בטח לא לדבר על גירושין הרי אז יהיה יותר גרוע במקום שהוא יצא ככה וזה לא נעים לך את תהיה לגמרי לבד אני חושבת שכדאי לך להוציא את האופציה הזו מהראש

מה שכן אני חושבת שאת צודקת.. זה שהוא התחתן הוא בחר להקים משפחה הוא לא יכול להמשיך לחיות כמו רווק.

יש מישהו שהוא מקבל ממנו? אמא שלו/ אמא שלך/ רב.. אולי כדאי ללכת ליעוץ זוגי.

הוא צריך להבין שהוא לא ילד קטן ואת לא אמורה להגביל אותו הוא צריך לקחת אחריות על עצמו

אולי תנסו יום קבוע שהוא יוצא עם חברים ורק פעם ב נגיד פעם בחודש חודשיים הוא יכול להשאר עד שעה מאוחרת

ללכת בלי להודיע זה לא מקובל בשום מקום

פעם אחרונה שהתייעצנו איתן הוא פשוט היה 100 אחוז בצד של בעלי ובאמת כבר הביא אותנו לגירושים הביא לנו מספר של טוען הלכתי לגירושים ומאז החלטנו לא לשתף אותו יותר

יום קבוע שיצא זה בעייתי בעיני נשמע לך הגיוני שבעלך בנוסף לשיעורי תורה שהולך אליהם אימונים וחברותא יהיה לו עוד יום ליציאה?

איזה משפחה יכולה להתנהל ככה?

כדי להגיע לפיתרון תנסי לדייק מה בדיוק מפריע לך בזה שהוא אוהב לבלות עד מאוחר.

וגם הסיטואציה בשבת לא כ"כ ברורה, הוא לא חזר מהתפילה, כלומר חיכיתם לו לקידוש?

אם פעמיים כבר יצא לך לעשות צעדים משמעותיים לגירושים ופעמיים זה לא קרה, מצד שני עוד לא ניסיתם טיפול זוגי,

נשמע לי שכדאי לזנוח את רעיון הגירושין ולהתמקד בבניה.

אם הוא לא מסכים לטיפול ביחד, תלכי לבד. לדעתי אפשר ללמוד על איך לגרום לשינויים לקרות, מתי לשחרר אבל גם איך להגיד את זה כך שהדברים ישמעו.

ממליצה על לימוד תקשורת מקרבת. עוזר מאוד ללמוד לדייק ולשקף את הצרכים ובכך להניע לשיתוף פעולה.

בהצלחה!

הילגים ישנו וחיכיתי לו כדי שנשב ונדבר

מה שמריע לי זה שהוא יוצא על דעת עצמו לא משנה מה אגיד אין לי איך למנוע את זה

מה מפריע *לך* בזה שהוא יוצא על דעת עצמו?

כשהוא מתייעץ איך את מגיבה?

כשהוא לא שואל אבל כן מודיע, איך את מגיבה?

אני ממש ממליצה לעשות את התהליך הזה עם מטפלת.

נניח רבנו הוא כועס לוקח תתיק יוצא לא עונה לטלפון וחוזר ב2 בלילה מפריע לי מאוד ההתנהגוץ הזו!

אני מבקשת תשאר לעזור לי ..לא אני יוצא ופשוט יוצא

אין לי sayבעניין הוא רוצה לצאת ויוצא נקודה

הוא מוכן להכיל את כל ההשלכות שיבואו אחרי ריב שלא אדבר איתן שאבכה אני לא מעניינת הכי חשוב שהוא יצא ויעשה מה בא לו

ממש כמו נער מתבגר

אם זה בזמן ריב, יכול להיות שזו דרך התמודדות. ויכול להיות שהוא מנצל את זה כדי לצאת כי בזמן אחר הוא מרגיש שהוא מוגבל ו'יש לו פתאום הזדמנות'

אם זה בזמנים שאתם לא רבים זה צורך מובן בעיניי ואת צריכה לכבד אותו וכדאי לתחום את זה לזמנים שפחות יפריעו לך כמו השכבות/ זמן שאת טהורה וכו

אני יוצא נקודנ לא מעניין אותו שאני יהיה חולה שצריך לעזור בבית עוד אני יוצא ובי

גם שאנחנו רבים הוא יכול פשוט לקום וללכת ולא לענות לטלפון ולחזור ב3 לפנות בוקר פשוט

ואין עניין של טהורה כמו שרשמתי אני אמורה ללדת כל רגע

מה את צריכה לשמוע ממנו?

הוא בזמן שלו החופשי

משעמם לך בזמן הזה? יש דברים אקוטיים שאת צריכה ממנו? מה מפריע לך בזה שהוא לא זמין? 

לא חושבת שעל העיקרון אם הוא זמין או לא, היית מסוגלת לחשוב על פירוק משפחה.

יש פה משהו מעבר, וצריך להבין מה הוא.

מה את מרגישה כשהוא לא זמין?

את חוששת ממשהו?

למשל אחת יכולה לפתח חרדות אולי יקרה לו משהו רע,

אחרת יכולה לצלול למחשבות שהוא בזמן הזה עושה מעשים לא ראויים.

אחרת, תחשוש מהשלכות על הבוקר,

אחת תחשוש לחינוך הילדים בשל דוגמה אישית שלילית,

אחת תרגיש בדידות.

אחרת תרגיש שבעלה מעניש איתה בזה שהוא לא זמין.

יכולים להיות הרבה דברים מתחת לאמירה "הוא לא זמין"

שלכל אחד יהיה מענה אחר.

וגם בעלך צריך לדייק את הצורך שלו. להכיר במה שהוא יכול לוותר על מנת לקבל מענה לצורך הכי אמיתי שלו.

למשל יכול להיות שהוא זקוק להרבה חופש, אבל יכול לוותר על החד צדדיות.

יכול להיות שהוא יכול את רוב היציאות לתכנן מראש ורק במצבים חריגים לצאת מעכשיו לעכשיו.

יכול להיות שהוא יכול להתגבר על צלילה לשיחה עם החבר ולחזור לכמה שעות הביתה, ולקבוע עם החבר בשעה מאוחרת יותר.

יכול להיות שאם הוא רק מרגיש את הצורך לראות את החבר בעיניים הוא יכול להזמין אותו הביתה ולקבל בו פרטיות מסויימת.

קשה לדעת כמה מאמץ הוא עושה לבוא לקראתך וכמה הוא פשוט נותן דרור לעצמו כי אין לו כח להתמודד עם כיבוש הדחף לחופש אינסופי.

תוכלו לבחון את זה רק כשהוא ירגיש מרחב בטוח שהוא לא יהיה מותקף על האופי שלו ועל עצם הצרכים שלו.

אם הגעתם למצב שאתם מוכנים לדבר על משמורות, שיש לזה עלות כספית ונפשית וכרוך בבדידות ושאר דברים,

אתם גם מסוגלים לספק לעצמכם ייעוץ מקצועי עם כל המחירים שנלווים לכך על מנת להגיע להבנה והערכה עמוקה ולצמוח מתוך השוני והמשבר.

ייעוץ חייב להיות ניטרלי ומקצועי. תעזבו כל מיני אנשים שמביאים אתכם למקומות לא טובים.

והזדמנות נפלאה לכתוב לך את הערכתי הכנה אלייך על הכל

על האור שאת מפיצה בעיקר לנשות המגויסים אבל לא רק, ועוד ממקום שכותב מתוך ניסיון אישי ומתוך התמודדות אישית בכאן ועכשיו במצב של מלחמה,

והיכולת הנפלאה לקחת מכל מסע החיים בעבר ובהווה ולחלוק את המתנות יקרות הערך האלה עם כולן, תודה לך מכל הלב על זה!

