זה מה שקרה לאורך שנים ביו"ש וגוש קטיף

ואף אחד לא באמת התייחס.

תסמונת כזאת.

יור(ק)ים עלינו ואצלינו אומרים ש"זה גשם"

השמאל בראש של ביידן - מדינה פלסטינית עצמאית.

תנו לחיות לחיות עאלק

בהבנה שלי לפחות

ההתייחסות לפללסטינים חייבת להיות אחרת

אם נמשיך להאמין שאפשר לחיות לצידם בנחת ושרק ניתן להם זכויות וזה יעבוד - ה7 באוקטובר עלול ח"ו לחזור על עצמו

מסתבר לדעתי, שהיחיד שהבין מה שצריך לעשות זה בן גביר. להתייחס אליהם כאויבים שאין שום גשר שיכול לחבר בינינו, ולהרתיע.

מה איפה להרתיע?

רעיונית, הוא הכי בקו של אחרי שינוי הקונספציה עוד מלפני ה7 באוקטובר

הוא וליברמן

אבל קשרו להם את הידיים

פתאום קלטו שהערבים לא נחמדים וששלום איתם זו סיסמא בלבד.

ומה מנחם בידיעה שהערבים יישארו פה?!🤦‍♀️

שבטעות חושבים שהם תינוקות שנשבו.

מספר לא מבוטל של מנדטים. אנטישמיים חובבי סל הקליטה שעלו מכוח חוק השבות

שנלחמים על החיים שלנו בעזה. הם אחים שלנו ואוהבים אותם.

ויש גם לצערי הרבה גויים גמורים שעלו מטעמי נוחות וסל הקליטה של חוק השבות.  

החשוב שבהם - להחזיר את החטופים

אם היו מתפוצצים על החמאס, זה היה מסכן את החזרה של החטופים

ומצד שני, זה באמת מרתיח

אין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה שאני מבינה לליבך והסיטואציה מאוד לא פשוטה

אני מקווה שיחזרו ללחימה

ושכל הסבל הזה יישא פירות לאורך שנים. של שקט מטרור עזתי דעאשי, של בעלים וילדים ואבות ששבים למשפחותיהם לשגרה רגילה ושוחקת, אך ככ משמחת ונורמלית

❤️

חיי חילים חשובים מאוד!

אבל הם שם, מסכנים את חייהם בשביל אזרחי ישראל.

אם זה לא היה סדרי העדיפויות במדינת ישראל- אז היינו צריכים להתחיל לדאוג.

ישראל לא מגיבה לא כי חיי החיילים לא חשובים

אלא כי חיי החטופים עומדים על הפרק

וה10 של היום וה10 של מחר- הם מחיר הבלגה.

אני רוצה לקוות ולהאמין שכשימצו את שחרור החטופים ידעו להיכנס בהם חזק.

הלוואי ולא נתבדה

שזה קשה להגיד,

לחייל יש תפקיד.

הוא שליח של המדינה כדי להגן על אזרחיה.

החטופים הם אזרחים, הם לא שם בתפקיד ולא בשליחות.

הם שם כי המדינה הפקירה את הביטחון שלהם.

והאחריות של המדינה היא להחזיר אותם, ובשביל זה היא שולחת ומסכנת חיילים.

האם הדרך עכשיו היא הדרך הנכונה? אין לי מושג

האם העסקה הזו נכונה? אין לי מושג

מה צריך לעשות? אני לא מבינה בזה

אפשר לטעון נגד העסקה

יש לזה המון סיבות

אבל עם כל הקושי, התפקיד של חייל הוא להגן על האזרחים, ולא להיפך.

(בעלי במילואים, אני כותבת את זה ממש בחרדת קודש ומתוך הערכה עצומה לחייהם של החיילים שלנו, הלוואי ובעזרת ה' שיחזרו כולם לשלום. אבל ההשוואה בין חיי חטופים לבין חיי חיילים בצורה הזו, היא לא נכונה בעיני)

שחייל לא הגיע לתפקיד שלו מתוך בחירה.

במובן מסויים הכריחו אותו להיות שם.

הוא שליח של המדינה, זה נכון. אבל מיוזמתו? לא באמת.

הוא אזרח בעצמו. 

