אם את כל הזמן עושה בסוף, למה שיעשו?

וגך לגבי איך הם עושים- חוזרים על זה עד שזה קורה. זה כשלעצמו מוציא אנרגיות וגם את זה אפשר לשחרר ולהוריד סטנדרטחם.

תשחררי

וגם, תחושת מסכנות ומרמור זה שלהם. חא נורא אם יחוו אותה כשזה מחיר של עזרה בבית.

בבית יש חובות וזכויות

נראה כאילו תחושת המרמור שלהם משפיעה עלייך. זה לא אמור להפריע לך בדרך לחנך אותם להיות שותפים בבית. חינוך זה לא רק לתת מה שרוצים

מוכר, מוכר מוכר.

מניסיון , הילדים יודעים לענות אומרים מילים שהתוכן שלהם פחות או יותר"את חייבת לעשות את זה, אנחנו יודעים שתעשי את זה, אנחנו יודעים שתרימימאת המגבות מהרצפה באמבטיה ותכבסי אותם כי את צריכה לדאוג לנו לכביסה".

אישית, ניסיתי כמה דברים, התיק תמיד נשאר אצלי, זה לא קל,מבינה אותך מאוד מאוד, כן גם את הקטע שמרגיש עוד אשמה שביקשתי מהם עזרה.

בהצלחה.

לאחרונה באמת פחות היה צורך כי התפנו לי זמן ואנרגיות ליותר טיפול בבית, ולכן כולם שחררו לגמרי והכל עלי.

אני לקראת תקופה קשוחה יותר שבה לא אוכל להשקיע באותה צורה וכן אצטרך עזרה.

אני כן משוחחת איתם על הצורך הזה לפעמים בנחת ולפעמים בכעס ותסכול. לצערי זה לא מתרגם למציאות מלבד פעולה נקודתית מיידית וזהו.

בתקופות שלא היתה ברירה אכן הילדים עשו יותר וגם הסטנדרטים היו נמוכים משמעותית.

אני סובלת מזה.

כלים חלביים שנמצאים 4 ימים בכיור מחמיצים ומסריחים. זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. ועד שלא אדרוש לטפל בזה או אעשה בכח בעצמי זה לא יקרה. כמובן שגם קשה לנקות לכלוך ישן אז זה הופך למשימה שלי.

הגדולים בגילאי העשרה הצעירים. לא דורשת דברים שלא מותאמים.. ובעיניי גם ילד בן 8 יכול לתלות את המגבת שלו אחרי שהתקלח או להחזיר את המשחק ששיחק בו עם החברים למקום, למרות שהוא עייף בסוף היום.

בכח שלך.

זה עניין של הקניית הרגלים גם כשיש כח.

ולכן גם במצבים שיש לי כח, הילדים יעשו את המשימות שלהם. כי זו ריצה לטווח רחוק.

אם יש לך כח זה מעולה, תשמרי אותו לדברים יסודיים יותר ולא חדברים זאת יכולה לתת לילדים לעשות

אפשר פשוט להישאר עם הכח גם ולהנות מהעזרה

מורכב מטריגר- פעולה- תגמול

כשעושים אותו שוב ושוב, הוא הופך להיות פעולה שנעשית כמעט אוטומטי.

אני מרגילה את בן ה4 לזרוק את הפסולת שלו לפח. כל פעם שיש לו פסולת ביד או שהוא כבר שם/ זרק במקום שאינו פח (זה הטריגר) אני אומרת לו לשים בפח, לפעמים הוא שם בשמחה ולפעמים הוא מסרב, אז אני מסבירה לו שהבית נהיה מלוכלך וזה חבל, לא מאיצה בו ולא שמה במקומו, אחרי כמה שניות/ דקות הוא שם בפח (הפעולה) ואז אני משבחת אותו שהוא גדול ועוזר לשמור על הניקיון (תגמול)

אני עושה את זה איתו מגיל קטן וזה משתפר. בעתיד יגיע זמן שהוא תמיד ישים בפח.

ככה אפשר להרגיל בכל נושא להרגל טוב.

כי כרגע אין לי את הפניות והאנרגיות לנהל תהליך כזה.

אוף..

לבין לקיחת אחריות

שת"פ יכול להסתכם הזה שאת מבקשת מהילד בסוף יום לסדר את הכסאות והוא מבצע.

בלקיחת אחריות הוא קודם כל צריך להכיר בזה שזו משימה שצריכה להיעשות בסוף יום.

בין אם זה ככלל שאמא קבעה

ובין אם זה מפריע לו בעין

אני חושבת שהציפיה מהם לקחת אחריות על האירוע מבלי להגיד במפורש- אתה אחראי על x y z

היא ציפיה שנידונה לאכזבה מראש

וכמתילים על מישהי את האחריות- צריך במקביל גם להסיר את האחריות ממך.

