פרובוקציה, זמן ששייך רק לי.

אני רוצה לספר לכם סיפור (אמיתי!)

בחרוזים שישמע מעניין ומוזיקלי.

על איך צעדתי כשרובה על כתפי.

יה! תנסו לדמיין את המילים,

במנגינה של קרליבך יהיה מדהים,

שירו לעצמכם זה יהיה כיף חיים!

טוב, עכשיו כשאתם סוף סוף שרים...

רובה עץ, m16 חום אפור,

אנחנו חוזרים מכיבוש הבופור!

אולי, בלי נדר! יה! לכם נמשיך לחפור!

הייתי עם חבר, שלא רגיל לכזה דרור...

היינו בציר שישים! כן, בצומת רחלים!

כרעתי ברך, הרמתי, הנשק, כיוונתי בעיניים,

ו... רמזור ירוק, רכב של ערבים.

ומשום מה, לא ידוע, הם במקום לא נוסעים.

משאית הגיעה, נהג ערבי,

אותי לא ראה והיה קצת עצבני.

התחיל לנסוע, פתאום, הבחין... בי!

האט, קילל, סחט את הדוושה... יא חביבי!

הרכב השני נדבק אליו,

המשאית טסה בכביש בזה השלב,

הרכב הקטן השתרך מאחור כמו כלבלב...

עשיתי כאילו אני יורה עליו...

החבר שלי היה בהלם תרבות,

צחקנו עד עמקי נשמותינו עד לצרידות,

הם כל כך פחדו מרובה מעץ, איזו שטות,

הוא אפילו לא שחור, אמרנו בזחיחות

לא אמרתי, עכשיו אומר שנסענו לירושלים,

הגיע טרמפ, עלינו ונסענו עם חייל ונשק בידיים,

היה מצחיק, אני עם עץ, בינתיים...

טרמפ נוסף והגענו לרכבת שניים,

עלינו עמדנו נסענו ברכבת,

ופתאום תחנה הרכבת עוצרת,

מסתכלים ואוי, זו תחנה קצת מוכרת...

בית חנינא! עולים ערבים, מסתכלים בשקט...

המשכנו לנסוע, השבאב מסתכלים,

היאהוד איבדו את זה לגמרי, ממלמלים.

היה קצת מביך, מלא אנשים,

דיברנו בינינו קצת מאוד נבוכים...

ירדנו מהרכבת בשער שכם,

הטלתי הנשק על כתפי כלוחם,

רק לא כחייל, כחמאסניק שחור כפחם...

(באמת, לא צוחק איתכם)

השבאב ליד השער זזו הצידה,

משוגע שכזה, מסוכן לי לעיזה,

המגבניק בעמדה הוריד משקפיו בהיפנוזה,

צעדתי משם כחמאסניק מעזה...

נכנסנו בשער, ערבים ברחוב, עברנו ביניהם,

יחד עם המג"ב שזפו בי עיניהם,

מלמלו וזזו הצידה, אלה משוגעים שניהם!

אין לי כל קשר אליו, אמר חברי אליהם.

כך צעדנו גורפים חיוכים,

ממג"ב וגם סתם אנשים ויהודים,

תתפלאו גם גרפנו חיוך ממספר ערבים...

טוב שזה לא היה בשעות שיש תיירים...

מג"בניק אמר לי ששלי יפה יותר משלו,

הצעתי להחליף, משום מה בסוף לא,

אז שאלתי עוד כמה ממג"ב וחילו,

ואחד אמר שבפעם אחרת, אזכיר לו!

צעדנו עד לכניסה של הכותל,

שם חייכו המאבטחים והסגל,

אמרו לי סליחה, אי אפשר להכניס זאת בשקל,

צריך אישורים ואסור, בקיצור איזה כשל.

פיטפטנו אנחנו והמאבטחים כמה דקות,

בסיומן אמרנו שלום ולהתראות,

רובה על כתפי וצעדנו במבוך הסמטאות,

כעת בתוך הרובע, עשינו בושות...

הלכנו לכניסה של ההר,

המאבטחים של הכותל זיהו אותנו ישר,

הנה הליצנים, קראו בצחוק ניחר.

(עדיין כחמאסניק, אם תהיתם בדבר)

בכניסה של הר הבית היה מאבטח אחר,

כנראה הוא לא שמא את הצחוקים בקשר,

מבוהל אמר לי לחכות וקרא לשוטר,

מחויך הוא אמר להשאיר בחוץ על הלוקר.

הפקדתי את הרובה בכניסה,

יותר נכון שמתי אותו מעל הלוקרים בטיסה,

זרקתי מעליו את התיק הענק בקריסה,

ונכנסנו מהר לעמדת הבידוק בדחיסה.