שחוייב לבוא להיות שליח של המדינה, בצו 8 או בגיוס חובה.

אז נכון. החיילים שלנו ברובם באמת בתחושת שליחות ורצון לתת וכו' וכו'.

גם בסדיר גם במילואים.

אשרי העם שאלו בניו!

ונכון שהמציאות הכללית מורכבת וגם דורשת צבא כזה ולא צבא שכירים.

ונכון ש'מי שלא רוצה יכול לצאת'. אבל זה לא כזה פשוט. ולא מתאים לכל אחד שמפחד/לא רוצה מכח מיני סיבות להילחם חזק עד כדי שישחררו אותו.

ובעלי גם במילואים ועם המון רצון לתת וכו'.

אבל אני לא תמיד במקום הזה. וזה הגיוני ולגיטימי.

ויש כמוני עוד הרבה, גם נשים וגם גברים.

אז בשורה התחתונה רק רוצה להזכיר

שחייל לא בחר להיות חייל. בחרו בו.

וכן. מרתיח אותי שכל אהובינו יושבים בעזה או בשאר המקומות ומחכים בחרדת קודש לראות מה יגיד או יעשה הוד מעלתו החמאס, ולפי זה להתאים את החליל.

וכן. בעלי אזרח פשוט, ששלפו אותו מהחיים הפרטיים שלו כדי להגן על אזרח אחר.

זכות עצומה ומצווה גדולה.

אבל אנחנו רוצים ומחכים שגם אזרחים כמוהו יוכלו לחזור לחיים הנורמאליים שלהם, בבריאות איתנה.

יש התעוררות בעם, זה נכון.

סוף סוף.

ב"ה.

גם המנהיגים התעוררו

אבל נראה שזה עבר להם.

וחזרו לאיפה שהיו.

מדסגת על שליחות במובן הגבוה של המילה.

מה שכתבתי לא מתייחס בכלל לרצון של החיילים להיות בצבא או לא.

אלא לעובדה הפשוטה שחיילים תפקידם להגן על אזרחים, זו הדרך של המדינה להגן על האזרחים שלה. אז בשדה הקרב, הם קודם כל חיילים, לפני שהם בנים ובני זוג וילדים ואחים.

וזה לא אומר שלא צריך לדאוג לשלומם

וזה לא אומר שלא צריך לעשות הכל כדי שלא ייפגעו

מה שכתבתי מתייחס לטיעון הספציפי לפיו צריך להתנגד לעסקה כי חיי חיילים לא שווים פחות מחיי חטופים. ובטיעון המסויים הזה, יש קצת בעייתיות בהגדרת התפקידים במדינה.

בקשר לשאר ההתנהלות, אני גם מתוסכלת, אבל מה שכתבתי היה ספציפית למה שנכתב

בשביל זה הם שם.

זה המשמעות של צבא הגנה לישראל!

לא הפוך

אוי לנו אם אזרחים. נשים וילדים היו צריכים לשלם בחייהם בשביל להגן על הצבא..זו לא המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה.

(ותשאלי כל חייל שיוצא לקרב- הוא יוצא תחת השליחות הזו)

@תקומה

@מקרמה

אותם! שייקרו את החיים שלהם!!!

יש להם משפחות.

שלא יתייחסו אליהם כמובן מאליו ולא ישתקו על זה שמפרים את ההפסקת אש!!!

ברמה האישית לא מעניין אותי כרגע שום דבר. אני רוצה את בעלי בבית וזה הכל. מי שרוצה ומרגישה שליחות, מוזמנת לתרום את בעלה למאמץ המלחמתי.

מי אמר שמתיחסים אליהם כמובנים מאליהם?

את מדברת מתוך הקושי ברמה האישית- שזה מאוד מובן

אבל מקבלי ההחלטות לא יכולים להסתכל על זה מאותה הזווית.

הזווית שלהם חייבת להיות הרבה יותר רחבה!

(ולגבי המשפט האחרון- מחילה, אבל לא במקום, אפחת לא שולחת את בעלה...  השירות הצבאי והמאמץ המלחמתי הוא לא בחירה... היום הכרח קיומי, הוא לא יכול להיות תלוי ברגשות הנשים- וזה לא פייר להפיל את האחריות עליהם)

אז היו מגיבים להפרה של הפסקת האש!

אז היו מציידים אותם טוב יותר ולא שולחים אותם ככה בלי ציוד הגנה ולחימה מתאים.

היו דואגים להם לאוכל כמו שצריך ולא רק אם אנשים טובים תורמים להם.

במשפט האחרון נכתב בתגובה למה שאת כתבת.

שגם עלולה לסכן עוד חיילים

וגם עלולה לסכן את המשימה של החזרת החטופים

אני בעד הרתעה חזקה, וזה חסר, אבל מצד שני - החמאס מתחיל להבין שישראל נכנסה לזה אול אין.

אולי זה מתחיל לחלחל עכשיו

זו דרך ארוכה אחרי שנים של רפיסות מולם

תעשה את אותה פעולה

השינוי הכי משמעותי היה שינוי מחשבתי שבא בעקבות הטבח הנורא

זהו, נשברה הקונספציה

מפה קשה לי להאמין שנסוג אחורה

זו טקטיקה חכמה, לבחור מתי להגיב.

זה משאיר מרחב תמרון גדול

לא חושבת שבאמת השתנתה הקונספציה..

לצערי!! ממש לצערי!!

הוא לא היה מפר את הפסקת האש...

כן העיסקה הזו היא פגיעה אנושה בכבוד הישראלי.

אנחנו נלחמים בהם חודש וחצי

יש מקומות בעזה שנראים כמו אחרי הוריקן

ולא מצאנו את החטופים שלנו.

וחמאס עדיים שולט יופי בצפון הרצועה, איפה שספרו לנו שכבר כבשו...

ואנחנו שוב

, ושוב

מורידים את הראש

בעיניים שלי לא באמת שינו קונספציה.

שינוי קונספציה אומר דברים אחרים בעיני.

ולהפסיק לרחם כל כך על האוכלוסיה המקומית ולדאוג לה, כי כולם שם מחבלים. רוצחים או סיענים... 

המקסימום זה ילדים שעדיין לא ממש אבל מגדלים אותם טוב טוב להיות שהידים

האמת אני נשבר לי האמון מהמדינה הזאת.

אוהבת את הארץ שלי כל כך. מתוסכלת ברמותתת מתפקוד המדינה.

שיקרו שלא ידעו איפה כל החטופים כדי למשוך זמן

אחר כך הפרו את ההסכם והפרידו ילדים מאמהות

אחר כך הפעילו מטענים

ועכשיו מבקשים להאריך את ההפוגה

ואנחנו קונים את זה שזה כדי שהם יחפשו את החטופים שלנו

הדרך להחזיר את *כל* החטופים היתה להגביר את המלחמה

במקום זה הם מביאים לנו אותם טיפין טיפין בתוספת לוחמה פסיכולוגית

בסופו של דבר הם מכתיבים את סדר היום

איך אפשר להיות כל כך נחרצת בעניינים של חיים ומוות.

אני באמת לא יודעת מה נכון לעשות

אבל כבר עכשיו די ברור שהחטופים הוחזקו שם בתנאים מזעזעים, עברו חוויות קשות מאוד שמי יודע איך משתקמים מהם.

וזה רק ממה שנחשף לנו

אז איך אפשר להקל ראש במשמעות של החזרה שלהם הביתה עכשיו? מי יודע כמה נזק יכול להיגרם מאפילו עוד יום נוסף של שבי? ומי היה מבטיח שבאמת עוד לחץ צבאי היה גורם לחמאס להיכנע ולהחזיר את כולם?

נשמע שזה היה דורש עוד ימים ושבועות ארוכים של לחימה, אם בכלל.

אני לא יודעת מה הדרך הנכונה

אבל לא מבינה איך אפשר להיות כל כך בטוחים במשהו שהוא בכלל לא בטוח

כי ראש ממשלת תאילנד התקשר לנשיא איראן והודיע לו שאם לא משחררים את התאילנדים הם יוציאו להורג עצורים פלשתינאים שנמצאים אצלם

וד.א... מי  שמקבל החלטות בתאילנד זה המלך

ואפחד לא באמת יודע מה היתה העסקה בין תאילנד לאירן.  

שקשור למלחמה נובע מאיזה תקשורת הם צורכים. אפשר להסתכל כאן בשרשור הארוך הזה ולהבין איזה תקשורת כל אחת צורכת...

ידוע שיש ערוצים מגמתיים שמנסים ליצור מציאות ואמונות ספציפיות, לעומת ערוצים אחרים

חלק מהערוצים היו שותפים לקונספירציה שהתפוצצה ב7/10.

לא השופרות של הימין ולא השופרות של השמאל.

לכן כל הצהרה באופן נחרת של מה צריך לעשות של מי שניזון מהתקשרות בלי שבאמת יש לו ידע אמיתי ונרחב על מה קורה בשטח, מתחת לפני השטח ומעל

(ויש מעט אנשים כאלו .. )

היא חסרת אחריות

משהו קצת מבאס, שאת חושבת שאת יודעת איזה תקשורת אני צורכת. לפי הדעה שלי.

ב"ה אני מחזיקה מעצמי כבעלת עמדה עצמאית, אני חשופה להרבה סוגים של תקשורת, מפעילה ביקורת על מה שאני קוראת ומחליטה לבד מה לחשוב.

אני חושבת את זה כי זו הדעה שלי, לא כי מישהו אמר לי.

ויש משהו קצת מזלזל בלחשוב שמישהו חושב משהו כי רק לזה הוא חשוף

נשענות על מידע כלשהוא שמקבלים..ולכן תלוי מה המידע שמספקים לנו

התקשורת היא כלי מאוד חשוב ולא סתם יש הרבה עניין סביבה. דעת הקהל מעוצבת ע"י התקשורת

אני שומעת את הגישה הזו מכל מיני כיוונים.

כאילו אנשים מסויימים חושבים משהו מסויים רק כי הם "לא מספיק מבינים, לא מספיק יודעים"

וזו טעות להסתכל ככה על עמדות.

אנשים שונים חושבים דברים שונים, וזה שמישהו חושב אחרת ממני, לא אומר שזה בגלל שהוא לא מספיק חכם להגיע לתובנות שאני הגעתי אליהם, או בגלל שהוא מקבל את הדברים כמו שמעבירים לו, אלא כי הוא פשוט מפרש אחרת נתונים דומים.

בעיניי הטיעון שאומר "את פשוט נחשפת לתקשורת מסויימת, ולכן חושבת ככה" הוא טיעון שמתחמק מלהתמודד עם הטענות עצמן, אלא לוקח את הוויכוח למקום אישי שמופנה כלפי האדם ולא כלפי הטענות.

את החטופים בכח ושזו פעולה בעלת הצלחה רבה, רק שהם חוששים שתוך כדי הפעולה יהרגו הרבה עזתיים חפים מפשע

הידיעה הזו פורסמה בכל הערוצים הרשמיים

אז את מבינה עכשיו מה השיקול שהכריע את הכף...

והמקרה שהיה בין תאילנד לאיראן היה גם היה!! לא כל ידיעה שלא פורסמה בערוץ 12 היא פייק

יש דברים שמסתירים ממך במכוון ומאידך יש דברים שמפמפמים שוב ושוב כדי להנדס לנו את התודעה

בשטח הדברים הרבה יותר מורכבים.

איזה תגובה להפרה של הפסקת אש היית רוצה לראות?

מה היה המחיר שלה?

מה היתה העלות שלה מול התועלת?

קל לנו לשבת בהית ולקבל החלטות בכאילו.

בפועל יש אנשים שכל החלטה שלהם היא ממש חיי אדם, וכן. הם מקבלים החלטות קשות וממש לא הייתי רוצה להיות במקומם.

אין לנו את התמונה המלאה,

אנחנו לא יודעים את המידע המודיעיני,

אנחנו לא יודעים באמת מה החטופים המשוחררים מספרים (מוציאים ממש מעט ורק אחרי צנזורה)

אנחנו לא יודעים מה התוכניות לכשתסתיים ההפוגה

אנחיו לא יודעים!

ולכל חייל בעזה יש את הציוד.

מכירה הרבה אנשים בפנים. כולל בעלי.

הפסטיבל הזה של גיוס תרומות וצ'ופרים לחיילים לא בהכרח צורך של הצבא

יותר הצורך של העם להיות מעורב

אני לא הפותחת אבל בהחלט יש חיילים ללא ציוד

ואת זה גם אני יודעת ממקור ראשון

הייתי חייבת להגיב

בעלי אומנם לא בעזה אבל בהחלט במקום מסוכן וללא ציוד מתאים

באמת לא חושבת שכתבתי משהו בצורה לא נעימה- לפחות זו לא היתה כוונתי.

יש לנו הישראלים נטייה להביע דעה על כל דבר. להגיד איך נכון וצריך לפעול.

לחשוב שאנחנו יודעים הכי טוב.

יש זמן ודרך והביע ביקורת.

יצא לי כבר לשמוע ביקורת על התנהלות כזי או אחרת של מקבלי החלטות בשטח.

שפורסמה בסטטוסים ברוב חוצות.

התכווץ לי הלב כי לכל מפקד בשטח שמקבל החלטות קשות יש אמא, ואחות ואשה

ורבים מהם הם בני הציונות הדתית

והפלא ופלא- הספיקה שיחת טלפון אחת להבין שזה ממש לא התמונה המלאה, ורחוקה מאוד מהאמת.

למעט מאוד נשים פה בפורום יש באמת הבנה בטקטיקות צבאיות.

באיך עובדים הדברים בשטח

ביחסים העדינים ומה מחיר כל החלטה.

המלחמה והחלטותיה לא מנוהלת בפורום- וטוב שכך

ונגד זה יצאתי... נגד אמירות נחרצות שצריך לעשות xyz

זה לא השרשור הראשון בסגנון- זה פעם ראשונה שאני מגיבה.

וכן. אני מבינה שברמה האישית והרגשית זה קשה. הרבה פעמים זה צורת התבטאות של לחץ, של פחד של מליון רגשות... אבל לתת לרגש להכתיב את דרכי הפעולה במלחמה - יוביל לאסון  (ראו מקרה גלעד שליט...)

-----

לגבי הציוד- כתבתי לכל חייל בעזה.

הדרך בה ידעתי שבעלי נכנס לעזה היא לפי הציוד שהוא חזר איתו הביתה באפתר שלפני...

האם יש מקום להשתפר?

בהחלט

אבל אנחנו לא נמצאים במחדלים שהיו בלבנון השניה... אנחנו כן בטראומה מאז.

ויכול להיות שיש מקרים במקומות אחרים של חוסר  ציוד

יש לנו את הציוד הכי טוב בעולם ובאופן טבעי הוא  מתועדף לאזורים בהם יש יותר סיכון.

זה נקרא ניהול סיכונים...

לא מאמינה שיש מישהו מלמעלה בין אם בממשלה ובין אם בפיקוד העליון שיכול לצמצם סיכון במחיר סביר ולא עושה את זה

אבל תמימות שכזו איפשרה לאסון בשמחת תורה להתרחש.

המוכנות של הצבא מזעזעת. אני מכירה חיילים באזורים מאד מסוכנים (מחוץ לעזה) שיש להם אפודים בני 50 שנה שלא שווים כלום. יודעת למה 50 שנה? כי במלחמת יום כיפור קיבלנו מהאמריקאים. אם יש לכולם בעזה אפודים כרגע (הלוואי שזה נכון) זה בגלל שהאמריקאים שלחו לפה. וגם המון המון תחמושת.

אז לכל מי שחושבת שאנחנו יכולים להזיז פה זרת בלי אישור של ביידן שתחשוב שוב…

(אלא אם את מדברת על גבול הצפון)

אפילו את האזרחים עוד מעט מחזירים לעוטף.

לראות ולנפח את הרע ולהעצים את  הפחד לא יעזור לאף אחד.

(וזה לא בשטח ישראל)

זה שיש ציוד יותר חדש, לא אומר שהציוד הקודם לא מתאים.

כי לדעתי הדיון נהיה קטנוני ומיותר (בעיקר הסוגריים).

נסכים שלא להסכים…

כולנו מתפללות לבשורות טובות ולסיום המלחמה בניצחון מוחץ ובהקדם ♥️

חיילים לא מסתובבים שם סתם, הם מסתובבים לצורכי פעילות וכשהם יוצאים לפעילות יש להם ציוד.

