פעם בכמה חודשים אני מתערער.
עוד אדם שאני מכיר, לפעמים היכרות אישית ועמוקה ולפעמים מכיר כי הוא ידוען, יוצא מהארון ומצהיר על נטייתו המינית.
ההורים אולי לא רוקדים משמחה אבל לא זורקים מהבית.
הציבור לא שונא אותם ולא מבקש לנדות את משפחתם.
והם, היוצאים, מקבלים אהבה. וחמלה. ולפעמים גם מוצאים אהבה.
ואני כל כך מקנא, על כך שבתקופתי זה היה אחרת.
כל כך מקנא במי שלא הלך לטיפולים אכזריים.
מקנא במי שלא מפחד מהסביבה והולך עם מי שהוא.
היום גיליתי שבחורה צעירה שאני מכיר מאז הייתה ילדה קטנה, חיה עם בת זוג.
בחורה מבית חרדלי. כשאני חגגתי בר מצווה היא עוד לא נולדה, והנה היא מגשימה את עצמה בניגוד אלי. לי מעולם לא היה את האומץ...
מצד אחד מודה על המשפחה שיש לי, על אשתי ועל הילדים. אוהב אותם מאוד ושמח שהמסע שלי הגיע לאן שהגיע.
מצד שני, יש לי קווץ' בלב על מה שפספסתי. קווץ' כואב.
אין פואנטה. סתם פריקה.
אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה