פעם ברווקותי ואפילו בתחילת נישואיי היה לי זמן בשפע לעבודת ההוראה. ראיתי בה ועדיין אני רואה בה המון שליחות ומשמעות.
אבל מאז שנולדו התאומים שלי, אני מתחילה להרגיש שאני נשואה לעבודה ומאה אחוז משרה בהוראת אנגלית לא מאפשר לי לבנות מהם כפי שהייתי רוצה!
אני לא מהאמהות הטוטאליות והזהות המקצועית שלי והתעסוקה חשובה בעיני. מצד שני, אני מרגישה נשואה לעבודה. אני לא מנהלת ואפילו לא מחנכת מבחירה, אבל כמורה בתחום דעת משמעותי ומוביל, יש המוווון עבודה.
מבחנים שלא נגמרים, להכין, ליזום, לייצר, לבדוק, להזין.
אני מרגישה שהדגש שלי בחיים השתנה.
בא לי להשקיע בילדים. בבית. בעתיד שלנו. בתזונה בריאה. ביחסי משפחה. בי, בזוגיות, בהחלטות, בדינמיקה של התפתחות וחיים בריאים. במה שחשוב באמת.
פעם הייתי צוחקת על עצמי שזה נשמע קלישאתי וכו,
אבל כן! אני לא מתביישת לומר שהיום זה מעסיק אותי. ובעבודה הזו אין זמן לנשום. מרגישה שרודפת אחרי הזנב של עצמי.
צריכה כל הזמן לעבוד ולהפיל על בעלי ולא זמינה באמת לילדים או חווה אותם כמו שהייתי רוצה.
כל הזמן בעומס ומתח נפשי.
אפילו היום כששניהם חולים, היה לנו דד-ליין להזין את כל הציונים והערות לפני היום הורים.
לא נותנים לי לקחת ימי מחלת ילד כי יודעים שבעלי יותר גמיש ויכול לעזור. וזה מעצבן!
הבנתי שיש נושא איזון בית-קריירה ואני לגמרי רוצה את הזמן שלי להשקיע בבית ובמשפחה.
במקום זה אני במירוץ עכברים.
אז מה הבעיה תשאלו??? כי יש משכנתא!!!
וכל הפחתה במשרה תפגע משמעותית באחוז ההשתכרות שלי.
בקיצור, לפעמים הייתי מאחלת לעצמי להיות בעבודה סמי אמיתית כמו מנחת סדנאות בלי לחצים.
או מורה לספורט שאין לה מבחנים.
ובאמת, מה עושים?!
