אני מתאפרת לכבודך אפילו שאני שונאתתתתת אני גם שמה בגדים מסוימים שאתה אוהב ומבקש אפילו שמבחינתי פיגמה זה הכי יפהההה (ערב מקווה)
ואז אתה גם שואל אם אני הולכת לשיזוף ומתי אני גוזרת את השיער
מה נסגר איתך אחייייי
אני מתכווצת מהשאלות האלה
אם אתה כל פעם אומר לי שאני הכי יפה והכי שווה וכו וכו, מה הלחץץ מה הבקשות
ירד לי כל החשקקקק אני שונאת את זהההההה וזה שנים ככה שניייםםם
אנחנו לא על אותו גל אני שונאתתתתתתתתתת את כל מה שהוא אוהב בקטע הזה
מבטיחה שנמאססססססס
האמת מרגיש לי מוגזם ולא נכון.
לא ההתנהלות שלו אבל אולי גם ה'שיתוף םעולה' שלך עם זה.
אבל מקווה שתכף יבואו חכמות ומנוסות יותר
בינתיים רק שולחת חיבוק. כי באמת נגעת לי בלב.
אז נשמעת אישה ממש משקיעה;
מתסכללללל
מבחינתו אישה= איפור, הוא לא מבין איך זה הגיוני שלא.
שאני אומרת לו שאני לא אוהבת אז הוא שואל - אז למה ביום של החתונה השקעת???
למה כשאת יוצאת לאירע את מתאפרת וכשאת איתי את לא???
ד נמאס לי מה כבר נמאס!!!!
אני מבינה שאתה רוצה יותר השקעה אבלת אל תגזים
אם הייתי מבקשת ממנו לשים עדשות צבע, להרזות דחוף, להסיר שיער במקומות מסוימים ולהשתזף ברגליים.
הוא ענה שזה לא דוגמא כי הוא מעולם לא עשה את זה, בנגוד אליי שבאתי בליל החתונה שזופה ועם איפור ועקבים
ואם אני עושה את זה מידי פעם אז לגיטימי לבקש, הסברתי לו שיש הבדל אם אני עושה את ה מעצמי או שהוא שואל אותיאם אנ משתזפת??
והוא כל הזמן אומר שנשים מתייפיפות בחוץ ובבית לא, אני בחיים לא נראת סמרטוט בבית בחיייםםםםם
וכשהוא מתרגש מהמקווה זה מרגיז אותי ונמאס לי מזה כבר תעזרו לי
להשליך על יום החתונה לכל החיים זה לא חכמה.. כל אשה היא הכי יפה בחתונה. ואחכ חוזרים ליומיום..
יכול להיות שהוא מכיר אותך גם מלפני החתונה עם איפור?
מכירה הרבה שמתאפרות כבד לדייטים
אחרי החתונה הבנתי שהוא אווהב איור יותר נוכח ולא ככה עדין (עדין זה מייקאפ מסקרה וקצת אייליינר )
היינו בעבר בטיפול זוגי (ולא כי היינו ביכוחים או משו) זה העשיר אותנו מאוד ואנחנו מדברים על הכלל
אבל הוא אשכרה לא הבין מה לא בסדר בו ומה הבעיה במה שהוא מבקש "אבל אני רק שאלתי אם את משתזפת" ואני מסבירה שיש הבדל אם אי עושה את זה מעצמי או שהוא "שואל"
ז.א. לאישה אחת זה יהיה הבדל... לשניה לא.
מה שמשנה- שלך זה לא נעים השאלות האלו.
ואת זה הוא צריך להפנים.
לא בהכרח להבין למה זה לא בסדר
אלא לקבל את זה כאקסיומה שבך זה פוגע.
אני חושבת שהרבה מזה נובע מההבדל בין המבנה הרגשי של נשים וגברים
ברור שאף אחת לא תראה כמו שהיא נראתה בחתונה. זה הפואנטה- אנחנו רוצות להראות הכי הכי טוב שלנו שם, זה ממש לא איזו הצבת סטנדרט להמשך. והוא צריך להבין את זה. גם הבחורות הכי מטופחות שאני מכירה לא נראות ביום יום כמו בערב החתונה שלהן.
(את יכולה להסביר לו את העלויות- 2000 שח איפור שיער, 800 שח קוסמטיקאית, 200 שח ציפורניים, וכו- זה הסכום שהוא רוצה שתוציאי כל ערב?)
משהו בתפיסה שלו נשמע קצת מעוות האמת.
הייתי ממש מפסיקה את זה. מציבה גבולות. את לא צריכה לעשות בשבילו דברים שגורמים לך לא להרגיש בנח, לעצבנות ולכעס כלפיו. זה בדיוק ההפך מהמטרה.
אז הסכמתי שערב מקווה סבבה זה שאני ששואת איפור ואת כל המשחקיים האלה זה לא אומר שזה בסדר והוא צריך להתבאס, אז אני אתאפר ואתלבש
אבל כזה חולש על כל התחומים כמעט, איפור שיער צבע גוף לבוש זה כבר פוגע
אני מוצאת את עצמי מנסה להסביר לו למה בחתונה של אחותי שמתי שמלה עקבים והתאפרתי וכשאהחהו ביחד אני לא מוכנה לעשות את זה. הזיהההה
אמרתי לו שהמקווה עוד יומיים ואני יגיע ממש פגועה ושלא יצפה שאהיה עם דימוי גוף מי יודע מה כי אני יודעת שהוא היה מעדיף אחרת מאיך שאני נראית
הוא אמר שהוא מבקש רק להוסיף לא לשנות ואני נפגעת כאילו הוא לא אאוהב איך שאני.
ומצד שני הוא כל היום משתוקק ומתאווה אליי ומחמיא לי על הגוף שלי בכנות אפילו עם כל הסרטים שהוא ראה אני יפנ יותר מכולן
בחיי הוא ראה יותר מידיי בחורות (חוזר בתשובה) (אבל לא קיים יחסים לפני חתונה)
שאת צריכה להסביר את עצמך
ככל שאת מוצאת את עצמך צריכה לספק הסברים ולתרץ, הלחץ גובר
אני חושבת שמאוד יפה שאשה מתארגנת לכבוד בעלה ומשתדלת ממש להיות יפה עבורו. באמת. במיוחד אם זה חשוב לו. אבל ההרגשה צריכה להיות אחרת כשעושים את זה
והוא לא מבין כנראה מה התחושות שעולות אצל אישה שכל הזמן משדרים לה 'את טובה, אבל את יכולה יותר. אז תעשי יותר ותהיי יותר טובה'
הוא ככל הנראה לא מבין כראוי את התפקיד שלו במערכת ביניכם.
ולכן - במקומך - מפסיקה לתת לו לערער אותי. ולא עושה מה שאת לא רוצה. זה בסוף מתפרץ, וזו התפרצות כואבת. אם היית אומרת שזה אידאלי מבחינתך גם אז אחלה, אשרייך, שניכם מרוצים. ברגע שלא - עוצרים רגע ומחשבים מסלול מחדש
גם שמתי לב שמבחינתו זה - 'רק שאלתי' ואת רואה את זה כדרישה. לפעמים זו לא דרישה, וזו באמת שאלה. אל תתביישי לעמוד על שלך.
וחיבוק 
ולגבי הרק שאלה, אני מכירה אותו מספיק, הוא שואל כי הוא ממש רוצה שאני אשים.
כשהייתי מותרת הרבה זמן בגלל הריןו והנקה קיימנו יחסים אפילו שלא רציתי (הוא לא ידע) כי לא רציתי לדחות אותו שוב ושוב כי הייתי בלי חשק בכללללל ואז דיברנו על זה וסיכמנו על מן קבוע שמתאים לי ולו.
גם מקלחת שותפת הוא ממש רוצה ואני לא מוכנה!!!!! מבחינתי לא קרה ואני גם לא יבוא לקראת בשביל זה
כמו שהבנת הפערים ביננו מאוד גדולים וזה מתסכללללל זה קשה זה נושא רגיש וחשוב
אבל בקטע של איפור ולבוש וכו, אנחנו לא מצליחים להגיע לפשרה של מה טוב לשנינו
שבסופו של דבר הפער נוגע במקום קצת יותר עמוק ביניכם
שהוא כאילו לא קשוב לך ויותר מחובר לעצמו.
אבל השאלה היא - האם הבעת מספיק אי שביעות רצון מהדרישות שלו ונשארת נאמנה לעצמך. זו אבן דרך חשובה בדרך לשם.
סופו של דבר, הרבה יותר כיף לתת ולשחרר כשלא דוחקים אותך לפינה. כי כשדורשים ודורשים זה יוצר בסוף אנטגוניזם. זה בדיוק מה שקרה לך פה לדעתי
שימי לב שגם כשיש כל מיני הדרכות כאלה לנשים על אסטתיקה ויופי מול הבעל, היא אמורה כלפי האישה ולא כלפיו. כלומר, זה אמור לבוא ממך ולא ממנו.
התפקיד של הבעל פה בעיניי זה להתפעל לקנות תכשיטים פחות או יותר, להחמיא ולתת לאישה הרגשה טובה כדי שיהיה לה כיף להשקיע בעצמה אם היא רוצה בכך, בדברים שמהנים גם את בעלה.
ולכן אני רואה פה סוג של היפוך תפקידים שלכם בעניין הזה.
אני לא יודעת איך זה בעוד תחומים ביניכם, אבל אני מאמינה שעניין הריצוי מצידך לא מתחיל ונגמר פה.
ולכן אני חושבת שלפני שאת מדברת איתו, תנקי רעשי רקע ותתרכזי בעצמך. כיף לך להתארגן ולהתאפר ולעלות על עקבים פעם פעמיים בחודש? זה משמח גם אותך? היית עושה את זה ברצון אם הוא היה פחות 'חופר לך'? או שבכלל לא?
את יודעת את התשובות. אם זה טוב לך וההערות והשיח סביב מורידים לך, אז להגיד. תשמע בעלי, אני מאוד רוצה לשמח אותך. כי זה משמח גם אותי. אבל ההתעסקות הבלתי פוסקת סביב זה כבר לא נעימה לי. אני רוצה להרגיש שאתה אוהב אותי ורוצה בי גם בלי החיצוניות הזו. ככה פשוט.
תחזירי אליו את התפקיד של החיזור (אגב זה שהוא עלה במשקל ופחות משקיע בעצמו גם מסתדר עם התאוריה של היפוך תפקידים כי הוא פחות מחזר ורואה את החלק שלו כפאסיבי יותר. הכל מגיע אליו והוא במקום הדורש כביכול ולא במקום שמשפיע וזז) והמחמאות, אבל בצורה שתהיה יותר בריאה וטובה לי. ובלי להסביר יותר מדי. למה? כי זה עושה לי לא נעים. וזה בור ללא תחתית.
אני לא יודעת עם אלו שדים ורוחות הוא מתמודד
אבל סביר שקשה לו ויש משהו מהעבר שהוא זקוק בגללו לעזרה ממך
ואולי אפשר שתתגנדרי בשבילו אם הוא כל כך נואש ומבקש שוב ושוב
זה כמו לתת מים לאיש צמא
נראה לי הלכת קצת רחוק לשדים ורוחות.אבל בכל מקרה - זה שלו ושיתמודד עם זה בעצמו
למה היא צריכה לפתור לו את זה?
זה הגוף שלה והרצון שלה חשוב הרבה הרבה יותר
א. מבינה ממש טת הפגיעה שלך שאת מרגישה לא אהובה כמו שאת..שאוצים ממך מה שלא טבעי לך אולי..
זה באמת לא קל
הדבר הכי חשוב לא לתת לזה לערער את הבטחון הפנימי שלך בעצמך
וגם בו
הוא טועה בדרך
אבל תשימי לב לא להפוך את זה למלחמה בינכם
כי מהטון כתיבה שלך נשמע שכתוצאה מהפגיעה גם את מתמקמת לא נכון מולו
זה הגיוני
אבל זה לא לטובתך
אל תכנסו למלחמה
אל תפרשי הכל עכשיו באנטי
יש פה משהו שיצטרך ברור
אבל בשביל לברר
צריך מרחב רגוע ואוהב וקשוב
תרגעו תאספו תתמקמו מחדש
ואז דברו על הדברים בנחת
יש לו את העבודה שלו
ויש עבודה שלך על גבולות..
ואת צריכה להיות עירנית ולשים לב שאת לא מאבדת את הגבולות שלך. שימי את עצמך בפרונט. תחשבי מה את רוצה לפני מה שהוא רוצה. לא לקחת אחריות על שביעות הרצון ושמחת החיים שלו.
ובזהירות מציעה שתקראי קצת על rocd.
לא צריך לעשות דברים שלא רוצים למען מישהו אחר, לא יוצא מזה משהו טוב וזה לא בריא.
כשמישהו מתרגל שהשני מוחק את הרצון שלו, הוא יכול לרצות שוב ושוב שישביעו את רצונו וימחקו את הרצון האישי.
בזוגיות (ובכל סוג של קשר) צריך לשים גבולות ברורים. הגבול שלי הוא לא לעשות שום דבר בניגוד לרצוני, גם אם זה משהו קטן, זה הכבוד הבסיסי שמגיע לי וזה מה שגורם לאנשים מסביבי לכבד את הרצונות שלי.
ולא באלי שהפשרה היא שיהיה מישו מבואס, כי אי מבחינתי לא מוכנה לזה אבל ההמשך הוא שאני יידע שזה המצב שאני לא מוכנה אבל בעלי מבואס
לא באלי שהוא יהיה מבואס 
הבאסה שלו היא לא בתחום האחריות שלך והאמת היא שגם לא בשליטתך.
ואת יודעת שגם אם הוא יפסיק לבקש זה לא ירגיע אותך. כי את תמשיכי לחשוב על זה שהוא לא מרוצה.. טורדנות זה מדבק.
אולי אני טועה וזה בסדר שהוא צריך אתזה ואנ צריכה לתת את זה??
עם מי מתייעצים??
הוא בן אדם מאוד מקבל
האם את רוצה להשקיע ולהשתנות *בעצמך*?
או שאת מחפשת פתרון איך לשנות *אותו*?
אני לא מאמינה בכלל בלשנות את האחר,
כשרוצים לשנות מצבים זה רק על ידי עבודה פנימית שלי עם עצמי
וזה - יש בשפע מי שיכול לעזור!
אני יכולה לאמר לך איזה ליווי עזר לי אישית בתחום הזה
אבל אני לא בטוחה שזה העניין,
קודם כל חשוב שתבדקי עם עצמך -
את רוצה להשקיע בזה?
זה חתיכת השקעה, גם כלכלית אולי אבל בעיקר נפשית
התבוננות, עבודת המידות...
לדעתי זה שווה כל שקל וכל רגע של מאמץ!!
זה עושה שינוי מטורף
גם בחיים האישיים שלי, גם בחיים של אלו שסביבי/ ביחס שלהם אליי
אבל זה יכול לקרות רק אם את עם המון רצון ולקיחת אחריות על החיים *שלך,*
ולא שלו ;)
בהצלחה רבה!!
ובכלל, תדעי שאת נורמאלית לגמרי לגמרי!
יהיה ממה להתבאס, זה לא מדד למה לעשות ומה לא לעשות.
המדד היחיד הוא מה את רוצה לעשות. אפשר לבוא לקראת, אבל ברצון ובשמחה, אם זה פוגע בך זה לא שווה.
צריך לעשות את ההפרדה הזאת
ממה שאת מתארת את עושה ועושה והוא עדיין מבואס.
אז כנראה שזה לא הפתרון....
אני מבינה אותך,זה טבעי לרצות לשמח אותו ובטוחה שיש ציפיה שאחרי זה הוא יפרגן וירים לך
אבל את מתארת מעגל שיצא מאיזון, שלא טוב לך,ושהוא גם לא מרוצה
אז כנראה שכדאי לגלגל אותו למקום אחר
לי נראה שמה שחסר כאן זה שאת תהיי בטוחה ויציבה במקום שלך, בגוף שלך, בהחלטות איפה ומה להתקשט או להתייפייף ואיפה לא בא לך.
"לחסום" את המקום שבכלל מאפשר לו לבקר את המראה שלך
לא במלחמה
לא בהסברים
אלא בינך לבין עצמך.
ותסמכי עליו שהוא מסוגל לפתור את הצד שלו במשוואה בעצמו.
את לא אחראית על האושר שלו
אולי הוא יתלונן אולי יעשה פרצופים אולי יבקש- לא אכפת לך.
את תקשיבי למה שמתאים לך ותסנני את מה שלא בצורה נעימה ובטוחה
כנראה זה יקח קצת זמן,תמיד כשצד אחד בדינמיקה משנה התנהגות הצד השני מתחיל בהתנגדות לשינוי, אבל אחר כך זה מאפשר דינמיקה חדשה ובעז"ה שתהיה יותר טובה
בהצלחה!
זה לא קל
כי אני מודעת לגוףשלי, אני פשוט חשבתי שהבקשות שלו הגיוניות ואני אכן צריכה להתקשט בשבילו במקסימום,
אני זוכרת גם שככה למדתי שאישה צריכה להתקשט בשביל הבעל אבל זה רק תיסכל אתי יותר ויותר.
ויש לי שאלה, דיברנו והוא אמר לי מה אני יעשה כשאני מרגיש שאני ממש חייב? (להוציא זרע) לא ידעתי מה לענות לו. רק פעם אחת סירבתי לו מהסיבה הזאת.
מרגיש לי כמו חפץ. יש לי הרבה סתכולים סביב הנושא הזה כנראה ואני מתחילה להבין למה...
ומה באמת התשובה? הוא ציין בפני אימרה של איזה תנא שאמר שהנשים מצילות אותןן מהחטא, ושוב לא ידעתי מהלהגיד.
כמובן שהשיחה שלנו הייתה בנועם ובנסיון להגיע להבנה, ולא בהתרסה וכעס
בכל מה שקשור לקשר בין בני זוג, השפה צריכה להיות שפה של רצון, ולא שפה של צריך.
ומכאן בעצם הכל מתחיל.
הוא רוצה משהו מסוים, מותר לרצות. אבל הוא לא *צריך*.
לך לעומת זאת, יש רצונות אחרים.
הרצונות שלכם מתנגשים, וזה דבר נורמלי.
השאלה איך מגשרים על זה.
אבל קודם כל צריך להשתמש במונח הנכון, של רצון מול רצון.
אם השפה עוברת לשפה של צורך, אז קשנ מאוד לגשר ככה על פער. כי הוא טוען "אני צריך", שזה בעצם אומר שהוא חייב, לא יכול להסתדר בלי זה. ולכאורה אם את לא מסכימה, את מונעת ממנו צורך.
אבל שפה של רצון מציבה את שניכם באותה רמה. אין כאן נזקקות אחד לשני.
אלא רצון הדדי לקשר ואהבה.
ולכן אם מישהו לא רוצה משהו, לא עושים.
אז מה כן? מדברים, מסבירים, לומדים אחד את השני. אבל לא מתוך מקום של כניעה שלך או שלא, אלא מתוך לימוד ואהבה ביחד.
בעיניי השימוש בציטוטים ומקורות סביב העניין הזה, לא מועילה. כי זה שוב מסב את זה מהרצון, לצריך.
באופן פרטי ביחס למשפט כזה או אחר מהמקורות, זו לא הוכחה לכך שאת צריכה לעשות משהו, יש הרבה משפטים שנאמרו בגמרא ולא נפסקים להלכה.
אם באופן כללי את רוצה לברר האם יש להלכה מה לומר בקשר לחובות של בני הזוג אחד לשני, אפשר ללמוד את זה. אבל אני חושבת שעיקר השאלה כאן היא בכלל לא הלכתית, אלא זוגית. והכנסה של אמירות הלכתיות כאלו ואחרות, רק מפריעה מלמצוא את הדרך שבאמת תתאים לכם.
האתגרים שלך מוכרים לי. אולי כי בעלי ואני שנינו בעלי תשובה.
נשמע שאתם זוג צעיר בלי ילדים. אני טועה?
אם כן, רוצה להרגיע שככל שהעומס של החיים יגדל, יהיה עליו עול של פרנסה וכו', ככה ההתמקדות בדברים לא תיעלם , אבל תקטן.
זה ממש משמח שהשיח שלכם מכבד, נעים, פתוח.
הייתי מוצאת זמן ששניכם בטוב
ועונה לו על השאלה: "והוא אמר לי מה אני יעשה כשאני מרגיש שאני ממש חייב?"
שזאת הבחירה שלו וההתמודדות שלו. שזה טבעי שאת לא כל הזמן זמינה (שוב,, לא יודעת אם יש לכם ילדים, אבל אחרי לידה, האישה לפעמים תקופה ארוכה לא זמינה לזה) והוא צריך ללמוד איך מתמודדים. ואם הוא מצטט לך ממקורות.
את יכולה גם לצטט: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין". תסמכי עליו. הוא כבר ימצא את הדרך.
וכדי לא להרגיש כמו חפץ הייתי גם מנסה לשאול את עצמי מה נעים לי? מה עושה לי אווירה?
אולי לבקש מסאג'? להזמין אוכל מפנק? נרות וריח טוב יין ואווירה?
להיות בקטע של "להנות" ולא רק "לרצות".
גם אני עברתי דרך המסרים האלה,עצוב שאנחנו מוקפים בהם
ואני עוד עברתי הדרכת כלות באמת ממקום הרבה יותר בריא אבל הדברים האלה מחלחלים ונכנסים אלינו מסביב....
הרגשתי שאני צריכה "לתת לו" וכו
וזה גישה דפוקה שצריך להעיף
את לא אחראית להתמודדויות שלו!
נכון שאתם נשואים שזה בעיקר אומר שיש לכם קשר ובלעדיות במיניות
אבל אתם עדיין אנשים שלמים בפני עצמכם
וכמו שהוא היה צריך להתמודד לפני החתונה הוא מסוגל להתמודד גם עכשיו, ונכון שהקרבה והזמינות מייצרים אתגרים חדשים אבל מצד שני הוא גם זוכה לממש את המיניות
אולי שווה ללמוד יחד, או אפילו כמה מפגשים של ייעוץ מיני
כאשר אתם באים למרחב הזה ממקום יותר בריא וקרוב, של מטרה להנות ולשמח, ופחות ממקום גופני יצרי וסטראוטיפי שניכם יוצאים הרבה יותר מסופקים וכבר הרבה פחות אכפת מעקבים או איפוא
קודם כל ודבר ראשון- להגיד לו שעם הגישה הזאת הוא גורם בעצמו שאת תשנאי את המקווה.
וזה חבל!! חבל לו, חבל לך, חבל על הזוגיות שלכם.
אני מדמיינת מה זה שאישה מתחילה להתאפר ולהתלבש ולהתבשם באמצע הלילה אחרי יום ארוך,
כשאת בטח עייפה וכל זה מצריך ממך לגייס כוחות שאין לך
ובסוף מקבלת על הראש שהיא לא שזופה ועם עקבים...!!!
וואו.
הייתי מתחרפנת. משתגעת.
רק לחשוב על עינייך המאופרות, נעצבות בשקט על כך ששוב זה לא מספיק...
ממש כואב הלב.
האחריות על האישות היא של שניכם, ובעיקר שלו.
שהוא יתמודד פעם עם הפער שבין החיים לפנטזיה
ולא יחריב את השמחה והחשק שלך ע"י רף שהולך ועולה, בדמות הפנטזיות שלו.
ובמקומך, ממש לא בקלות הייתי ממשיכה עם הבגדים והאיפור.
קודם כל שיעריך ויכבד אותך כאשתו, ולא כל הזמן ימדוד אותך כאובייקט מיני
אח"כ יש על מה לדבר.
לשים את עצמך במרכז
ושהוא יתרגל להתכוונן אלייך, ולא כל הזמן את אליו.
זה מבריא את הדפוס הקיים
תודה על התשובה.
בעלי מאוד מעריך אותי ומכבד אותי וחוץ מהעניין הזה הזוגיות שלנו טובה ב"ה ואנחנו מאוד אוהבים אחד את השני
ואני באמת מרגישה שאני צריכה להיות בהתאם לפנטזיות שלו, לא נוח לי להסתובב בחדר ושיהנה מהגוףשלי (מקווה שהובנתי)
(אולי צריך לציין שאני מאוד צנועה בגוף שלי, אפילו ליד אחיות שלי אני לא אסתובב במכנסיים בחופשיות, נוח לי ככה) ולמדתי להיפתח בפניו)
הוא בהכרח טועה? אולי הוא צודק בבקשה שלו? הוא לא מבקש כל יום רק כמה פעמים ובמקוה אפילו רק במקווה.
השאלה שלי שוב זה מה עושים במקרה כזה??
שנינו צרכים להיו מרוצים ולא בבאסה כל פעם
ואני חד משמעית בלחץ מהערב מקווה
השאלה היא אם אתם עסוקים במה *את* רוצה.
אולי את רוצה טבעי?
כל השיח הוא מה הפנטזיות שלו ואיפה את מולן.
ומה את רוצה?
אולי בא לך יחסים משוחררים, בלי בכלל אביזרים ואיפור וכזה?
שווה להגיד לעצמך ולו מה הרצונות שלך.
שתרגישי הדדיות ולא רק "האם הערב הוא ירצה אותי עם עקבים וכל זה, ואז אהיה בסטרס, או שאוכל פשוט להירגע"
כי אם את בסטרס בערב המקווה זה סימן לא טוב לבעלך.
זה סימן בשבילו שהוא שוגה בלהבין איך מדברים לאישה שלך.
כי תאמיני לי שאם גבר יודע איך לדבר עם אשתו- היא רק תרצה לעשות בשבילו! ואפילו תוסיף משלה רעיונות שהיא חושבת שישמחו אותו
אבל ה"סוד" הוא לשדר לה קבלה ואהבה *לא משנה מה!*
כי אישה היא מאוד-מאוד רגישה בדברים האלו
וכל הערה קטנה נחרטת
ומלחיצה
ואח"כ קשה כבר להיזכר מתי הייתי נינוחה מול בעלי
כי המוח מתרגל להתניה של "הוא יימשך אליי רק עם איפור ועקבים"
ואז יש סטרס
במקום שהמוח יידע "אני יפה בעיניו בכל מצב, ואם טוב בעיניי לעשות כך וכך- זה ישמח אותו יותר"
זה ממש הבדל של איכות חיים.
אבל זה הרבה תלוי בבעל ובהבנה שלו שאת זקוקה לאישור גורף שלו, בלי תלות במשהו חיצוני
אז הוא אומר - בערב מקווה תשקעי בשבילי כי זה מה שאני אוהב, ורצוי גם בעוד ערב, _פעם בשבוע שבוע וחצי) ובכל שאר הערבים תהיי פשוטה איך שאת אוהבת.
מצד אחד נשמע נכון
מצד שנימה אני יגיד לו? שעלה לי??? ועכשיו שיחכה שאתאושש, זה יכול לקחת גם שנה, ברצינות
של גבר על מבנה הנפש של האישה.
להסביר לו שכשאת עושה משהו בשבילו בתחום האישות- שלא מגיע ממקום שלם
הנזק של זה לתווך הקצר והארוך- הרסני.
למה? ככה!
הלמה לא משנה כרגע
(התשובה היא באמת ככה. ככה זה רוב הנשים, אנחנו רגישות והגוף שלנו והמראה שלנו הוא נושא רגיש מאוד, לא תמיד יש לזה הסבר רציונלי שאפשר לתווך. זה פשוט עובדה - וככה הוא צריך לקבל את זה)
עכשיו אחרי שזה מתקבל כעובדה- דווקא בגלל שאת יודעת שזה לא ממקום רק ואת מכירה אותו כאיש טוב
אפשר לבקש ממנו לשאול את עצמו האם הוא באמת מעוניין לפגוע בך בכוונה תחילה (ולהבהיר לו שברור לך שלא)
אבל כשיש עובדה שזה פוגע בך
גם אם הוא לא מבין למה
והוא בכל זאת מתעקש להפוך את זה לשיח
אז באיזשהו מקום- זה הופך להיות שיח פוגני מראש.
אני באמת חושבת שחשוב שתבינו שבדרך הזו -זה מתכון לאסון
אוי ואבוי אם ליל טבילה יהפוך להיות משהו שאת מנותקת ממנו רגשית- ומנסה לרצות אותו- גם אם הכוונות טובות
בכל הקשור למיניות - לגוף ולנפש שלנו יש זיכרון משלהם, מנותקים לגמרי מהגיון ומהשכל.
המשך שיח כזה ממש יכול להיות בעכריו
היה ערב אחד שבעלי חזר ממש עצבני הביתה וכל מה שניסיתי להציע כדי קצת 'להרגיע' את המצב הוא לא זרם. השתבלל בעצבים שלו, לא דיבר איתי וזהו. כמה דקות אחכ התקשר אליו החבר הכי טוב שלו ופתאום- נופת צופים. מחייך, מדבר וכו'
הלכתי לישון קצת פגועה.
יום אחכ כשדיברנו על זה אמרתי לו שזה היה לא נעים המעבר החד הזה. שכל העצבים בעצם יוצאים רק עליי אבל עם החבר- כאילו שום דבר לא קרה.
אז הוא אמר לי שאני צריכה דווקא לשמוח בזה שאני האדם היחיד שהוא מרגיש מולו בנוח לא להיות אסוף, ולתת לעצמו להרגיש ולהיות איך שהוא באמת.
למה אני כותבת לך את זה למרות שזה כאילו לא קשור?
כי הציפייה של בעלך שתהיי מתוקתקת כאילו את מתחתנת היום היא ציפייה שבאיזשהו מקום מנוגדת לזוגיות.
ברור שיש גם את הזמנים האלה שבהם משקיעים אחד לכבוד השני (כמו שיש את הזמנים שבהם אני מצפה מבעלי שיאסוף את עצמו גם מולי ולא יוציא עליי את כל הג'יפה של מה שעבר עליו)
אבל באופן כללי הזוגיות היא הבית שלנו, היא המקום הנוח שלנו. היא המקום שבו אני יכולה (וצריכה) להיות הכי אותנטית שיש.
ולהיות מאופרת, עפ עקבים, שזופה וכו' זה לא נוח. בואי נודה על האמת. ולכן הכי טבעי שלא תרצי להיות ככה בבית שלך. עם בעלך.
שזה הבית שלי ואני רוצה להיות בנוחות שלי.
אבל חשוב לי להדגיש לכן משו שאולי התפספס
הוא לא מבקש אותי כל ערב על עקבים!!! (אם היה יכול היה מבקש כל ערב שאנחנו ביחד)
אלא במקווה ובעוד פעם פעמיים
אז לכן הסכמתי לתת מעצמי כי בזוגיות לא עושים רק מה שנוח אבל כשהבנתי כבר שהוא היה רוצה הכלללל שם כבר נעצרתי.
מבינה אותי?
כשאת מְרַצָה רצון של מישהו אחר, את צריכה לבחור בזה ולשמוח מזה ואז זה מקרב. ולא להרגיש שאין לך ברירה, כי אז את מרגישה סוג של ניצוּל, וזה מרחיק.
אני חושבת, שאת לא צריכה לפחד מזה שהוא יתבאס. מותר לו להתבאס והוא יתגבר ויתרגל עם הזמן. אבל זה כבר התמודדות שלו. ואז כש"תתנדבי" מרצונך, זה יהיה לשניכם כיפי ומקרב כנ"ל.
משתתפת בתסכול שלך ובפגיעות מבעלך. מבינה ממש!!
שיתפתי פה לא מזמן על משו קצת דומה.. בעלי היה מאד רוצה שכל הזמן אהיה חלקה ו וואלה לא מצליחה.. קשה לי להקפיד על זה, לא מתאים לי להתעסק בזה כל הזמן וזה מתיש.. זה הוריד לי את הבטחון מולו ובכללי.. בנות כתבו לי פה המון דברים יפים וחשובים אבל לא יודעת עד כמה תזדהי.. אבל בעקבות מה שבנות אמרו לי אז אספר לך שבשבת האחרונה שזה שוב עלה אמרתי לו תקשיב אני יודעת שזה הרצון שלך וזה מפנק אותך ותאמין לי שאני רוצה לשמח אותך ולפנק אותך ואם אני לא עושה את זה כנראה שזה לא מתאים לי, לא מתחשק או לא מתאפשר ותקבל את זה ותשמח בזה ויש בי עוד ככ הרבה דברים שמשמחים ומפנקים ויפים ומושכים אז תשמח ותהנה בהם.
ואחרי שה בזמן נעים ביקשתי ממנו אם אפשרי שלא יעלה את זה יותר כי זה לא מחזק אותי להתאמץ בשבילו, זה רק מחליש ולא עושה לי חשק.. היה ניראה שהבין..
אולי כם לך זה יועיל משו.. בהצלחה רבה! אפשר גם להתפלל על זה.. תפילות תמיד מועילות!!
בעיקר כי הזדהיתי איתך מאוד
אני מתלבטת אם לגיד לו את זה. אני יעשה את זה אחרי שאני אהיה בטוחה שזה מה שנכון לעשות, שאני לא טועה בזה. ושיתמודד עם הבאסה שלו
תבינייי סיכמנו שאני לא עושה גוונים בשיער עד שהוא מרזה, כי הוא השמין ממש ואמרתי לו שהוא לא ייראה איך שבאלו (ובעניי זה לא יפה אבל אני לא חופרת לו,) ויקבל אישה דוגמנית (באמת יש לי גוף יפה, לא רק הוא מחמיא לי עליו)
אני לא מספיק חכמה כדי להגיד מה בדיוק לעשות..
רציתי לכתוב ולא הספקתי
האולטימטום על נראות חיצונית ו- אני לא אתן לך משהו שאתה רוצה, עד ש.. גם לי לא נראה בריא
אשמח לשמוע
אנחנו מאוד מודעים לתהליכים רגשיים ולפתיחות, אנחנו מדברים על הכל
נקודת הסתכלות שלי.
שני דברים:
1)הוא אומר לך את זה לא מתוך רוע ומתוך רצון שליטה, אלא מתוך פתיחות איתך. תסתכלי על זה ככה. לכמה בעלים יש בראש פנטזיות וכמה מהם מהם מעיזים להגיד את זה לנשים שלהם?
2) הגבולות שלך.
אל תביאי את עצמך למצב שאת מתפוצצת.
את לא חייבת כלום. אדרבא, גבולות זה בריא לקשר. פשוט תתחזקי מבפנים, תביני שבעלך אוהב אותך כמו שאת, אז מה שיש לו פנטזיות, הראש של רוב הגברים עובד בכיוון הזה נון סטופ (לנו קשה להבין את זה).הוא אוהב את האישיות שלך, את מי שאת, זה הרבה יותר מחיצוניות.
וטוב שהוצאת לנו את הקיטור, כי מולו את לא צריכה להגיד את כל זה. מספיק להגיד "לא מתחשק לי" , "קראתי ששיזוף זה לא בריא", "אני מבקשת שלא תשאל אותי דברים כאלה, מה שאני יכולה אני עושה אני עושה באהבה ובהשתדלות גדולה" וכו' בטון רגיל ולא ביקורתי ואם אםשר בהומור אז עוד יותר טוב. יחסים בין בני זוג צריכים להיות קלילים. לא צריך לעשות מהכל כבד. כשבפנים את חזקה, הדברים פשוט נשמעים. ודברים שכן לא אכפת לך לעשות בשבילו תעשי בהתלהבות ובשמחה.
בהצלחה!!! באמת זכיתם אחד בשני נשמע שבעלך מטורף עלייך.
שמחתי לקרוא את מה שכתבת
ואענה
1. אני מודעת לזה, הוא לא יכול להיות רע הוא כולו טוב, וזה באמת מגיע נטו מפתיחות
2. אמרתי לו הכלללל הבעה שלי היא שאני לא יודעת אם הרצון שלו לגיטימי, אני לא אגיד לו "לא" וזהו. אולי אני כן צריכה???
הוא גם קצת שקט היום, כנראה נפגע מאתמול, אני רוצה לעשות שיחת הבהרה אבל אני לאיודעת מה להגיד בה...
הוא הגבולות *שלך*. זה לא קשור אליו בכלל.
הקו הדק הזה בין "נעים" לך ללא נעים לך.
את צריכה לחשוב עם עצמך איפה את מוכנה ללכת לקראתו, להשקיע ואיפה זה כבר נוגד את הרצון שלך.
זה לא יוריד מאהבה שלו כלפייך!
להיפך, הגבולות הם האהבה הכי גדולה שיש.
זה יעזור לו לא ליפול לאנוכיות, אלא להבין שיש כאן עוד בן אדם עם רצונות משלו.
אהבה זה לא רק ללטף ולרצות, אהבה זה גם לא גבולות ולחנך לפעמים.
לדעת שהוא הי רוצה יותר (
יש לנו לבני אדם אין סוף רצונות.
כמו שלאישה לדוגמא יש אין סוף רצונות לעיצוב הבית/ בגדים/ תכשיטים חדשים וכו וכו' כך לגבר יש אין סוף פנטזיות
זה לא קשור אליך,
וזה גם עבודה שלו מול עצמו , לשמוח במה שקיבל
את רק עוזרת לו בהצבת גבולות הזאת 
אבל הרצונות שלכם מתנגשים.
אהבה היא לא ביטול הרצון העצמי. גם בנתינה שבאה מאהבה חייבים להציב גבולות, בעיקר בעיקר בתחום של יחסים שאם נותנים לא בלב שלם זה רק יכול לגרום לריחוק וכעס שנצברים בפנים- נשמע שאת שם.
אם את לא מעוניינת לעשות את הדבר הזה, וזה עושה לך רע, זה לגמרי הזמן להגיד- מצטערת אבל זה לא מתאים לי יותר. זה מרחיק אותי ממך. זה עושה לי רע. אני לא רוצה בזה שוב ובבקשה אל תלחץ עלי, אלא תנסה לעבוד על עצמך למה זה מפריע לך.
