יש לי ילדה חמודה ומוכשרת, חברותית חכמה ויצירתית שנוטה לזעפנות, לרחמים עצמיים ולתלונות כשהדברים לא הולכים כמו שהיא מצפה.
כשטוב לה אז הכול מושלם, כשרע לה אז רע לגמרי והכול שחור (לטעמי תואם גיל... סוף יסודי).
כשמבקשים ממנה משהו היא לרוב מתלוננת או מתחמקת, אבל לרוב אם אני מתעקשת אז הטונים עולים ותוך דקות ספורות מגיעים למריבה וצרחות (קל לי להיגרר לצערי. כשאני לא נגררת היא נשארת ממורמרת לבד ואני קשוחה. או החלופה היא שאני מרככת את הבקשה - גם אם היא קטנה - או מוותרת לחלוטין).
בעלי מתנגש איתה הרבה יותר ממני, הוא לא סבלני בעליל לרטינות ולמרמור.
עד לרמה שהוא מטיח בה עלבונות, מזלזל בה, טוען שהיא ככה תמיד, וזה לא נכון, יש לה גם זמנים שהיא מתנדבת ועוזרת ברוחב לב, נדיר אבל קורה.
וככה סתם יש בה המון דברים טובים ונעים להיות לידה, לדבר איתה ולשחק וליצור יחד.
עד לרמה שהוא אמר לי שהוא שונא אותה. וחזר על זה כמה פעמים. הוא לא מצליח לאהוב אותה.
הנקודה הקשה ביותר מבחינתי בסיפור העצוב הזה, הוא שהוא טוען בתוקף שהוא כהורה לא אחראי והיא היחידה שצריכה לעבור טיפול.
ואני חושבת שהורה ששונא את הילדים שלו - חוץ מזה שבא לי לבכות רק מהמשפט הזה, ברור לי שאנחנו כהורים אחראים.
אני יודעת שהיא מרגישה את מה שהוא מרגיש, היא מרגישה לא אהובה, לא טובה, לא נשמעת. אני מאמינה שזה מה שגורם לה להיות ממורמרת כל כך.
בזמנים יותר רגועים ניסיתי לשכנע אותו לגלות כלפיה אהבה גם אם באופן מלאכותי, אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
אבל אני מרגישה שהוא לא רוצה. הוא לא מעריך אותה, לא מחבב אותה, חושב שהיא עושה הכול בהגזמה ובהצגות. וזה מעורר אצלו הרבה אנטגוניזם.
זה קרה גם עם אחד הילדים האחרים (עם קשיים מסגנון אחר אבל תגובה זהה שלו, שהילד צריך להשתנות ולא הוא) שכיום הם בקשר טוב יחסית, אבל ברור לי שגם אצל הילד השני יש המון משקעים, זה ילד שתמיד ישמור ממנו מרחק זהיר מבחינה רגשית ורוב הקשר הוא ברמה האינטלקטואלית והטכנית (כמתבגר זה נראה כמו קשר טוב ואני מברכת על זה, אבל אני כאמא עדה לרגשות השליליים שנשארו מאחורי זה)
עכשיו אני גם יודעת שהוא מאוד ביקורתי כלפי עצמו ולא גדל בהורות מיטיבה כלפי עצמו, אבל מרגישה שאסור שיקרה כזה דבר בדור הבא.
לא מוכנה שהילדים שלי ירגישו ככה, ועוד מדמיינת מה יהיה עם הילדים הצעירים יותר כשיתנגשו איתו טיפה יותר מדי.
