניין ה'שליטה' עליו וההגבלה שמגיעה עם הזוגיות

אז מאיפה באה ההתנגדות שלך בעצם?

מאיזה מקום?

סתם, הגזמתי כבר אבל גם אני קצת ככה, מרגישה שצריכה את זה! חוץ מהיציאות הרגילות והקבועות צריכה מידי פעם יציאה עם חברות/ אחיות ולחזור לפעמים מאוחר בלילה- זה מה שמשחרר אותי..

כמובן רק בהסכמה, אבל ב"ה בעלי מאד מבין אותי למרות שהוא לא יוצא בכלל ומאפשר לי.

חושבת שרק בגלל ההסכמה שלו, לאט לאט הבנתי מה המינון הנכון וההמדויק לנו וכבר לא מרגישה שחונק אותי בלי..

חושבת שכדאי לנסות לחשוב למה מפריע ולהבין שזה לא בגלל שלא טוב איתך- פשוט צריך את זה לנפש כמו שאחר צריך שינה/ סדר בבית..

אולי דווקא יום קבוע בשבוע לשחרר ולארגן לך באותו זמן משהוא שיהיה טוב לך...

דבר נוסף, כתבת למעלה שהתייעצתם עם מישהו. הוא נראה לך אדם סביר? אדם הגיוני בסך הכל? 

מה ההבדל בין יציאה עם חברים עד שעה שנראית לך כן הגיונית ( נניח, 12?) ובין שעה 2-3?

את צריכה שיעזור עם הילדים בלילה?

הוא מתעורר מאוחר אחר כך וזה מפריע לך?

את רוצה שהוא ישן לידך?

את היית רוצה ערב זוגי?

זה פשוט נראה לך משהו שלא הגיוני לעשות?

מה בדיוק הבעיה? מה מפריע *לך*?

מהתאור שלך עולה, שיש לכם בעיה *זוגית* ( = חוסר הסכמה על תדירות היציאות והצורך בתיאום), אבי את מתעקשת לנהל את המצב כאילו הבעיה היא *אצל בעלך* ( = ברור שהוא טועה כי הוא יוצא עד שעות לא סבירות. ברור שהוא טועה כי הוא לא מתאם).

עכשיו, בעיקרון אני מסכימה איתך שבני זוג אמורים לתאם ביניהם את היציאות. *אבל*, כשאת ניגשת לבעיה שהיא בעצם זוגית, כאילו הבעיה נמצאת רק אצל בעלך, את מקשה על מציאת פיתרון שיתאים לשניכם. 

אישה שנשואה גם לבעל שצריך הרבה זמן פנוי יחסית לעצמו עם חברים וכו..

בתחילת הנישואים הייתי נורא נפגעת במיוחד שהוא נשאר בסביבה הטבעית שלו ואני התרחקתי כשהתחתנו..

אחרי כמה זמן זמן דיברתי איתו על זה שקשה לי ואני זקוקה לו בבית לא מהבחינה הטכנית רק אלא גם הנפשית..ואין לי בעיה שיצא וילך עם חברים אבל כן שיבלה איתנו גם כן יותר זמנים יחד. ואם נניח לוקח חופש בשביל דברים שלו אני מבקשת שימצא באותו יום גם זמן משפחתי.

לא אשקר לך שזה נפתר לגמרי אבל הקל משמעותית ומדי פעם אני מזכירה לו שגם אנחנו פה והוא זקוק למרחב זה בסדר אבל שיראה גם אותי ואת הילדים..

תנסי לדייק לעצמך מה מפריע לך שיוצא וחוזר מאוחר אולי ככה תוכלי להגיע למשהו שיעזור לך להתמודד עם זה.

אנשים שצריכים הרבה זמן לעצמם/ בילויים/ חברים, הצורך הזה יכול להיות חשוב יותר מהנישואים.

אני כזו שצריכה הרבה זמן לעצמי, לפעמים בבית לפעמים בחוץ. לא הייתי מוכנה שבעלי יגביל את הזמן הזה שוב ושוב.

אולי הבנה של הצורך הזה תפחית את הפגיעה.

והעניין כאן הוא לא חברים או לא חברים

העניין שהבנאדם יוצא באופן סידרתי כל פעם שבא לו עד מתי שבא לו ושם פס על כולם

כמו אימונים (2 פעמים בשהוע) שיעורי תורה וחברותא שזה לא נספר כלצאת מבחינתו

ויש תיציאה שהוא מארגן לעצמו לצאת לפחות פעם בשבוע בלי לשים עלי

אם שיעור לא נחשב והוא חייב לצאת תגידי לו שיוותר על שיעורי תורה וחברותות בערבים

מבחינת ההלכה שלום בית חשוב יותר אז אין ככ גדולה ללימוד תורה שלו אם זה בא על חשבונך.

אני לגמרי מבינה שאת רוצה לעודד אותו ללמוד תורה אבל כמו שרשמתי הלימוד תורה שלו לא שווה כלום ושום דבר אם את רוצה להתגרש ממנו בגלל שיוצא הרבה וזה הוא צריך להחליט מה יותר חשוב לו     ועל מה הוא צריך לוותר.

יכול להיות דהוא גם רואה שזה חשוב לך ולכן מרשה לעצמו  להגיד לך שזה לא נחשב יציאה מבחינתו

הגיוני, יש הרבה אנשים נשואים שיוצאים בתדירות כזו.

את לא יוצאת? ספורט/ בילוי/ קניות?

זה דיי הרבה יציאות..

ואם אני מבינה נכון לפי מה שתארת אין יום בשבוע שהוא נמצא בבית

כל יום יש לו משהו אז ממש מובן שזה לא תקין

הוא צריך לוותר על 2 יציאות לפחות..

3 יציאות קבועות בשבוע נשמע יותר מעודן ועדיף.

אם החברותא והשיעורי תורה/אימונים מעמיסים עליו שיוותר על חלק מהדברים

תנסי לשקף לו את זה לא רק בדיבורים אפילו תכתבי לו בדף את הלוז שלו ותראי לו ככה יותר מובן

ותנסו יחד להגיע להסכמות למינונים שמקובלים על שניכם

וזה מה שלא סביר אבל מבחינתו שיעור תורה וחברוץא זה לא יציאה עם זה אני יכולה להסכים

אבל אימונים מבחינתי זה כן והוא לא חושב ככה

יציאה מבחינתו זה חברים

אבל מנסה להבין אותך יותר

כשאת כן רוצה לצאת לסידורים/חברות על זמן שהוא יוצא לחברותא/שיעור תורה/אימון

את צריכה להודיע לו מראש ממש? או שאין לו בעיה לבטל את הדברים האלו בקלות בלי שהוא יגיד לך אבל יש לי כך וכך..

ויש לו שיעור זה בעיה

חברותא הוא פשוט יקבע בבית כדי שאוכל לצאת

אימון הוא ינסה לסנכרן איתי זה די חשוב לו אימונים אבל הוא לא בנאדם שיגיד לי לא רשמתי כם לאמא שוני למעלה כמו שבאופי הוא אדם של חופש הוא נותן חופש לצד ה2

צריך לבין מה שאת צריכה

הנישואים האלו יקרים לשניכם שניכם צריכים למצוא פשרה.

אני חא חושבת שיש כאן מקום להגיד מה נחשב הרבה או פחות.

אני חושבת שמה שחשוב שזה יהיה בהסכמה ומתאים לצרכים של המשפחה שלכם ושלך

כלומר, הייתה תקופה שהוא יצא וחזר מתי שבא לו???