נשמע מכאיב מאד❤️
בעיני כדאי לפתוח את זה ולא להמשיך לחיות בצורה כזאת..
בלי דיונים, לשתף במה את מרגישה כשהוא מבקש ממך את זה
מה זה גורם לך להרגיש כלפיו
כלפי הזמנים שאתם יחד
ובעיקר מה חשוב לך להרגיש (לדוגמא שאת מחוברת לאיך שאת נראית
ושאת יפה בעינייך, שהוא אוהב אותך כמו שאת או כל דבר אחר שנכון עבורך❤️)
אבל הוא פשוט לא מבין אוי בעניין הזה אין לך מושג כמה
אז קודם כל כותבת כאן מה שניסיתי..
נשמע מכאיב מאד❤️
בעיני כדאי לפתוח את זה ולא להמשיך לחיות בצורה כזאת..
בלי דיונים, לשתף במה את מרגישה כשהוא מבקש ממך את זה
מה זה גורם לך להרגיש כלפיו
כלפי הזמנים שאתם יחד
ובעיקר מה חשוב לך להרגיש (לדוגמא שאת מחוברת לאיך שאת נראית
ושאת יפה בעינייך, שהוא אוהב אותך כמו שאת או כל דבר אחר שנכון עבורך❤️)
ועוד משהו קטן על ריצוי.
לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו מרצים את הצד השני מתוך דאגה כלפיו,
שלא יתבאס, שלא יהיה לו קשה או שלא יתאכזב,
ומתוך דאגה למערכת היחסים שתהיה קרובה ונעימה
אבל בעומק אנחנו בעיקר חוששים מהתחושה שלנו אם יתבאס או לא יהיה מרוצה מאיתנו,
לדוגמא אם יביע אכזבה מהמראה אז אנחנו חוששים מהתחושה שתהיה לנו בעקבות זה (חשש מאד לגיטימי כמובן)
ונקודה נוספת היא שאנחנו בעצם במובן מסויים פוגעים במערכת היחסים
כי אנחנו בתוכנו נושאים כעס ומרמור על הצד השני
שלא שומר על הגבולות שלנו במקומנו, שלא מבין בלי שנגיד לו שזה פוגע ולא נעים,
וכל התחושות האלה גם גורמות למערכת היחסים לא להיות אותנטית וכנה לגמרי,
וגם הרבה פעמים מתפוצצות או מוסיפות מרמור וחיץ רגשי בינינו.
לכן חשוב קודם כל להבין את המניע הפנימי והסיכון שיש כאן.
אם את רוצה לשמח ולהעניק לבעלך זה מצויין,
כל עוד את מרגישה שאת עושה את זה מתוך רצון ובחירה.
ברגע שאת מרגישה שהוא מכריח אותך (ולא כי את חוששת בתוכך מתגובתו)
זה יוצר כמו שאת בטח מרגישה ריחוק והצטברות משקעים ולטווח הארוך ולפעמים גם הקרוב בעיקר מזיק.
המבחן הפשוט ביותר כדי לדעת אם הנתינה שלנו הייתה מדוייקת,
היא האם אנחנו מרגישות סיפוק ושמחה אחריה, או מרמור טינה וטרוניה❤️
דבר שני כדי שיבין אותך יותר טוב, הכי נכון שתביני קודם את עצמך.
איך את מול זה, מה את מרגישה כשאת מתלבשת בצורה שאת לא אוהבת
או כשאת קולטת שדר שמה טבעי או נח לך או יפה בעינייך לא מפסיק טוב.
בכללית אני חושבת שההתנהלות צריכה להיות כזאת
1. בירור ועיבוד עצמי של מה זה גורם לך להרגיש ואיפה את מול זה
2. הבנה מה *את* כן רוצה וחשוב לך.
ביהדות אגב, האיש הוא זה שצריך לספק את אשתו ולדאוג לשמח אותה ולדעת מה היא רוצה וזקוקה.
3. לשתף ולתקשר את 1+2
4. לשמור בעצמך על הגבולות שלך.
אם לא נכון לך לעלות על עקבים אז לא לעלות.
אם מבאס אותך להתאפר בצורה ספציפית אז גם לא.
אם נפגעת מהערה או תגובה כלפי המראה שלך-
שוב- לשתף בתחושה ובמה שחשוב לך.
נשמע שהנושא פוגש אותך במקומות ורבדים מאוד עמוקים בך.
לכן זה מצוין שעולים בך קולות שרוצים ודורשים את הליבון והבירור היותר עמוק כאן.
ב"ה זו יכולה להיות מקפצה מאוד גדולה, גם אישית וגם זוגית.
ועם הבירור לעומק של הדברים תהיה לך בהירות יותר גדולה ורוגע יותר גדול לכל השנים הבאות והרבות ב"ה.
בתור התחלה נסי לברר מול עצמך -
מה הנושא הזה מעורר בך?
כשאת כותבת שאת מתכווצת מהשאלות שבעלך שואל - נסי להקשיב רגע למקום המכווץ בגופך - מה הוא רוצה לומר לך אם היה לו פה?
למה הוא מתכווץ?
מה הוא היה מבקש ורוצה שיקרה?
מה בך רוצה עוד ניראות?
מה עוד את מרגישה?
מה עוד את צריכה?
אחרי שתזהי ותמקדי את צרכייך ורגשותייך ותתני להם שם, מקום, צורה, ניראות - תוכלי לתווך אותם לבעלך בצורה מקדמת.
ולפני כן כדאי שגם הוא יעשה את העבודה הזו מול עצמו - מה הוא צריך? מה הוא מרגיש כשהוא מבקש זאת? מה חשוב לו?
וגם הוא יבוא אלייך עם המיקוד הזה שעשה עם עצמו.
ואחרי שהוא יצליח להבין אותך, את כל כולך ואת כל העומקים והרבדים שמתחוללים בך בנושא הזה,
ואחרי שאת תביני אותו עד הסוף ואת כל כולו גם בנושא הזה -
יהיה הזמן לחשוב מה עושים תכל'ס מכאן והלאה.
איך מתקדמים
אבל תוך שמירה על הגבולות שלנו
ותוך כבוד למרחב האישי של כל אחד מאיתנו
ותוך נתינת מקום וניראות לצרכים שלנו
וזה מסע שאומנם יכול להיות לא פשוט, לעיתים אפילו מתיש, אבל זה מסע מופלא ומתמגל מאין כמוהו.
מסע שגם בתוכו וגם לאחריו תצליחו לבנות עוד קומה בכם. כזוג. וכיחידים.
מסע שכוחות הנפש יתרחבו.
מסע של גילוי והעמקה.
מסע של הקשבה. הקשבה פנימה והקשבה החוצה.
מסע של התבוננות מחדש בתפיסות קיימות ו/או אמונות מגבילות וניסיון לראות איפה אנחנו בוחרים לשחרר אותן ואיפה אנחנו רוצים לדייק אותן
(כמו התפיסה שנשמע שמעוררת בך תהייה ושאלה עצמית ומהותית של - אבל אם כך הוא רוצה אולי הוא בעצם צודק? ואם הוא צודק, איפה המקום שלי בתור אשתו בכך? האם אולי אני *"צריכה"* לבוא לקראתו? האם אולי זה בעצם *"התפקיד שלי"*? האם בעצם *"זה"* מה ש*"צודק"*?)
ולענ"ד בירור התפיסה הזו מול עצמך וכן שאר הדברים יכולה להוביל אותך קדימה בצורה מאוד רחבה וטובה ב"ה.
לאחר השלבים הללו יגיע גם שלב הפתרונות.
שזהו בעצם השלב היותר סופי שבו תחליטו ותגבשו יחד מה נכון לכם כזוג, ומתי, ואיך, וכמה, ושוב - מתוך מקום שנשען קודם כל על הניראות וההבנה עד הסוף לעצמכם וגם אחד לשני/ה.
ולסיום חייבת לכתוב שכל ההודעה שלך מאוד מרגשת לקריאה
מרגשת כי בעצם האהבה *קיימת* כאן
והביחד *קיים* כאן ביניכם
וכל האור והטוב בעצם נמצאים - ורק מחכים לגדול עוד יותר ולדייק עוד יותר ולהרחיב עוד קומה עוד יותר.
והסתכלות כזו יכולה לתת עוד כוח גם למסע הנוכחי בזוגיות שלכם
וההודעה שלך מרגשת לקריאה גם כי היא טומנת בחובה יכולות צמיחה מתוך קושי שרואים שבאים לידי ביטוי גם במשפחה הפרטית שלכם אבל גם שלנו כעם.
אם בתחילת המלחמה העיסוק של כולנו היה אך ורק בהישרדות, באיך לעבור את היום, באיך לרכוש מזון וציוד חירום, באיך רק להמשיך אפילו לנשום,
הרי ששאלות מסוג זה שפתאום נמצאות ונוכחות עוד ועוד גם בפורום הזה וגם בכלל - מראה עד כמה אנחנו חזקים כעם! וגם כיחידים!
עד כמה כוח החיים חזק!
עד כמה החמאס לא הצליחו לשבור אותנו! ועד כמה אנחנו מנצחים אותם ממש גם ברוח ובנפש ובמשפחתיות!
שאלו הדברים שגם מעניינים אותנו, איך לגדול עוד ולהעמיק עוד ואיך להתקרב עוד אל האיש/ה שלנו!
וזה מרגש אותי אישית מאוד מאוד ומראה על זכות גדולה להיות חלק מהעם הזה
אז גם תודה לך על הנחת הזו
והמון ברכה והצלחה בהכל ב"ה ❤
תודה לך 3>
הייתה לנו שיחה קשה על הנושא לעומק, הוא היה מופתע ולא האמין שזה מה שהרגשתי עד כה.
הוא לא חשב שכשהוא מבקש ממני את כל זה אני מרישה פחות ביטחון.
כשהיינו ביחד אחרי השיחה הוא לא ביקש כלוםםם
זה הרגיש לי מוזר שאני באה *אני* בליל טבילה והו לא מחכה לי בחדר שאסיים להתארגן. ונהניתי מהרעיון הזה מאוד.
אני רק מקווה שנצליח להבין על מה זה יושב. הייתי רוצה ששנינו נהיה מרוצים ואפחד לא ירגיש שהוא "מוותר ונותן מעצמו" בנושא הזה
על כוחו של השיתוף הכנה והפתוח,
על כוחה של השיחה שמבטאת את האמת הפנימית
וראי יקרה כמה גלים של טוב הדברים הללו כבר הספיקו לעשות בפועל בזמן כה קצר!
וב"ה תמשיכו בדיוק ככה
לעוד בירורים
ועוד שיחות עומק
ועוד דיוקים
ועוד הבנה
ועוד דרך לדעת על מה זה יושב כפי שכתבת
וכמובן עוד דרכים שיהיו מתאימות וטובות עבורכם ששניכם תהיו מרוצים ואף אחד בהחלט לא ירגיש שהוא מוותר על עצמו
יש נושאים ורבדים בתוך חיינו ובתוך הזוגיות שדורשים באמת בירור כזה, לא של שיחה אחת טובה וזהו, אלא של תהליך כזה, של דרך ומסע וכמה וכמה בירורים והגעה לנקודות עומק בתוכו.
ונשמע שאתם ממש שם, בדרך הזו
וכבר מצליחים לראות פירות
חזקו ואמצו
והמשיכו בדיוק כך
וב"ה תזכו לבהירות גדולה ואור גדול בתוככם וביניכם גם בנושא הזה, לעומקו ולרוחבו. ❤️
בשבת הייתי עם ילדי בגן השעשועים בישוב.
יש שתי נדנדות והרבה ילדים שאוהבים להתנדנד. הילדים שלי רצו להתנדנד ועודדתי אותם ללכת לחכות ליד ולהגיד לילדים שעל הנדנדה שהם גם מחכים. אלו ילדים שהיו עם הגדולה בגן שנה שעברה.
הגדולה באה בוכה אחרי רגע, מספרת שיש ילד שרודף אחרי כל בת שמתקרבת. הלכתי איתה לבדוק מה הסיפור. זה אחד מהילדים בגילה, ברגע שהגעתי הוא הפסיק וחזר לפטפט עם החברים שעל הנדנדה.
נשארתי איתה לחכות לתורה וילדים נוספים הצטרפו כשראו שעכשיו אפשר להתקרב לנדנדות בלי שיציקו להם.
הילדים על הנדנדה נשארו שם זמן רב ולא פינו אותה גם כשהזכרתי להם שיש ילדים נוספים שמחכים ושהם כבר יותר מ10 דקות. הגדיל לעשות אחד מהם כשאמר לי "בבקשה תחזרי לשבת ושx תחכה פה לבד. אנחנו רוצים להיות פה כל הזמן וזה מפריע לנו שאמא מסתכלת".
בסוף אחות של אחד הילדים באה ודגדגה אותו עד שירד וכך התפנתה נדנדה.
אני תוהה איך היה הכי נכון לנהל את האירוע. מה אתן עושות במצבים כאלו?
או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.
אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.
בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.
אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר
בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית
וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד
ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר
אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.
לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין
ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.
(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.
בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...
אז אני מרשה לעצמי...
איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,
ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.
אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.
אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,
היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.
פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.
אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.
סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.
כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.
למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.
הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.
וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.
אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.
הסתכל עלי ואמר שלא.
הזזתי אותו.
הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.
הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.
איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.
יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..
אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.
אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..
וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד
יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו
גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר
לא בקטע רע
אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.
בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.
זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.
אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.
האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..
לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.
אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..
הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...
ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...
הלכתי לקוסמטיקאית השבוע, הורידה לי את השפם בשעווה, תוך יומיים שלוש הכלללללל חזר!!! טונות שערות.. בשפם וגם בגבות.. פשוט סיוט!!
מה אתן עושות?????
צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע
לא
ולא
עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.
הורדתי באפילציה ךפני שנים.
בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...
יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.
זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?
זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.
לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.
במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)
ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.
זה לא נעלם לתמיד.
לכן קניתי מנוי לכל החיים.
פיאות לחיים סנטר ושפם
בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת
בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.
וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.
לייזר הדבר היחיד שעזר לי.
אני עם שחלות פוליציסטיות
לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...
זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?
מעצבן כן,
פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם
אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע
היי
אני אוכלת סרטים ולא יודעת למה
אז פתחתי ניק במיוחד בשבית זה.
סקירת מערכות מוקדמת- אחוזני היקף ראש ורוחב 95% פלוס.
סקירה מאוחרת- אחוזונים- 7-9%
זה הריון ivf אז שבועות ההריון אמורים להיות מדויקים, השמיטו 4 ימים, אז למעשה האחוזונים נמוכים עוד יותר.
יש לי תור לרופאה שאני סומכת עליה עוד 3 שבועות.
אני תוהה האם אני דואגת לחינם ומה יש לעשות
אשמח לשמוע מה דעתכן
תודה רבה🙏
אצלי תמיד יש ירידה באחוזונים.
אבל לא ירידה כזאת חדה. והם גם אף פעם לא באחוזונים גבוהים.
יכול להיות שהיתה טעות באחת המדידות.
יש לך אפשרות לשלוח לרופא פנייה באפליקציה?
הייתי מבקשת ממנה לראות אם זה תקין. וגם תבקשי עוד הפניה לאולטרסאונד, לעשות שבועיים אחרי הבדיקה האחרונה. כדי לבדוק אם זאת מגמה שממשיכה, או משהו חד פעמי.
המדדים הם רק של ההיקף ראש?
איך הנתונים הכלליים? מה הפער בין השבוע האמיתי לשבוע אליו הוא מתאים?
היקף ראש ורוחב ראש
שאר המדדים בסדר (יש ירידה אבל לא כ''כ משמעותית).
אבקש הפנייה לאולטראסאונד
יכול להיות שהמדידה לא יצאה מדויקת בגלל תנוחה וכד'.
אם זה משהו שממשיך, אז אולי יפנו אותך לסקירה מכוונת לראש.
יש לכם במשפחה אנשים עם ראש קטן? כי לפעמים זה פשוט המבנה של הראש וזה בסדר ככה.
אבל בעיני אם את בלחץ שווה לבקש לדבר טלפונית עם הרופאה שלך ולבקש הסבר. אבל בגדול לדעתי כשיש בעיה הם מתקשרים.
בסקירה המאוחרת הוא אמר משהו אם זה בעייתי או לא?
אם היה בעייתי היה אמור להגיד לך.
חשבתי שהיה פער בivf אז הוא תלה את הירידה בזה.
אבל כשחישבתי אח''כ הבנתי שהפער הפוך,
כלומר אני שבוע מתקדם יותר ממה שכתוב ולכן כנראה האחוזנים נמוכים יותר באמת.
אוף, אני בלחץ
הוא לא היה רופא יסודי
איזה משקלים ילדת?
מה הגובה שלכם?
בכל מקרה חושבת ששווה באמת לבקש עוד us
לא ברור לי מה סבבה ומה נקרא מאמץ מידי.
אני שבועיים אחרי לידה ב"ה.
ה'בעיה' שזה לא לפי ההרגשה שלי. כלומר אני יכולה להרגיש יחסית בסדר ושיש לי כוח לעשות משהו, אבל זה לא אומר שטוב לעשות את זה.
אז מה אתן עושות שבועיים אחרי?
נגיד דברים כמו-
לשטוף קצת כלים,
להכין ארוחת ערב/ צהריים
לחתוך סלט
לקלח את הילדים (שזה כולל להרים את הקטנים מהמקלחת לשידה כדי להלביש אותם)
יש דברים שאין ברירה אבל לפעמים יש ברירה כמו להשאיר את זה לבעלי, אבל גם לו כבר די נגמרת הסבלנות אחרי שבועיים ואני לא רוצה למתוח את החבל מידי וגם לא סתם להתפנק יותר מידי כשאני יכולה להתאמץ קצת.. גם ככה הוא מפזר את כולם בבקרים ומארגן אותם לבד.
זה סבבה.
עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.
(רצפת אגן וכו)
כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).
אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...
לק"י
להשען על הרגל כזה.
ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.
לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!
(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה
זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.
לשטוף כלים ולקחת ילדים
שבועיים אחרי לידה
זה ממש לא סבבה
להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.
כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.
לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.
סותרות אחת את השניה
כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...
ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...
אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...
בבצלחה ומזל טוב!
אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה
ומרגישה מעולה ממש ממש!
מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה
אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..
עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.
הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..
שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.
המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.
ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:
לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:
משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.
בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.
כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.
אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.
עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.
את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.
שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.
אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.
אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?
אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.
עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.
הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.
דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.
חוץ מ:
לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה
להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)
אני אוסיף
שמשתמשים בכלים חד פעמיים
כביסות בעלי ממלא
והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד
לא מכניסים לארונות
הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת
לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.
חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.
שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)
מתואמתהרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.
גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת
עושה כלום...
אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'
כן מבשלת דברים פשוטים.
אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?
אני גם מקלחת את הילדים.
אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.
אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.
לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.
אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.
היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.
וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.
מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.
לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.
כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...
כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...
כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו
שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח
אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה
שהוא בבית תקלחי אותם
כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה
לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.
אפשר.
למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.
להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.
גם לא לשטוף כלים
בהריון תאומים שבוע 32.
התחיל לי כמין כאב בלתי נסבל רק בצד אחד מתחת החזה בצד ימין. כמין כאב בעור. ברגע שחולצה נוגעת לי בעור או כל מגע אחר בעור באזור הספציפי הזה מרגיש כמו סכינים בעור.
משהי נתקלה בדבר כזה. אני לא יכולה לעשות כלום כל שניה קופצת מכאב שהחולצה נוגעת שם. גם בלי חןלצה יש תחושת אי נוחות אבל כאב של סכין זה רם משהו נוגע בי.
הצילו
תודה רבה
הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.
לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד
התרחבות של הרחם.
זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).
אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.
חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ
תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא
זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...
וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊
אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.
😍😍
מגיעה על לחשוב על אחרי
תודה לך
כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..
פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר
תודה לך. זה ממש כאב לא נעים
ממש ממש ממליצה על טיפול אקוויליבריו. זה יקר (סביב ה600 ש"ח לפחות) אבל מכירה המון שזה ממש הציל אותן, ואצלי גם אם לא פתר את הבעיה עצמה עדיין ממש הקל עלי.
אני לא רוצה להוסיף ימים בהם לא אהיה בבית עם הילדים רק להחליף את ה2 לילות של האישפוז אחרי הלידה בחדר פרטי בלי הפרעות של אחיות בלילה ואוכל נורמאלי. השאלה אם זה אפשרי? צריך אישור שיחרור מוקדם? אפשר לעשות את כל הבדיקות שעושים לתינוק כשנמצאים שם (משקל/צהבת/pku/שמיעה)?
זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.
מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.
יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......
אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....
(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)
שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות
לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?
בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.
של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת
והיה מעולה
ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.
אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...
אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.
משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)
אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?
האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).
הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!
בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון
לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.
גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".
להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.
במחלקה ג'
מאוד רציתי ד' ולא היה מקום
אבל דווקא היה ממש בסדר
מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן
האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר
בדקו כשהייתי ערה
הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום
לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.
במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.
אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.
זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט
שבוע טוב,
מוזר לי לכתוב פה... הייתי פעילה לפני כמה זמן ומאז אני קוראת שקטה...
בקיצר- אני כבר כמה שנים עם התקן לא הורמונלי (נובה טי).
אני רגילה כבר שהוא מכביד קצת תא הדימום בוסת, אבל עכשיו אני כבר שבוע וחצי והדימום לא מפסיק!
כמובן לא ברמה של למלא את הפד, אבל כן ברמה של דימום...
מה יכול לגרום לזה? זה מתסכל שכ"כ הרבה זמן לוקח להיטהר...
אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...
בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...
יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.
לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..
מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..
להחליף התקן.
חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן
והעיצות הרגילות להפסקת דימום.
נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.
כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית
לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד
ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.
במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת
בלי פער בגובה.
היתה לי מעץ והיה יותר קשה לנייד אותה בחדר
והיתה גם מבד אבל זה לא קו אפס ואז בלילה יוצא קשה להרים.
יש משהו שהוא גם וגם?
אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.
היה מין פוליגל מושחל.
הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.
ואין חתיכת בד שמפריע
שאחפש לך את הקישור שלה?
מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות
אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.
לצערי לא זוכרת את השם של העריסה😬
זאת מהמשנת יוסף
אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...
אבל היא מעולה
