שקט. הכל היה שקט, ורק אני עמדתי סביב, בוהה באוויר, וכל העולם כאילו עצר לידי.
ואיך אפשר שלא יעצור?
1400 אחים שלי נרצחו. איזה אלף ארבע מאות. יותר. הרבה יותר.
הדמעות שלי באו, איטיות כמו תמיד אבל עוד שם. גם כן, כמו תמיד.
והיה משהו משחרר בלהיות שם, בלבכות שם, בלדעת שהרגש הזה לא נגמר וגם אף פעם לא יגמר. הלילה היה חשוך, ופתאום היה נדמה כאילו החושך הזה סוגר עלי. כאילו מה אני לעומת החושך הזה, מה אני לעומת הרוע הזה. כלום.
עצמתי את עיני, ולפתע ראיתי אותו. את הישות הזו, האור הזה, האור שלי. מלאך, קוראים לו.
"מלאך", לחשתי לו, מסתכלת על האור שלו ומשתוקקת להאמין. שיהיה טוב. שיהיה משהו. שנשרוד.
"מלאך, למה כל זה קרה?" שאלתי את השאלה שהכי רציתי לשאול, והוא הסתכל בי, עיניו נוצצות בעצב. עצב של אחד שראה שואה, שראה חורבן. הרבה יותר מאלפים של אנשים מתים. והם כולם העם שלי. כולם היו העם שלי.
והוא לא ענה.
הדמעות חזרו לעיני מהר משחשבתי. "מלאך", שאלתי, הקול שלי מרוסק. "לא תענה? איך בכלל תעז, לא לענות לי?"
הוא המשיך להביט בי. ושקט. בכיתי. בכיתי כי ידעתי, כי ידעתי שאין תשובה שאני יכולה להבין. שההסבר גדול עלי בכמה מידות, שהעולם הזה גדול עלי בכמה מידות. פתאום הכל החשיך שוב, כי מה כבר חשבתי. איך מלאך אחד קטן יכול לגרש את כל החושך. איך אפשר.
אבל הוא נשאר שם המלאך. אולי חיכה לי, ואולי סתם. הוא נשאר. ופתאום שמעתי קולות, פתאום שמעתי צעדים, וקולם הלך והתגבר.
ופתאום הקולות האלו גרשו את החושך. ראיתי אותו בורח, את החושך הזה. מקפל רגליים ובורח, כמו שאף פעם לא חשבתי שיעשה. פתאום היה אור.
"פעמי הגאולה", אמר קולו של המלאך לפתע. "עקבתא דמשיחא", הוא הסביר, וקולו פעמונים מתנגנים, ורוח, וחופש. וכל כך הרבה טוב.
וישבתי שם, ושמעתי את צעדי המשיח.
וידעתי, מאז ומעולם או אולי מהרגע הזה, שיהיה בסדר. טוב אפילו. שיהיה.
