בלילה הוא יוצא
הכל מלא לו בפנים, מרגיש ששוב כמות הדברים שהוא מחזיק, כבדה מאוד וצריך להוציא בדרך כלשהי.
הוא צועד על השביל בגב זקוף, גוף עצור ומכונס בעצמו. צריך להחזיק. את הגלות הזאת צריך להחזיק.
הידיים נמצאות לצידו, המעיל אוסף את גופו והוא מביט קדימה בלי להסס, מאמין בעצמו שאפשר עוד ככה, שהוא טוב בלצעוד זקוף על השביל כשכולם בוחנים מהצד ומוחאים כפיים. ככה רגיל. רגיל עד שפשוט נעצר, רוצה לשבת, לשכב, להשתטח, לפתוח את הידיים, לזקוף אצבעות. רוצה לשחרר דרך הנשיפות את כל האנרגיה שנמצאת בפנים ומכבידה לו על זרימת הדם.
הוא מתיישב. השקט המאוורר של הלילה מעיר קצת את מייתרי הקול, בלחש מוציא הבהרות של אותיות, מילים, הפה נפתח ומשחרר נשיפות. ׳צאו מילים, צאו. אני רוצה לשחרר אותכן הלאה׳, הוא מבקש ומחפש בעיניו את הירח. רוצה להיגאל.
השקט והלבד מרגישים לו בנוח והוא מוריד מעיל ונעליים, נשכב בזהירות אחורה ופורש לאט את הידיים הכבדות לצדדים.
״סליחה הקויידוש ברוך הוא. סליחה שאני מדבר איתך ככה, מלמטה. אני פשוט פה כרגע, הנפש מונחת מתחת לעשרה טפחים. הנפש כבויה קצת ואני רוצה להזמין אותך להדליק יחד איתי נרות. לא רוצה להשתמש בכאב שבנפש״, הוא עוצר קצת, משחרר אצבעות, מוציא אנחה וממשיך, ״אלא לראותו בלבד. ולהאיר עליו ולהיות איתו ולתת לו לעלות לבד למעלה, בחזרה.״, הוא מדבר אליו, ככה בפשטות, לשמיים. רבי שמעון גילה לו שכשהוא פורש את הידיים וזוקף את האצבעות, אבא פה, מגיע להקשיב לסודו. מדליק נר, יחד איתו. יושב, מרכין ראש, מתבונן איתו בחייו המגומגמים, בטעויות המושלמות, ברגש האהבה שחומק ממנו כל כך הרבה פעמים, בגלות הלב הלא נגמרת.
אוי רב שימעיין.
העננים מאפילים על הירח. טיפות גשם קטנות מתחילות לרדת, מבקשות להיות ולנקות את הארץ.
דמעותיו גם, מבקשות לנקות.
מים מתערבבים במים, מים של ארץ ציה עייפה ושמיים
הוא שוכב על השביל בגב נפול, גוף רפה ומשוחרר.
צריך להאיר
אפשר לשחרר.
