פרובוקציה, זמן ששייך רק לי.

אני רוצה לספר לכם סיפור (אמיתי!)

בחרוזים שישמע מעניין ומוזיקלי.

על איך צעדתי כשרובה על כתפי.

יה! תנסו לדמיין את המילים,

במנגינה של קרליבך יהיה מדהים,

שירו לעצמכם זה יהיה כיף חיים!

טוב, עכשיו כשאתם סוף סוף שרים...

רובה עץ, m16 חום אפור,

אנחנו חוזרים מכיבוש הבופור!

אולי, בלי נדר! יה! לכם נמשיך לחפור!

הייתי עם חבר, שלא רגיל לכזה דרור...

היינו בציר שישים! כן, בצומת רחלים!

כרעתי ברך, הרמתי, הנשק, כיוונתי בעיניים,

ו... רמזור ירוק, רכב של ערבים.

ומשום מה, לא ידוע, הם במקום לא נוסעים.

משאית הגיעה, נהג ערבי,

אותי לא ראה והיה קצת עצבני.

התחיל לנסוע, פתאום, הבחין... בי!

האט, קילל, סחט את הדוושה... יא חביבי!

הרכב השני נדבק אליו,

המשאית טסה בכביש בזה השלב,

הרכב הקטן השתרך מאחור כמו כלבלב...

עשיתי כאילו אני יורה עליו...

החבר שלי היה בהלם תרבות,

צחקנו עד עמקי נשמותינו עד לצרידות,

הם כל כך פחדו מרובה מעץ, איזו שטות,

הוא אפילו לא שחור, אמרנו בזחיחות

לא אמרתי, עכשיו אומר שנסענו לירושלים,

הגיע טרמפ, עלינו ונסענו עם חייל ונשק בידיים,

היה מצחיק, אני עם עץ, בינתיים...

טרמפ נוסף והגענו לרכבת שניים,

עלינו עמדנו נסענו ברכבת,

ופתאום תחנה הרכבת עוצרת,

מסתכלים ואוי, זו תחנה קצת מוכרת...

בית חנינא! עולים ערבים, מסתכלים בשקט...

המשכנו לנסוע, השבאב מסתכלים,

היאהוד איבדו את זה לגמרי, ממלמלים.

היה קצת מביך, מלא אנשים,

דיברנו בינינו קצת מאוד נבוכים...

ירדנו מהרכבת בשער שכם,

הטלתי הנשק על כתפי כלוחם,

רק לא כחייל, כחמאסניק שחור כפחם...

(באמת, לא צוחק איתכם)

השבאב ליד השער זזו הצידה,

משוגע שכזה, מסוכן לי לעיזה,

המגבניק בעמדה הוריד משקפיו בהיפנוזה,

צעדתי משם כחמאסניק מעזה...

נכנסנו בשער, ערבים ברחוב, עברנו ביניהם,

יחד עם המג"ב שזפו בי עיניהם,

מלמלו וזזו הצידה, אלה משוגעים שניהם!

אין לי כל קשר אליו, אמר חברי אליהם.

כך צעדנו גורפים חיוכים,

ממג"ב וגם סתם אנשים ויהודים,

תתפלאו גם גרפנו חיוך ממספר ערבים...

טוב שזה לא היה בשעות שיש תיירים...

מג"בניק אמר לי ששלי יפה יותר משלו,

הצעתי להחליף, משום מה בסוף לא,

אז שאלתי עוד כמה ממג"ב וחילו,

ואחד אמר שבפעם אחרת, אזכיר לו!

צעדנו עד לכניסה של הכותל,

שם חייכו המאבטחים והסגל,

אמרו לי סליחה, אי אפשר להכניס זאת בשקל,

צריך אישורים ואסור, בקיצור איזה כשל.

פיטפטנו אנחנו והמאבטחים כמה דקות,

בסיומן אמרנו שלום ולהתראות,

רובה על כתפי וצעדנו במבוך הסמטאות,

כעת בתוך הרובע, עשינו בושות...

הלכנו לכניסה של ההר,

המאבטחים של הכותל זיהו אותנו ישר,

הנה הליצנים, קראו בצחוק ניחר.

(עדיין כחמאסניק, אם תהיתם בדבר)

בכניסה של הר הבית היה מאבטח אחר,

כנראה הוא לא שמא את הצחוקים בקשר,

מבוהל אמר לי לחכות וקרא לשוטר,

מחויך הוא אמר להשאיר בחוץ על הלוקר.

הפקדתי את הרובה בכניסה,

יותר נכון שמתי אותו מעל הלוקרים בטיסה,

זרקתי מעליו את התיק הענק בקריסה,

ונכנסנו מהר לעמדת הבידוק בדחיסה.

עלינו התפללנו שחרית בשניות,

גם יהודה גליק היה עמנו ועשה שטויות,

שר הושיעה את עמך לכמה גויות,

וצילם והסביר באנגלית מה המשמעויות...

קיצור ירדנו מההר, פגשנו שוב את המאבטחים,

אלה מהשער הראשון, שהיו די נחמדים,

פיטפטנו שוב דקות ארוכות על מספר נושאים,

היה מעניין, במקרה הם היו די ימניים...

חצינו את רחבת הקיר של הר הבית,

קבצנית התלהבה מהרובה, גם השאר יחסית,

הסתכלו בפליאה בתופעה המסתורית,

אולם האוטובוס הגיע ואת שמחתם השבית...

עלינו על האוטובוס נדבק אליי חרדי אחד,

שאל שאלות לא ברור אם להתריס מחד,

ואולי גם להבין למה אני הולך כך ביחד,

בכל אופן עניתי לו עד שחברי ירד.

לאחר מכן הוספנו לדבר הוא היה קצת מוזר,

דיברנו על הריגת גוי ועל מה מותר,

סיפרתי לו על תורת המלך, לאותו חרדי מבוגר,

וכולם באוטובוס מסתכלים עלינו אותו הדבר...

ירדנו בתחנה מרכזית והוספנו לדבר,

ראו כולם ניגש אלינו חילוני ושאל מה זה, גבר?

אז עניתי: ברצון ה' גם מטאטא יורה, חבר!

אתה באמת מאמין בזה? שוד ושבר!

אתה לא? שאל החרדי בהתלהבות,

אני כמו הרמב"ם, ענה החילני בלי התחשבות,

מאמין שאין השגחה פרטית (שטויות)

החרדי מלמל משהו לא ברור והלך במהירות...

אתה יודע מה עוד הרמב"ם אומר?

שאלתי בקול שרעות עומד לבשר,

שגוי שעובר על שבע מצוות בני נוח, קולי ניסר,

נהרג בעד אחד ודיין אחד, המשכתי במסר...

מה? נבהל האיש, איך זה יכול להיות?!

הרמב"ם הוא כזה מתון, אמר ופניו משתנות,

עד שזה מגיע לשבע מצוות,

גדעתי את הפנטזיה שלו בלא שהיות...

איפה זה כתוב, הוא אמר באכזבה,

הלכות מלכים, ספר שופטים, יריתי תשובה,

ספר שופטים? מה הקשר? נצצה בעיניו תקווה,

לא בתנ"ך, גדעתי את המחשבה...

טוב אבל בשביל מה זה? הוא שאל,

אם יבוא מחבל, אתה תנסה לירות? הוא נבהל.

מה פתאום, הרגעתי את החבר המבולבל,

זה רק לאימונים וחסל...

צילם תמונה והיינו מבסוטים,

החרדי חזר וצעדנו בין האוטובוסים,

פיטפטנו ואז הוא נסע, הלכתי, היה מקסים,

ואז עצר אותי מבוגר נוסף, לא מפספסים...

אמר שצריך נשק, התלהב מהרובה,

אמר שגר מעל ערבים ואיתם הוא מתחרה,

ושצריך לגנוב רובה כדי שיהיה לי נשק והרבה..

עבר שם מגבניק אחד, אמרתי יאללה נתגרה...

בוא רגע, צעקתי לו, הוא רוצה לגנוב נשק...

הוא הסתכל עלינו, בייניש ובן שישים, וצחק,

שיחפש בטלגרם, אלינו צעק...

נפרדנו וצעדתי מבסוט, העולם משותק...

זה סופו של הסיפור, נהנתם?

אם הייתם במסעדה, ספרו לחברכם!

אגב, למי שתהה, לא הלכתי כמו בשער שכם,

מאז שעלינו על האוטובוס נפרדתי מהכתם...

עכשיו תדמיינו מנגינה עצובה,

כי למרבה הצער אין לי נשק עדיין במחצבה,

וגם להראות לכם איזו תמונה בתגובה,

פשוט לא צילמנו לשום כתבה...

תדמיינו את זה, רק בבייניש, ובעיר העתיקה, סבבה?

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

ניסים והשפם

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....

קורא וולך ותרצה אתר כמה היא שונה מאבא שלה

כמה הן שונות

כל אחת מיליטנטית בדרך שלה

מכניסות לי רוח לחיים

הקירות מתעוררים מתמתחים

הרהיטים קמים לתחיה

כל המציאות מוארת באור אחר

או חושך

תלוי בשיר

מדי פעם עולה איזה לחן משקל מקצב

מפריע או לא מפריע לא החלטתי

הוא פשוט נמצא כמו הצעה

והפיסוק שלא נמצא רק מוסיף ענין

כל שיר אפשר לקרוא במליון דרכים שונות

לחזור ולהיכנס מכל כיוון

להפוך להרים מקדימה מאחורה

מהתחלה או מהסוף

שתיהן איתי כאן בחדר על השולחן מולי

ההפסקה הולכת להיגמר

הן ייעלמו מכאן כמו שהופיעו

לא מהדלת ולא מבחוץ מבפנים

אחזיר אותן למגירה

עכשיו הן כבר חלק ממני

חוזר לעבודה

לעבוד

לא חוזר אותו אחד אבל חוזר

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל