פרובוקציה, זמן ששייך רק לי.

אני רוצה לספר לכם סיפור (אמיתי!)

בחרוזים שישמע מעניין ומוזיקלי.

על איך צעדתי כשרובה על כתפי.

יה! תנסו לדמיין את המילים,

במנגינה של קרליבך יהיה מדהים,

שירו לעצמכם זה יהיה כיף חיים!

טוב, עכשיו כשאתם סוף סוף שרים...

רובה עץ, m16 חום אפור,

אנחנו חוזרים מכיבוש הבופור!

אולי, בלי נדר! יה! לכם נמשיך לחפור!

הייתי עם חבר, שלא רגיל לכזה דרור...

היינו בציר שישים! כן, בצומת רחלים!

כרעתי ברך, הרמתי, הנשק, כיוונתי בעיניים,

ו... רמזור ירוק, רכב של ערבים.

ומשום מה, לא ידוע, הם במקום לא נוסעים.

משאית הגיעה, נהג ערבי,

אותי לא ראה והיה קצת עצבני.

התחיל לנסוע, פתאום, הבחין... בי!

האט, קילל, סחט את הדוושה... יא חביבי!

הרכב השני נדבק אליו,

המשאית טסה בכביש בזה השלב,

הרכב הקטן השתרך מאחור כמו כלבלב...

עשיתי כאילו אני יורה עליו...

החבר שלי היה בהלם תרבות,

צחקנו עד עמקי נשמותינו עד לצרידות,

הם כל כך פחדו מרובה מעץ, איזו שטות,

הוא אפילו לא שחור, אמרנו בזחיחות

לא אמרתי, עכשיו אומר שנסענו לירושלים,

הגיע טרמפ, עלינו ונסענו עם חייל ונשק בידיים,

היה מצחיק, אני עם עץ, בינתיים...

טרמפ נוסף והגענו לרכבת שניים,

עלינו עמדנו נסענו ברכבת,

ופתאום תחנה הרכבת עוצרת,

מסתכלים ואוי, זו תחנה קצת מוכרת...

בית חנינא! עולים ערבים, מסתכלים בשקט...

המשכנו לנסוע, השבאב מסתכלים,

היאהוד איבדו את זה לגמרי, ממלמלים.

היה קצת מביך, מלא אנשים,

דיברנו בינינו קצת מאוד נבוכים...

ירדנו מהרכבת בשער שכם,

הטלתי הנשק על כתפי כלוחם,

רק לא כחייל, כחמאסניק שחור כפחם...

(באמת, לא צוחק איתכם)

השבאב ליד השער זזו הצידה,

משוגע שכזה, מסוכן לי לעיזה,

המגבניק בעמדה הוריד משקפיו בהיפנוזה,

צעדתי משם כחמאסניק מעזה...

נכנסנו בשער, ערבים ברחוב, עברנו ביניהם,

יחד עם המג"ב שזפו בי עיניהם,

מלמלו וזזו הצידה, אלה משוגעים שניהם!

אין לי כל קשר אליו, אמר חברי אליהם.

כך צעדנו גורפים חיוכים,

ממג"ב וגם סתם אנשים ויהודים,

תתפלאו גם גרפנו חיוך ממספר ערבים...

טוב שזה לא היה בשעות שיש תיירים...

מג"בניק אמר לי ששלי יפה יותר משלו,

הצעתי להחליף, משום מה בסוף לא,

אז שאלתי עוד כמה ממג"ב וחילו,

ואחד אמר שבפעם אחרת, אזכיר לו!

צעדנו עד לכניסה של הכותל,

שם חייכו המאבטחים והסגל,

אמרו לי סליחה, אי אפשר להכניס זאת בשקל,

צריך אישורים ואסור, בקיצור איזה כשל.

פיטפטנו אנחנו והמאבטחים כמה דקות,

בסיומן אמרנו שלום ולהתראות,

רובה על כתפי וצעדנו במבוך הסמטאות,

כעת בתוך הרובע, עשינו בושות...

הלכנו לכניסה של ההר,

המאבטחים של הכותל זיהו אותנו ישר,

הנה הליצנים, קראו בצחוק ניחר.

(עדיין כחמאסניק, אם תהיתם בדבר)

בכניסה של הר הבית היה מאבטח אחר,

כנראה הוא לא שמא את הצחוקים בקשר,

מבוהל אמר לי לחכות וקרא לשוטר,

מחויך הוא אמר להשאיר בחוץ על הלוקר.

הפקדתי את הרובה בכניסה,

יותר נכון שמתי אותו מעל הלוקרים בטיסה,

זרקתי מעליו את התיק הענק בקריסה,

ונכנסנו מהר לעמדת הבידוק בדחיסה.

עלינו התפללנו שחרית בשניות,

גם יהודה גליק היה עמנו ועשה שטויות,

שר הושיעה את עמך לכמה גויות,

וצילם והסביר באנגלית מה המשמעויות...

קיצור ירדנו מההר, פגשנו שוב את המאבטחים,

אלה מהשער הראשון, שהיו די נחמדים,

פיטפטנו שוב דקות ארוכות על מספר נושאים,

היה מעניין, במקרה הם היו די ימניים...

חצינו את רחבת הקיר של הר הבית,

קבצנית התלהבה מהרובה, גם השאר יחסית,

הסתכלו בפליאה בתופעה המסתורית,

אולם האוטובוס הגיע ואת שמחתם השבית...

עלינו על האוטובוס נדבק אליי חרדי אחד,

שאל שאלות לא ברור אם להתריס מחד,

ואולי גם להבין למה אני הולך כך ביחד,

בכל אופן עניתי לו עד שחברי ירד.

לאחר מכן הוספנו לדבר הוא היה קצת מוזר,

דיברנו על הריגת גוי ועל מה מותר,

סיפרתי לו על תורת המלך, לאותו חרדי מבוגר,

וכולם באוטובוס מסתכלים עלינו אותו הדבר...

ירדנו בתחנה מרכזית והוספנו לדבר,

ראו כולם ניגש אלינו חילוני ושאל מה זה, גבר?

אז עניתי: ברצון ה' גם מטאטא יורה, חבר!

אתה באמת מאמין בזה? שוד ושבר!

אתה לא? שאל החרדי בהתלהבות,

אני כמו הרמב"ם, ענה החילני בלי התחשבות,

מאמין שאין השגחה פרטית (שטויות)

החרדי מלמל משהו לא ברור והלך במהירות...

אתה יודע מה עוד הרמב"ם אומר?

שאלתי בקול שרעות עומד לבשר,

שגוי שעובר על שבע מצוות בני נוח, קולי ניסר,

נהרג בעד אחד ודיין אחד, המשכתי במסר...

מה? נבהל האיש, איך זה יכול להיות?!

הרמב"ם הוא כזה מתון, אמר ופניו משתנות,

עד שזה מגיע לשבע מצוות,

גדעתי את הפנטזיה שלו בלא שהיות...

איפה זה כתוב, הוא אמר באכזבה,

הלכות מלכים, ספר שופטים, יריתי תשובה,

ספר שופטים? מה הקשר? נצצה בעיניו תקווה,

לא בתנ"ך, גדעתי את המחשבה...

טוב אבל בשביל מה זה? הוא שאל,

אם יבוא מחבל, אתה תנסה לירות? הוא נבהל.

מה פתאום, הרגעתי את החבר המבולבל,

זה רק לאימונים וחסל...

צילם תמונה והיינו מבסוטים,

החרדי חזר וצעדנו בין האוטובוסים,

פיטפטנו ואז הוא נסע, הלכתי, היה מקסים,

ואז עצר אותי מבוגר נוסף, לא מפספסים...

אמר שצריך נשק, התלהב מהרובה,

אמר שגר מעל ערבים ואיתם הוא מתחרה,

ושצריך לגנוב רובה כדי שיהיה לי נשק והרבה..

עבר שם מגבניק אחד, אמרתי יאללה נתגרה...

בוא רגע, צעקתי לו, הוא רוצה לגנוב נשק...

הוא הסתכל עלינו, בייניש ובן שישים, וצחק,

שיחפש בטלגרם, אלינו צעק...

נפרדנו וצעדתי מבסוט, העולם משותק...

זה סופו של הסיפור, נהנתם?

אם הייתם במסעדה, ספרו לחברכם!

אגב, למי שתהה, לא הלכתי כמו בשער שכם,

מאז שעלינו על האוטובוס נפרדתי מהכתם...

עכשיו תדמיינו מנגינה עצובה,

כי למרבה הצער אין לי נשק עדיין במחצבה,

וגם להראות לכם איזו תמונה בתגובה,

פשוט לא צילמנו לשום כתבה...

תדמיינו את זה, רק בבייניש, ובעיר העתיקה, סבבה?

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי.