מעתיקה את הלימוד היומי של הרב ראובן ששון, לקראת עשרה בטבת. קצת ארוך אבל משמעותי וחזק.

"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // יום חמישי, ט' בטבת

*לעשרה בטבת: כיצד להתפלל על המקדש*

✨ התפילה לבניין המקדש מלווה לפעמים בקושי, מפני שלא היינו מעולם בבית המקדש, ואיננו מבינים את גודל חסרונו.

🔶 *כדי להצטער צריך להבין מה חסר*

במקומות רבים אנו רואים ולומדים על המעלה העצומה של התפילה לבניין המקדש. אך פעמים רבות שואל האדם את עצמו - אני לא מספיק מתפלל מעומק הלב על בית המקדש, איך אוכל לחזק את לבבי להתפלל באמת על המקדש, ולכאוב על חסרונו?

ובאמת התשובה היא, שהרבה צריך להשתדל כדי להצטער באמת על חורבן בית המקדש. לשם הבנת חסרון בית המקדש צריך להבין מה זה בית מקדש, מה היה לנו כשהיה בית מקדש. רק מכוח ההבנה מה היה, נוכל להבין מה חסר. העובדה שלא מצטערים על מה שחסר היא מפני שלא מבינים כלל שהוא חסר, ומדוע? – מפני שלא יודעים מה זה אומר כשהוא ישנו. דווקא מתוך הכרתו, נוכל להבין את היעדרו. למשל, אדם שלא ידע ששלחו לו מתנה יקרה, לא ידע שגנבו אותה בדרך אליו. הוא לא יודע על חסרונה כיוון שלא ידע על קיומה. על כן בדורנו זה, ראוי מאוד להשתדל ללמוד על בית המקדש, להבין מהו ערכו ומשמעותו, וממילא יובן ויורגש גודל חסרונו.

🔶 *האור הגדול של בית המקדש*

בקצרה נציין שבית המקדש הוא המקום שבו מתגלות בגלוי, לעיני כל העולם, הקדושה והאהבה שה' אוהב אותנו. הקדושה שבנו, והאהבה שה' אוהב אותנו אמנם כתובים בתורה, אך לא כולם זוכים ללמוד תורה ולהתוודע אל האוצרות הגדולים שכתובים בה. כמו כן, לא רק מי שלא פותח ספר עלול שלא לדעת כמה עם ישראל הוא קדוש וכמה ה' אוהב אותנו, אלא גם מי שפותח ספר לא זוכה להתוודע לכך, אלא רק במעט. שכן אלו דברים עמוקים וגבוהים מאוד, שקשה לתופסם, להתמלא ולחיות אותם בכל ליבנו.

אנו צריכים המחשה, לראות בעיניים שלנו את העָצְמה והאהבה, וגודל הקשר שלנו לקב"ה. אנו צריכים פה, בעולם הזה, לראות את הקדושה, את החיים הא־להיים, את העצמות הנפלאות של עם ישראל הקדוש והטהור. אנו צריכים לראות זאת, למשש זאת, לחוש זאת ברגשות, לעמוד במעמד כזה של גילוי שכינה, של שמחה ואחדות בין כולנו, ובינינו לקב"ה. בלי המחשות כאלו, הדבר רחוק ולא נתפס, קשה לעכל ולהגיע למצב שזה יעשה מהפך עמוק בחיים, יחדור אל נימי הנפש, וירשום בה רושם גדול מהקדושה והסגולה הא־להית הנמצאת בקרבנו.

אילו היה דבר זה גלוי לעיני כל, לא רק שכולנו היינו נוהרים אל ה' ואל טובו, היינו מתגברים באהבה ואחווה, ומזניחים את כל המחלוקות והשנאה, וכן את ההתנכרות לשם ה', לא רק עמנו האהוב היה מזנק אלפי קומות בשעה שהוא היה מתוודע לרוממות אליה הוא שייך, אלא גם הגויים כולם היו נחרדים ומזדעזעים מגילוי השכינה, מהא־להות האין סופית האדירה שמתהלכת בקרב ישראל, בתוך כל אחד ואחד מאתנו.

🔶 *'והיו מלכים אומניך'*

בשעה שהגויים יבינו ויקלטו זאת, יראת רוממות והערצה מופלאה יתגברו בכל האנושות כולה, ואימה ופחד ייפלו על אויבינו. אז יקויים בנו הכתוב "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ" (ישעיה מט כג). לא יהיה אחד שיהין ויעז לגעת בשערת ראשו של יהודי. יהיה ברור לכולם שארץ ישראל שלנו היא, אף אחד לא ינסה להילחם בנו בגללה או בגלל שום סיבה אחרת.

אדרבא, הם יטו אוזן ויבקשו שנלמדם את דעת ה', את הדרכים שבהן יוכלו גם הגויים להשתייך לעָצְמה הא־להית האדירה המתהלכת בתוכנו. וכמו שניבא ישעיה הנביא (ישעיה ב ב-ד):

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ־להֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

איזה מצב נפלא, אין מלחמות בעולם, אין פשע ורשע, "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא ט). נתאר לעצמנו איזה עולם מתוק יהיה, בו, לדוגמא, יוכל אדם להשאיר את מכוניתו פתוחה במשך שעות, עם המפתחות בפנים, בביטחון גמור שאף אחד לא יגע בה. עולם ללא מנעולים ומסגרים, ללא חשדות ומזימות, מלא אמון ואהבה הדדית, מלא טוב, נחת, שלווה ורגיעה. אור ה' מתפשט על הכל בגילוי נפלא ומענג עונג אין סופי, נביאים בקרבנו, אנשי א־להים נמצאים בכל מקום, קדושת ה' ממלאת את ליבנו בשמחה, רננה ואושר אין סופי. אין צרות ומחלות, וכל טובה וכל ברכה מצויות בכל פינה.

אם כן, זהו המצב כשיש בית מקדש. ועכשיו, כשבית המקדש איננו עימנו - נראה נא בעצמנו, בחדשות, בוויכוחים ובבלבולים. אין צורך להאריך בתיאור המצב החסר. כי כשחולמים את החלום הטוב, את המצב השלם שצריך להיות, רק כשמתעוררים אל המציאות הנוכחית כבר מתמלאים צער וכאב על שהחלום הוא כרגע רק חלום ולא מציאות ממשית. לכן, ככל שנרבה לחשוב מה יהיה כשיהיה בית מקדש, ונתאר לעצמנו את העלייה לרגל, את האחדות בתוך עם ישראל אז וכו' וכו', מצד אחד נתרומם מאוד, נתרגש ונבקש זאת בפועל, ומצד שני, יגבר המכאוב על החיסרון, ותפילתנו תהא מקירות לב, לבניין המקדש ושלמות הגאולה.

📝 *לסיכום-*

ככל שנקלוט מהי מציאות של בית מקדש, נצייר אותה בעיני רוחנו ונחלום עליה, יגבר בנו הכאב על מציאות חורבנו, ונתחזק בתפילה ובדרישה לבניינו

📌*עצה לדרך:*

לקראת יום התענית, אפשר להתכונן לא רק על ידי אכילה ושתייה מראש, אלא גם על ידי מחשבות ודמיון כיצד תראה המציאות השלמה והאידיאלית בימי הבית השלישי. כך התפילה על המקדש תהיה משמעותית ואמיתית יותר.

להצטרפות לקהילת 'מלאה הארץ דעה':

הצטרפות לקהילת מלאה הארץ דעה - מלאה הארץ דעה

ומכאיב כל כך לראות את גודל החסר.

בעז"ה שנזכה כבר במהרה לכל הטוב הזה!

תודה שהבאת את זה!

בעשרה בטבת אנחנו צמים על החורבן. אבל לא על החורבן עצמו, אלא על השלב הראשוני שהביא לחורבן.

לכל שלב יש משמעות. הקב"ה לא הופך את כל המציאות ברגע אחד, אלא הוא משנה אותה בצעדים, שתלויים במעשים שלנו.

בעשרה בטבת אנחנו מתאבלים על זה שעם ישראל המשיך בחטאים למרות שהקב"ה התחיל לשנות את המציאות לכיוון של חורבן, ולא הבין שהכאבים שבמציאות אמורים לעורר אותנו להסתכלות פנימה, על עצמנו, ולתשובה על המעשים שלנו.

וגם היום, הקב"ה מדבר איתנו דרך המציאות.

עד המלחמה היינו במציאות של שלווה יחסית. לא הרגשנו את הכאב של הגלות בעוצמה מספיקה. היינו צריכים להתאמץ כדי להתחבר לרצון לגאולה ולהתפלל עליה.

אבל עכשיו, אחרי שהאדמה נשמטה לנו תחת הרגליים בשמחת תורה, וכל המציאות שלנו היטלטלה, אי אפשר שלא להרגיש את הכאב שבמציאות, את חוסר השלמות בו אנחנו עדיין שרויים.

וכמובן מתחבר לזה הכאב הנורא על כל הקדושים שנרצחו ונטבחו בשואה, שאנחנו מזכירים היום ב'יום הקדיש הכללי', כתקנת הרבנות הראשית.

היום זה יום בו הכאב על חסרון המקדש מופיע יותר חזק במציאות. חסרון המקדש הוא השורש לכל הכאבים.

ולכן מתוך הכאב האישי של כל אחת, והכאב הלאומי של כל עם ישראל, נתחזק ונתפלל לקב"ה לגאולה שלמה, לתיקון כל המציאות.

התפילה יכולה להיות במילים שלנו, תוך כדי בישולים והכנות לשבת. רק צריך לפתוח ולכוון את הלב, להתחבר היום דווקא למקום של הכאב, ומתוך כך להתפלל שהכאב שאנחנו חווים היום יוביל לצמיחת הישועה והגאולה השלמה בקרוב בימינו ממש…

כו' כׇּל־הַ֠נֶּ֠פֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כׇּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃

כז וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כׇּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃

לפי החשבון יש רק 69 אנשים.

מפרשים  חז"ל שיוכבד נולדה בין החומות והשלימה את המניין ל 70.

חשבתי על הפסוק הזה ,אולי אפשר ללמוד מכאן את כוחנו העצום בהבאת הגאולה.

הגלות לא יכלה להתחיל לפני שהיו 70 נפש מבני יעקב במצריים,

והיו חייבים את יוכבד- הנפש ה70 כדי להכנס למצרים.

גם בגאולה ככה- יש את מספר בני ישראל שצריך להיות בזמן הגאולה,ועם כל נפש שאנחנו זוכות להיות שותפות בביאתה לעולם אנחנו מקרבות את כל העם לזמן הזה.

קראתי אצל הרבנית ימימה מזרחי משהו שמשלים את זה:

חז"ל אומרים שמי שמשלים למניין שבעים הנפש אלה או יוכבד או הקב"ה.

וזה מדהים, אומרת הרבנית ימימה, שכל אחד מאיתנו בעצם יכול להיות כמו הקב"ה בקטן, ולגאול את עם ישראל...

תודה על זה!

הלוואי שנזכה במהרה!

בפרשה שלנו אנחנו חווים את המפגש בין יהודה ליוסף, כאשר יהודה ניגש מול יוסף - המשנה למלך, ומתעמת איתו.

חז"ל מרחיבים מאוד בתיאור המפגש בין שניהם, יש הרבה מדרשים שמתארים את המפגש הדרמטי הזה, שבסופו יוסף לא יכול להתאפק ומתגלה לאחיו.

המשמעות של המפגש הזה היא משמעות לדורות. יש פה ביטוי לשני הכוחות המרכזיים בעם ישראל, שממשיכים אחר כך לכוח של מלכות יהודה מול מלכות ישראל (שמתחיל אותה ירבעם משבט אפריים - בני יוסף), וזה ממשיך לימינו - משיח בן יוסף מול משיח בן דוד.

שמעתי כמה שיעורים שמדברים על הכוחות האלו של יהודה ושל יוסף. אני כותבת קצת ממה ששמעתי בשיעור של הרב ראובן ששון (מקווה לדייק בדברים), וכמובן יש עוד הרבה הסתכלויות ועוד הרבה מה להרחיב.

הכוח העיקרי של יהודה הוא בפה - בדיבור.

בפרשה שלנו, כשהוא ניגש ליוסף, הוא משתמש בדיבור וזה מה שמביא את יוסף להתגלות כי הוא 'לא יכול להתאפק'. המדרש מתאר את דיבורו של יהודה - ""ויגש אליו יהודה", כתיב (משלי כ"ה) "תפוחי זהב במשכיות כסף"... "דבר דבור על אופניו", מה אופן זה מראה פנים מכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף".

גם על המשיח נכתב שכוחו יהיה בפיו - "וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיה י"א, ד').

הכוח שבפה מתאר מציאות בה האמת שולטת בעולם. כאשר האמת נגלית, היא כל כך מאירה שאי אפשר לעמוד בפניה.

המלכות של המשיח תהיה מלכות כזו של אמת שמאירה בעולם. זו מלכות שבה לא צריך כוח כדי למשול בעם, אלא המלכות מתקבלת על ידי העם ברצון כי הם רואים ומרגישים את האמת שהיא מביאה. והאמת גם תצא החוצה לכל העולם, שירצה לבוא וללמוד מעם ישראל.

אבל עד שהאמת יוצאת לאור, יש צורך גם למשול, במלכות שיש בה גם כוח, מלכות של מעשים, וזה החלק של יוסף, שצריך לבוא לפני המלכות של יהודה, בשלב שעוד לא מוכן למלכות יהודה.

את הסיום של השיעור עוד לא שמעתי, אבל אני כן רוצה לחבר את הדברים לימינו מתוך ההבנה והידע שלי.

בספר 'קול התור' (שכתב תלמידו של הגר"א, מתורת הגר"א) לומדים שמשיח בין יוסף אינו אדם יחיד אלא הוא שרוי בכל בית ישראל, כל אחד לפי דרגת המעשים בהם הוא מבטא את התכונות של משיח בן יוסף -

"משיח בן יוסף, השרוי בכל בית ישראל בכלל, בסוד 'שארית יוסף' שנאמר על כל ישראל ובכל איש ישראל בפרט, ...ברבים מבני ישראל  אנשי המעשה הזוכים לעשות בקבוץ גלויות וכו'... באותן הפעולות שהן  בתכונותיו של משיח בן יוסף הרי הוא ניצוץ משרש נשמתו דמשיח בן יוסף, כל אחד לפי דרגת-המעשים."

בספר קול התור גם מתואר בהרחבה מהן הפעולות ששייכות לתכונותיו של משיח בן יוסף - העשייה הארצית ואתערותא דלתתא בקיבוץ גלויות, בניין ירושלים ובניין הארץ (אל כל הפעולות האלו שאנחנו עושים מצטרף הכוח הנסי של משיח בן יוסף שגורם להצלחת העשייה הארצית) -

"על פי רבנו הגר"א, כל עבודת קבוץ גלויות, בנין  ירושלם והרחבת ישוב א"י להחזרת השכינה... נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח הראשון, משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מארץ, ומשיח-בן-דוד משמים... כנודע בעקבות משיחא וקץ המגולה"

עד עכשיו חווינו את השלב הזה של בניין הארץ, מלכות של עשייה וכוח בתוך עולם של שקר.

במלחמה שלנו היום אנחנו גם צריכים להשתמש בכוח. האמת שלנו עדיין לא יכולה מספיק להאיר בשביל שהרשע ייעלם ויתנדף מולה. צריך עדיין להילחם בכוח של יוסף.

אבל המלחמה הזו, שמכריעה את הרע, מוסיפה לכוח הטוב בעולם, ובעז"ה מקדמת אותנו עוד לקראת המעבר אל מלכות בית דוד - הגאולה השלמה בה האמת תופיע בעולם במלוא הדרה, ואז כבר לא יהיו מלחמות, כל תקציבי הביטחון יופנו לצמיחה והוספת טוב לעולם, ונזכה למלכות ה' שתתגלה על כל העולם.

בעז"ה שנזכה בקרוב…

ההפטרה מנבאת לנו את הסוף של הסיפור - החיבור בין 'עץ אפריים' ל'עץ יהודה' - "וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֚ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֚א יִֽהְיוּ עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד", כאשר המלכות הסופית תהיה של בית יהודה - "וְעַבְדִּ֚י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם".

פעם כשקראתי את הפרק הזה, פחות הבנתי את הקשר שלו לדור שלנו. הרי ממלכות ישראל לא נשאר הרבה, אז על אילו ממלכות אנחנו מדברים?

אבל דווקא בתקופה שלפני המלחמה, כשהיה נדמה שהמדינה שלנו הפילוג רציני, הפרק הזה היה פתאום כל כך מתאים, וכל כך מנחם.

אנחנו עוד לא באיחוד השלם. את הפילוג עוד אפשר לשמוע בתקשורת, ועוד נכונו לנו התמודדויות. אבל נראה לי שעל ההרגשה של 'שני גויים' כבר התגברנו, ובעז"ה עוד נזכה להיות כולנו תחת מלכות דוד, ברצון ובאהבה.

אני משתדלת לקרוא בלי נדר את הפרשה מהחומש, וזה ככ מרגש לקרוא את ההבטחה הזו של השם ליעקב, שהיא בעצם ההבטחה לכולנו. לא רק שהוא מבטיח לו שיהיה איתו,הוא גם אומר לו לא לפחד מהירידה למצרים

ובחזרה אלינו - מצרים היא המיצר של כל אחד.

בירידה למצרים יעקב זוכה לפגוש את יוסף אחרי 22 שנה. מלבד העניין של הרעב שהיה בארץ. בכל 'ירידה' שלנו למצרים,יש קצת מן הגאולה הפרטית של כל אחת. אם ניקח איתנו את ההבטחה של השם.

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

וואי וואי חייתי שבוע על אוכל של תינוקות בגדול חחח

אבל זאת היתה עקירה כירורגית של 2 שיניים כלואות… גם בשני צדדים

מבחינת הכאב, אחרי 3 ימים אם שמרת שלא יזדהם, אמור להיות בסדר, בטח אם את עם משככי כאבים. 

ממה שהבנתי עקירה של שן כלואה זו החלמה קשה יותר.

ובשני צדדים, זה באמת חוסר יכולת לאכול...

הרופא רצה להוציא לי 2, אבל כרגע רק אחת מציקה אז העדפתי לעשות צד אחד כדי שתהיה לי אפשרות לאכול בצד השני

אין סיכוי שהייתי חוזרת לשם חחחחחח

אז כבר עשיתי כל מה שצריך

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..