ועל כל החוכמה והלב והעצות הנפלאות שלך פעם אחר פעם

תודה @אמאשוני אהובה ❤

זה שהוא יוצא מהבית לא עונה לטלפון אני לא יודעת איפה הוא ומתי יחזור אני תלויה בחסדיו מתי שיחליט להגיע🤷‍♀️

הרוב הוא מתכנן מראש אבל אם נריב והוא ירגיש שהוא רוצה שקט הוא פשוט יקום ויצא אני לא חושבת שקיים אצלי חשש שיקרה לו משהו או שיעשה משהו לא בסדר כי הוא מאוד נאמן וכמו שאמרתי הוא גם מתאמן כלומר לא מפחדת שפתאום מישהו יבוא ויתקוף אותו אבל לי זה נותן ביטחון שהוא עונה לי שאני יודעת איךה הוא

אולי באמת מה שאנחנו צריכים זה ייעוץ

הבעיה היא שכל פעם אחרי שאנחנו מדברים התחושה היא בשביל מה ללכת לייעוץ הנה דיברנו פתרנו סחכמנו ואז ברגעי משבר הוא חוזר שוב לדפוס של לצאת בלי הסכמה וכו

או שבעצם זה בא על זמנים פרטיים שלך ואז זה מגביל אותך?

נגיד אם את קובעת יציאה גם אז הוא ינחית עלייך שהוא יוצא והולך ונעלם?

כי זה באמת לא תקין

לא שעכשיו זה נשמע בסדר אבל אפשר לנסות להתקדם מפה

את אחת שלא אוהבת לצאת

עצם זה שהוא בבית בשבילך זה כמו לצאת עם חברה או לנצל ליציאה

כי אז זה מאוד מובן למה קשה לך שהוא פחות בבית ואת היית רוצה יותר מישהו להעביר איתו את הזמן בבית

את צריכה את הנוכחות שלו נפשית יותר בבית?

אני נותנת לזה שם של 'צורך נפשי שלי'

לבעלך יש צורך להעביר זמן עם חברים ולך יש צורך להעביר זמן איתו

והיית רוצה שהוא יהיה יותר איתך באופן כללי

ניסית לשקף את הצורך ככה?

ולהירגע בחוץ נשמע לי כמו פתרון טוב האמת.

להגיד שוב כמו נער מתבגר זאת האשמה.

הוא מוכן להכיל את כל ההשלכות שיבואו- זאת לא צורת תקשורת מצד שניכם. גם את מוכנה להכיל את כל ההשלכות שיבואו מזה שאת מונעת ממנו לצאת.

אם אתם רבים הרבה (בלי קשר לנקודה הזאת) ובגלל זה הוא יוצא הרבה ומנתק מגע, צריך ללמוד איך לדבר ולתקשר באופן שמפחית מריבות.

שימי לב שהתנאי הראשון להשיג שיתוף פעולה הוא להגדיר את הנקודה שמפריעה לך בלי האשמות ובלי תפיסות כובלות.

מהמעט שרשמת, נשמע שאת גם מצפה ממנו לדברים מתוך אמונה של איך בעל אמור להתנהג, גם מאשימה, וגם לא מדייקת את הצורך שלך.

לכן יש על מה לעבוד גם לבד- ללמוד איך לתקשר את הצרכים שלך באופן שיוביל לשיתוף פעולה.

ברגע שכל אחד ממשיך בדרך שלו ומנסה לכפות על השני זה מוביל רק למקומות לא טובים כמו שאת הגדרת בעצמך: "מוכן לשאת בכל ההשלכות"

אני לא אומרת את זה בשביל לייאש, להיפך, כדי שתדעי שיש מוצא מהדבר הזה, ושאת יכולה לקדם פתרון גם בלי שיתוף הפעולה שלו כרגע בנושא הזה.

תנסי לעשות שני דברים כרגע:

1. לא להגביל אותו בכלל, ממילא זה מה שקורה בכל מקרה, אז תשלימי עם זה כרגע ושזה לא יפעיל אותך. תתכנני את חייך ללא תלות בזמני היציאה והחזרה שלו.

2. לחפש מטפלת שתוכל לעבוד איתך על התקשורת הזוגית. אם תספיקי כמה מפגשים לפני הלידה זה גם יכול לעזור.

וגם על הקודמת קראתי ופירקתי מה הנקןדות שמפריעות לי..הוא הסכים שנם הגיוניות והסכים לשינוי 

עורכת ומעניין אותי מה הכוונה במשפט "תתכנני את חייך ללא תלות בזמני היציאה והחזרה שלו"

איך בדיוק?

יש לנו ילדים אוטומטית שהוא יוצא זה אומר שאני איתם וחייבת להיות בבית

שאם את צריכה לצאת תביאי בייביסיטר,

אם את צריכה קניות והוא לא יכול להתחייב על זה תמצאי פתרון של משלוח וכו'.

אם הוא שואל למה הזמנת בייביסיטר, אני בבית הערב תעני לו שלא ידעתי שהוא מתכוון להישאר, כי אתה לא מודיע על זה מספיק זמן מראש.

בפועל זה ממילא מה שקורה היום, אני לא אומרת להוסיף קושי טכני, אלא כל השינוי הוא בתגובה שלך.

ממילא מספיק שאחד מחליט לשנות את התגובה שלו כדי ליצור שינוי בתגובה של השני.

למשל נגיד שהוא מצדיק לעצמו שהוא לא יכול להיות זמין כי את תציקי לו על זה שהוא יצא, ולא יכול באמת להתנתק ולהשתחרר, אז אחרי כמה פעמים הוא יקלוט שהוא כבר לא יכול להסביר את זה לעצמו כי התגובה שלך היא כבר לא כמו שהייתה בעבר.

במקביל כשתרכשי כלים איך לתקשר מולו את הפער הזה, תוכלו לאט לאט להתקרב אחד לשני. לוותר על כל מיני דווקא ולהתמקד בצורך האמיתי הבסיסי של כל אחד, ולא בצרכים שנוספו כדי להגן על הצורך הבסיסי.

כרגע אף אחד לא מוכן להיות הראשון ששובר את הדינמיקה.

שכל מה שאמרת ממש לא יפריע לו

אני מבחינתו יכולה להביא בייביסיטר חופשי כמה שבא לי ומתי שבא לי

קניות אם אבקש הוא יעשה ואם לא יספיק אני מזמינה אונליין הוא אדם מאוד נוח ומאוד לארג' הוא נותן לי לעשות מה שאני רוצה בכל תחום כמו שהוא אוהב חופש הוא נותן חופש גם לצד ה2 הנקודה היא שכנראה בגלל שהאופי שלנו ככ שונה אז הפער ככ מורגש

זה אמור לעזור להפחית מהקושי.

יש פה נקודה אמיתית שמצריכה פתרון,

אני רק אומרת שאפשר לטפל בנפרד בהשלכות נוספות שעלולות להיווצר ממצב כזה כמו קושי טכני.

אם לא קיים קושי טכני, ואת לא מרגישה שאת צריכה להתאמץ יותר מבחינת מטלות הבית והטיפול בילדים אז נהדר.

ותראי נקודת אור שהוא מנסה להיות לארג' ושהיציאות שלו לא יבואו על חשבונך מהבחינה הטכנית לפחות, כל הכבוד על זה. לא ברור מאליו.

זוגיות זה לא מקום של אחד להתנהל באופן שרירותי

והשני צריך למזער נזקים ולהתחיל לחפש בייביסיטרים וכל זה.

ואם אין בייביסיטר? אז זהו?

ואם זה שבת?

איזו מן התנהלות זו שאחד לוחץ את השני לקיר והשני פשוט צריך לחפש אלטרנטיבות שלפעמים אין אותן.

זוגיות זה לחיות בשניים.

ואם צד אחד מצפצף וחי לעצמו- הוא זה שצריך לעשות את השינוי.

וכמובן, שעד שהוא יעשה את השינוי שתפצה את עצמה במה שהיא יכולה.

אבל לא לחשוב שזה פתרון קבוע, כי זה לא.

כשיש פער לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו וצריך למצוא את הדרך ביניהם. לא לחשוב שבן הזוג צריך להמתין להסכמה על כל צורך.

שימי לב שהוא לא מתווך את הצורך שלו,

לא מביא אותו לכלל דיון,

אלא קובע עובדה בשטח.

יצאתי. ביי.

זה לצפצף אבל ממש.

שהוא לא מתווך, לא היית בשיחה איתם.

היא הביאה את הצד שלה שאומר שיציאה פעם בשבוע אחרי שיצא לאימונים וללמוד תורה, זה יותר מדי. גם אם דנים על זה שוב ושוב, הוא צריך יציאה בתדירות כזו והיא לא מוכנה, אז יש פה חוסר הסכמה. לצאת ללא הסכמה זה ׳צפצוף׳ כמו לאסור על היציאה הזו.

לגבי "איזו התנהלות זו"

אז התשובה היא, התנהלות חכמה.

אולי לא צודקת אבל חכמה.

1. כי אין מצווה להעמיק את הסבל מעבר לקיים אז מה שאפשר להוריד עדיף.

2. כשאחד לוחץ, והשני מוצא דרך לא להילחץ בלי עימות חזיתי, לראשון לא יצא כלום מהלחיצה שלו וממילא ההתנהגות שלו תשתנה.

זו כוחה של הדינמיקה.

עימות חזיתי זה מה שקורה היום ו.. הפתעה, כל אחד מתבצר בעמדתו.

אבל שימי לב שלקחת חלק אחד מהדיון בלי לשים אותו בהקשר הכולל ולכן יצא עיוות בשיקוף שעשית לדברים שאמרתי.

מה שרשמת שאמרתי, זה לא מה שאמרתי.

רשמתי שני דברים שאפשר להתחיל איתם כרגע בהתחשב בנסיבות כדי למזער נזקים לפני הלידה, את יכולה לראות בענף אחר בשרשור, התייחסות לנקודות אחרות.

לא מסכימה שזהו פתרון לאורך טווח.

זה פתרון נקודתי. השורש צריך להיות בהבנה מהי התנהלות זוגית. ונשמע שלה יש הבנה ולו לא.

ולגבי 2- זה לא שהוא לוחץ עליה כדי לצאת. זה היה עוד מצב טוב.

הוא עוד בשלב שלפני-

בשלב שבו הוא בכלל לא צריך ללחוץ, כי הוא פשוט יוצא מהדלת ושלום על ישראל.

והיא בעצמה אומרת שזה לא ישנה אותו אם היא תשיג בייביסיטר או וואטאבר.

כלומר, בגלי לשים את הדברים על השולחן בצורה שתחייב אותו להשתנות-

הוא ימשיך

והיא תצטרך לרדוף אחרי בייביסיטר.

נשמע לי לא הוגן, לא הגון, ולא קביל.

אני דוקא מבינה את ההגיון בהצעה.

המטרה היא לא שזה ישנה אותו, אלא שהיא תוכל קצת להרפות

עכשיו היא במלחמה.

אין לה אויר. היא כל הזמן צריכה להאבק.

ואז אומרים לה אוקי, מן הסתם גם לו יש בעיה, אבל זו דינמיקה זוגית.

וכדי שמשהו במערכת ישתנה- אחד הצדדים חייב להשתנות.

והיות ואת-הפותחת- כתבת כאן, כנראה שלך מציק ולכן יש לך מוטיבציה לשינוי.

אין כוונה לדחוף אותו לקיר,

אלא לתת לה קצת מרחב פעולה.

שהצורך בחופש הוא מובן, אם הוא לא בא על חשבון הזוגיות או עזרה עם הילדים

השאלה היא - מה באמת מפריע לך ביציאה מהבית - עצם היציאה,זה שהוא לא משתף, זה שהוא לא עוזר עם הילדים..?

חשוב בעיניי לדייק את ה- למה

ולראות אם יש דרך להגיע לעמק השווה, כשברור ששניכם לא תהיו מרוצים מאה אחוז מהתוצאה

אבל מהסתכלות מבחוץ - בעלך לא מקבל את עניין ה'שליטה' עליו וההגבלה שמגיעה עם הזוגיות

אז מאיפה באה ההתנגדות שלך בעצם?

מאיזה מקום?

סתם, הגזמתי כבר אבל גם אני קצת ככה, מרגישה שצריכה את זה! חוץ מהיציאות הרגילות והקבועות צריכה מידי פעם יציאה עם חברות/ אחיות ולחזור לפעמים מאוחר בלילה- זה מה שמשחרר אותי..

כמובן רק בהסכמה, אבל ב"ה בעלי מאד מבין אותי למרות שהוא לא יוצא בכלל ומאפשר לי.

חושבת שרק בגלל ההסכמה שלו, לאט לאט הבנתי מה המינון הנכון וההמדויק לנו וכבר לא מרגישה שחונק אותי בלי..

חושבת שכדאי לנסות לחשוב למה מפריע ולהבין שזה לא בגלל שלא טוב איתך- פשוט צריך את זה לנפש כמו שאחר צריך שינה/ סדר בבית..

אולי דווקא יום קבוע בשבוע לשחרר ולארגן לך באותו זמן משהוא שיהיה טוב לך...

דבר נוסף, כתבת למעלה שהתייעצתם עם מישהו. הוא נראה לך אדם סביר? אדם הגיוני בסך הכל? 

מה ההבדל בין יציאה עם חברים עד שעה שנראית לך כן הגיונית ( נניח, 12?) ובין שעה 2-3?

את צריכה שיעזור עם הילדים בלילה?

הוא מתעורר מאוחר אחר כך וזה מפריע לך?

את רוצה שהוא ישן לידך?

את היית רוצה ערב זוגי?

זה פשוט נראה לך משהו שלא הגיוני לעשות?

מה בדיוק הבעיה? מה מפריע *לך*?

מהתאור שלך עולה, שיש לכם בעיה *זוגית* ( = חוסר הסכמה על תדירות היציאות והצורך בתיאום), אבי את מתעקשת לנהל את המצב כאילו הבעיה היא *אצל בעלך* ( = ברור שהוא טועה כי הוא יוצא עד שעות לא סבירות. ברור שהוא טועה כי הוא לא מתאם).

עכשיו, בעיקרון אני מסכימה איתך שבני זוג אמורים לתאם ביניהם את היציאות. *אבל*, כשאת ניגשת לבעיה שהיא בעצם זוגית, כאילו הבעיה נמצאת רק אצל בעלך, את מקשה על מציאת פיתרון שיתאים לשניכם. 

אישה שנשואה גם לבעל שצריך הרבה זמן פנוי יחסית לעצמו עם חברים וכו..

בתחילת הנישואים הייתי נורא נפגעת במיוחד שהוא נשאר בסביבה הטבעית שלו ואני התרחקתי כשהתחתנו..

אחרי כמה זמן זמן דיברתי איתו על זה שקשה לי ואני זקוקה לו בבית לא מהבחינה הטכנית רק אלא גם הנפשית..ואין לי בעיה שיצא וילך עם חברים אבל כן שיבלה איתנו גם כן יותר זמנים יחד. ואם נניח לוקח חופש בשביל דברים שלו אני מבקשת שימצא באותו יום גם זמן משפחתי.

לא אשקר לך שזה נפתר לגמרי אבל הקל משמעותית ומדי פעם אני מזכירה לו שגם אנחנו פה והוא זקוק למרחב זה בסדר אבל שיראה גם אותי ואת הילדים..

תנסי לדייק לעצמך מה מפריע לך שיוצא וחוזר מאוחר אולי ככה תוכלי להגיע למשהו שיעזור לך להתמודד עם זה.

אנשים שצריכים הרבה זמן לעצמם/ בילויים/ חברים, הצורך הזה יכול להיות חשוב יותר מהנישואים.

אני כזו שצריכה הרבה זמן לעצמי, לפעמים בבית לפעמים בחוץ. לא הייתי מוכנה שבעלי יגביל את הזמן הזה שוב ושוב.

אולי הבנה של הצורך הזה תפחית את הפגיעה.

והעניין כאן הוא לא חברים או לא חברים

העניין שהבנאדם יוצא באופן סידרתי כל פעם שבא לו עד מתי שבא לו ושם פס על כולם

כמו אימונים (2 פעמים בשהוע) שיעורי תורה וחברותא שזה לא נספר כלצאת מבחינתו

ויש תיציאה שהוא מארגן לעצמו לצאת לפחות פעם בשבוע בלי לשים עלי

אם שיעור לא נחשב והוא חייב לצאת תגידי לו שיוותר על שיעורי תורה וחברותות בערבים

מבחינת ההלכה שלום בית חשוב יותר אז אין ככ גדולה ללימוד תורה שלו אם זה בא על חשבונך.

אני לגמרי מבינה שאת רוצה לעודד אותו ללמוד תורה אבל כמו שרשמתי הלימוד תורה שלו לא שווה כלום ושום דבר אם את רוצה להתגרש ממנו בגלל שיוצא הרבה וזה הוא צריך להחליט מה יותר חשוב לו     ועל מה הוא צריך לוותר.

יכול להיות דהוא גם רואה שזה חשוב לך ולכן מרשה לעצמו  להגיד לך שזה לא נחשב יציאה מבחינתו

הגיוני, יש הרבה אנשים נשואים שיוצאים בתדירות כזו.

את לא יוצאת? ספורט/ בילוי/ קניות?

זה דיי הרבה יציאות..

ואם אני מבינה נכון לפי מה שתארת אין יום בשבוע שהוא נמצא בבית

כל יום יש לו משהו אז ממש מובן שזה לא תקין

הוא צריך לוותר על 2 יציאות לפחות..

3 יציאות קבועות בשבוע נשמע יותר מעודן ועדיף.

אם החברותא והשיעורי תורה/אימונים מעמיסים עליו שיוותר על חלק מהדברים

תנסי לשקף לו את זה לא רק בדיבורים אפילו תכתבי לו בדף את הלוז שלו ותראי לו ככה יותר מובן

ותנסו יחד להגיע להסכמות למינונים שמקובלים על שניכם

וזה מה שלא סביר אבל מבחינתו שיעור תורה וחברוץא זה לא יציאה עם זה אני יכולה להסכים

אבל אימונים מבחינתי זה כן והוא לא חושב ככה

יציאה מבחינתו זה חברים

אבל מנסה להבין אותך יותר

כשאת כן רוצה לצאת לסידורים/חברות על זמן שהוא יוצא לחברותא/שיעור תורה/אימון

את צריכה להודיע לו מראש ממש? או שאין לו בעיה לבטל את הדברים האלו בקלות בלי שהוא יגיד לך אבל יש לי כך וכך..

ויש לו שיעור זה בעיה

חברותא הוא פשוט יקבע בבית כדי שאוכל לצאת

אימון הוא ינסה לסנכרן איתי זה די חשוב לו אימונים אבל הוא לא בנאדם שיגיד לי לא רשמתי כם לאמא שוני למעלה כמו שבאופי הוא אדם של חופש הוא נותן חופש לצד ה2

צריך לבין מה שאת צריכה

הנישואים האלו יקרים לשניכם שניכם צריכים למצוא פשרה.

אני חא חושבת שיש כאן מקום להגיד מה נחשב הרבה או פחות.

אני חושבת שמה שחשוב שזה יהיה בהסכמה ומתאים לצרכים של המשפחה שלכם ושלך

כלומר, הייתה תקופה שהוא יצא וחזר מתי שבא לו???

אולי השחרור הה יגרום לו להתאזן? כי אם הוא יודע שאת כל הזמן לא מרוצה מזה אז אין לו רצון להשתנות בעניין

סתם הצעה שעלתה לי

וחיבוק על הקושי, זה לא פשוט בכלל להרגיש שאין לך מילה בעניין זהמחרפן

תזכרי למה התאהבת דווקא בו? אולי דווקא בגלל שהוא כזה.

ספונטני, אוהב את החיים, קליל, ועוד.

מניסיון הקטע של הגברים עם חופש: כמה שתחנקי אותו ותדרשי ממנו , ככה יקרה אחד משניים: או הוא יותר ירצה את החופש עוד יותר ויברח בכל הזדמנות בגלל התלות שלך בו.

או יעשה פשוט מה שתגידי לו, אבל בפנים משהו ישבר ו"יסורס" אצלו.

תתחילי מלהשתחרר מהתלות הזאת, בעיקר התלות להשתמש ממנו. תמצאי את מקורות לשמחה שבעלך יהיה הדובדבן בקצפת ולא כל העוגה, מבינה? כשחיים שלך יהיו תחביבים, קשרים עם חברות, הליכה או כל דבר שאת אוהבת וכשהוא לא נמצא תמיד תהיה לך תעסוקה שתמלא אותך. זה יפסיק להזיז לך! וכן גם את יכולה לקבוע עובדה שאת יוצאת והוא נשאר עם הילדים.

ולאט לאט כשהלחץ שלך ישתחרר, את תראי שגם הוא יפחית ביציאות האלה.

זוכרת את עצמי בתחילת נישואים מרגישה כמוך והיום אני כל כך אוהבת את הזמנים האלה עם עצמי שאפילו חסר לי אותם ובאמת שמחה בשביל בעלי ומפרגנת לו על כל יציאה.

אנחנו אנשים שונים

אני לא אוהבת לצאת בערב אני אוהבת את הבית את השקט שלי לפעמים מזמינה חברה לתה.. ממש לא יהיה אכפת לו שאני אצא הוא מאוד יפרגן אבל אין לי עניין בזה

ולמה התאהבתי בו..כמו שרשמתי אני מאוד אוהבת אותו עד היום כי הוא פשוט אדם טוב פשוט ממש אוהב חופש

הוא חוזר בתשובה והוא אמר לי בפה מלא שאם לא היה חוזר בתשובה הוא לא היה נכנס לזוגיות לעולם הוא אוהב את החופש שלו

הוא כן יגיע לאיזון. (אומרת לך את זה כבעלת תשובה).

ואיזה כיף שעד היום את מרגישה את האהבה אליו ומעריכה אותו. בכל הודעה שלך אני רואה איך את רואה גם את הצדדים את הטובים שבו.

זו רק תקופה, גם את תשתני וגם הוא ישתנה בצעדים קטנים (הכי טוב, לא בקיצוניות). את תראי.

בינתיים תקלי עלייך את התקופה הזאת כמו שאמא שוני לדעתי אמרה. כמה שתרגישי פחות תלות יקל עלייך בהרבה.

נשמע לא פשוט כלל להרגיש בתוך סערת הרגשות הזו,

לחוש ממש כפי שכתבת שהזוגיות בקריסה

שמגיעות רגשות ומחשבות מאוד קשות ומפחידות, כולל גירושין, כולל דיבור על משמורות

שהנפש עוברת טלטלות

שהכעס, התסכול, חוסר האונים משתלטים

ומעל כל זה שומעים כל כך כל כך חזק יקרה את האהבה שלך לבעלך ואת האהבה שלו אלייך. את מה שכן יש ביניכם. את הביחד שלכם.

את האהבה שלכם.

וזה יקר מפז.

אני בטוחה שמפחיד ומבלבל וחונק ומתסכל וחשוך מאוד עכשיו

אבל רוצה לומר לך יקרה שלפי מה שכתבת יש בהחלט דרכים לצאת מכך לאור גדול!

יש בהחלט תקווה, וגדולה מאוד

יש בהחלט עם מה לעבוד

יש בהחלט עוד אלפי ומיליוני רגעים נפלאים של יחד ואהבה שתזכו לחוות גם אחרי שתעברו ותמצחו מהמשבר הזה

מציעה כצעד ראשון לנסות להתחזק בכך.

בכך שנכון, יש עכשיו אתגר, אפילו גדול, אפילו שובר,

אבל הוא אתגר

ואנחנו נצלח אותו!

כי אנחנו יכולים

כי אנחנו אוהבים

כי זה מה שטוב ונכון

ואפשר לצמוח

ואפשר לגדול

ואפשר לעלות

גם ממקומות מאוד חשוכים

וכך יקרה ב"ה!

כלומר להניח את כל האנרגיות השליליות שזוללות משאבים חשובים למיקוד באיך צומחים מכאן - ולקחת את הקולות של הגירושין וכו' כרגע הצידה.

הרי הרצון הוא שיהיה לנו טוב. שיהיה לך טוב.

כבר יותר מפעם אחת הבנת שבעלך הוא בעל טוב! שהוא אבא טוב! שהוא טוב לך! שאת לא רוצה לןוותר עליו!

שאם את מדמיינת אותו עכשיו חי עם אישה אחרת כולל הכל זה מצער אותך מאוד מאוד

שאם את מדמיינת אתכם נפרדים לחלוטין וכל מה שכתבת עם המשמורות, הסדרי הראייה, הריבים, בתי המשפט, הכספים שנשפכים על עורכי דין וכל מה שכרוך בכך ובעיקר - שיאן לך אותו בכלל - את לא רוצה את זה!

את רוצה אותו!

את רוצה איתו!

רק שאת רוצה איתו את הטוב. את העוד יותר טוב.

וזה חשוב!

זו תנועה חשובה בנפש שחשוב לשים לב אליה

ולקחת את כל האנרגיות בכדי להגיע לאותו הטוב הזה!

ויקרה,

זה כל כך אפשרי! בטח עם כל האהבה הזו שאת מתארת וכל מה שכן יש ביניכם

שעוד כתבת אותה בעת תסכול עמוק ועם הכותרת שהזוגיות בקריסה,

ועדיין בתוך התהום הזו,

לשמוע כ"כ הרבה אהבה -

זה מדהים!

ו*זה* מה שאמיתי

ו*זה* מה שיתן גם עוד ועוד כוחות לצמיחה מתוך המשבר

אחרי ההבנה והמיקוד החשוב הזה

אפשר להתחיל ב"ה לעבוד

בעיקר על הקשבה פנימה - לעצמי, ואז הקשבה גם לבעלי

(וגם בעלך כנ"ל - הקשבה פנימה לעצמו - והקשבה אלייך אשתו היקרה)

ובאותו הקשבה כנה ועמוקה

לגלות עוד ועוד עומקים ורבדים של הצרכים של כל אחד מאיתנו,

של הרגשות שלנו,

של מה חשוב לנו,

של התפיסות והמאונות שלנו לחיים בכלל ולחיי זוגיות ונישואין בפרט,

ומתוך תקשורת מקדמת ויעילה להגיע להבנה עמוקה של הצרכים הללו

ועל גבי ההבנה והניראות גם לי וגם לבעלי, גם לי וגם לאשתי, להגיע לשלב הפתרונות.

אם לא מצליחים לבד אז להיעזר באיש מקצוע.

יש כ"כ כ"כ הרבה אור שיכול להתגלות דווקא מכאן

ופונציאל גדילה אישית וזוגית עצום ב"ה.

נסו להקשיב פנימה

מה אני צריכה?

איך אני תופסת חיי נישואין? ולמה?

ומה זה אומר אם קורה כך וכך?

ומה זה אומר אם בעלי יוצא ליציאה?

ומה עוד חשוב לי ואני צריכה לקבל ממנו?

ובעלך -

מה אני צריך?

מה חשוב לי?

מה אני מרגיש כשאתי אומרת לי כך וכך?

איך אני תופס זוגיות?

מה עוד אני צריך?

ואיך אנחנו מאפשרים אחד לשנייה את מילוי הצרכים?

ואיך אנחנו מאפשרים לעצמינו את מילוי הצרכים בלי שזה יבוא על חשבון השני?

ואיך אנחנו עוברים משיח של "או או" - או שאני מבסוט ואת במועקה גדולה או שאני במועקה גדולה ואת מבסוטית -

ועוברים לשיח של "גם וגם" - איך גם אני וגם את נהיה מבסוטים?

וחוזרת שוב כדי לחזק, זה לגמרי לגמרי אפשרי ובידיים שלכם ב"ה ❤

שולחת ולאחר מכן אצרף ב"ה עוד כמה מילים שכתבתי בכללי על צמיחה מתוך משבר בזוגיות

המון המון הצלחה וברכה יקרה, שתראו הרבה אור ותהנו מהפירות המתוקים-מתוקים של עמלכם 💪🙏❤

עוד כמה מילים שכתבתי על גדילה וצמיחה מתוך משבר בזוגיות:

זוג חזק הוא לא זוג שהכל הולך לו מושלם תמיד.

זוג חזק הוא לא זוג שאין ביניהם ריבים / חילוקי דעות / קונפליקטים.

זוג חזק הוא לא זוג שתמיד הכל ורוד אצלם והם עם לבבות תמידיים בעיניים.

זוג חזק הוא זוג שעובר אתגרים בדרך - ומצליח לקום מהם.

זוג חזק הוא זוג שנופל - וקם.

זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* אחד בשני/ה כל יום מחדש.

זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* לעבוד להשקיע, בוחר בביחד שלהם.

זוג חזק הוא זוג שכבר עבר משברים, ואולי נמצא אפילו עכשיו בעיצומו של אחד כזה - וממשיך לעבוד, להשקיע, לרצות, לבחור, לאהוב.

דווקא עכשיו, אחרי החגים שמציפים אצל המון משפחות הרבה מאוד "אין" - חשוב להתחזק בכך.

- להתחזק בכך קודם כל בפני הדבר הזה עצמו - שאנחנו אוהבים אחד את השנייה.

שאנחנו בוחרים אחד בשנייה.

שיש לנו רצון להיות יחד.

שהבסיס שלנו חזק ואוהב וזה משמעותי מאוד גם לצליחת כל האתגרים בחיים, שהגיעו או שיגיעו בעתיד.

- ולהתחזק בכך גם במימד של ההשוואות.
כולנו יודעים כבר שלכל אדם באשר הוא יש את "החבילה" שלו - שק הצרות והקשיים איתו הוא מתמודד בעולם הזה.

אבל לפעמים, רק לפעמים, אנשים נוטים לשכוח את זה,
ואט אט האדם מוצא את עצמו בתוך מציאות של השוואות בלתי פוסקות:
"למה היא ככה וככה ואני לא?
למה הוא מוצלח יותר ממני?
למה לה יש כבר ילדים?
למה לו יש כבר זוגיות?
למה להם יש שלום בית מדהים?
למה לה יש פרנסה ועבודה מספקת ומכניסה בקלות?
למה הוא יותר יפה ממני?
למה לה יש גנים טובים יותר משלי?
במה הוא יותר טוב ממני שהוא כן זכה לכלה? להצלחה? לאושר?"
ועוד אלפי דוגמאות ברוח הזו.

כאשר אנו חיים במציאות של השוואות, מתגנב לליבנו, בין אם נרצה או לא, רגש הקנאה.

ההשוואות והקנאה הינם הרסניים.
שום דבר טוב לא יכול לעלות כאשר אנו עושים השוואות.
גם החיים הכי מושלמים, מספקים וטובים יראו לנו כפחות ונתחיל להיות מבואסים אם נשים את עצמנו למבחן ההשוואות עם כל אחד אחר.

דווקא בתקופת החגים,
שבה הכל מתעצם,
כל מה שיש לנו
ובעיקר מה שעדיין אין
דווקא אז חשוב לזכור ולהזכיר
אנחנו מי שאנחנו.
החיים שקיבלנו תפורים בדיוקי דיוק בדיוק לנו.
כל מי שאנו מקנאים בו גם הוא עובר קשיים.
גם לו יש חבילה משלו.
לעולם לא נוכל לדעת ולנחש עם מה מושא קנאתנו/השוואותנו מתמודד 
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא התמודד בעבר, גם אם עכשיו לכאורה הכל נראה מושלם בחייו.
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא עוד עתיד להתמודד בעתיד.
מי יודע כמה שנים קצובות לו?
מה יקרה מחר?
מה יקרה ליקרים לו מחר?
מה עוד העולם מזמן לו?
איך יתמודד עם הקשיים שיבואו לו בעתיד?

האם קיים אדם עלי אדמות שבכל תחומי החיים מושלם ולא חווה אף קושי בהתמודדות בעבר בהווה ובעתיד?
סביר להניח שלא.
ואם הוא קיים - מה לנו לקנא בו 
הוא לא אנחנו. לו אין את האישיות שלנו. את דרך ההתמודדות שלנו. את כל הטוב שלנו יש.
הוא זה הוא
אני הוא אני.

והחיים יצבעו מחדש באור הרבה יותר בהיר אם יפסקו ההשוואות. אם תיפסק הקנאה.

אם הכוחות יופנו לאיך מתמודדים עם החבילה שלנו בצורה הטובה ביותר, ואיך זוכרים כל הזמן לראות גם את הטוב הרב שכן יש לנו, לשמוח בו, להדות עליו ולהעצים אותו.

- ולהתחזק בכך  עם אמונה בקב"ה, אמונה בעצמינו, אמונה בזוג שאנחנו

אמונה באשתי

אמונה בבעלי

אמונה ותקווה גם לעתיד

ומצרפת משהו שכתבתי בעבר על הנקודה הזו:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

ממה שנשמע לך אנחנו זקוקים לייעוץ זוגי?

ובמידה וכן את חושבת שזקוקים לייעוץ נקודתי או שזה דורש טיפול זוגי

ולגבי שאלתך - אני מאמינה שבאמת כל זוג יכול להיתרם מייעוץ זוגי וקבלת מרחב, זמן, כלים, ידע, תובנות והעמקה בזוגיות שלהם.

(כולם כולל המטפלים הזוגיים עצמם, הפסיכולוגים וכולם כולל כולם. זוגיות היא לימוד ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות אלא זה משהו שלומדים ומתמקצעים בו עוד ועוד ב"ה )

ולגבי השאלה השניה - קשה לכתוב ללא היכרות מעמיקה מה בדיוק נכון ומותאם אליכם ספציפית, אבל בהחלט יכול להיות נכון ששילוב של ייעוץ זוגי תהליכי מחד שכן יתן מענה עמוק ומקיף גם לכל הדברים שכתבת וגם לכל הדברים והדקויות והעומקים שקיימים הן מתוך הדברים בהודעתך והן שיכולים לצוץ בהמשך,

ומאידך שיהיה ממוקד ולא מתפרס על פני זמן רב.

ולא הכי קצרות

אבל בכל זאת רוצה לצרף לך גם עוד מאמר שכתבתי על הנושא הזה של צמיחה מתוך המשברים, בתקווה שב"ה יהיה לעזר אפילו קצת 🙏

כיצד נוכל לצמוח ממשברים? - יעל זק"ש

כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר בחיים  – 

בו בזמן אנחנו נמצאים בתוך שבר בחיים.

וכשמשהו שבור – חייבים לתקן.

אז כשאנחנו במשבר  – 

זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.

לתקן את עצמנו.

לתקן את החיים שלנו.

לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.

כשאנחנו נמצאים במשבר – 

יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"

כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,

בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל 7 שנים שלמות.

גם אנחנו – 

אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?

מה הוא אומר עלינו?

מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?

מה בו כואב לנו הכי הרבה?

מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?

אם נענה לעצמנו על כל אלה – 

נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.

לגרום לנו להיות ניזונים יותר,

להיות חיים יותר,

להיות שלמים יותר

להיות מרוצים יותר.

כשאנחנו נמצאים במשבר – 

ניתן לנו "שובר" במתנה.

כן,

לפעמים

המשבר הוא מתנה.

כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.

לראות איפה כואב, איפה קשה,

איפה רע,

מה צריך לתקן,

מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,

מה דרוש תיקון לשבר הזה.

קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.

כשיש משבר,

אפשר לקחת את המשבר הזה,

להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר גם לתקן את השבור.

אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.

אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.

"המשביר לצרכן"

וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.

אם ניקח דוגמא לכך בתחום הזוגיות  – 

מי מאיתנו לא הרגיש וחווה אי פעם משבר זוגי? כנראה אף אחד לא הרים את היד…

כאשר איש או אישה חווים משבר בזוגיות שלהם, הם מרגישים באותו הרגע שהגיע סוף העולם ממש!

הרגשה כזו של ריחוק פתאום,

והפחד הזה מהריחוק פתאום

ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!

ומה, אני כבר לא חשובה לו?!

למה??

למה הוא פוגע ככה?

למה להעליב?

למה להקניט?

למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!

ואז, 

אחרי המילה המעליבה

או המשפט

או הבעת הפנים

או המקרה

או הסאבטקסט - 

משתבללים.

ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,

היא גם מביאה איתה עוד יוצר מחשבות רעות,

עוד יותר דמיונות מפחידים

עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,

תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,

בדידות,

הגולה הנוראית הזו בגרון,

בכי לכרית

הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה כשהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,

ישתפך עד כמה הוא מצטער

עד כמה הוא טעה

ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?

ובגלל שזה לא קורה,

לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,

אז מרגישים עוד יותר מבואסים

עוד יותר קטנים

עוד יותר כועסים 

עוד יותר פגועים

"איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!"

ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן…

אז מה עושים?

קודם כל נושמים.

נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים

ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.

אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו, עדיין לחזור ולומר):

הכל יהיה בסדר!

זה משברון וממנו נצמח!

בסוף הזוגיות תתחזק מזה!

להחזיק מעמד, זה יפתר מאה אחוז!

זה יעבור והכל יהיה בסדר!

אין שום אפשרות אחרת!

)כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין, חלוקת רכוש הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו׳(

להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה!

אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,

ואחרי שנרגענו

קובעים לדבר על זה!!!

לדבר לדבר ושוב לדבר 

זה הדבר אולי הכי חשוב בזוגיות!

אז עם כל האגו הגדול

ועם כל הפגיעות

נותנים לעצמנו איזה כמה שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס.

ואז לבוא,

כמה שזה מרגיש מאולץ וקשה לאגו וכו- לבוא ולדבר!

לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר 

שזה חשוב מאוד

לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,

בלי ילדים צועקים ברקע

בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,

בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,

פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.

אם כן – מה טוב.

פותחים הכל.

את אומרת מה שעל ליבך, הכל, והוא שומע.

אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל ועד הסוף, ואת שומעת.

לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!

בלי פירור שנשאר לא פתור!

ולא רק זה,

אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף!

אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.

כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו" 

לדוגמא:

1. כשאני נפגעת אני צריכה שקט
2. כשבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי
3. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף
4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה
5. בפעם הבאה שזה קורה – יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ…

אחרי הרשימה הזו

לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך

ובעלך אוהב אותך

ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.

אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.

אז הוא כעס כי הוא הרגיש ממש לא טוב עם עצמו.

אז הוא כעס כי הוא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!

הוא כעס כי אולי הוא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס אן צעקה

הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה וכו׳

ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית

אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו

שאני לא מקום ראשו אצלו

שאני לא מושלמת בעיניו

שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה 

וכן הלאה.

אחרי ההבנה הזו

אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,

ברגשות של השני,

בדפוסי החשיבה והמוח של השני,

שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,

ואחרי ההבנה השלמה הזו את תביני בדיוק מה גרם לו ולמה

והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה

ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.

(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.

עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״

ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,

לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות

אבל לא לוותר!

לקבוע!

לדבר!

עד הסוף!

זה חובה!

אפשר גם לעשות ״אימאגו״ 

שבעצם אומרים את כל הנ״ל בקירבה, מבט בעיניים, שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,

משקפים מה ששמענו ושואלים האם הבנו נכון? (רק חוזרים על הנאמר מבן הזוג בלי לתת פרשנות והערות משלנו),

אחר כך מביעים הבנה והזדהות , ״אני מבין שכאב לך שאמרתי לך ככה וככה,

זה באמת יכול לפגוע״ וכדומה.

ולזכור – ממשברים צומחים.

ולזכור גם –

שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,

והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,

כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.

אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,

כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש – כי את זו את 

ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין…

ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו שהמוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*

המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ – אז זה אומר כנראה שאשתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו

וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים – ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו – המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם

אז זה מתבטא בצורת כעס.

אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אותו לכף זכות 

זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,

בין אם במודע ובין אם בתת מודע.

לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.

וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים 

עם מוח אחר 

עם דפוסי ילדות שונים

עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים

עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם

ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.

אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד 

אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ןלהזדהות.

ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך שמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.

אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם

בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.

שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.

שהרגשות לגיטימיים.

שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי שקראת לי חפיפניקית״

הוא מקשיב ולא כועס

הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב

(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)

אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.

ופעם הבאה שזה יקרה,

את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.

אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב 

אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יותר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.

ההסכם הזה ביניכם,

שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,

דרך הבנה עמוקה אחד של השני

וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,

צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,

שאתם בקירבה ולא בריחוק,

בלי הסחות דעת אפשריות,

עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.

בנוסף לאמור,

אפשר לעשות יחד ולחוד תרגיל ולהיזכר רגע בילדות שלכם.

האם נאמרו כלפייך מילים דומות שהיית ילדה?

ע״י אבא או אמא או מישהו אחר?

איך זה גרם לך להרגיש?

האם אבא אמר לאמא אל המילים הללו או דומות להן? או הפוך?

איך היא הרגישה בתחושה שלך בתור ילדה ששמעה את זה?

ובעלך יכול לחשוב-

האם חייתי בבית ביקורתי?

האם אבא או אמא שלי העבירו עליי ביקורת?

איך הרגשתי?

איך אבא התייחס לאמא? איך אמא התייחסה לאבא?

מה זה גרם לי להרגיש?

האם בילדותי אבא או אמא עשו או אמרו משהו שיצר אצלי את התחושה שאם מישהו נפגע ממני אז אני דפוק ולא יוצלח אז אנסה בכוח להדוף את הרגשות הללו כי הם בלתי נסבלים?

אחרי המבט המעמיק הזה רוב הסיכויים שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.

קבלו את עצמכם.

את הרגשות שלכם.

זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שום לגיטימציה לרגש הזה

וגם עוד כועסים ומאשימים!

זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!

וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,

כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.

והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,

יותר יתייחסו בסלחנות,

יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להתכוון

 או כי הוא ממש עייף

עובד ממש קשה

טרוד

עמוס

לחוץ

דואג, רעב

אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו.

וזה חשוב גם להפנים את העובדה האנושית והלפעמים מאוד מצחיקה הזאת

(ולפעמים מאוד מעצבנת ומבאסת הזאת, תלוי במצב רוח )

יש לנו אנרגיה מוגבלת.

אנחנו רק בני אדם.

אם השקענו x אנרגיה במשהו כזה ואחר, זה באופן ישיר גרע לנו מסך כל האנרגיה שיש לנו לדברים האחרים והבאים בתור, עד כדי גמירה מוחלטת של הכוחות.

אז תיעול האנרגיה המאוד מוגבלת שלנו לדברים חשובים ומתועדפים שאנו בוחרים יום יום לעשות זו המציאות האנושית המעוררת האמיתית

וחסל סדר הלקאה עצמית, רגשות אשם ורגשות אני כלום מכלום ו"איך כולם מצליחים ואני לא! 

כולם כמוך

את כמו כולם

חלק בוחרים להשקיע את האנרגיה בזה

חלק במשהו אחר

ואת במה שאת

וכולם בסדר גמור

ואנושיים.

*****

 אם כך, הנקודה המשמעותית ביותר היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן  – 

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

הנפילה/המשבר לא אומרעם שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם  –

אלא הם רק אומרים שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את ה"במפרים" הללו

ובפעם הבאה – לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

כי תמיד שיש משבר  –

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח – זה רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה – היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים – הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

אז קודם כל – לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם – שלולא זה היה קורה – לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו – ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

אמרנו – המשבר הוא כמו שובר – שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

ואם אנו בכל זאת מפחדים שיגיעו המשברים, מפחדים להיפגע,

נזכור כי: 

הפחד מלהיפגע מובן.

אבל אם אדם רוצה לא להיפגע לעולם – הוא יכול, אבל הוא צריך לזכור שהוא גם לא יאהב לעולם!

כי מי שאוהב ופותח את לבו לאהבה – בוודאות נהיה פגיע!

כי מפחד לאבד את האהבה הזו, כי מפחד להיפגע ממנה.

אבל חייבים לקחת את הסיכוי של האהבה, שזה הדבר הכי עמוק ועוצמתי וגדול בחיים – אפילו במחיר של הסיכון מלהיפגע.

לבחור לחיות. לבחור לאהוב.

מי שלא רוצה להיפגע לעולם – יכול. אבל הוא גם לא יאהב לעולם.

ומי שבוחר לקחת את ה"סיכון" בלהיפגע, בשביל ה"סיכוי" שבאהבה – מרוויח.

והאמירה הזו שהמשבר הוא כמו שובר היא ממש חזקה, לוקחת את זה עכשיו גם למצב הלאומי שלנו (הלוואי שנזכה לנצל את השובר הזה כמו שצריך...).

וזה באמת קשה להתמודד עם פערים כאלו בזוגיות.

התפיסה שלך של איך שהיית רוצה לראות את החיים שלכם ביחד מאוד שונה מהתפיסה שלו.

אני חושבת שבאמת אין פה תשובה אחת נכונה. אין פה נכון ולא נכון.

יש זוגות ששני בני הזוג הם כמו בעלך, ואז מתאים להם חיים זוגיים כאלו. או אפילו אחד מבני הזוג הוא כזה, ולשני קל לקבל ולתת לזה מקום.

יש זוגות ששני בני הזוג הם כמוך (אנחנו כאלו..) ואז זה גם פשוט יותר (בתחום הזה, תמיד יהיו תחומים אחרים שבהם יש פערים).

אצלכם זה מקום שצריך בו עבודה זוגית. כי יש פער משמעותי, ואתם לא מצליחים לגשר עליו כרגע.

זה לא אומר שהזוגיות בקריסה. זה לא אומר שאין לכם סיכוי.

לכל זוג קיימים תחומים שיש בהם פערים, וכל סוג צריך ללמוד איך להתמודד עם הפערים האלו ואיך לגשר עליהם.

וזו עבודה באמת לא קלה. המקומות האלו יכולים מאוד לאתגר אותנו.

ומצד שני, דווקא מתוך העבודה על הפערים אפשר לחזק את הזוגיות.

פעם שמעתי דבר יפה (לא זוכרת מי אמרה, אז לא יכולה להגיד דבר בשם אומרות, לצערי..) - כשנאמר 'זכו - שכינה ביניהם', זה ניסוח קצת תמוה. היינו מצפים השכינה תהיה איתם, תשכון בתוכם, למה דווקא 'ביניהם'? כי השכינה היא דווקא איפה שיש פער, במקומות האלו שיש 'ביניהם', שכל אחד רחוק מהשני, שדווקא כשמצליחים למצוא את החיבור במקומות האלו, שם יש שכינה. (מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון בצורה מדוייקת..).

ואיך אפשר לגשר?

אפשר בטיפול זוגי. יש הרבה כלים מקצועיים שיכולים לעזור, ואם יש לכם את האפשרות - נראה לי שזו יכולה להיות ממש מתנה לזוגיות.

ואם זה לא מתאים - אז אפשר גם ללמוד בעצמכם את הדרך להתמודד עם פערים כאלו. אני יכולה לכתוב בהמשך מה עוזר לי בשיחות כאלו. אבל זה כבר נושא להודעה נפרדת...

ככה שלא תהיי תלויה בו. בייביסיטר, חברות , משפחה , בילוי עם ילדים. אז תבדקי אם המצב הזה מתאים לך או אולי תגלי שהקשר הזה לא שווה את המאמץ כי את מסתדרת לבד.

יכול להיות שהוא יבין עם השנים. אבל יכול להיות שתצטרכי משהו דחוף והוא לא יהיה זמין .

את צריכה לבחור. או שאת אוהבת אותו ומקבלת את העובדה שאין לך על מי לסמוך יודעת להסתדר לבד. או שאת מפסיקה לאהוב אותו ועוזבת בלב שלם.

הרצון שהוא לא יצא כל פעם שבא לו לא נובעת מתלותיות

אני אוהבת אותו ויש לי על מי לסמוך אבל יש פער באופי שלנו שגורם לחיכוכים

ואני לא רוצה להפסיק לאהוב אותו ולעזוב זה מה שהסברתי בהודעה ה1🤷‍♀️

מה שמפריע לך זה שהוא מתנהג בצורה אימפולסיבית שמתחשבת רק בצרכים של עצמו,

ולא מכבד אותך ואת הצרכים שלך.

בוודאי שיהיה לך קשה כשבעלך בעצם אומר לך "ממי, הבית הוא עליי *מתי שיתחשק לי*"

ואם לא מתחשק לי- אני יוצא, הולך, מבזבז, לא עונה וכו'

נשמע שההרגשה שרק את מחויבת באופן בלעדי, והוא יכול לפעול לפי קריזות-

זה מה שמשגע אותך.

לדעתי חובה פה טיפול זוגי והבנה של בעלך שהבית לא מתנהל לפי הקריזות שלו.

אתה כועס? עצבני? צריך חופש? חייב לצאת?

תתאם!

תבדוק שזה מתאים לאשתך.

ואל תצא ככה, כאילו ברור שאשתך צריכה להיות בבית, ולך מותר הכל.

זה מקומם, מכעיס ומרגיז מאוד.

אני חושבת שמה שרצית "להראות לו" בגירושים,

זה שהמחויבות תהיה פתאום נטו שלו.

פתאום הוא לא יוכל לצאת ולבוא כמה שרק ירצה.

ואז הוא יבין את ההקרבה שלך.

אבל את אומרת שאת אוהבת אותו והוא בעל טוב.

העניין הוא ששינוי לוקח זמן, ונעשה בהדרגה.

וגם את צריכה להעריך ולהוקיר כל צעד של שינוי מצדו.

להיות ערה מתי הוא מתגבר על הצורך המיידי בחופש, ו"מקריב" למען הבית (מקריב במרכאות כי ראוי מלכתחילה שיתאם איתך בלי קשר).

הוא לא מוכן ללכת לייעוץ זוגי?

נשמע שיש לה בעל מקסים ומפרגן ויש נושא אחד שהם לא מסתדרים איתו

חשוב לי לרשום לך כמה נקודות

דבר ראשון אני חושבת שאין לכם מה להעלות בכלל עניין של גירושים כי לאור מה שתיארת נשמע שיש לך גבר ממש מקסים שכן אוהב אותך ואת אותו והבעיה כאן יושבת על פערי אישיות .

לכל זוג יש פער הפער שלכם נמצא בנקודה שאת אדם שקט וביתי והוא אדם של אקסטרים וחופש

וזה בסדר! הפכים משלימים אני חושבת שאתם צריכים לשבת וללמוד איך להשלים זה את זה מבלי לפגוע זה בזה

תביני את הצורך שלו לחוךש ותדייקי את הצורך שלך מולו לנוכחות בזמנים איקס ויי זד

נשמע שיש לך עם מי לעבוד ואני מאמינה שאם תמנפו את זה נכון הזוגיות שלכם תלך ותצמח כי שניכם נשמעים אנשים מקסימים❤️

הספרים הראשונים קלילים ובסדר, בהמשך הסדרה הופכת לטיפשית ונכתבה בבירור ע"י AI (לא ממקור רשמי, רק לפי ההרגשה). לא זכור לי יחסים חד - מיניים, אבל יכול להיות שיש וזה לא מרכזי. בת כמה הבת שלך? יש שם הרבה עיסוק במי יהיה החבר של הגיבורה, אבל בצורה נקייה יחסית

היא בכיתה ז'.

עד איזה ספר הוא קליל ובסדר?

מהספר הרביעי בערך זה מאוד מורגש שהוא נופח ע"י AI. הפסקתי לקרוא בספר השביעי, כי נמאס לי

ובסדרה הזו לא הרגשתי בכלל

מה גם שכשספר 7 יצא הAI עוד היה בחיתוליו... או שבקושי נולד

כי ספר 7 יצא באנגלית ב2018.

אני מאד מאד אהבתי את הסדרה מלבד הספר 8.5 שהיה מיותר

9.5 גם יכלו לוותר עליו, אבל היה יותר טוב

אולי משהו בתרגום? אני לא זוכרת עכשיו דוגמאות אבל זה ממשהרגיש לי ככה

כאלו מן הספר.

אני אהבתי את הסדרה, אבל לבת שלי לא נתתי לקרוא.

חשבתי לתת לה השנה, אבל החלטתי לחכות עוד קצת.

אבל היא עד עכשיו קראה רק ספרות חרדית, אז אני כנראה לא פונקציה....

קראת את כל הסדרה?

מסכימה לשתף למה לא נתת לה לקרוא? בת כמה היא?

היא גדולה.. מאד, 17+

תולעת ספרים שלא נראתה כמוה בעולם, אבל היא אף פעם לא קראה ספרות לא חרדית

בעקרון אני חושבת שזו סדרה מצוינת, ממש נקייה

בגלל שכן יש טיפה ענייני זוגיות חשבתי לתת לה רק בשנה הקרובה.

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

ולא תצטרכי פרוצדורה אח"כ להוציא אותם

בע"ה שילך חלק

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

1. שידוך - לדבר איתו על הגננת, מה בה מוצא חן בעינייך ואם יש משהו משותף לשניהם אז לציין אותו (יש לה עיניים ירוקות כמו לך!). לספר לגננת עליו מה החוזקות שלו, מה הוא אוהב שירגישו שהם מכירים קצת יותר.

2. להעביר היקשרות בהדרגה ומתוך חיבור בין ההיקשרויות - כשמגיעים לגן בבוקר, לא לזרוק את הילד לזרועות המטפלת אלא לדבר איתה בעצמך קודם בחום ובלבביות. ילד לומד על מי אפשר לסמוך מתוך המעגלים החברתיים של ההורים שלו. (אם היא חברה של אמא - סימן שהיא "משלנו").

3. לוודא שהילד "נאסף" ע"י מישהי מהצוות, ועדיף מישהי קבועה. נאסף הכוונה ליצירת קשר עין, ואיזושהי מחווה שזוכה למענה מהילד. אפילו הנהון לשאלה "מה שלומך". רק לא לשים אותו בחלל הגן וללכת, ואפילו לא על ברכי הגננת אם היא לא אוספת אותו.

4. לגשר על הפרידה - למקד את תשומת הלב של הילד בפגישה המחודשת ולא בפרידה (בצהריים אני אבוא לגן לקחת אותך הביתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים).

5. לתת לו מזכרת, משהו משלך שיוכל לאחוז בו בזמן שאת לא נמצאת. עדיף משהו שמותאם לשלב ההתפתחותי - למשל חולצה שישנת איתה יהיה מעולה לתינוק בן פחות משנה. עם ילדים גדולים יותר זה יכול להיות סתם חפץ שלך (תשמרי לי על הצמיד הזה ותחזירי לי בצהריים), תמונה משותפת, ציור שציירת - הכי פשוט, פתק לילד קורא. זה יכול להיות לב קטן שציירת בבוקר על היד שלך ושלו, ללבוש משהו באותו צבע, לשים לשניכם את אותו אוכל בקופסא וכן על זו הדרך.

ספר ילדים מקסים שעוסק בפרידה תוך שמירה על הקשר -

"החוט הנסתר" פטריס קארסט.

י שעוד כמה

את יכולה לבקש מהצ'ט שיתן לך רעיונות לספרים נוספים.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

לא צימר

בד"כ הצימרים הפנים לא כזה מרווח בטח לא הסלון

יותר שמים דגש על מרחב חוץ

ווילה יש בה בד"כ גם שטח פנים מרווח, פינת אוכל גדולה וכו

צימרים יש המון ביישובים סביב בית שמש, היינו בכמה אבל כולם לא עם סלון גדול בכלל

לא יודעת למה יצא לי צימר

ולא צימר. מתחם שיש בו גם מקום לערוך שולחן.

אין לי מושג אם ואיפה יש דבר כזה... אבל אולי המיקוד יעזור לך בחיפוש.

בהצלחה!

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