אולי השחרור הה יגרום לו להתאזן? כי אם הוא יודע שאת כל הזמן לא מרוצה מזה אז אין לו רצון להשתנות בעניין

סתם הצעה שעלתה לי

וחיבוק על הקושי, זה לא פשוט בכלל להרגיש שאין לך מילה בעניין זהמחרפן

תזכרי למה התאהבת דווקא בו? אולי דווקא בגלל שהוא כזה.

ספונטני, אוהב את החיים, קליל, ועוד.

מניסיון הקטע של הגברים עם חופש: כמה שתחנקי אותו ותדרשי ממנו , ככה יקרה אחד משניים: או הוא יותר ירצה את החופש עוד יותר ויברח בכל הזדמנות בגלל התלות שלך בו.

או יעשה פשוט מה שתגידי לו, אבל בפנים משהו ישבר ו"יסורס" אצלו.

תתחילי מלהשתחרר מהתלות הזאת, בעיקר התלות להשתמש ממנו. תמצאי את מקורות לשמחה שבעלך יהיה הדובדבן בקצפת ולא כל העוגה, מבינה? כשחיים שלך יהיו תחביבים, קשרים עם חברות, הליכה או כל דבר שאת אוהבת וכשהוא לא נמצא תמיד תהיה לך תעסוקה שתמלא אותך. זה יפסיק להזיז לך! וכן גם את יכולה לקבוע עובדה שאת יוצאת והוא נשאר עם הילדים.

ולאט לאט כשהלחץ שלך ישתחרר, את תראי שגם הוא יפחית ביציאות האלה.

זוכרת את עצמי בתחילת נישואים מרגישה כמוך והיום אני כל כך אוהבת את הזמנים האלה עם עצמי שאפילו חסר לי אותם ובאמת שמחה בשביל בעלי ומפרגנת לו על כל יציאה.

אנחנו אנשים שונים

אני לא אוהבת לצאת בערב אני אוהבת את הבית את השקט שלי לפעמים מזמינה חברה לתה.. ממש לא יהיה אכפת לו שאני אצא הוא מאוד יפרגן אבל אין לי עניין בזה

ולמה התאהבתי בו..כמו שרשמתי אני מאוד אוהבת אותו עד היום כי הוא פשוט אדם טוב פשוט ממש אוהב חופש

הוא חוזר בתשובה והוא אמר לי בפה מלא שאם לא היה חוזר בתשובה הוא לא היה נכנס לזוגיות לעולם הוא אוהב את החופש שלו

הוא כן יגיע לאיזון. (אומרת לך את זה כבעלת תשובה).

ואיזה כיף שעד היום את מרגישה את האהבה אליו ומעריכה אותו. בכל הודעה שלך אני רואה איך את רואה גם את הצדדים את הטובים שבו.

זו רק תקופה, גם את תשתני וגם הוא ישתנה בצעדים קטנים (הכי טוב, לא בקיצוניות). את תראי.

בינתיים תקלי עלייך את התקופה הזאת כמו שאמא שוני לדעתי אמרה. כמה שתרגישי פחות תלות יקל עלייך בהרבה.

נשמע לא פשוט כלל להרגיש בתוך סערת הרגשות הזו,

לחוש ממש כפי שכתבת שהזוגיות בקריסה

שמגיעות רגשות ומחשבות מאוד קשות ומפחידות, כולל גירושין, כולל דיבור על משמורות

שהנפש עוברת טלטלות

שהכעס, התסכול, חוסר האונים משתלטים

ומעל כל זה שומעים כל כך כל כך חזק יקרה את האהבה שלך לבעלך ואת האהבה שלו אלייך. את מה שכן יש ביניכם. את הביחד שלכם.

את האהבה שלכם.

וזה יקר מפז.

אני בטוחה שמפחיד ומבלבל וחונק ומתסכל וחשוך מאוד עכשיו

אבל רוצה לומר לך יקרה שלפי מה שכתבת יש בהחלט דרכים לצאת מכך לאור גדול!

יש בהחלט תקווה, וגדולה מאוד

יש בהחלט עם מה לעבוד

יש בהחלט עוד אלפי ומיליוני רגעים נפלאים של יחד ואהבה שתזכו לחוות גם אחרי שתעברו ותמצחו מהמשבר הזה

מציעה כצעד ראשון לנסות להתחזק בכך.

בכך שנכון, יש עכשיו אתגר, אפילו גדול, אפילו שובר,

אבל הוא אתגר

ואנחנו נצלח אותו!

כי אנחנו יכולים

כי אנחנו אוהבים

כי זה מה שטוב ונכון

ואפשר לצמוח

ואפשר לגדול

ואפשר לעלות

גם ממקומות מאוד חשוכים

וכך יקרה ב"ה!

כלומר להניח את כל האנרגיות השליליות שזוללות משאבים חשובים למיקוד באיך צומחים מכאן - ולקחת את הקולות של הגירושין וכו' כרגע הצידה.

הרי הרצון הוא שיהיה לנו טוב. שיהיה לך טוב.

כבר יותר מפעם אחת הבנת שבעלך הוא בעל טוב! שהוא אבא טוב! שהוא טוב לך! שאת לא רוצה לןוותר עליו!

שאם את מדמיינת אותו עכשיו חי עם אישה אחרת כולל הכל זה מצער אותך מאוד מאוד

שאם את מדמיינת אתכם נפרדים לחלוטין וכל מה שכתבת עם המשמורות, הסדרי הראייה, הריבים, בתי המשפט, הכספים שנשפכים על עורכי דין וכל מה שכרוך בכך ובעיקר - שיאן לך אותו בכלל - את לא רוצה את זה!

את רוצה אותו!

את רוצה איתו!

רק שאת רוצה איתו את הטוב. את העוד יותר טוב.

וזה חשוב!

זו תנועה חשובה בנפש שחשוב לשים לב אליה

ולקחת את כל האנרגיות בכדי להגיע לאותו הטוב הזה!

ויקרה,

זה כל כך אפשרי! בטח עם כל האהבה הזו שאת מתארת וכל מה שכן יש ביניכם

שעוד כתבת אותה בעת תסכול עמוק ועם הכותרת שהזוגיות בקריסה,

ועדיין בתוך התהום הזו,

לשמוע כ"כ הרבה אהבה -

זה מדהים!

ו*זה* מה שאמיתי

ו*זה* מה שיתן גם עוד ועוד כוחות לצמיחה מתוך המשבר

אחרי ההבנה והמיקוד החשוב הזה

אפשר להתחיל ב"ה לעבוד

בעיקר על הקשבה פנימה - לעצמי, ואז הקשבה גם לבעלי

(וגם בעלך כנ"ל - הקשבה פנימה לעצמו - והקשבה אלייך אשתו היקרה)

ובאותו הקשבה כנה ועמוקה

לגלות עוד ועוד עומקים ורבדים של הצרכים של כל אחד מאיתנו,

של הרגשות שלנו,

של מה חשוב לנו,

של התפיסות והמאונות שלנו לחיים בכלל ולחיי זוגיות ונישואין בפרט,

ומתוך תקשורת מקדמת ויעילה להגיע להבנה עמוקה של הצרכים הללו

ועל גבי ההבנה והניראות גם לי וגם לבעלי, גם לי וגם לאשתי, להגיע לשלב הפתרונות.

אם לא מצליחים לבד אז להיעזר באיש מקצוע.

יש כ"כ כ"כ הרבה אור שיכול להתגלות דווקא מכאן

ופונציאל גדילה אישית וזוגית עצום ב"ה.

נסו להקשיב פנימה

מה אני צריכה?

איך אני תופסת חיי נישואין? ולמה?

ומה זה אומר אם קורה כך וכך?

ומה זה אומר אם בעלי יוצא ליציאה?

ומה עוד חשוב לי ואני צריכה לקבל ממנו?

ובעלך -

מה אני צריך?

מה חשוב לי?

מה אני מרגיש כשאתי אומרת לי כך וכך?

איך אני תופס זוגיות?

מה עוד אני צריך?

ואיך אנחנו מאפשרים אחד לשנייה את מילוי הצרכים?

ואיך אנחנו מאפשרים לעצמינו את מילוי הצרכים בלי שזה יבוא על חשבון השני?

ואיך אנחנו עוברים משיח של "או או" - או שאני מבסוט ואת במועקה גדולה או שאני במועקה גדולה ואת מבסוטית -

ועוברים לשיח של "גם וגם" - איך גם אני וגם את נהיה מבסוטים?

וחוזרת שוב כדי לחזק, זה לגמרי לגמרי אפשרי ובידיים שלכם ב"ה ❤

שולחת ולאחר מכן אצרף ב"ה עוד כמה מילים שכתבתי בכללי על צמיחה מתוך משבר בזוגיות

המון המון הצלחה וברכה יקרה, שתראו הרבה אור ותהנו מהפירות המתוקים-מתוקים של עמלכם 💪🙏❤

עוד כמה מילים שכתבתי על גדילה וצמיחה מתוך משבר בזוגיות:

זוג חזק הוא לא זוג שהכל הולך לו מושלם תמיד.

זוג חזק הוא לא זוג שאין ביניהם ריבים / חילוקי דעות / קונפליקטים.

זוג חזק הוא לא זוג שתמיד הכל ורוד אצלם והם עם לבבות תמידיים בעיניים.

זוג חזק הוא זוג שעובר אתגרים בדרך - ומצליח לקום מהם.

זוג חזק הוא זוג שנופל - וקם.

זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* אחד בשני/ה כל יום מחדש.

זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* לעבוד להשקיע, בוחר בביחד שלהם.

זוג חזק הוא זוג שכבר עבר משברים, ואולי נמצא אפילו עכשיו בעיצומו של אחד כזה - וממשיך לעבוד, להשקיע, לרצות, לבחור, לאהוב.

דווקא עכשיו, אחרי החגים שמציפים אצל המון משפחות הרבה מאוד "אין" - חשוב להתחזק בכך.

- להתחזק בכך קודם כל בפני הדבר הזה עצמו - שאנחנו אוהבים אחד את השנייה.

שאנחנו בוחרים אחד בשנייה.

שיש לנו רצון להיות יחד.

שהבסיס שלנו חזק ואוהב וזה משמעותי מאוד גם לצליחת כל האתגרים בחיים, שהגיעו או שיגיעו בעתיד.

- ולהתחזק בכך גם במימד של ההשוואות.
כולנו יודעים כבר שלכל אדם באשר הוא יש את "החבילה" שלו - שק הצרות והקשיים איתו הוא מתמודד בעולם הזה.

אבל לפעמים, רק לפעמים, אנשים נוטים לשכוח את זה,
ואט אט האדם מוצא את עצמו בתוך מציאות של השוואות בלתי פוסקות:
"למה היא ככה וככה ואני לא?
למה הוא מוצלח יותר ממני?
למה לה יש כבר ילדים?
למה לו יש כבר זוגיות?
למה להם יש שלום בית מדהים?
למה לה יש פרנסה ועבודה מספקת ומכניסה בקלות?
למה הוא יותר יפה ממני?
למה לה יש גנים טובים יותר משלי?
במה הוא יותר טוב ממני שהוא כן זכה לכלה? להצלחה? לאושר?"
ועוד אלפי דוגמאות ברוח הזו.

כאשר אנו חיים במציאות של השוואות, מתגנב לליבנו, בין אם נרצה או לא, רגש הקנאה.

ההשוואות והקנאה הינם הרסניים.
שום דבר טוב לא יכול לעלות כאשר אנו עושים השוואות.
גם החיים הכי מושלמים, מספקים וטובים יראו לנו כפחות ונתחיל להיות מבואסים אם נשים את עצמנו למבחן ההשוואות עם כל אחד אחר.

דווקא בתקופת החגים,
שבה הכל מתעצם,
כל מה שיש לנו
ובעיקר מה שעדיין אין
דווקא אז חשוב לזכור ולהזכיר
אנחנו מי שאנחנו.
החיים שקיבלנו תפורים בדיוקי דיוק בדיוק לנו.
כל מי שאנו מקנאים בו גם הוא עובר קשיים.
גם לו יש חבילה משלו.
לעולם לא נוכל לדעת ולנחש עם מה מושא קנאתנו/השוואותנו מתמודד 
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא התמודד בעבר, גם אם עכשיו לכאורה הכל נראה מושלם בחייו.
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא עוד עתיד להתמודד בעתיד.
מי יודע כמה שנים קצובות לו?
מה יקרה מחר?
מה יקרה ליקרים לו מחר?
מה עוד העולם מזמן לו?
איך יתמודד עם הקשיים שיבואו לו בעתיד?

האם קיים אדם עלי אדמות שבכל תחומי החיים מושלם ולא חווה אף קושי בהתמודדות בעבר בהווה ובעתיד?
סביר להניח שלא.
ואם הוא קיים - מה לנו לקנא בו 
הוא לא אנחנו. לו אין את האישיות שלנו. את דרך ההתמודדות שלנו. את כל הטוב שלנו יש.
הוא זה הוא
אני הוא אני.

והחיים יצבעו מחדש באור הרבה יותר בהיר אם יפסקו ההשוואות. אם תיפסק הקנאה.

אם הכוחות יופנו לאיך מתמודדים עם החבילה שלנו בצורה הטובה ביותר, ואיך זוכרים כל הזמן לראות גם את הטוב הרב שכן יש לנו, לשמוח בו, להדות עליו ולהעצים אותו.

- ולהתחזק בכך  עם אמונה בקב"ה, אמונה בעצמינו, אמונה בזוג שאנחנו

אמונה באשתי

אמונה בבעלי

אמונה ותקווה גם לעתיד

ומצרפת משהו שכתבתי בעבר על הנקודה הזו:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

ממה שנשמע לך אנחנו זקוקים לייעוץ זוגי?

ובמידה וכן את חושבת שזקוקים לייעוץ נקודתי או שזה דורש טיפול זוגי

ולגבי שאלתך - אני מאמינה שבאמת כל זוג יכול להיתרם מייעוץ זוגי וקבלת מרחב, זמן, כלים, ידע, תובנות והעמקה בזוגיות שלהם.

(כולם כולל המטפלים הזוגיים עצמם, הפסיכולוגים וכולם כולל כולם. זוגיות היא לימוד ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות אלא זה משהו שלומדים ומתמקצעים בו עוד ועוד ב"ה )

ולגבי השאלה השניה - קשה לכתוב ללא היכרות מעמיקה מה בדיוק נכון ומותאם אליכם ספציפית, אבל בהחלט יכול להיות נכון ששילוב של ייעוץ זוגי תהליכי מחד שכן יתן מענה עמוק ומקיף גם לכל הדברים שכתבת וגם לכל הדברים והדקויות והעומקים שקיימים הן מתוך הדברים בהודעתך והן שיכולים לצוץ בהמשך,

ומאידך שיהיה ממוקד ולא מתפרס על פני זמן רב.

ולא הכי קצרות

אבל בכל זאת רוצה לצרף לך גם עוד מאמר שכתבתי על הנושא הזה של צמיחה מתוך המשברים, בתקווה שב"ה יהיה לעזר אפילו קצת 🙏

כיצד נוכל לצמוח ממשברים? - יעל זק"ש

כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר בחיים  – 

בו בזמן אנחנו נמצאים בתוך שבר בחיים.

וכשמשהו שבור – חייבים לתקן.

אז כשאנחנו במשבר  – 

זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.

לתקן את עצמנו.

לתקן את החיים שלנו.

לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.

כשאנחנו נמצאים במשבר – 

יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"

כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,

בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל 7 שנים שלמות.

גם אנחנו – 

אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?

מה הוא אומר עלינו?

מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?

מה בו כואב לנו הכי הרבה?

מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?

אם נענה לעצמנו על כל אלה – 

נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.

לגרום לנו להיות ניזונים יותר,

להיות חיים יותר,

להיות שלמים יותר

להיות מרוצים יותר.

כשאנחנו נמצאים במשבר – 

ניתן לנו "שובר" במתנה.

כן,

לפעמים

המשבר הוא מתנה.

כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.

לראות איפה כואב, איפה קשה,

איפה רע,

מה צריך לתקן,

מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,

מה דרוש תיקון לשבר הזה.

קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.

כשיש משבר,

אפשר לקחת את המשבר הזה,

להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר גם לתקן את השבור.

אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.

אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.

"המשביר לצרכן"

וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.

אם ניקח דוגמא לכך בתחום הזוגיות  – 

מי מאיתנו לא הרגיש וחווה אי פעם משבר זוגי? כנראה אף אחד לא הרים את היד…

כאשר איש או אישה חווים משבר בזוגיות שלהם, הם מרגישים באותו הרגע שהגיע סוף העולם ממש!

הרגשה כזו של ריחוק פתאום,

והפחד הזה מהריחוק פתאום

ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!

ומה, אני כבר לא חשובה לו?!

למה??

למה הוא פוגע ככה?

למה להעליב?

למה להקניט?

למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!

ואז, 

אחרי המילה המעליבה

או המשפט

או הבעת הפנים

או המקרה

או הסאבטקסט - 

משתבללים.

ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,

היא גם מביאה איתה עוד יוצר מחשבות רעות,

עוד יותר דמיונות מפחידים

עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,

תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,

בדידות,

הגולה הנוראית הזו בגרון,

בכי לכרית

הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה כשהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,

ישתפך עד כמה הוא מצטער

עד כמה הוא טעה

ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?

ובגלל שזה לא קורה,

לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,

אז מרגישים עוד יותר מבואסים

עוד יותר קטנים

עוד יותר כועסים 

עוד יותר פגועים

"איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!"

ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן…

אז מה עושים?

קודם כל נושמים.

נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים

ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.

אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו, עדיין לחזור ולומר):

הכל יהיה בסדר!

זה משברון וממנו נצמח!

בסוף הזוגיות תתחזק מזה!

להחזיק מעמד, זה יפתר מאה אחוז!

זה יעבור והכל יהיה בסדר!

אין שום אפשרות אחרת!

)כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין, חלוקת רכוש הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו׳(

להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה!

אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,

ואחרי שנרגענו

קובעים לדבר על זה!!!

לדבר לדבר ושוב לדבר 

זה הדבר אולי הכי חשוב בזוגיות!

אז עם כל האגו הגדול

ועם כל הפגיעות

נותנים לעצמנו איזה כמה שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס.

ואז לבוא,

כמה שזה מרגיש מאולץ וקשה לאגו וכו- לבוא ולדבר!

לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר 

שזה חשוב מאוד

לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,

בלי ילדים צועקים ברקע

בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,

בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,

פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.

אם כן – מה טוב.

פותחים הכל.

את אומרת מה שעל ליבך, הכל, והוא שומע.

אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל ועד הסוף, ואת שומעת.

לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!

בלי פירור שנשאר לא פתור!

ולא רק זה,

אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף!

אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.

כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו" 

לדוגמא:

1. כשאני נפגעת אני צריכה שקט
2. כשבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי
3. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף
4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה
5. בפעם הבאה שזה קורה – יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ…

אחרי הרשימה הזו

לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך

ובעלך אוהב אותך

ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.

אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.

אז הוא כעס כי הוא הרגיש ממש לא טוב עם עצמו.

אז הוא כעס כי הוא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!

הוא כעס כי אולי הוא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס אן צעקה

הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה וכו׳

ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית

אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו

שאני לא מקום ראשו אצלו

שאני לא מושלמת בעיניו

שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה 

וכן הלאה.

אחרי ההבנה הזו

אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,

ברגשות של השני,

בדפוסי החשיבה והמוח של השני,

שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,

ואחרי ההבנה השלמה הזו את תביני בדיוק מה גרם לו ולמה

והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה

ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.

(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.

עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״

ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,

לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות

אבל לא לוותר!

לקבוע!

לדבר!

עד הסוף!

זה חובה!

אפשר גם לעשות ״אימאגו״ 

שבעצם אומרים את כל הנ״ל בקירבה, מבט בעיניים, שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,

משקפים מה ששמענו ושואלים האם הבנו נכון? (רק חוזרים על הנאמר מבן הזוג בלי לתת פרשנות והערות משלנו),

אחר כך מביעים הבנה והזדהות , ״אני מבין שכאב לך שאמרתי לך ככה וככה,

זה באמת יכול לפגוע״ וכדומה.

ולזכור – ממשברים צומחים.

ולזכור גם –

שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,

והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,

כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.

אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,

כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש – כי את זו את 

ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין…

ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו שהמוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*

המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ – אז זה אומר כנראה שאשתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו

וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים – ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו – המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם

אז זה מתבטא בצורת כעס.

אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אותו לכף זכות 

זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,

בין אם במודע ובין אם בתת מודע.

לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.

וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים 

עם מוח אחר 

עם דפוסי ילדות שונים

עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים

עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם

ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.

אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד 

אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ןלהזדהות.

ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך שמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.

אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם

בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.

שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.

שהרגשות לגיטימיים.

שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי שקראת לי חפיפניקית״

הוא מקשיב ולא כועס

הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב

(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)

אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.

ופעם הבאה שזה יקרה,

את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.

אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב 

אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יותר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.

ההסכם הזה ביניכם,

שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,

דרך הבנה עמוקה אחד של השני

וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,

צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,

שאתם בקירבה ולא בריחוק,

בלי הסחות דעת אפשריות,

עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.

בנוסף לאמור,

אפשר לעשות יחד ולחוד תרגיל ולהיזכר רגע בילדות שלכם.

האם נאמרו כלפייך מילים דומות שהיית ילדה?

ע״י אבא או אמא או מישהו אחר?

איך זה גרם לך להרגיש?

האם אבא אמר לאמא אל המילים הללו או דומות להן? או הפוך?

איך היא הרגישה בתחושה שלך בתור ילדה ששמעה את זה?

ובעלך יכול לחשוב-

האם חייתי בבית ביקורתי?

האם אבא או אמא שלי העבירו עליי ביקורת?

איך הרגשתי?

איך אבא התייחס לאמא? איך אמא התייחסה לאבא?

מה זה גרם לי להרגיש?

האם בילדותי אבא או אמא עשו או אמרו משהו שיצר אצלי את התחושה שאם מישהו נפגע ממני אז אני דפוק ולא יוצלח אז אנסה בכוח להדוף את הרגשות הללו כי הם בלתי נסבלים?

אחרי המבט המעמיק הזה רוב הסיכויים שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.

קבלו את עצמכם.

את הרגשות שלכם.

זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שום לגיטימציה לרגש הזה

וגם עוד כועסים ומאשימים!

זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!

וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,

כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.

והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,

יותר יתייחסו בסלחנות,

יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להתכוון

 או כי הוא ממש עייף

עובד ממש קשה

טרוד

עמוס

לחוץ

דואג, רעב

אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו.

וזה חשוב גם להפנים את העובדה האנושית והלפעמים מאוד מצחיקה הזאת

(ולפעמים מאוד מעצבנת ומבאסת הזאת, תלוי במצב רוח )

יש לנו אנרגיה מוגבלת.

אנחנו רק בני אדם.

אם השקענו x אנרגיה במשהו כזה ואחר, זה באופן ישיר גרע לנו מסך כל האנרגיה שיש לנו לדברים האחרים והבאים בתור, עד כדי גמירה מוחלטת של הכוחות.

אז תיעול האנרגיה המאוד מוגבלת שלנו לדברים חשובים ומתועדפים שאנו בוחרים יום יום לעשות זו המציאות האנושית המעוררת האמיתית

וחסל סדר הלקאה עצמית, רגשות אשם ורגשות אני כלום מכלום ו"איך כולם מצליחים ואני לא! 

כולם כמוך

את כמו כולם

חלק בוחרים להשקיע את האנרגיה בזה

חלק במשהו אחר

ואת במה שאת

וכולם בסדר גמור

ואנושיים.

*****

 אם כך, הנקודה המשמעותית ביותר היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן  – 

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

הנפילה/המשבר לא אומרעם שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם  –

אלא הם רק אומרים שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את ה"במפרים" הללו

ובפעם הבאה – לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

כי תמיד שיש משבר  –

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח – זה רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה – היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים – הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

אז קודם כל – לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם – שלולא זה היה קורה – לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו – ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

אמרנו – המשבר הוא כמו שובר – שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

ואם אנו בכל זאת מפחדים שיגיעו המשברים, מפחדים להיפגע,

נזכור כי: 

הפחד מלהיפגע מובן.

אבל אם אדם רוצה לא להיפגע לעולם – הוא יכול, אבל הוא צריך לזכור שהוא גם לא יאהב לעולם!

כי מי שאוהב ופותח את לבו לאהבה – בוודאות נהיה פגיע!

כי מפחד לאבד את האהבה הזו, כי מפחד להיפגע ממנה.

אבל חייבים לקחת את הסיכוי של האהבה, שזה הדבר הכי עמוק ועוצמתי וגדול בחיים – אפילו במחיר של הסיכון מלהיפגע.

לבחור לחיות. לבחור לאהוב.

מי שלא רוצה להיפגע לעולם – יכול. אבל הוא גם לא יאהב לעולם.

ומי שבוחר לקחת את ה"סיכון" בלהיפגע, בשביל ה"סיכוי" שבאהבה – מרוויח.

והאמירה הזו שהמשבר הוא כמו שובר היא ממש חזקה, לוקחת את זה עכשיו גם למצב הלאומי שלנו (הלוואי שנזכה לנצל את השובר הזה כמו שצריך...).

וזה באמת קשה להתמודד עם פערים כאלו בזוגיות.

התפיסה שלך של איך שהיית רוצה לראות את החיים שלכם ביחד מאוד שונה מהתפיסה שלו.

אני חושבת שבאמת אין פה תשובה אחת נכונה. אין פה נכון ולא נכון.

יש זוגות ששני בני הזוג הם כמו בעלך, ואז מתאים להם חיים זוגיים כאלו. או אפילו אחד מבני הזוג הוא כזה, ולשני קל לקבל ולתת לזה מקום.

יש זוגות ששני בני הזוג הם כמוך (אנחנו כאלו..) ואז זה גם פשוט יותר (בתחום הזה, תמיד יהיו תחומים אחרים שבהם יש פערים).

אצלכם זה מקום שצריך בו עבודה זוגית. כי יש פער משמעותי, ואתם לא מצליחים לגשר עליו כרגע.

זה לא אומר שהזוגיות בקריסה. זה לא אומר שאין לכם סיכוי.

לכל זוג קיימים תחומים שיש בהם פערים, וכל סוג צריך ללמוד איך להתמודד עם הפערים האלו ואיך לגשר עליהם.

וזו עבודה באמת לא קלה. המקומות האלו יכולים מאוד לאתגר אותנו.

ומצד שני, דווקא מתוך העבודה על הפערים אפשר לחזק את הזוגיות.

פעם שמעתי דבר יפה (לא זוכרת מי אמרה, אז לא יכולה להגיד דבר בשם אומרות, לצערי..) - כשנאמר 'זכו - שכינה ביניהם', זה ניסוח קצת תמוה. היינו מצפים השכינה תהיה איתם, תשכון בתוכם, למה דווקא 'ביניהם'? כי השכינה היא דווקא איפה שיש פער, במקומות האלו שיש 'ביניהם', שכל אחד רחוק מהשני, שדווקא כשמצליחים למצוא את החיבור במקומות האלו, שם יש שכינה. (מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון בצורה מדוייקת..).

ואיך אפשר לגשר?

אפשר בטיפול זוגי. יש הרבה כלים מקצועיים שיכולים לעזור, ואם יש לכם את האפשרות - נראה לי שזו יכולה להיות ממש מתנה לזוגיות.

ואם זה לא מתאים - אז אפשר גם ללמוד בעצמכם את הדרך להתמודד עם פערים כאלו. אני יכולה לכתוב בהמשך מה עוזר לי בשיחות כאלו. אבל זה כבר נושא להודעה נפרדת...

ככה שלא תהיי תלויה בו. בייביסיטר, חברות , משפחה , בילוי עם ילדים. אז תבדקי אם המצב הזה מתאים לך או אולי תגלי שהקשר הזה לא שווה את המאמץ כי את מסתדרת לבד.

יכול להיות שהוא יבין עם השנים. אבל יכול להיות שתצטרכי משהו דחוף והוא לא יהיה זמין .

את צריכה לבחור. או שאת אוהבת אותו ומקבלת את העובדה שאין לך על מי לסמוך יודעת להסתדר לבד. או שאת מפסיקה לאהוב אותו ועוזבת בלב שלם.

הרצון שהוא לא יצא כל פעם שבא לו לא נובעת מתלותיות

אני אוהבת אותו ויש לי על מי לסמוך אבל יש פער באופי שלנו שגורם לחיכוכים

ואני לא רוצה להפסיק לאהוב אותו ולעזוב זה מה שהסברתי בהודעה ה1🤷‍♀️

מה שמפריע לך זה שהוא מתנהג בצורה אימפולסיבית שמתחשבת רק בצרכים של עצמו,

ולא מכבד אותך ואת הצרכים שלך.

בוודאי שיהיה לך קשה כשבעלך בעצם אומר לך "ממי, הבית הוא עליי *מתי שיתחשק לי*"

ואם לא מתחשק לי- אני יוצא, הולך, מבזבז, לא עונה וכו'

נשמע שההרגשה שרק את מחויבת באופן בלעדי, והוא יכול לפעול לפי קריזות-

זה מה שמשגע אותך.

לדעתי חובה פה טיפול זוגי והבנה של בעלך שהבית לא מתנהל לפי הקריזות שלו.

אתה כועס? עצבני? צריך חופש? חייב לצאת?

תתאם!

תבדוק שזה מתאים לאשתך.

ואל תצא ככה, כאילו ברור שאשתך צריכה להיות בבית, ולך מותר הכל.

זה מקומם, מכעיס ומרגיז מאוד.

אני חושבת שמה שרצית "להראות לו" בגירושים,

זה שהמחויבות תהיה פתאום נטו שלו.

פתאום הוא לא יוכל לצאת ולבוא כמה שרק ירצה.

ואז הוא יבין את ההקרבה שלך.

אבל את אומרת שאת אוהבת אותו והוא בעל טוב.

העניין הוא ששינוי לוקח זמן, ונעשה בהדרגה.

וגם את צריכה להעריך ולהוקיר כל צעד של שינוי מצדו.

להיות ערה מתי הוא מתגבר על הצורך המיידי בחופש, ו"מקריב" למען הבית (מקריב במרכאות כי ראוי מלכתחילה שיתאם איתך בלי קשר).

הוא לא מוכן ללכת לייעוץ זוגי?

נשמע שיש לה בעל מקסים ומפרגן ויש נושא אחד שהם לא מסתדרים איתו

חשוב לי לרשום לך כמה נקודות

דבר ראשון אני חושבת שאין לכם מה להעלות בכלל עניין של גירושים כי לאור מה שתיארת נשמע שיש לך גבר ממש מקסים שכן אוהב אותך ואת אותו והבעיה כאן יושבת על פערי אישיות .

לכל זוג יש פער הפער שלכם נמצא בנקודה שאת אדם שקט וביתי והוא אדם של אקסטרים וחופש

וזה בסדר! הפכים משלימים אני חושבת שאתם צריכים לשבת וללמוד איך להשלים זה את זה מבלי לפגוע זה בזה

תביני את הצורך שלו לחוךש ותדייקי את הצורך שלך מולו לנוכחות בזמנים איקס ויי זד

נשמע שיש לך עם מי לעבוד ואני מאמינה שאם תמנפו את זה נכון הזוגיות שלכם תלך ותצמח כי שניכם נשמעים אנשים מקסימים❤️

אצלנו בצד של בעלי הוא היחיד מהאחים (הם שלושה) שאנחנו מגיעים לליל הסדר לחמותי, הגיסים אף פעם לא באים. אנחנו הולכים שנה לפה שנה לפה. אם היינו הולכים תמיד לצד עם פחות אנשים, בחיים לא היינו אצל ההורים שלי בפסח. וגם לא בר"ה וגם תכלס לא בשום חג. לדעתי זה ממש לא פייר.

לדעתי את יכולה לשאול בעדינות אבל ממש ממש לא לקחת קשה אם הוא יסרב, כי באמת זה אומר ששוב לא תהיו אצל הצד שלו.

מתנצלת אם לא הבנתי נכון את הסיטואציה

אצל המשפחה שלך נראה לי יותר הוגן שתהיו אצל המשפחה שלו, לא משנה כמה אנשים יש בכל צד. לדעתי גם אמא שלך תבין את זה...

עם בקשה כזו

כי זה כאילו מטיל את האחריות על זה שהם לבד על בעלך כזה בעקיפין.. בטוחה שהיא לא התכוונה אבל במקומך הייתי אומרת לה : אמא אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים מול ההורים שלו וכבר הודענו להם שאנחנו מגיעים

הכי הוגן לצד שלו השנה.

והם לא לבד! נכון ששני ילדים זה לא אוירה חגיגית ומיוחדת אבל זה ממש לא כמו להיות לבד באמת.

ומיוחדת. זה בכלל לא עניין של כמות.

לא לכולם יש יותר מ2, כל משפחה וההרכב שלה

הניסוח שלי לא היה מדויק.

התכוונתי שיותר חגיגי אם יש אורחים. גם אנחנו "לבד" השנה (הורים ו3 ילדים) והילדים שלי מבואסים מזה.

אבל אולי יש כאלה שמנסות ורוצות וכן יכולות להרגיש לא בנוח ולכן כתבתי

ואנחנו לפחות הרגשנו שאורחים זה פחות. בליל הסדר עצמו לפחות.

יצא לי לארח כמה פעמים, היה נחמד והילדים שלי באמת תמיד אוהבים אורחים אבל אנחנו מעדיפים את ההרכב שלנו 

אני חושבת שיש פה משהו לא תקין כאילו את צריכה לבחור בין אמא שלך לבין בעלך. אפשר להרגיש ככה וזה שלך (למרות שמומלץ לשנות) אבל עצם זה שאמא שלך משתמשת בזה, אומר שכך היא רואה את זה וזה ממש לא תקין.

בתור התחלה הייתי אומרת לה: אם יש לך משהו לומר לו, מוזמנת להגיד לו בעצמך.

והדגישה שרק אם זה לא עושה בלגאן.

צרם לי הניסוח שלך " מוזמנת להגיד לו בעצמך". לא נראה לי שזה יתרום לשלום בית…

הבקשה של האמא באמת לא הוגנת אבל לא צריך להפוך אותה למפלצת מרושעת…

וגם לא נכון. הזוג צריך להתייחס לעצמו כאל יחידה אחת. האמא אומרת מבין השורות: אני יודעת שאת ילדה טובה שתבוא אליי לחג כי ביקשתי. מי שמפריע זה בעלך ה.... אולי תבקשי ממנו, בבקשה, אם לא קשה לך, שגם הוא יהיה ילד טוב, לשם שינוי.

אבל אולי אני טועה. עצם העובדה שהפותחת מופעלת ומרגישה שזה "קשוח הבחירות האלו" זו נורה אדומה

לק"י

אם מבקשים בעדינות, ויודעים לקבל סירוב.

(במקרה הזה אולי מראש לא הייתי מבקשת, אבל אולי האמא רואה את זה אחרת).

לייצר הפרדה של ברור לי שאת רוצה לבוא לעשות אצלנו,אממה יש לך בעל שמפריע ותוקע את העניין.

יש פער גדול מאודדד בין לומר שאם מתאים לכם נשמח שתבוא אלינו השנה כי לבד לנו, לבין לומר לה לבקש ממנו לוותר. מבקשים מזוג המקבלים תשובה מזוג, לא רלוונטי מה קורה ביניהם באמצע ומי זה שקשה לו.

חושבת שזה מאוד תלוי דינמיקה בינך לבין בעלך.

יש לך אפשרות לשתף אותו באופן פתוח?

בלי שהוא ירגיש מחוייב אלא באמת תשתפי אותו בדילמה כמו ששיתפת אותנו כאן?

אם כן, זה מה שהייתי עושה.

שומע, הורים שלי השנה רק עם שני האחים שלי. אני יודעת שהיינו אצלם כבר בשנתיים האחרונות, ולכן הכי הגיוני שנהיה אצל הורים שלך, אבל זה כן ממש ישמח אותם אם נגיע.

מה אתה חושב?

לא חותמת על הניסוח, אבל משהו כזה.

יותר להתייעץ איתו ולקבל החלטה זוגית מאשר להנחית

אם את חושבת שזה לא ילך, אז לשחרר. כי באמת הוגן שתהיו איתם

דווקא כן הייתי מבקשת מבעלי

לדעתי להשאיר לבד,לא משנה אם הייתם גם עשר שנים שם זה מבאס ממש

ויש מיד אחרי ליל הסדר שבת חוה"מ ואז שביעי של פסח,לא חסרים זמנים להתארח ולאחר ב"ה 

זה ערב משפחתי שונה ואחר. בתור ילדה עשינו שנה שנה וזה היה לי מאוד משמעותי..

וזה החג היחיד שאמרתי לבעלי שבו נעשה שנה שנה כי רוצה שהילדים יחוו גם את הצד שלי וגם את הצד שלו.