עלינו התפללנו שחרית בשניות,

גם יהודה גליק היה עמנו ועשה שטויות,

שר הושיעה את עמך לכמה גויות,

וצילם והסביר באנגלית מה המשמעויות...

קיצור ירדנו מההר, פגשנו שוב את המאבטחים,

אלה מהשער הראשון, שהיו די נחמדים,

פיטפטנו שוב דקות ארוכות על מספר נושאים,

היה מעניין, במקרה הם היו די ימניים...

חצינו את רחבת הקיר של הר הבית,

קבצנית התלהבה מהרובה, גם השאר יחסית,

הסתכלו בפליאה בתופעה המסתורית,

אולם האוטובוס הגיע ואת שמחתם השבית...

עלינו על האוטובוס נדבק אליי חרדי אחד,

שאל שאלות לא ברור אם להתריס מחד,

ואולי גם להבין למה אני הולך כך ביחד,

בכל אופן עניתי לו עד שחברי ירד.

לאחר מכן הוספנו לדבר הוא היה קצת מוזר,

דיברנו על הריגת גוי ועל מה מותר,

סיפרתי לו על תורת המלך, לאותו חרדי מבוגר,

וכולם באוטובוס מסתכלים עלינו אותו הדבר...

ירדנו בתחנה מרכזית והוספנו לדבר,

ראו כולם ניגש אלינו חילוני ושאל מה זה, גבר?

אז עניתי: ברצון ה' גם מטאטא יורה, חבר!

אתה באמת מאמין בזה? שוד ושבר!

אתה לא? שאל החרדי בהתלהבות,

אני כמו הרמב"ם, ענה החילני בלי התחשבות,

מאמין שאין השגחה פרטית (שטויות)

החרדי מלמל משהו לא ברור והלך במהירות...

אתה יודע מה עוד הרמב"ם אומר?

שאלתי בקול שרעות עומד לבשר,

שגוי שעובר על שבע מצוות בני נוח, קולי ניסר,

נהרג בעד אחד ודיין אחד, המשכתי במסר...

מה? נבהל האיש, איך זה יכול להיות?!

הרמב"ם הוא כזה מתון, אמר ופניו משתנות,

עד שזה מגיע לשבע מצוות,

גדעתי את הפנטזיה שלו בלא שהיות...

איפה זה כתוב, הוא אמר באכזבה,

הלכות מלכים, ספר שופטים, יריתי תשובה,

ספר שופטים? מה הקשר? נצצה בעיניו תקווה,

לא בתנ"ך, גדעתי את המחשבה...

טוב אבל בשביל מה זה? הוא שאל,

אם יבוא מחבל, אתה תנסה לירות? הוא נבהל.

מה פתאום, הרגעתי את החבר המבולבל,

זה רק לאימונים וחסל...

צילם תמונה והיינו מבסוטים,

החרדי חזר וצעדנו בין האוטובוסים,

פיטפטנו ואז הוא נסע, הלכתי, היה מקסים,

ואז עצר אותי מבוגר נוסף, לא מפספסים...

אמר שצריך נשק, התלהב מהרובה,

אמר שגר מעל ערבים ואיתם הוא מתחרה,

ושצריך לגנוב רובה כדי שיהיה לי נשק והרבה..

עבר שם מגבניק אחד, אמרתי יאללה נתגרה...

בוא רגע, צעקתי לו, הוא רוצה לגנוב נשק...

הוא הסתכל עלינו, בייניש ובן שישים, וצחק,

שיחפש בטלגרם, אלינו צעק...

נפרדנו וצעדתי מבסוט, העולם משותק...

זה סופו של הסיפור, נהנתם?

אם הייתם במסעדה, ספרו לחברכם!

אגב, למי שתהה, לא הלכתי כמו בשער שכם,

מאז שעלינו על האוטובוס נפרדתי מהכתם...

עכשיו תדמיינו מנגינה עצובה,

כי למרבה הצער אין לי נשק עדיין במחצבה,

וגם להראות לכם איזו תמונה בתגובה,

פשוט לא צילמנו לשום כתבה...

תדמיינו את זה, רק בבייניש, ובעיר העתיקה, סבבה?

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 ה ז ר

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 *

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.

"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.

הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.

***

הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.

אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.

הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"

כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?

"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.

עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"

צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"

"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.

עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"

נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"

הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"

"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.

הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.

"אבא?"

הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"

"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.

הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"

הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.

הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".

"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"

הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"

היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.

משהו בפנים נשבר.

גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.

היא נרדמה שוב.

עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.

"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.

****

היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.

דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.

בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון

אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.

אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).

https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP