כל כמה זמן אתם נוסעים להורים? שלכן, של הבעל?
האם בעבר נסעתם יותר?
תחבץ? רכב פרטי?
מספר הביקורים תלוי במרחק?
חשבתי על זה לאחרונה, אנחנו נוסעים פעם בחודש או שלושה שבועות לשבת וחמותי טוענת שזה מעט.
ב"ה חמותי מקסימה, אז תמיד מציינת בדרך אגב ולא דורשת/ מבקשת. מעניין אותי לדעת אם זה באמת מעט כמו שהיא אוהבת לומר
ההורים שלי וההורים של בעלי גרים באותה עיר, במרחק של 3.5 שעות נסיעה בתחב"צ אז מגיעים פעם אחת ומבקרים את שניהם, חצי שבת פה חצי שבת שם.
נוסעים פעם בחודש וחצי - חודשיים.
תחבצ. ברור שתלוי במרחק. אם היו גרים יותר קרוב היינו מגיעים יותר.
מגיעים אליהם שבת בערך פעם בחודש (לפחות פעם בשבוע חמי חמותי וגיסים שלי קופצים לפה)
להורים שלי מגיעים שבת פעם בחודשיים- שלוש.
שילוב של שעתיים פלוס נסיעה+ מגורים עמוק ביו"ש גורמים לזה שממש אין לי חשק ליסוע. לפעמים משאילים רכב מחמותי ולפעמים אנחנו מתקרבים בתחבצ (סיוט!) ואבא שלי אוסף אותנו
אז רואים אותם בערך פעם בשבוע. הילדים, אני לא תמיד.
הורים שלי גרים רחוק אז אני נוסעת אליהם בערך פעם חודש. נוסעים ברכב. לפעמים יוצא לי לקחת רכבת ולנסוע לבד.
ברור לי שאם היו גרים קרוב יותר הייתי רואה אותם יותר. אבל שבתות זה רוב הזמן בבית שלנו. ולהורים שלי נוסעת רק באמצע שבוע
בהתחלה היינו נוסעים כלשבת שלישית (ליד ההורים שלי גרנו אבל אכלנו איתם).
מהלידה השניה, פעם בחודש.
אחכ עברנו דירה ואז היינו צריכים כבר ליסוע ל2 הצדדים והיינו כבר עם 3,4,5 ילדים. היינו נוסעים כל שבת שלישית בערך לאחד הצדדים (לא היינו עושים יותר מ2 שבתות רצופות בבית). אבל, לא אהבנו את המקום שגרנו, אז נהננו להשאר בבית (היינו מאוד עם עצמינו במהלך השבת) אבל גם נהננו ליסוע כי לא אהבנו את המקום.
ב"ה עברנו למקום חדש ואנחנו ממש ממש אוהבים וכיף לנו להשאר פה מבחינת החברה והשכנים. ואנחנו כבר עם 6 ילדים, אז כמעט כמעט ולא נוסעים. פתאום יכולים לעשות 6-7 שבתות רצוף בבית וגם חגים .. מרגישים שב"ה אנחנו כבר משפחה, כבר יש גדולים שרוצים יותר להשאר (סניף, חברים) וגם אנחנו נהנים להסתובב בישוב. זה די מובן להורים והתדירות ממש ירדה.
נוסעים בערך פעם בחודש, לפעמים עוד פעם באמצע.
ברכב, כשנסענו בתחב"צ נסענו פחות.
בהחלט תלוי מרחק. הייתי רוצה להפגש איתם יותר אבל בגלל המרחק זה לא מעשי.
בנוסף, אם הם היו גרים במקומות שונים כנראה שלא היינו נוסעים יותר פעמים. אז למעשה כל צד היה רואה אותנו פחות
גרים מרחק הליכה מההורים שלי
ונסיעה 20-30 דק מההורים של בעלי
נמצאת עם הילדים (בלי בעלי בדכ) פעם אחת בשבוע אחהצ. וסעודת שבת אחת לפחות כשאנחנו בבית בשבת.
אצל ההורים של בעלי מגיעים לשבת פעם - פעמיים בחודש.
נוסעים ברכב.
נוסעים לשבת בערך פעם ב3 שבועות-חודש
נוסעים יותר להורים שלי מלהורים שלו אבל לא בגלל מרחק או תנאים או משהו כזה אלא כי אצל ההורים שלו יש ב"ה הרבה נשואים וצריך "לתפוס מקום" ולא תמיד אנחנו מחושבים מספיק בשביל זה...
יש רכב, ובאמת כשלא היה נסענו פחות.
אבל זה הסד"ג של הנסיעות שלנו לשבתות מאז החתונה.
אנחנו נוסעים להורים שלי 40 דקות בערך פעם בחודש
ולהורים של בעלי שגרים במרחק שעתיים בערל פעם בחודש וחצי
ברכב פרטי. אם היינו עם תחבצ ברור שזה היה פחות
וגם ברור שתלוי במרחק
אנחנו - כשהילדים היו קטנים והיו פחות ילדים, נסענו פעם בשלושה שבועות-חודש.
בשנים האחרונות - הרבה-הרבה פחות... גם כי "התקששתי" - כבר לא מסוגלת להירדם נורמלי לא במיטה שלי, וגם כי קשה לנסוע עם כל הילדים, כשאין לכולנו מקום ברכב...
אבל שולחים הרבה את הילדים לשבתות. וחמי וחמותי באים לבקר קבוע באמצע שבוע וגם ההורים שלי מדי פעם...
גרים במרחק של רבע שעה ושל חצי שעה נסיעה ברכב מההורים.
להורים של בעלי בתחילת הנישואין כל שבת שלא היינו נוסעים היינו אוכלים אצלם קבוע בערב ובוקר וסדש לבד.
כבר כמעט עשור שאוכלים כל הסעודות בבית מדי פעם הולכים ספונטנית עם האוכל אליהם או שהם באים אלינו כשהם לבד אבל ז לרוב ספונטני ולא מתוכנן מראש..
בתחילת הנישואים היינו נוסעים בערך אחת לחודש אחכ היו תקוםות שפחות ואז שוב תקופות שהגברנו תדירות נסיעות..
בשנתיים האחרונות בקושי נוסעים כבר אולי פעמיים שלוש גג בשנה קשה לנו הנסיעות וההתארחות עם יותר ילדים..
מדי פעם הם באים אלינו באמצע שבוע או לשבת .
הם גרים ביוש ואנחנו לא נוסעים לשם לבד רק עם ליווי של נושא נשק אז לצערי לא נוסעת לשם לבד באמצע שבוע למרות שהייתי מאוד רוצה להתראות יותר.
נוסעים ברכב פעמים בודדות יצא שנסענו בתחבצ( בתחילת הנישואים) אבל זה ממש טירוף תחבצ אליהם מאריך את הדרך פי 3 עם החלפה של 3 אוטובוסים
הולכים להורים שלי כשהם מזמינים לסעודה אחת, הפעם האחרונה היתה לפני חודש, ונראה לי שהתדירות היא פחות מפעם בחודש. אבל יוצא לנו לראות אותם קצת יותר. הם גרים ממש קרוב (יום אחד אמא שלי מחזירה את הילדה מבית-ספר, אבל היא לא נשארת, רק אומרת שלום. ואנחנו לפעמים נקפוץ בשבת אחה"צ - כזה).
להורים של בעלי נוסעים פחות מפעם בחודש. אולי פעם בחודשיים או אפילו פחות מזה. הרבה זמן לא ראינו אותם. הם גרים במרחק של שעה נסיעה וכשאנחנו נוסעים אנחנו שואלים את הרכב של ההורים שלי.
פעם היינו הולכים להורים שלי הרבה יותר וגם הייתי באה עם הילדים באמצע השבוע כמעט כל שבוע נראה לי, אבל מאז הקורונה (שאז כולנו הקפדנו על ריחוק חברתי) זה ממש הצטמצם. גם אמא שלי נעשתה יותר עסוקה, לה יש יותר נכדים ולי יש יותר ילדים כך שזה נהיה גם קצת יותר מסורבל עבורי לצאת עם כולם.
להורים של בעלי כנראה נסענו יותר בעבר, וגם עם התרחבות המשפחה זה נהיה פחות אז קורה פחות. האמת היא שבעלי בכלל לא יוזם את זה... אם אנחנו הולכים להורים שלו זה כי אני נזכרת שלא היינו הרבה זמן או שהילדים מבקשים.
עד ילדה 1 גרנו רחוק מההורים שלי ומרחק נסיעה יותר קצר להורים שלו היינו מגיעים להורים שלו פעם בשבועיים לביקור אבל זה היה כי הם העיקו ברמות שנגיע
להורים שלי פעם בחודש ושבתות בבית..
ילד 2 והלאה עברנו דירה..קרובים להורים שלי ורחוקים יותר משלו אז יוצא שההורים שלי קופצים בערך פעם בשבוע וחצי או ניפגשים עם הילדים בלעדינו ולהורים שלו פעם בחודש וחצי בערך
מוסיפים ביקורים באמצע שבוע, ומדי פעם שולחים את הגדולים.
אין סיכוי לנסוע פעם בחודש לכל צד.
זה אומר חצי מהשבתות להתארח.
שבת זה היום המשפחתי שלנו וכל שבת שנוסעת יש בזה ויתור עצום על הקן המשפחתי.
וגם אני אישית לא נחה בכלל כשאני מתארחת אלא עובדת יותר קשה, אז זה אומר ששבועיים רצוף אין לי טיפת מנוחה.
לא קורה ולא יקרה.
שבועות
ההורים שלו לא אומרים באופן גלוי שזה מעט אבל ברבה רגעים הם אומרים שהם מאוד מתגעגעים
אז נוסעים ואוכלים ערב / בוקר אצל ההורים שלו / שלי.
עושים שבוע בבית שבוע הורים לפעמים שבועיים בבית שבוע הורים.
)נוסעים להורים שלי ברכב בערך פעם בחודש וחצי.
וההורים של בעלי גרים יחסית קרוב (כמעט חצי שעה הליכה) צועדים אליהם בערך פעם בחודש לארוחה.
באמצע שבוע חמותי מגיעה מדי פעם ואת ההורים שלי כמעט ולא רואים...
ובכל זאת מתארחים פעם ב.... אולי חודש וחצי.
וגם אז- רק לליל שבת. הבוקר מוקדש לנו...
לי אישית יותר קשה להתארח (יש ילדה עם הפרעת קשב וחוץ מזה שגם ככה אני מבשלת לבוקר, מכינה סלטים ועוגה... אז זה לא חוסך לי בישולים, רק גורם לי להכין עוד רינוח למארחים ולהתלבש יפה ולהניק לא בבית שלי... בקיצור, יותר קל בבית.
אבל- אנחנו מתראים המון במשך השבוע- במיוחד הילדים.
ומי שמתגעגע- מוזמן בכיף לבוא אלינו (ואם כבר לעשות בייביסיטר- הכי טוב)
לצערי די מהר אחרי שהתחתנו הם יצאו מתפקוד מכל מיני סיבות (משני הצדדים)
יש לכם מקומות אחרים להתפנק בהם?מתואמתב"ה אלף פעם
כי הן כמו משפחה
לא בקטע של לבוא שבת אבל במובנים אחרים
מתואמתלכל כיוון… עושים שבת לבד, שבת להורים שלנו ( שישי לחמותי וחמי שבת להורים שלי) ושוב ;)
יוצא לפעמים שעושים 2 שבתות רצופות אצל ההורים שלנו
אבל אנחנו תמיד חוזרים לישון בדירה שלנו😎
ככה שזה רק לסעודה
בדיוק קראנו שבת שעברה- שהנינים של יוסף הצדיק גדלו על ברכיו.
וחשבתי כמה אנו צריכים להסתכל על זה כזכות שיש לנו לראות את הדורות האלו,
ולהתאמץ "לחטוף" כמה שיותר רגעים בחברתם.
ללמוד מהם,לקבל מהם, ועל הדרך גם לזכות במצוות כיבוד הורים.
אבל באמת לבוא בראש של איזו זכות לילד לראות את סבא עושה קידוש,ואת סבתא מדליקה נרות, הוא בעתיד יזכר בזה בערגה.
אני מתגעגעת כל כך לשבתות אצל הסבים שלי. ועד היום הריח של שבת אצלם עולה באפי מדי פעם בגעגוע גדול .
שאני ממש משתדלת שכמה שיותר לילדים שלי תהיה את ההזדמנות לשבת על ברכי הסבים והסבים רבא.
ויש לי הכרת הטוב גדולה לנשים כאן בפורום ( מצטערת שאני לא זוכרת מי כדי להודות לה באופן אישי)
למדתי כאן את הרעיון של לנסוע לבד עם הילדים באמצע שבוע, זה ממש עוזר לי לזכות להיות אצל ההורים יותר גם כששבתות פחות מתאפשר.
אז מעבירה לך את העצת זהב הזו.
פשוט לנסוע עם הילדים - סתם באמצע שבוע. אנחנו מרוויחים מזה המון!
בשגרה נוסעים פעם בחודש וחצי לכל אחד מהצדדים. נוסעים עם רכב, הצד שלי גר שעה וחצי מאיתנו והצד של בעלי חצי שעה מאיתנו.
בעבר היינו נוסעים יותר, גם אז עם רכב, ואז היו גרים יותר רחוק, הצד שלי שלוש שעות, והצד של בעלי שעתיים. היינו זוג צעיר והייתה סוג של ציפיה שנעשה כל שבת שלישית... לאט לאט זה נהיה פעם בחודש ואחרי הלידה התחיל להתרחק יותר לכיוון החודש וחצי.
עכשיו במלחמה בעלי מגוייס, לא הייתי אצל ההורים שלו שום שבת, ואצל ההורים שלי אני נמצאת כמעט כל שבת כי הוא לא יצא הרבה שבתות 😅 כשהוא יוצא, אנחנו בבית.
אני לא מסתכלת על זה כמשהו שצריך להיעשות.
אלא משהו שאני בוחרת ורצה מאוד.
אני מאוד אוהבת את ההורים שלי ושלו
מרגישה שבורכנו בסבא וסבתא מדהימים
מעבר לעניין שאני רוצה לעשות להם טוב ולשמח אותם - ולראות את הילדים (ואותנו) בהחלט עונה על כך
אני רוצה שהם יהיו חלק מהחיים של הילדים שלי!
הילדים שלי רק ירוויחו מזה
זה חשוב לי. אז אני מתאמצת על זה.
בשגרה- אני מקפידה שהם יראו אותם פעם בשבועיים- שלוש
זה לא חייב להיות שבת
זה יכול להיות גם ביקור באמצע שבוע שאנחנו נוסעים לשם. (
להחלטה הזו יש מחיר
היא משפיע על ההחחלטה איפה לגור
היא השפיעה בעבר על סירוב להצעה לרילוקיישיין
וכן - היא מצריכה מאמץ מצידי- לא תמיד קל לנסוע
ד.א. הילדים כבר דורשים את זה
אם עבר שבועיים ולא ראינו אותם- הם מבקשים מיוזמתם- כי הם מתגעגעים
בתקופות שעמוס לי- סבא וסבתא כבר התרגלו ומתגעגעים גם- תוסיפי לזה טלפון של אחד הילדים שאומר להם שהוא מתגעגע ואמא אמרה שנוכל לנסוע רק בשבוע הבא- ולרוב יום למחרת הם פה
----
התחתנתי אחרונה מבין האחים שלי
הילדים שלי הם מהנכדים הקטנים.
מלא מסורות זיכרונות וחוויות שאחיינים שלי חוו עם סבא וסבתא כבר לא מתקיימות כלפי הילדים שלי
אפילו ליל הסדר כבר לא מתקיים אצל ההורים שלי בבית- ואני יודעת שכל זיכרון, כל חוויה כל מסורת בית סבא וסבתא דאני יכולה להעניק לילדים שלי- היא זכות גדולה וברכה-
ההבנה שאנחנו על זמן שאול- משנה הרבה
מהצד השני
הם גרים דיי רחוק אחד מהשני
מניחה שאצלכם זו לא הסיטואציה ולכן זה פשוט יותר.....
גם לנו זה חשוב אבל זה מתבטא בדרכים אחרות.
לנסוע להורים זה מבורך אבל לא תמיד אפשרי ולא תמיד הפתרון.
כן מתחברת לזה שזה משהו שרוצים וחשוב ולא משהו ש"צריך"
זה פחות ישים
אז עיקר המאמץ באמת היה מתרכז לסופי שבוע... וכן מניחה שהתדירות היתה יורדת.
ד.א. לא יודעת עם זה נחשב רחוק או קרוב
יש לנו נסיעה של כשעה לכל אחד מההורים
הזאת.
הסתכלות מרחיבה, יישר כח גדול.
ובאופן כללי אוהבת איך שאת כותבת ומאתגרת בחשיבה.
אני נבוכה
וכם קצת מוטרדת מהעובדה שכבר מקשרים סגנון כתיבה לניק שלי...
בקטע שאולי אני כבר יוצר מידי פה
שאפשר לעשות הקשר🤔
אז לא חושבת שאפשר לזהות כי תקשורת כתובה היא לא כמו תקשורת מדוברת אז קשה לי להאמין שאפשר לקשר ככה.
ואם זה מבחינת קישור ניק לסגנון כתיבה, זה נשמע לי חיובי דווקא, לא?
זה אומר שהניק נמצא פה הרבה בפורום
ויש מספיק הודעות כדי לזכור את השם של הניק.
לא מזמן בעלי שאל אותי אם אני כותבת הרבה בפורום ואני לו ביטחון שאני בעיקר קוראת... אני מתחילה להבין שאני עוקבת יותר ממה שאני מוכנה להודות לעצמי
להורים גם שלי וגם של בעלי היינו מגיעים פעם בחודש לשבת, לא משהו קבוע אבל כן דאגתי שזה יקרה בתדירות הזו.
בלי קשר הייתי שולחת את בעלי להורים שלו עוד פעם או פעמיים באמצע השבוע לכמה שעות, ולפעמים בזמן הזה הייתי אני הולכת להורים שלי.
מהלידה היינו רק אצל ההורים שלי שבתות, קפצנו באמצע השבוע לכמה שעות להורים שלו פעמיים.
חמי וחמותי רמזו לנו כמה פעמים במידות שונות של עדינות שנגיע יותר, לא מסוגלת לזה, הסברתי לבעלי מה הסיבות, הוא הבין וזהו.
עושה מה שאנחנו יכולים וטוב לנו ומאוד משתדלת לכבד הורים.
להורים של בעלי נוסעים בערך פעם בחודש, לשבת.
והם גרים קרוב יחסית. פשוט זה מה שנוח לנו ומסתדר לנו.
ובגדול בשגרה אנחנו מגיעים לכל צד בערך פעם בחודש - חודש וחצי.
זה כמובן יכול להיות יותר ויכול להיות פחות.
את הצד של בעלי יוצא לפגוש יותר באמצע שבוע כי הם יותר על הדרך, והם גם מבקשים מידי פעם שנבוא יותר. אבל אנחנו משתדלים לא לבוא יותר ממה שמתאים לנו..
להורים שלי הייתי מאד שמחה לנסוע יותר אבל גרים שעתיים וחצי נסיעה מאיתנו אז בערך פעם בחודשיים.
זה לא קשור רק למרחק אלא גם לזה שאנחנו בישיבה ואם אין סיבה מיוחדת, אז צריכים להיות בשבתות ישיבה שזה אחת לשבועיים.
יש לנו אוטו אבל התדירות לא ככ השתנתה, כי גם כשלא היה לנו היינו לוקחים רכב מההורים של בעלי כדי לנסוע לשלי.
חזרנו משבת אצל חמותי.
אני מרגישה שאני פשוט מתפוצצת מבפנים.
אין לי יכולת לשתף אף אחד באמת.
חברות- לא שייך בכלל.
אמא שלי- לא באמת נעים.
את בעלי המתוק- למרות שהוא כל כך מבין, מסכים ומכיל, יש גבול כמה אני יכולה לשתף. אלה ההורים שלו.
אבל שנים על גבי שנים של מטענים, פערי מנטליות קיצוניים. אני יודעת בשכל שהן אנשים טובים אבל אני פשוט סובלת להיות איתם. מכל מיני סיבות.
כשנגמרת שבת אצלם אני מרגישה שהחמצן נגמר איתה.
פשוט יושבת בשירותים שלי עכשיו ובוכה כי אין לי איפה לפרוקקקקק
שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.
לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ
היא תפגוש את חמותי או משהו...
כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.
וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...
אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷
יומן, אולי פה...
הפריקה היא חשובה ממש ממש
לתת לעצמך להרגיש הכל...
ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...
(בנושא אחר)
זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.
אבל זה המצב.
ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.
מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.
אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....
בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".
חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!
ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.
בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.
וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה
ריבוזום שהקושי נובע מכל מיני דברים.
א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי
ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".
או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם
ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם
גלויהוואוו...
חיבוק לך.
במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.
ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו
אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה
הרבה
אני שומעת ממה שאת כותבת שאת קצת דומה לי
מרגישה רגשות קשים, אבל הראש רציונלי ופרופורציונאלי, ולא "מאשר" את הרגשות.
והפער הזה קשה מאד, הוא גורם לנו להרגיש משוגעות, כח למה אני יודעת א ומרגישה ב, אני לא רוצה להרגיש ב. זה לא הגיוני להרגיש ככה, זה לא פיר להרגיש ככה.
אז אני כאן כדי לומר לך שאני מבינה, ומשהו שלמדתי זה שאין רגשות "רעים", רגשות נועדו שירגישו אותם. מותר וכדאי לשבת בתוכם, כן, גם אם זה לא נעים.
וכמו שאת בתור אמא מדהימה שמתקפת את הרגשות של הילדים שלך כמו שכתבת, תהיי קצת אמא לילדה שבתוכך ותתקפי גם את הרגשות שלה.
ואת יכולה לכתוב מכתב לחמותך, שלעולם לא תשלחי, והוא יהיה קשה וכואב ואחכ תזרקי אותו. ואת יכולה גם לכתוב מכתב לעצמך - החמות העתידית, שבו תספרי לעצמך איזה חמות את הולכת להיות
ומחזק...
תודה רבה רבה!!
מרגישה שאת מבינה בול. ואיזה רעיון מקסים לכתוב לעצמי איזו חמות אהיה... זה ממש לנתב את המחשבות למשהו חיובי ובונה.
מעריכה מאוד!!
נראה לי המצות עושות לי ממש רע...
אני עם כאב בטן חלש כזה כל היום.
עצירות...
צרות של עשירים.
ואין לי מה לאכול
הייתי אצל הרופאה והיא אמרה לי שחסר לי ברזל
לפי הבדיקה דם.
תוספת ברזל עוד יותר עושה עצירות, ואני לא מעיזה לקחת.
ומרגישה אכן ממש חלשה בעקבות החוסר ברזל.
כולל סחרחורת...
מה שגורם לי לישון הרבה,גם להיות הרבה סתם על הספה..
בלי כח לנקות, להכין אוכל ועוד...
ואז הגדולה שלי בכיתה ט באה בלי סוףףףף בתלונות עליי
כמה אני אמא גרועה שלא עושה כלום בבית
ולמה אין לי כח לילדים שלי..
והיא רוצה רק שתיי ילדים.
כדי שאצלה הכל יהיה מושלם.
כדבריה
זה פוגע כי היא כל הזמן רואה את חצי הכוסות הריקה ולא את כל המאמצים שלי כמו לבשל לשבת וכו.
היא עוזרת אבל כל הזמן נותנת הרגשה מתנשאת ופוגעת...
כמה פעמים ממש בכיתי ממה שאמרה.
לפעמים מנסה להתעלם ולא לפתח מריבה
קודם כל חיבוק♥️
לגבי האוכל - אפשר בעיקרון ביצים ירקות עוף בשר דגים למי שלא אוכל קטניות
למי שכן יש עוד הרבה אופציות. אם תרצי אכתוב לך כל מיני דברים שהכנו פה (עם קטניות ובלי)
לגבי הילדה - הייתי מעמידה אותה במקום האמת
לא כי התחושות שלה לא במקום, אלא על הדרך
ואגב,ילדה בכיתה ט יכולה לתפעל יופי דברים שהיא צריכה
במקביל לזה הייתי שואלת מה הקושי עם המצב הנוכחי מבחינתה. ז"א, למתן את הדיבור הלא המכבד ולשים לו גבול ומצד שני לתת מקום לתחושות שלה
לדעתי תעמידי אותה במקום.
גם אם אמא לא כמו שתכננתי לא מדברים ככה על הורים!
חיבוק, זה ממש יכול לרסק המילים האלה ❤️
אל תזלזלי בכבוד שלך, גם כאדם וקל וחומר באמא אסור שידברו אלייך כך .
ממש מילים מרסקות מה שהיא אומרת לך
מסכימה שזה לא צריך להיות וכדאי להבהיר לה איך 
מדברים
אבל לא יודעת איך הייתי ניגשת לזה, אז פשוט חיבוק.
תאכלי בשר, לא עוף, והרבה טחינה (אם את לא אוכל קטניות אז אחרי החג), זה מלא ברזל.
ותנוחי הרבה. החולשה הפיזית גם מחלישה נפשית מאד
נסי ספטון-ברזל נוזלי שלרבים מםחית ממש את תופעת הלואי של עצירות.
בחג-מלא מים, תשלבי פירות.
לגבי המתבגרת.... אין לי עצה טובה לתגובה וחינוך, פרקטית:
שימו בטטות כמו שהם בתנור וזו תוספת ב0 מאמץ.
יוגורט עם פירות ושקדים ואגוזים זו אחלה ארוחה בחול המועד
שקית סנדפרוסט תערובת ירקות למרק גם יהיה טוב לך וגם אוכל מבושל
היא מודעת לזה שאת בהריון ומצבך הבריאותי גורם לך לעייפות?
היא מדברת לא יפה אבל היא נוגעת בנקודה, אמא שלה שוכבת ונחה בעוד היא נאלצת לעזור. אולי אם היא תבין מה הסיבה זה קצת ירגיע את הכעס והביקורת שלה?
אני חושבת שהייתי מנסה כן להראות לה שהכעס שלה מובן ולהסביר לה
מתואמתבקשר לברזל - תנסי אקטיפרין (תשאלי קודם את הרב שלכם אם מותר לפי הפסיקה שלו), לי הוא היה ממש טוב גם מבחינת העלאת הברזל וגם מבחינת העצירות.
בקשר למזון - אם אתם ספרדים אז תאכלי בעיקר קטניות. אם לא - אז אולי תנסו לחפש לחמניות מקמח תפו"א, יכול להיות שהן יהיו קלות יותר... והרבה ירקות.
ובקשר לבת שלך - זה נושא גדול ורחב, ולא בטוח שעכשיו כשאת חלשה זה הזמן המתאים לטפל בזה... אבל אולי כדאי שבעלך ייקח אותה לשיחה, ויאמר לה שבתור בת גדולה מצופה ממנה לעזור במצב הנתון, ובשום פנים לא להעביר ביקורת על אמא שנתנה לה חיים ונתנה לה המון במהלך השנים. ואת כל ההחלטות שלה לעתיד היא יכולה לכתוב לעצמה ביומן או משהו, ולראות אם היא רוצה עדיין לקיים אותן כשתגיע לגיל...
ובטווח הארוך - אולי לחשוב על טיפול בשבילה...
ובקשר לך עצמך מולה - זה באמת ממש פוגע ומעליב, אבל תזכרי שעם כל זה שהיא הבת שלך והדברים שהיא אמרה הם מולך - זה שלה ושייך לה, ולא קשור אלייך.
זה גיל שבו יש הרבה בחינה של האישיות שלי מול האישיות של ההורים, וזה גיל נהנים לגבש בו דעה עצמית על העולם - אבל זה רק הגיל, ובהמשך בע"ה היא תתאזן.
ואת באמת במצב רגיש גם ככה, אז הגיוני שזה יוצר לך פצע, אבל שוב - זה לא קשור אלייך. את טובה ועושה את כל המאמצים להיות אמא טובה בנתונים הקשים האלה❤️
כי היא ממש ילדה טובה טובה.
פתאום נופחת עליי עם יציאות כ"כ מפחידות,שאני מאמינה לה-את סיעודית,זה טראומה לילדים שלך ועוד...
אח"כ עובר לה ,חוזרת להתנהג יפה.
ואני נשארת עם המילים והפחד שאני עושה לכולם צלקות...
ואשכנזים אין מה לאכול לא בארוחה מבושלת...
עכשיו היא מתוקה ומכינה לי ארוחת לילה כי אני מתה מרעב...לא יודעת איך להתנהל עם הקצוות האלו שלה...
אל תיבהלי ממה שהיא אומרת.
תעשי את השתדלותך, בכלים ובכוחות שלך.
ואל תדאגי, להרבה יש תקופות כאלו והילדים גדלים בסדר גמור, לא צריך לקחת ללב כל משפט שלה
נשמע שאת מתמודדת עם הרבה.
רק מילה לגבי המתבגרת
זה שלב שבו קצת חוזרים להיות ילדים בני 3
לכן ההתנהגות הקיצונית
לכן המילים הלא רלוונטיות בעליל
אני לא אומרת לך מה לעשות
רק נותנת מבט חדש כדי שלא תתערערי
כמו שלא תתרגשי מילדה בת 3 שתגיד "אמא את פויה"
ככה דיבורים של ילדה בת 13 לא אמורים לרגש אותך
אפילו שהיא נראית כל כך חכמה ומבינה, בוגרת ורגישה, גדולה וגבוהה
ברגעים האלה היא שוב בת 3 ואת אמא שלה
בן 3 עם אסתמה ברקע אם כי בחודשים האחרונים "יחסית" היה רגוע. כרגע לא לוקח כלום . עם עיכוב התפתחותי ומטופל.
לאחרונה -בחצי שנה האחרונה ואולי יותר הוא ירד במשקל - אולי לא ירד אבל אין עליה בכלל במשקל, נראה רזה מאוד שהיה בתור קטן היה שמנמן, אין התקדמות ככ בהתפתחות כאילו תקוע כזה, חולה המון -חום, קוצר נשימה, הקאות, שילשולים, אוזניים וכו' , נופל הרבה (תמיד היה ככה) וגם אין תיאבון בקיצור חלשלוש כזה. עשינו לאחרונה בדיקות דם עם ויטמינים שיצאו תקינות.
הןא שוב עם חום כמה ימים והתחילו גם הקאות היום אז מחר נלך לרופאה- לגיטימי לבקש בירור נוסף? לא יודעת מה אני רוצה ממכם אבל אמא שלי שמטפלת במעון בילדים אמרה לי שיש משהו מעבר ולדרוש בירור. השאלה מה לבקש? נשקול אותו מחר שוב ואם נראה ששוב אין עליה בכלל מה לעשות הלאה? איזה ברור עושים עוד? כבר לא יכולה לראות אותו ככה אני ממש בוכה כבר, כל פעם יש משהו אחר
אשמח לעצתכן
לא יראו כלום תלכי לרפואה אלטרנטיבית.
בדרכ לא מתלהבת מדברים כאלה, אבל לפני כמה שנים הבת שלי היתה חולה המון פעמים, בקופח לא ראו משהו מיוחד והרגשתי שזה לא תקין. לקחתי אותה לרפואה בתדרים וגילו מה הבעיה, עשיתי מה שאמרו לי וב"ה עבר לה עם תזונה ועוד כמה דברים טבעיים כאלה ...
צריך לעשות לו? אני די מיואשת וחסרת אונים כבר
אנסה לבדוק על רפואה משלימה אם כי אני לא מאמינה בכלום חוץ מדיקור סיני
לא יודעת מה כבר בדקו.
כדאי לבדוק ברזל (לא רק המוגלובין), בי 12, לבדוק צליאק, אולי רגישויות למאכלים.
איך הוא אוכל?
יכול להיות שכדאי לפנות לרופא אחר, גם אם את סומכת על הרופאה.
כי אולי לרופא אחר יהיה פתאום כיוון חדש לבדוק.
אבל מצד שני, רופא קבוע מכיר את ההיסטוריה של הילד.
יכול להיות גם מהשקד השלישי וכל זה. לא ישן טוב אין לגוף אנרגיה לגדול. פלוס אסטמה פלוס מחלות. נשמע הגיוני שהוא לא גדל. אבל באמת מאודדדד קשוח.
תבקשי כמובן מהרופאה בירור עמוק.
איך הוא אוכל בכללי? תזונה טובה? אוכל ארוחות מלאות או בלי תאבון?
אולי לבדוק גם תזונאית בשבילו?
היה אוכל טוב הכל, לא בררן בכלל אבל עכשיו הוא בלי תיאבון, אוכל כפית -2 ואומר "לא בא לי" ככה על הכל. לקראת הערב נפתח קצת התיאבון אוכל חביתה ופרי וזהו
זה היה הרבה לפני המלחמה ככה שאין קשר ועכשיו זה ממש נראה שהוא רזה וירד במשקל
נעליים מידה 18, תבינו את הגודל של הילד. ב''ה תודה לבורא עולם
בחנות הוא הלך יפה עם הנעליים, קניתי בחנות טובה של גרוסברג בירושלים למי שמכירה (בחנויות אחרות לא מצאתי במידה שלו).
אני לא מתכננת לשים בבית אלא יותר ליציאות, כרגע כדי שיתרגל כן שמה לו פה ושם
בבית משום מה כן יותר קשה לו ללכת איתן והוא עובר הרבה לזחילה. כלומר, הולך נופל וזוחל - לפעמים כן קם חזרה. זה ממש משתנה.
תקין לדעתכן?
בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה
נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.
רק בבית השינוי.
שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד. אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕
אז זה ממש הגיוני
לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים
שההליכה יותר תתיצב.
אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה
בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה
ורק עכשיו קניתי לו....
הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ
ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.
אני חושבת שזה נורמלי....
מלא נחת
אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.
אפשר גרביים נגד החלקה.
כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.
אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח.
אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅
אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה
אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...
בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...
זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול
אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם
הילד פשוט קטן
מתואמתגם קטנטונת
לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי
אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש
זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.
ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.
התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.
יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.
היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.
לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה
עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה
הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון
מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.
הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה
בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.
הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.
מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).
כל החודש וחצי האחרונים היו מלווים בהתקפי חרדה ונטילת כדורי הרגעה ללא מרשם. המון עצבים ודאגה ..פעימות לב וחרדה בעיקר בלילות . ואז גיליתי לפני שבוע כמעט שאני בהריון בבדיקה בייתי. מאז אני בדאגה שאולי עשיתי נזק אולי משהו לא בסדר… אין לי בכלל תסמיני הריון שזה חריג לי..
ממש אשמח לתובנות או כל תגובה 🙏
קודם כל - ברכות על ההיריון!!
ב"ה יש הריון!
וכל הכבוד שטיפלת עצמך ולקחת תרופות הרגעה.
בתכל'ס :
דברי עם המכון הטרטולוגי בחיפה, הם נתונים ייעוץ לזה. יש כדורים שאפשר בהריון.
מניסיון אישי - אני כידוע מתמודדת ocd (הפרעה טורדנית כפייתית) וגם היו לי דיכאונות בעבר.
לוקחת באופן קבוע "בריכת כדורים"...
ו- ההריון של הבן שלי (בן 4) היה בהפתעה
וגם אני דאגתי מה יהיה...
המכון הטרטולוגי אמר שזה בסדר, במקרה שלי ההמלצה היתה גם לקחת חומצה פולית במינון מוגבר בשליש הראשון. אם לא עשית את זה - בלי לחץ!
ב"ה היום הבן שלי בן 4, מהמם וחכם מאוד.
שורה תחתונה
את הכי חשובה!
מעולה שטיפלת בעצמך!
וגם העובר יהיה בעז"ה בסדר.
מזל טוב!
המשך הריון רגוע ובריא.
מציינת שהמשכתי לקחת את התרופות לאורך כל ההריון.
ב"ה ילדון מתוק וחכם ממש.
בדרך כלל אנחנו מטיילים מלא
עכשיו ממש מתלבטים מה לעשות…
אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים
עושים על האש
מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט
חבל לקחת סיכונים מיותרים
צריך לבדוק?
כאב שמזכיר לי כמו של התחלה של גודש, אבל בלי הרגשה של משהו... וואי זה כואב!! לא זוכרת כאב כזה בהריונות קודמים, בהנקות כן.
מרוב עומס מטורף בחיים,סגרנו את הבית ומתארחים אצל ההורים
של בעלי
אנחנו בדירה,לא טוב לנו בשום צורה.
רק הקטע של הבישולים שירד ממני מקל אבל מכל הצדדים
קשוח לנו ממש ממש ממש
אנחנו עם קטנטנים ותינוק קטן ולא נחים לשנייה
רק עסוקים בללכת ולחזור כל החג כי הדירה רחוקה ממש
אחרי שחמותי אמרה שהדירה קרובה
צריכים לעלות ולרדת מיליון מדרגות
רק רוצים הביתההההההה
והקש ששבר את גב הגמל שמוצאי שבת מנסים לקלח את כולם ואין מים חמים
גם אחרי שהדלקנו דוד 😭 זה נשמע שטותי אבל זה כל כך עצבן אותנו
בעלי הדירה בחול ולא עונים לנו ואפילו אני שלא יכולה בלי מקלחת חמה
במוצש לא התקלחתי וזה שובר אותי מאוד!!! כי הייתה שבת קשוחה !!!!
בכיתי כל הבוקר רק מהתסכול שבקושי נחיםם,כאבי רגליים מהליכות בלתי פוסקות
ואין לא יכולים אפילו לחזור הביתה כי מכרנו את הבית ותקועים כאן עד אחרי החג
תלויים בחמותי באוכל בהכללללל שוב הולכים חוזרים כמו פורפורות אוףףףףףף
וזה משפיע על המצב רוח שלנו קשות ואז כמובן על הילדים
לא יודעת כבר מה לעשות
תקשיבי אין דבר כזה מכרנו את הבית.
לא מוכרים בית, מוכרים חמץ.
מכרתם את החמץ בבית, הבית עדיין שלכם ואפשר להכנס אליו.
החמץ לא ברשותכם ולכן אפשר לראות אותו.
המטבח לא מוכשר, אבל אפשר שאחד מכם יסע לבית יארגן יסדר (מה שאסור זה כזית חמץ. אפשר להגיע לזה בסידור נורמטיבי של בית. להתמקד בצעצועים), יכסה ויכניס את החמץ, יסגור את הארונות מטבח, יכשיר את השיש והכיורים, ותהיו שם ותאכלו אוכל לא מבושל או שתקנו טוסטר אובן/כיריים חשמליות וכלים זולים לעכשיו.
לא להיט לא לכתחילה אבל זה כבר לא שלב בחיים שהגיוני לעבור מה שאת מתארת שאתם עוברים
נשמע באמת ממש לא קל. תודה ששיתפת בפורום!
עצות שחושבת עכשיו -
מה עם אוכל קנוי? לארוחת בוקר/ערב
אפשר לקנות חבילת מצות, ממרחים, שימורים, מוצרי חלב וכלים חד"פ. זה מתאים?
(מניסיון של כמה שנים שנסענו לליל הסדר
וניקינו את המטבח בלי להכשיר, ואכלנו ככה בוקר/ערב והיה סבבה.
לצהרים אפשר פסטרמה וקטשופ....
ואולי אתם יכולים לצאת לפיקניק/טיול קטן/גן משחקים נחמד?
ולגבי הכותרת
שוב חיבוק גדול!
נשמע שכן עשיתם החלטה נכונה - לסגור את הבית בגלל שלא היה זמן וכח להכשיר.
אל תאכלי את עצמך על זה.
עכשיו חשוב שתשמרי אנרגיה.
אולי אפשר להתקלח אצל חמותך?
אבל הולכים רק פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, ואולי מחר יקפיצו אותנו ברכב או שניקח מונית לכיוון אחד.
אפשרי אצלכם להישאר אצל חמותך יום שלם?
אנחנו כן מתקלחים בדירה, אבל אם היה צריך הייתי לוקחת שקית או תיק עם כמה בגדים ומתקלחים אצלה. לילדים אני גם ככה לוקחת בתיק עגלה טיטולים ובגדי החלפה.
בדירה יש לנו קצת מאכלים שלא דורשים הכנה וכלים כדי לאכול בבוקר כזה עד שזזים, או אם בעלי יקום מוקדם לתפילה ונהיה רעבים עד שיחזור. ושאר היום אוכלים אצלה אבל בלי לחזור באמצע לדירה.