זה לא כמו שטחי כינוס שמחכים שם לפעולות.

התייחסתי לעניין הציוד, לא להגדרה פוליטית או דתית.

ברור לי שיש פה מחדלים של שנים.

אני מאוד רוצה לקוות שהאירועים האחרונים יביאו בעקבותיהם התפקחות רצינית.

ברור לי שהמדיניות הכללית צריכה להשתנות

אבל זה ברמת הקרוב. שינוי כולל.

אבל כרגע אנחנו במלחמה.

יש פה משהו הרבה יותר ממוקד ותחום וזה לא הזמן.

אני רוצה לקוות שאחרי המלחמה הזו יעשו חישוב מסלול מחדש

אנחנו לא באותו המקום.

אז היה מחסור ממש רציני בציוד. באמצעי לחימה, במנות קרב.

אנחנו לא שם

לא במצב מושלם- אבל גם לא שם

מתאים זה מחדל.

את יכולה לומר מה שתרצי, שומדבר לא ישנה את זה.

ניהול סיכונים לא על הגב שלנו.

והוא תמיד מנוהל על גב של מישהו

זה בדיוק ההגדרה של ניהול סיכונים.

חייבת לשאול,

מה את מציעה?

איזה נוסחת קסם יש לך שלא ידועה למפקדים בשטח?

הכי קל לצעוק מה לא ולתת ביקורת

אבל כשמגיע הזמן. לענות מה כן פתאום כולם שותקים...

אני פשוט מציעה לשתוק קצת קודם.

לא נעים לשמוע

אבל זו האמת שלי

לק"י

לא כתבת פה כלום אישי.

והערות לאחרות לא כותבים מאנונימי. אם יש מה לומר, אז בבקשה מהניק שלך.

וזה מה שמתסכל..

שההסכם הזה פשוט יוביל בהסתכלות רחבה להרבה יותר הרוגים בהמשך

שההתעלמות מהפסקת האש שהופרה תוביל להרבה יותר ניסיונות שלהם לפגוע בנו..

תגגלו

הביטחון השתפר?

לדעתי זה פשוט נובע משיקולים של דם כחול.

ועדיין הכל מה' יתברך

ובנוסף -  שבשביל 171 ישראלים, מסכנים מליוני יהודים.

מה ירתיע אותם מחטיפות נוספות?

שחרור מחבלים?

או נכבה 2?

כן הם הכניסו אותנו למלכודת אכזרית כי אנחנו רחמנים בני רחמנים והלב שלנו נקרע - - -

אבל מי שדחף לעסקה עם שליט הביא את הטבח הזה, ועכשיו דוחף לעסקה הנוכחית.

אני מסכימה עם הדעה של  הפותחת

להכתיב את הטון.

לצערנו הם יודעים שאנחנו נשתוק, אז הם מרשים לעצמם להפר את ההסכם הזה בכל דרך אפשרית ולצחוק עלינו.

צריך ליצור מנגנון ברור של תגובה- על כל ניסיון שלהם לפגוע בחיילים- כמות של הפצצות מהאוויר.

על כל עיכוב של שעה בשיחרור החטופים- עוד תקיפות.

על כל פגיעה בהסכם הם משלמים מחיר. כבד!

ש*להם* ישתלם לעמוד בהסכם.

שזה יהיה אינטרס שלהם שיהיה הסכם כבר.

שירדו על הברכיים להתחנן וישפילו ראש.

לצערנו אנחנו לא יודעים את מצב החטופים. לא הפיזי ולא הנפשי.

כרגע החיילים שלנו בריאים בגופם ובנפשם ב"ה, ולא צריך לסכן אותם בכל מחיר.

(גילוי נאות- יש חטופים שאני מכירה אישית, ואני מחכה לשיחרורם יום יום. ודווקא חיילים שבתוך עזה אני לא מכירה או לא יודעת עליהם)

מתסכל כל כך לשמוע על סיטואציות שמסכנים את חיי חיילינו בשביל אזרחים עזתים.

מתסכל לשמוע שהחיים של החיילים שלנו לא נספרים בעיני הממשלה והעולם.

זה האחים שלנו, הבעלים, הילדים.

הם שם כדי להגן עלינו, אבל צריך שיהיה מי שיגן עליהם.

שהוביל אותנו עד היום

איפוק זה לא כח!!!!

אולי מול ילד מתוק ושובב שרק רוצה לעצבן איפוק זה כח

לא מול אויב!

בטח לא במזרח התיכון

ככל שנפגין עוצמה נקבל יותר גם במשא ומתן. מי זוכר שסינוואר פוצץ את המומ בגלל שנכנסנו לשיפא? הוא חזר על 4 למרות שכבשנו את המפקדה בדמות בית חולים

ומאז אנחנו "התרככנו" בכל המובנים

וזה מה שמרגיז ומייאש

ברור שזה לא כי חיי החיילים לא חשובים, אבל כן כח ההנהגה שבויה חזק בתפיסות מפגרות ולא מוכנה להתפכח וכן כי יש דברים שחשובים להם יותר מחיי החיילים והאזרחים גם יחד- כמו ליטוף אמריקאי וקצת שקט תעשייתי בגזרות אחרות 

בתור אחת שמתחרפנת מהפסקת האש הזו😖

ומתה מפחד ממנה כי יש לי כמה אחים בפנים ובעל שכרגע יצא אחרי כמה שבועות לחימה ואין לדעת מתי ייחזור לשם שוב...

שהיום שמעתי ממקור ראשון שלא כל מה שקורה בפנים (מבחינת תיפקוד הכוחות שלנו...) יוצא לתקשורת.

לא רוצה לפרט, אבל לא יושבים שם רגל על רגל....

תאחזי בזה שאנחנו לא יודעים הכל. שבסופו של דבר אנחנו נלחמים את מלחמת ה'. וגם אם יש הפסקה (ששוב, הלוואי ולא הייתי, רק עושה לי כאב בטן) הכל מאת ה' ובעז"ה עוד נמשיך לתקוף שם בעוצמות גדולות כמו שחייליו של הקב"ה יודעים לעשות💪💪

בינתיים, שמחה בשביל עצמי ובשביל שאר המשפחות "שבזכות" הפסקת האש הזו רואים קצת יותר את האהובים שלנו. (לא שווה את זה, אבל כל עוד אין לי שליטה בדבר, שמחה מהטוב שיוצא לי מזה)

וממשיכה להתפלל לקב"ה שייתן למנהיגים שלנו שכל טוב ולחיילים שלנו כוחות גוף ונפש🙏

בבקשה שימו לב.

גם ההפרה של ההסכם כשהגברים שלנו שם, ברווזים במטווח

וגם העובדה שההפסקת אש הזו מאפשרת לחמאס להתארגן ולהתחמש. עוד יום ועוד יום והם מקבלים אספקה, ממלכדים, מארגנים פיקוד

ואנחנו קונים את האשליה הזו של ה"שקט" שמקווה שלא תתפוצץ לנו בפנים

ולבכות איתך יחד

כי נגמרו המילים 😥

מציאות קשה כל כך

ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

חיבוק ענקי אהובה ❤

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

תבקשי מרשם לכדורים!

שלא תצטרכי לקחת את הסירופ המגעיל🤢

ורק אומרת שלפעמים לטחורים יש תחושה שמזכירה תולעים.

וגם אצלנו הרופא לא ממליץ על טיפול משפחתי.

אני באמת יודעת שזה גישות שונות, צודקת

אבל אם מציק אולי כן כדאי לברר

לא לקחתי כלום.

התולעים חיות זמן מה ואז מתות.

הבעיה אצל ילדים שהם מגרדים, ואז הביצים נדבקות לציפורניים ומשם לפה 🤢

מבוגרים שומרים על היגיינה, ולכן לא ממשיכים את ההדבקה.

וגם, למבוגרים התולעים פחות מציקות לעומת ילדים. גם אצל ילדים - יש כאלו שהתולעים פשוט לא מפריעות להם. בד"כ במשפחות אפשר לראות שאלו אותם ילדים שנדבקים שוב ושוב... האחרים גם עשויים להידבק אבל זה לא מציק להם והם לא מגרדים ולא ממשיכים את מעגל ההדבקה.

ושלושה ימים אחרי המנה הראשונה עדיין היו תולעים.

ב"ה אחרי המנה השניה היה בסדר