והקפדתי על זה וילדתי בשנה כשהיינו אצל ההורים שלי(הייתי אצליהם אחרי הלידה)

זה לא שההורים לבד, הם עם 2 אחים

אולי אמא שלך לא ממש התכוונה שתעשו שינוי בתוכניות אלא יותר לשתף/ לפרוק שחסר לה שלא תהיו איתם?

אני מכירה שאצלנו לפעמים שיתוף מגיע בצורה של בקשה לא ממשית (יש כאלה שלא ממש יודעים להגיד קשה לי ש, או חסר לי ש..)

אולי לא נכון במקרה שלך, מעלה כאפשרות..

שנה שעברה היינו אצל חמותי, השנה רצינו להיות בבית.

כל שנה 2 האחים שלי מתארחים אצל ההורים כך שגם אם אנחנו רוצים- אין לנו מקום.

(לא היינו אצל ההורים שלי 7 שנים בליל הסדר! ואנחנו גרים בניין לידם...)

בכל מקרה השנה 2 האחים שלי החליטו שהם לא באים וההורים שלי היו אמורים להשאר לבד.

במקביל גם אצל חמותי - גיסתי שאמורה להיות שם הולכת השנה לחמותה. בעצם יצא להם שכל הנשואים הלכו לצד השני. והם נשארו עם הקטנה לבד (בת 20).

אז אמרנו שנלך להורים שלי, כי הם באמת לבד.

וחשבנו שחמותי אותי תלך לחמותה, אבל בסוף גם הסבתא מתארחת...

בקיצור יצא לא נעים שכאילו "העדפנו" את ההורים שלי.

אבל! ההורים שלי ידעו מראש להגיד לי שהם יהיו לבד. אצל חמותי יש עוד ילדה...

סתם מבאס הקטע הזה. במיוחד שהשנה רצינו לעשות בבית...

ואני  חוששת שזה יהיה תקדים לכך שהאחים שלי יראו שיש מי שיהיה עם ההורים אז הם קצת מתנערים מלהתארח.

חשוב לי להגיד שגם אצל חמותי וגם אצל אמא שלי אנחנו  מאד נהנים. פשוט רצינו להיות בבית.

וזה שאני הולכת להורים זה בזכות השרשור שהיה כאן בפורום על הכיבוד הורים.

אפשר שתעשי אצל בעלך . שבת אפשר אצל ההורים 

לק"י

אפשר עם שקדי מרק של פסח.

שניצל, פירה וסלט

פנקייקים

כדורי תמרים,

 מרצפן , די פשוט להכין לבד (צריך מטחנה קטנה)

שקשוקה, 

לטקעס, 

חביתת ירק

פשטידה/קיש

לביבות

אורז וקציצות

שניצלים

צ'יפס

ירקות חתוכים

לק"י

אבל כן לפתית.

אנחנו בודקים גם ברכיבים ומקפידים שלא יהיה ממשות של קטניות ממש

אבל גם טונה למשל קניתי השנה בשמן זית אבל הכשרות היא לאוכלי קטניות, ברכיבים אין קטניות בכלל ולכן אנחנו כן אוכלים את זה

זה לא כמו חמץ ממש.

לק"י

או שמא "חשש" תערובת😅

לק"י

דאגתי מראש לדייק את עצמי....

תודה שכתבת!!

ניוקינעם פטריות ושמנת

לחמניות שקדים וסלטים מבושלים

בטטות מוקרמות

3 תפוחי אדמה לשים בתנור מכוסה כשעה וחצי לא מקולף. לקרר ולקלף

בפומפיה לגרר את תפוח"א

חלמון ביצה

להוסיף מלח

1/2 כוס ח.פ קמח תפוח"א לערבב לבצק יש להקפיד לא לערבב יותר מידי

אפשר בטטטה

ובתכלס- טפשר בלי מילוי

ולהכין רוטב עשיר

אם כן אז אפשר בלינצ'סים ממולאים בכל מיני דברים (פירה, ירקות, בשרי, חלבי מלוח, חלבי מתוק)

תפו''א מוקרמים

אבל הייתי ממליצה לך לשאול אותה מה היא אוכלת ולא אוכלת כי לכל משפחה יש את המנהגים שלה (ואני מכירה משפחות שאוכלות בפסח רק מה שהכינו בבית שלהן)

וגם עומדת לקבל😬

לק"י

בעיקר אם לא מכירים אותך פה.

אז אפשר להשתפך חופשי כמעט....

אבל בעצמי זה מרגיש לי כ"כ אידיוטי

זהו אבל נראה לי התגברתי חחחח שתיתי קפה זה עזר

שזה בגלל שאת אמורה לקבל חחחח

אצלי זה קבוע ככה בימים שלפני המחזור

אבל תרגישי חופשי לפרוק פה

מותר להתלונן על הכל

ב"ה אחרי הכפתורים שעשינו נראה שיש שיפור קטן, שימשיך כך...

מה גם שכנראה טוב לו בבית ואין מעון אז רואים את זה בהכל

לק"י
 

בן ה-3.5 מסביר לי שהתינוק לא עייף: "הוא לא פתח את הפה" (כלומר לא פיהק) 😅

הייתי די עצבנית היום

בן השנתיים שאל אותי

'אמא מה עובר עליך'

ועניתי לו בזעף 'משהו'

אחר כך הוא הלך איזה עשר דקות ואמר 

משהו עובר עלינו, משהו עובר עלינו (וואי וואי איזה משהו.. באמת כבר בקצה)

ועוד אחד

סיפרנו בבית הרבה לאחרונה את הסיפור 'מוישי רוצה להיות גדול' למי שמכירה

בן השנתיים הנ"ל מזדהה מאדדדד עם גיבור הסיפור

הבאתי לו שקית בייגלה אז הוא מצהיר

'אני אוכל הכל, ואבקש עוד, ואז אני אהיה גדול גדול'

ויש לו עוד באותו כיוון

הוא חולם על אופניים

מה נעשה שזה לא כל כך מתאים לגילו...

ביקש מאחותו את האופניים שלה והוא מדדה איתם בגינה (מחזיק בכידון והולך לידן)

וכשאני מתקרבת כי זה נראה מעורר רחמים, האופניים יותר גדולות ממנו

הוא אומר 'אני מסתדר, אני מסתדר'

לק"י

הבן שלי בן 3.5 וביקש ממני לבוא איתי לסופר ולמאפיה היום, וסירבתי ואמרתי לו מה הסיבה.

הוא: "זאת לא סיבה".

או יום אחד הוא משך לאחותו בשיערות.

ולשאלתי- למה הוא עשה את זה?

הוא אמר, שהיא אמרה שפרעה קטן, ו"זה מה שקורה".

הוא עובד? טוב לו?

לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת

מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק

מורה.

אז הוא בבית כבר חודש.

זה דברים שיושבים על העבר שלו.

הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות

כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.

זה מתיש ברמות.

והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.

מרגיש כמו אחטא ואשוב

אני כבר עייפה ממש

ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף

זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!

חיבוק!

הוא מטופל

עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו

היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.

הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו

וממשיך במעקב טיפולי?

זה נשמע חמור

וקשה לספוג את זה.

הפסיק

ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה

ואין לי כוחות לתפעל פה הכל

לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים

אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב

לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .

זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט

אבל הפרעה נפשית מצריכה מעקב רפואי רציף, וטיפול מומלץ אצל פסיכולוג קליני

נשמע שהוא לא במיטבו אבל יש מה לעשות 

ואם אין שיפור, לא רואה סיבה לא לעמוד על זה שיטפל בעצמו אם זה בסוף זה פוגע בך באופן יומיומי

חיבוק♥️

והוא טופל גם בצורה הזו

לא עוזר.

דברים יכולים להישמע כך או אחרת, תלוי מתי ואיך אומרים.

וברור שבסיטואציה שנתת הערות כאלה הן עוד יותר רגישות.

מותר להיעלב, והייתי אומרת לו שאמנם זה משהו שנמצא בשיח שלכם, אבל זה לא היה המקום והזמן להגיד.

חייבים להגיד משהו עכשיו ומיד בלי טאקט

מבינה אותך שנעלבת, גם אני הייתי נעלבת

אבל נשמע שאתם פתוחים אחד עם השניה ומרשים לעצמכם לומר אחד לשניה הכל.

לדעתי זה מבורך🙏

ושמה שמתאים לכם בשגרה יציבה יחסית, עם זמני קירבה רגילים יחסית, פשוט פגע בך בזמן שקשה לייצר קירבה, ושאת על הקצה של המאמצים האפשריים שלך.

ואישה יכולה להגיד את זה לגבר כי הוא יותר מזיע וזה נחשב גברי,

אבל אישה מזיעה זה נחשב לא נשי..

נראה לי שהייתי נמנעת מדיבור ישיר כזה לאיזו תקופה. או לפחות לעדן את זה

משהו בסגנון:

אני יכולה להגיד לך משהו שלא יהיה לך כל כך נעים לשמוע?

הרבה פעמים אתה מריח ממש טוב, אבל עכשיו קצת פחות...

קיצור, יותר עקיפין פחות ישירות

אני הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי גם לא בשגרה...

ודוקא בגלל שאתם בטוב עם שיח כזה בשגרה

קחי את זה לאירוע נסיבתי...

כולנו על הקצה

ממש על הקצה

הכל הרבה יותר רגיש

וכולנו עושים מעל ומעבר

וכל אמירה שיש בה איזשהי שמץ של ביקורת

יכולה להקריס- כי אנחנו כל כך מנסות

מה שלי עוזר בתקופה הזאת זה לשחרר את הנסיון הזה לתפוס את כל הכדורים בגאגלינג הנטורך הזה

כן. אני מסריחה בימים אלו

הבית בלאגן

ההספקים בעבודה  ממש לא גבוהים

וכן... אני בסדר עם זה

בנוניות זה המצוין החדש!

אבל אני קלה להעלב, בלי קשר.

ואני מאד רגישה לריחות,אז כנראה שהייתי מחליםה בגדים, מצחצחת שיניים, שוטפת ומחדשת דאודורנט

וממשיכה להעליב מבפנים.

ומצד שני, הרבה פעמים מפריע לי ריחות מצד בעלי ואין לי מושג איך ומה לומר, כי אצלנו זה לא בשיח, אז מעניין אותי איך זה עובד אצלכם

את אומרת לו "אתה מסריח לך להתקלח?", ואם זה באמת במקום ובזמן שאין אופציה לעשות עם זה משהו, מבליגים?

מבחינתו אין מציאות שיש לי ריח לא נעים 😅 ואני באמת בעצמי מאוד רגישה לריחות ואם אני מרגישה שאני לא מריחה טוב או מזיעה אני בכלל לא מתקרבת אליו או נותנת לו להתקרב אליי

יוצא לי להגיד לו אם יש לו ריח של זיעה או ריח לא נעים אבל הוא מקבל ושמח בזה כי הוא גם נח מאוד ב"ה וגם הוא עובד עם אנשים אז זה חשוב לו

מסייגת שכמובן זה תלוי בנימה שזה נאמר, אבל יכול להיות שהוא סתם העיר לתשומת ליבך שאחכ תטפלי בזה. לא התכוון להעליב פשוט באותו רגע הרגיש אז אמר, גם מן הסתם הוא מבין שזה מהנקיונות, אבל רצה שתהיי מודעת כדי שאם נגיד תצאי אחכ אז תדעי להתקלח לפני.

אם אומרים את זה ברגיל אז באמת אפשר להבין למה הוא לא ראה את ההבדל

בעלי יכול להגיד לי וואי את צריכה מקלחת

ובאותה שניה להמשיך לחבק אותי ולהיות איתי

כנ"ל הפוך

אני יכולה להגיד לו אתה דביקי מזיעה

ובכל זאת להישאר צמודה אליו....

כי זה לא מפריע לנו בדרך כלל

רק יותר כיף כשנקיים

אבל אם כשהוא אמר את זה הוא התכוון תתרחקי ממני אז זה כבר פחות נעים ומעליב

הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.

הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.

כדאי לקחת כדורים.

עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)

יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות

.. בהפניה יש בדקתי.

אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה

עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16

הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה

בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.

ויטמין די 50

הפריטין 22

והבי12 216

מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי

בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית 

לי היה פריטין 20

בי12 180

הייתה לי חולשה מטורפת, דפיקות לב מהירות,עייפות

אבל לא נשירה

קיבלתי זריקות בי12

אבל המוגלובין היה 10 אז גם עירוי ברזל

ל

להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.

את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך

כמו פחד מחטיפת ילדים

מוציאים הון על הבריאות

לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר

פי כמה מפה בארץ

ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..

ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל

אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.

לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות 

אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל 

אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול 

עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ

לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים

אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא

אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל

אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי

אבל לא לכל אחד זה מתאים.

זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל

שחו"ל יכול להיות טוב

אבל גם בארץ יכול להיות טוב

תלוי איך מתנהלים

(אצלנו טוב גם במלחמות)

ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)

היא הבעיה.
 

יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
 

ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,

אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.

להמשיך?

זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,

והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.

אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)

דבר שני , צריך לראות יחס של

הכנסות - הוצאות - איכות חיים.

גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.

יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.

ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה

חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.

כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)

שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.

פשוט לא נכון.

אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.

ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.

מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?

לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.

להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.

אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.

בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות

אבל החינוך הרגיל לאו דווקא

בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.

את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.

חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)

גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.

את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.

כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד. 

ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.

וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.

למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.

יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.

חו"ל זה לא רק ארצות הברית.

וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.

ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.

ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.

אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .

ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"

גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.

יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.

יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)

והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)

אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.

אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.

באירופה

וגרתי בארץ ואחזור לארץ.

ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות

לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
 

אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
 

יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
 

וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
 

אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.

אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.

כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ,  אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.

ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.

בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?

בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?

יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.

ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.

ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.

לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.

ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".

כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים

ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע" 

לא יקר לי פה

אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים

אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)

מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)

לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18

זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים

האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים

(אלא אם יש תנאים קיצוניים

פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)

בס"ד

אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!

ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.

הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.

ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.

זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️

קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.

ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.

כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.

אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.

אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון

ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא

זה לא לגמרי נכון

אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת 

באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו

אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..

אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.

אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.

יש בזה הרבה דעות וגישות

אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!

אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה

(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים) 

גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".

לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.

(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).

הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט

לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים

ולפותחת

בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים

יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה

ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות

תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה

(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)

המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.

ילדות נוחה בעיר יפיפיה.

אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.

בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".

רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.

כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........

ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...

מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.

לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.

חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.

לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...

אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת

באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול

אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית

אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא

להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים

יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים

ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.

בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי

אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן

וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅

החלטות טובות בכל אופן,♥️