הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ —
יָצָא בֶּן חוֹרִין.
שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא —
לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין,
עַד שֶׁיֹּאמַר:
"הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי,
חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶם".
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
יש חידוש גדול של הרשב"ם בבבא בתרא (קמט ע"ב) על הדין ברישא שדווקא אם לא פירש איזה קרקע שייר לעצמו, העבד לא יוצא לחירות: "אבל אם אמר כל נכסיי נתונים לך חוץ משדה פלוני הרי הוא בן חורין שהעבד אינו בכלל אותו שדה שפירש".
זה משמע קצת מלשון המשנה 'קרקע כל שהוא' ולא שדה מסויים.
הטעם של הרשב"ם כי בקרקע כל שהוא הכוונה יכול להיות העבד שהוא משאיר אצלו, כי עבדים הוקשו לקרקעות, אבל אם מפרש שדה פלוני ברור שהעבד לא כלול בזה.
הרמב"ם פוסק על פי הגמרא בגיטין ח ע"ב שטעם המשנה זה כי צריך כמו גט אשה דבר שכורת לגמרי בינו לבין העבד וכמשאיר הקרקע אצלו זה לא נקרא כריתות גמורה: "גט שחרור צריך שיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבין אדוניו ולא ישאר לאדון בו זכות לפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסי קנויין לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מטלית פלונית אין זה כורת והגט בטל ומתוך שאינו גט אין העבד משוחרר ולא קנה מן הנכסים כלום וכן כל כיוצא בזה." לכן לפי הרמב"ם לא משנה אם הוא מפרש שדה פלוני, עדיין העבד לא משוחרר.
נראה שהרשב"ם לא מקבל את הטעם של הרמב"ם, כי זה לא נקרא שיור בכריתות, כי השארת השדה אצלו לא קשור להוצאת העבד לחירות וכריתתו ממנו, גם אם זה נעשה באותו קנין.
הר"ש שואל על הרשב"ם מהתוספתא (פאה א, יג), אבל אפשר לפרש שדברי סוף התוספתא הם לפי כולם: "מעיר פלנית ושדה פלונית אע"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר זכה עבד זה בנכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסה אמ' שפתים ישק [משיב] דברים נכוחים".
מעניין לחקור לפי הרשב"ם האם במטלטלים כשהוא מציין מטלטלים מסויימים האם העבד יצא לחירות, כמו שהרשב"ם אומר בשדה. בפשטות זה אותו דין והעבד יוצא לחירות.
לפענ"ד יש סברא להגיד שבמטלטלים אי אפשר לציין אותם, מכיוון שהם לא קבועים במקום מסויים.
זה יסביר למה התוספתא מציין רק דברים קבועים כמו שדה ועיר.
זה גם יכול להיות הפשט של הירושלמי על המשנה אצלינו: "רבי יסא בשם ר"א שייר מטלטלין לא עשה ולא כלום אני אומר גופו שייר וכשבא מעשה לפני רבי יוסי אמר (משלי כד) שפתים ישק משיב דברים נכוחים".
זאת אומרת שהירושלמי מחדש שכל מטלטלין זה כמו שהוא השאיר חפץ כל שהוא ולא מסויים, ולכן זה יכול להיות גם העבד שהשאיר והעבד לא משתחרר.
אפשר להגיד שעל החידוש הזה רבי יוסי (נעמיד שזה רבי יוסי האמורא) 'שפתים ישק משיב דברים נכוחים'.
במסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב (יב):
"אם עמלת בתורה בעולם הזה סוף להיות שפתותיך מתנשקות לעתיד לבוא שנאמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים (משלי כ"ד כ"ו)".
עיין במפרשים על הפסוק במשלי. פה זה חידוש גדול באבות דרבי נתן שיש מושג שהשפתיים מנשקות אחת את השנייה מסיפוק, אהבה וחיבה.
ברור שבכך יש איסור חמור
)