אם בסוף את עדיין המפקדת

ועושה בסוף יום את כל מה שלא נעשה

אז הם לעולם לא יקחו אחריות.

השבת זו הזדמנות.

תעשי רשימה כתובה של מה צריך לעשות

ולכי לישון

יעשו- יהיה

לא יעשו- לא יהיה

----

ד א. בני כמה הם?

והאם הציפיה תואמת את היכולת?

בין אחריות לביצוע.

אני מבינה שניהול העל נשאר שלי.

ומסבירה להם שיש גם משימות ביצועיות שישארו רק שלי כמו בישול, קיפול ומיון כביסה ועוד. הבקשה היא שאת המשימות שהם כן יכולים לעשות שיקחו ממני. וכן שזה יהיה חלק מהרוטינה היומיומית שלהם.

לא מבינה למה ברור להם שיש 3 ארוחות על השולחן ביום אבל פינוי השולחן ושטיפת הכלים לא שלהם.. ולמה אני מגרדת את זה מהם בכח כשאין לי ברירה. אין לי כוחות להלחם על זה כל יום. או שסובלת מללחוץ אותם לתפקד או שסובלת מעומס מטלות מיותר.

הגדול שלי רק בן 5

אבל ניקח לדוגמה את המשימה של להוריד מהשולחן.

הייתי מתחילה משיחה רגועה בזמן דלא קשור לארוחה- נגיד כשהוא חוזר מהגן

עם יחד ספציפי- לא לכולם ביחד

שמהיום- האחריות לשולחן מפונה היא שלו.

זו משימה שהוא צריך להשלים לפני שהוא הולך לישון.

שומעת ממנו שהוא אכן מבין שזו אחריות שלו

ומקבל אותה (ז א. שאם כבר בשלב הזה הוא מביע התנגדות אז יש לך בעיה...)

שואלת אותו מה נראה לו יעזור לו לזכור לבצע את המשימה- אולי תזכורת בשעון

מיד בסיום הארוחה מזכירה לו את התפקיד החדש- ברוגע - ומשתדלת לשחרר כמה שיותר.

לא מנדנדת - מתי זה יקרה

לא לוחצת.

מזכירה עוד פעם אחת לפני שמתארגן לשינה.

בכל הזמן הזה- חורקת שיניים, נושכת לשון אבל לא מראה שום רגש בנושא

אבל אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת

הסבר פשוט וברור- אמא לא יכולה להכין לכם אוכל כשיש כלים מלוכלכים על השולחן ובכיור. אמא לא יכולה להכניס מכונות כשהכביסה לא ממויינת.

הכי שלו ורגוע, ממקום של הבנה איך הדברים פועלים.

הם צריכים לדעת שלמעשים/ חוסר מעשים שלהם יש השלכות. אם לשטוף כלים חמוצים זה עבודה קשה אז את עושה את זה- הם לא למדו כלום.

אם הם יבואו לאכול ארוחת ערב ותשלחי אותם לקחת לחם עם גבינה כי הכלים המלוכלכים ממלאים את השולחן והכיור ואת לא יכולה להכין כך אוכל- הם ילמדו.

אם ילד יראה שאין לו במגירה גרב/ מכנס ווטאבר כי הכביסה לא ממויינת ולאמא קשה כך לכבס- הוא ילמד.

לא ממקום של עונש ונקמה ח"ו, אלא תוצאה טבעית למעשים. 

ממליצה לך מאד לשמוע את מיכל דליות, היא עונה לשאלות כל יום שישי ברדיו 103 ואני לומדת מזה המון.

ייקח עת הכביסה שלו לסל הכביסה.

אפשר שהם גם יוציאו לך כביסה רטובה מהמכונה או יפזרו כלים שטופים או ידיחו אותם בעצמם.

עושים שיחה של 'סדר ביתי חדש', מגדירים גבולות גזרה. וזהו. מאצילים עליהם סמכויות.

צריך לעמוד על זה. שזה החלק היותר מאתגר.

מי שלא דואג לבגדים שלו זאת בעיה שלו.

הם יודעים מגיל קטן שזה פשוט לא מעניין אותי אפ יש או אין להם בגדים נקיים בארון.

בתחילת עונה אני דואגת לx פריטים.

התפקיד שלי הוא לכבס את מה שבסלסילת כביסה מלוכלכת.

מה שלא שם- לא בעיה שלי.

כשהכבעסה נקייה על הספה, גם משם כבר לא בעיה שלי.

אני לוקחת את הבגדים שלי ושל הקטן.

שמה ערימה של בעלי וכל המצעים והמגבות לטיפולו והשאר אם הילדים לוקחים יופי, ואם לא לוקחים גם יופי...

מבחינתי שיישאר שם לעולם ועד.

העניין היא שחייבים שהשחרור יהיה אמיתי ופנימי, אי אפשר לזייף את זה.

כי זה באמת חסר תועלת..

לפעמים כשהם מבקשים אני עוזרת להם לקפל אבל אז הם טסים לשים במקום אחרת הם מבינים שתוך שניה הכל יתבלגן והם יצטרכו לדאוג לעצמם.

ומה זה ירד לטמיון? אם מתלכלך הם ישימו בכיסה המלוכלכת ואם לא אז הם ירימו מהרצפה.

אני לא מתחשבנת על כמויות הכיסה זה ממש עובר לידי, להיפך הרבה פעמים יש לי הזדמנות להפעיל מכונה ואין מספיק בגדים להפעיל. (אני מפעילה גם חצאי מכונות, אז אם אין מספיק בגדים מלוכלכים זה אומר שיש רק רבע מכונה או משהו כזה)

אני משתמשת הרבה בטיימר ועובדת כמעט תמיד פעמיים בשבוע מהבית אז עם מייבש הכביסות ממש מתקתקות.

אם היה מפריע לי היינו מוצאים נוסחה אחרת. העניין הוא לא מה הנוסחה, אלא שהחלק שלא באחריותי פשוט לא באחריותי וזהו.

לא מבחינת לכלוך, אלא מבחינת שקיפלתי הכל ואז כשזה נופל על הרצפה זה שוב לא מקופל

תודה

וגם בעניין דברים שלהם (של הלימודים וכדומה).

הם יודעים היטב שאין להם מה להתלונן אם איבדו דפים חשובים, כי הם פשוט לא שמו אותם במקום, ואני לא הולכת לבדוק כל דף על הרצפה אם הוא חשוב או לא. וכנ"ל אם לא מוצאים בגד שרצו בארון.

הבעיה היא עם דברים במרחב הציבורי - כלים, צעצועים ושאר דברים שמפוזרים בסלון. בשביל השפיות *שלי* אני צריכה שיהיה מסודר בסוף יום. אז כן, אני זו שמפנה צלחות לכיור ולפח, ואני זו שאוספת נעליים ובגדים ושאר דברים שהם השאירו באמצע הסלון.

בנושא הזה לא מצאתי פתרון...

אחריהם

אלא לעמוד על זה במובן הפנימי שהשלכת את זה ממך - וזהו. זה לא שלך

אני עוד לא שם לגמרי בהכל.

אני גיליתי שרק כשאני באמת משחררת, ולעצמי פשוט לא אכפת לי מה יהיה - אז ייקחו פה אחריות. לא כולם, אבל חלקם. לא בצורה מושלמת, אבל בצורה מספקת.

לפני כמה שבועות הייתי חולה ביום שישי. שכבתי במיטה ולא זזתי. אמרתי לעצמי שלא אכפת לי משבת, וזהו.

והנה - בעלי והגדולה הכינו אוכל, סידרו את הבית, טיפלו בילדים. השאר כנראה גם עזרו ברמה זו או אחרת.

והייתה פה שבת ברמה סבירה פלוס. נכון, נשארו ערמות של כביסות שלקח לי כמה ימים להשתלט עליהן. נכון, השירותים והאמבטיה לא נוקו, וכך גם הרצפה בחדרים. אבל הבית היה נעים מספיק בשביל לשהות בו, והיה מספיק אוכל (חלק אני הכנתי בחמישי) בשביל לשבוע.

אז זה בקטע של שחרור אחריות.

בקטע של שותפות - יש עוד הרבה לאן להתקדם... בעלי רוצה בשמחה להיות שותף, אבל טכנית פחות יכול. שני הגדולים יחסית שותפים בשמחה. אבל השאר - מלחמות עולם בדרך כלל בשביל שיסדרו ויעזרו, כך שאני מעדיפה לעשות בעצמי וזהו.

אבל הפכתי את זה לזמן איכות עם עצמי. מסדרת ומנקה את הבית אחרי שכולם במיטות, ושומעת תוך כדי משהו מעניין בהמשכים, כך שאני מחכה לו מיום ליום.

הייתי רוצה שיהיה שינוי בעניין, אבל כרגע רואה שזה גוזך ממני יותר מדי כוחות, להתעקש איתם שיהיו שותפים, אז מרפה.

זהו. בהצלחה לך ❤️

איך לשחרר בטוב?

כי במצבי קצה בסוף אני משחררת אבל זה אף פעם לא בטוב. לא מבחינת האנרגיות בבית ולא מבחינת התחושה האישית שלי (וגם לא בתוצאות כמו שכבר כתבת.. אבל זה כבר משהו אחר).

יש דבר כזה לשחרר בלי לעבור דרך כל קשת הרגשות השליליים?

ולגבי שותפות- זה בדיוק העניין. שכשאני יכולה אז עושה הכל בעצמי בנחת. זה מתפוצץ כשאני לא יכולה- כי אני לא בבית או חולה ואז מבינה שאין אף אחד שיקח את זה ממני כשצריך, גם כשאני מתווכת את הצורך. זה פשוט לא שלהם מבחינתם.

כשאת מנסה לשחרר ועדיין אוחזת בשליטה- זה יוצר את קשת הרגשות הרעה הזו

שחרור שליטה הוא עניין תודעתי.

בטוב זה לא לעשות וגם לא לצפות שיעשו, זה לקחת בחשבון שדברים לא יעשו ולחיות בשלום עם התוצאה.

וזה גם מעגל, ככל שמשחררים יותר בטוב, אחרים יעשו יותר ויהיה קל יותר לשחרר בטוב בפעם הבאה.

כשלומדים לכבד גישה ודעה שונה משלי.

לי עושה טוב לקום,בבוקר לשיש נקי, לאחרים זה פשוט לא עודה את זה.

הרבנ יותר נעים להם לסיים את היום בנחת בלי מטלות.

כמו שלי יש העדפה, גם להם יש העדפה, אין פה משהו שלילי. לכן השחרור הוא לא ממקום של "הם לא שמים עלי"

הוא לא ממקום מתקרבן אלא מכיל.

לילדים שלי לא מפריע שירותים מסריחים. זה באמת ובתמים לא מפריע להם.

אני לומדת לכבד את זה ולא להרגיש רגש שלילי כלפיהם כשהשירותים שלהם מסריחים עד אימה.

זה עניין של תרגול.

פעם היה לי קשה לשחרר שבעלי שוטף כלים בבוקר, מבחינתי עדיף בערב שיתייבש עד הבוקר והשיש יהיה מפונה ונעים.

הוא חושב ופועל אחרת ולמדתי לקבל את זה והיום זה ברור לי שככה זה עובד, כמעט ולא מפריע לי כלים מלוכלכים בערב. וכשכן, אז אני רוחצת.

לפעמים מוצאים פתרונות אחרים.

למשל לי מפריע ממש שיש מלא כביסה תלויה במתלים בתוך הבית.

ומכיוון שלאף אחד לא מפריע חוץ ממני זה יכול לעמוד ככה גם שבוע שלם (בד"כ לקראת שבת גם בעלי מעדיף לקפל את המתלים אבל נגיד לא נהיה שבת בבית זה יכול לעמוד ככה שבועיים שלמים כי אין סיבה שלא..)

לי זה מפריע כי זה עושה לי הרגשה של צפוף נפשית..

אז למדתי להפעיל הרבה יותר את המייבש במקום לתלות במתלים גם בשיא הקיץ.

חבל על העוגמת נפש.

כשהשחרור מגיע ממקום שלי יש בעיה, ז אני מחפשת איך להיטיב את החיים שלי, ולא ממקום שהמשפחה הלא מתחשבת שלי היא הבעיה, אז הפתרון מגיע ממקום חיובי של עשייה ושיפור רמת החיים ולא מקום שלילי.

מה קורה כשהעומס מפריע לשגרת החיים?

למשל, מאחרים בבוקכ כי אין בגדים נקיים בארון וצריך לחפש בערמות הכביסה, ואת מפסרת וצריכה להגיע לעבודה בזמן?

תשלחי ילד עם בגד מלוכלך?

ואם לא יפנו את השולחן ויסכימו לאכול גבינה כל השבוע והכלים יעלו עובד בכיור ויש שבת להכין?

אין גבול לשחרור?

את תקחי עזרה בתשלום, העיקר שנח לבני הבית להיות מטונפים? סליחה על הביטוי זה בהגזמה וחינוך לסדר ? לשותפות בבית?

מעניין אותי מה את חושבת על זה. או כל אחת שנוהגת כך בעצם

אני כמעט ולא מכינה אוכל באמצע שבוע ומסתמכת על מה שבעלי והילדים מכינים- מוכנה לחיות בשלום עם חלק מבחירות תזונתיות שגויות שלהם.

לעומת זאת אני דואגת לבגדים נקיים תלויים ומקופלים בארון באופן שוטף כי אני לא מוכנה למצב שאין למישהו בגד נקי להוציא מהארון ללבוש.

מוכנה לחיות איתם בשלום, זה בעצם לשחרר בעיניי. ברור שהגבולות שונים מאחת לאחרת, אני למשל גם לא יכולה לחיות בשלום עם בגדים מלוכלכים.

השאלה הייתה בכיוון של - לא נח להם אז הם לא עושים ואני אזרום עם זה. למה הנוחות שלהם קובעת..?

אולי זה עניין של תפיסה חינוכית. אני מבדילה בין אי נוחות לבין לא תואם גיל, אבל נוחות היא לא שיקול ואני "דיקטטורית" במובן הזה של גבולות גזרה מבחינת סטנדרט הניקיון והסדר בבית, וכן,זה נקבע לפי הסטנדרטים שלי ומה שאני רואה לנכון שצריך להיעשות למען הסדר הטוב.

איך לגרום להם לשתף פעולה זה משהו אחר

מקווה שאני יותר מובנת עכשיו

בעיניי ביצוע משימות צריך לבוא בעיקר מצורך פנימי (כמו שכתבתי על הרגלים או על הובלה לביצוע) ולא מחובה.

ואם מדברים על נוחות, זה דווקא נוחות שלי, מה מתאים לי ומה לא.

הכרחית לחיי משפחה תקינים.

לי נח שהבית שלי נראה כמו מוזיאון. באסה לי, זה לא ישים.

אני לא מדברת על נוחות כזו אבל. בית לא מתוחזק הוא בית שלא נח לחיות בו. כל משימה של בישול עם הרי כלים בכיור הופכת יותר מורכבת. בגדים שחא מרימים לכביסה ונשארים ברצפה נערמים להרבה כביסות שצריך לעשות ואין מה ללבוש

חדר מבולגן גורר אי מציאה של דברים שצריך.

כל אלו בעיניי הם לא נוחות שלי בלבד, האוכל הוא לא רק עבורי. לילדים לא כיף לא למצוא דברים שנעלמו בבלאגן, ובגדים מסריחים כבר סיכמנו שלא נלבש, אם נניח בצד עבודה של הרבה כביסות בזו אחר זו שזה כבר נוחות שלי.

אז ברגע שזה משפיע על כל בני הבית, הצבתי סטנדרט ומבחינתי הם צריכים לעמוד בו. אבל זה לא משימה שלי לעשות. ואני כן עומדת על זה עד שהם יעשו, ומסבירה שזה לטובתם. כי הם מבינים מה ההשלכות. יש בזה עניין חינוכי לסדר וארגון. ולפעמים זה כי ככה אמא אמרה ולפעמים זה יותר בשיתוף פעולה, הרוב. ככל שהם גדלים לפחות . אבל 

הטיפול הבסיסי בבית לא מאד קשה אם עושים אותו כל יום בשיתוף הבעל.

אם הבעל לא שותף זה מקשה, אבל גם אם רק האישה עושה כל יום טיפול בסיסי הבית נשאר במצב סביר.

לי יש סטנדרט בסיסי מאד. כשיש לי כוח אני יכולה להעלות אותו לרמה גבוהה, אבל בעבודה שלי בלבד.

אז בעיקרון אני לא צריכה את הילדים כדי שהבית שלי יתפקד וגם שבעלי (שעושה הרבה) לא נמצא אני מצליחה להתמודד.

ובכנות לא רואה סיבה למה זה רק של הבעל והאישה

לפנות כביסה מלוכלכת לסל או כלים מהשולחן או משחק ששיחקו בו זה ממש בסיסי  שילדים יעשו .

לא כל יום יש לי כח לעשות את זה בשבילם כשיש לי גם לכבס, לטאטא לבשל א. ערב לפזר כביסות

עול הבית לא שייך רק לאישה או לבעל לדעתי

חושבת שזה כן רק של בני הזוג.

אנחנו לא צריכים כוח מיוחד לתפעל את הבית, זה מזמן הרגלים שלנו.

אז גם אם יש ימים שפחות מתפקדים עדין הבית מתפקד טוב.

זה לא אומר שהילדים לא עושים, הם גם עושים קצת מעצמם וגם לעיתים נענים בחיוב לבקשות בלי צורך לדרוש. 

צלחות מהשולחן? או מרימים משחקים למקום? או שמים בגדים מלוכלכים בסל?

ומשחקים לפעמים, בגדים מלוכלכים כמעט תמיד.

אבל הם עושים מעצמם או נענים לבקשה, אין אצלי דרישה לעשייה, אף פעם.

להרים צלחת או לפזר כביסה?

זה מעצמם?

של:

לימוד הרגלים טובים מגיל צעיר

דוגמא אישית שלנו ההורים

בקשות שאינם דרישות, כאלו שלא פוגעות ברצון הטבעי לעשייה

מוזמנת לבית שלי עכשיו כדי לראות 🙈

אז כן, אם אני רוצה שנוכל לחיות - אני צריכה כל יום לתחזק את הבית (כביסות, כלים, רצפה. שירותים זה באמת פעם בשבוע - ומזל שיש לנו יחידת הורים...)

כנראה אצל כל אחת עבודת השחרור היא אחרת. אצל אחת זה יהיה לשחרר ולסבול את הבלגן, ואצל האחרת זה יהיה לשחרר את העזרה של הילדים ולסדר בעצמה.

כל אחת ומה שמתאים לה נפשית...

היא האם נכון לשחרר את העזרה של הילדים

ובמה נכון או לא נכון שיעזרו

וזה תלוי גם בכח הנפשי לסבול בלאגן, אבל גם בגישה חינוכית

אני באופן אישי לא בעד שהילדים יחיו כאילו הם בבית מלון בגלל שלא מפריע להם והעול יהיה רק של האמא, אבל מצד שני זה תלוי בעוד דברים.

מאוד אינדיבידואלי בקיצור.

האם מבחינה חינוכית זה נכון שאני מנקה כמעט הכול בעצמי.

לפעמים כן דורשת מהם לעשות דברים (אבל לרוב זה בדרישה, ולא בכיף מהם, אז זה מתסכל) - אבל רק בקטנה, ועם כל מיני רעיונות שפיתחתי לעצמי (נגיד - לאסוף רק 30 דברים מרחבי הבית). רק לעיתים רחוקות פתאום נחה עליהם הרוח והם מסדרים מעצמם (ועושים את זה כמעט מושלם), ואז אני משבחת אותם מאוד. אבל זה לא נותן להם מוטיבציה להתמיד בזה...

לא תמיד עושים מה שנח 🤷

לשים את הפסולת בפח אבל לא לפנות אותו

האחריות על ההורים

נראה לי שיש הבדל גדול בין בית שבו הילדים (וההורים) רגילים לשמור על הסדר והנקיון, ככה שרוב הסדר לא מחכה לסוף היום אלא נעשה תוך כדי ואז בסוף היום הבית במצב טוב, לבין בית שאינו מתנהל כך.

פשוט כי אין לי כוח לעמוד על זה תמידית במשך היום (גם ככה מרגישה כמו שוטרת בזמנים הקריטיים של היממה - בסוף היום ובתחילת היום - אז לפחות שבשאר הזמן נהיה בנחת יחסית...)

טוב, כנראה שאין פתרון קסם 🤷‍♀️

אצלנו יש פינת משחקים בסלון, שמבחינתי יכולה להיות מבולגנת במשך כל השבוע. רק לפני שבת מתעקשת איתם שיסדרו כדי שיהיה אפשר לשטוף שם.

הבעיה היא שהם לא תמיד מסתפקים בה, וכך יוצא שיש הרבה צעצועים ושאר דברים שמפוזרים ברחבי הבית...

אז קשה לי לענות על זה.

למשל: אין גבול לשחרור? למה את מתכוונת? אם החלטתי לשחרר בנושא מסויים, למה שיהיה לו גבול? לא מצליחה להבין את בסיס השאלה.

זה לא שאני מחליטה לוותר, ואז אולי יהיה שם איזה גבול, לשחרר זה לגרום לכך שהסיטואציה לא תפריע לי יותר. אז למה שיהיה גבול אם זה לא מפריע?

"חינוך לסדר" מבחינתי הוא מושג לא קיים.

כי חינוך לסדר זה אומר שיש "סדר" שצריך לחנך אליו, וזה בדיוק ההיפך הגמור של מה שאני אומרת.

אין סדר אבסולוטי שהוא הנכון.

סדר יש בליל הסדר.

בבית יש צרכים. לי נעים שיש פנוי, לאחרים נעים שיש עם דברים נגישים כמו מלחיה.

אין פה צודק וטועה, יש פה צרכים שמבינים אותם.

אז גם החינוך הוא לראיית האחר, הבנה פנימית ויכולת הסתגלות לשינויים שהיא הרבה יותר חשובה בעיני מאשר לקבע כללים כאלה ואחרים.

למשל יש שעה שהולכים בה לישון והיא נגזרת מכמה חיוניים אנחנו למחרת.

יש נוהג לשטוף כלים כדי שיהיה לנו אפשרות לאכול.

אם הילדים שלי שבוע שלם לא ישטפו כלים כי זה לא מפריע להם, אז כנראה שבאמת אין צורך בכל הכלים האלו בבית.

אני היחידה למשל ששותה בספל חלבי וכתוצאה מכך אני כמעט היחידה שרוחצת את הספל.

זה לא שכל אחד חי לעצמו, אלא אנחנו פועלים לפי הצרכים והרצונות של כל אחד,

ומלבנים את נקודות ההתנגשות תוך נתינת מרחב, כבוד ולגיטימיות לכל צד.

יהיה יותר קל להבין זאת במישור הזוגי.

אם בעלך חי בשלום עם שירותים מטונפים, רו עם טפטוף מים על הרצפה, מה תעשי? תהיי דיקטטורית? זה יעזור במשהו?

בעלי שונה ממני מאוד מאוד אז זה מצריך ממני לצאת מאיזור הנוחות שלי לא רק בפעולות אלא ממש בחשיבה.

גם הילדים שלי מאוד שונים, כל אחד עם אופי אחר ואני לומדת לכבד את זה.

זה לא תמיד קל, אבל אני בהקשבה כל הזמן לצרכים שלהם ולצרכים שלי.

"שותפות בבית" מתאר מבחינתי שותפות והתחשבות בין אנשים, בין הרצונות והצרכים שלהם.

אם מבחינתך שותפות בבית זה שותפות במטלות סדר וארגון בבית אז אנחנו לא ביחד בחשיבה.

סדר וארגון מבחינתי זאת תוצאה של צרכים שמשתנים מאחד לאחד ולא איזה תורה מסיני שיש לחנך אליה.

לדוגמה פעם כשהבן שלי היה קטן כל שטח הסלון שימש למגרש מכוניות שלו ומלא מלא דברים שלו שמתחברים לדמיון שלו.

פעם אמא שלי באה אלינו וזרקה כזה: מה אף פעם הסלון שלכם לא מסודר?

הבן שלי פתח עליה עיניים תמהות ושאל בשיא התמימות:

מה, סבתא, הסלון שלנו כל הזמן מסודר!

תראי כל מכונית במקום שלה (או משהו כזה לא זוכרת ציטוט מדוייק)

אני התמוגגתי. אני את שלי עשיתי בחיים..

הילדון קשוב לעצמו, הוא ילד מאוד מסודר,

פשוט המסודר שלו זה לא איזה קיבוע של מהו "סדר".

אם לנו היה צורך בסלון ללא מכוניות היינו מגיעים לפתרון תוך התחשבות בכולם, אבל לא מתוך אמירה שסלון צריך להיראות "ככה" ואנחנו הצודקים והוא הטועה.

עומס בחיים זה עניין של תכנון וסדר עדיפויות. עומס לא מפריע לי בחיים, אני אוהבת להיות בעומס, אבל אני כן בוחרת מה הצרכים שלי שאני מבקשת בהם התחשבות והבנה ומה הצרכים שלי שאני יכולה לשחרר בהם ולקבל את הדעה של השני ולהתחשב בו בעניין הזה.

אבל אולי המושגים שלנו שלנו שונים כנל לגבי מה מפריע ומה לא

כולל המשחק בסלון והבעל עם השירותים המטונפים 🙊 למזלי יש 2 שירוצים אז אם הוא לא עושה, גמני לא. כנל לגבי הכביסה שלו והחלק שלו בחדר 

וגם, בלשחרר הכוונה שאני לא עושה את זה אבל כדי שהבית יתפקד זה צריך להיעשות מהסיבות שמניתי. זה כישורי חיים מבחינתי לשמור על סדר כדי למצוא דברים. תפקידי להנחיל את זה. איך זה משו אחר 
 

אני מבינה גם שלך לא מפריע הכלים או הכביסות ולי כן. כי אני צריכה את כל הכלים. חהילדים שלי לא בגיל של להדיח אותם. או למצוא בעצמם את הבגדים. הם באמת לא מסתדרים עם זה בינתיים למרות שניסיתי להעביר את זה אליהם אז בינתיים עושה בעצמי.

מעניין מה יהיה כשיגדלו יותר

ולכן האחריות שלהם תהיה בהתאם.

אני מניחה שאת לא מצפה מהם להכין שבת כמו שהפותחת תיארה.

לגבי להנחיל כישורי חיים,

המוטיבציה צריכה לבוא מהם.

ילד ילמד לסדר את הדברים שלו כשהוא ירגיש שאם אין סדר הוא לא מוצא דברים.

אפשר לשקף להם את הקשר בין המעשה לתוצאה גם בהיבט החיובי וגם בהיבט השלילי אבל לא כתוכחה.

למשל איזה יופי שסידרתי את הקניות ככה יותר קל למצוא את הדברים בארון.

אוי חבל שלא מילאתי מלח במלחייה מקודם, עכשיו אני צריכה לשטוף ידיים ועצור את הבישול והאוכל עלול להישרף.

(דוגמאות משישי האחרון)

תודה ל× שהכין רשימת קניות ככה לא חסר דבר,

כל הכבוד לy שהרים את הטושים ואפשר עכשיו בקלות לשטוף.

לעמוד להם על הראש שיסדרו לא ראיתי שמועיל ובטווח הארוך אף מזיק כי בהמשך יש להם פחות חשק לעשות לבד.

בהחלט לכל אחד יש את הדברים שיותר חשובים לו ודברים שהוא צריך בהם יותר שיתוף פעולה, לכן הראייה צריכה להיות פנימה מה חשוב לכל אחד, ולא מה יגידו השכנים או סבתא או סטנדרטים חברתיים.

ובעיקר שמתי לב שהכי לא משרת את המטרה זה שמתעקשים על משהו רק כי "מה יהיה כישגדלו"

כשהאמת היא שההתעקשות יוצרת יוצק נזק מתועלת בהמשך.

ואנשים סביבם לא ישבחו אותם על השתתפות בסיסית במטלות הבית.

נגיד , גיס שלי לא היה צריך לעשות כלום בבית הוריו ולא למד גם בהמשך. נשים בימינו לא באמת מעוניינות באושר כזה אז עכשיו הוא גרוש שוב בבית הוריו. ובשלב הזה חמותי פתאום הפסיקה להתפעל מהתינוק שלה כי לנקות בגיל 70 אחרי גבר בן 35 כבר לא כיף. 

יודע לעשות סדר פסח יותר טוב ממני

ועכשיו כשבעלי היה במילואים תקופה ארוכה הגדולים (בני 12, 10) לקחו חלק פעיל בבית הרבה יותר מהמצופה לגילם.

בת ה6 שלי עוד תכניס אותם בכיס הקטן לפי הכוחות והמוטיבציה שלה כרגע.

בן ה3 מעצמו ילד מסודר ומשתף פעולה הרבה יותר מגילו,

אז עובדה שזה עובד 🙂

כנראה פספסת את כל הפואנטה כי אני לא מנקה אחריהם..

אני נותנת להם להכיר את הצרכים שלהם בעצמם ומשקפת להם פעולה ותוצאה.

ללמד אותם לפעול בשביל הצרכים שלהם זה החלק הקל.

(החלק הקשה יותר זה לגרום להם לעשות משהו שדורש מהם מאמץ בשביל האחר)

היום הבן שלי בן 3 תפס סמרטוט וניקה את כל המטבח וחיפש מה לנקות עוד אז שלחתי אותו למרפסת כדי שלא ירטיב את כל הבית

ובת ה6 שלי שטפה כלים במוצ"ש על דעת עצמה.

אז הם בדיוק ההיפך מגיסך...

אני מאפשרת להם לחוות, להתנסות, להסיק מסקנות, להשתפר, לטעות, ולתקן.

אני ממש לא עושה במקומם.

באופן כללי בני אדם פועלים כדי לשרת את האינטרס שלהם, זה מוטבע בטבע האנושי.

לנקות את המטבח.. 😅

גם הבן שלי מנקה פצצה לפסח. באמת. הוא ניקה את כל הארונות למטה מעולה. מרצון שלו בלבד.

אבל ברגיל אין לו שום אינטרס לנקות או לפנות שולחן מלבד המרפסת שדם זה לשםוך מים והוא מאוד אוהב

שהאינטרס שלו היה להוכיח שהוא גדול ומסוגל.

כי כשניסיתי לשכנע אותו שלא כדאי לשפוך עוד מים כי הוא עלול להחליק, אז הוא המשיך לשפוך מים אבל הלך ממש בזהירות ולא החליק..

האמת ניקה יפה.

ממים, מוכנים לשטוף ולשפוך.

וכן, ילדים צריכים אהבה של אמא , יציבות מסוימת בבית. אז אם הם יודעים שאם הם לא עושים, אף אחד לא עושה ואמא מתפרקת , אז הם יעשו מחוסר ברירה. כדי שאמא לא תתפרק.  כדי שיהיה להם בית. אבל זו טראומה. אולי אפילו יותר חזקה מצעקות או מכות.

בגיל ההתבגרות או יותר מאוחר הם כבר יבינו את השיטה. אז אולי יעשו אותו דבר להורים. כל ה " או שאתם עושים או שאני מתאבד" . או ימשיכו לרדוף אחרי אהבה של הורים .

ובמערכת יחסים אחרת השיטה הזאת גם לא הכי טובה. לא הייתי רוצה לחיות עם מישהו שאומר לי, יש פה מטלות שלך, תסתדרי ולהתראות . בשביל מה אני צריכה אותו? או לחילופין מישהו שחי בחרדת נטישה? 

אמא מתפרקת?

אם יש לך משהו חשוב לתרום לדיון אין צורך לכתוב שטויות ומניפולציות.

ומכך המוטיבציה היא כדי להגן על אמא

היא משוואה לא בהכרח נכונה

היא נכונה בבית שלך או מולך, וזה בסדר גמור שלך זה נכון

אבל לי למשל זה לא נכון. כי לא נעשה אצלי=לא נעשה. זהו. שום השלכות מעבר...

כל ילד גדל להיות אדם בפני עצמו. כמו עכשיו בעצם.. רק בקטן

זה יותר בגלל התועלות

לא מפריע לילד לשחק בחדר מבולגן, זה נכון

אבל אז הוא מגיע למצב שאין לו גרביים כי כשהוא מוריד ולא שם בכביסה אני לא מכבסת

כנל לגבי נעליים שלא חזרו למקום ובחדר מבולגן הסיכוי למצוא אותם קטן יותר מן הסתם.

אין לי פריווליגיה להשאיר אותם בבית בגלל שאין גרב. לשלוח בלי גרב לא רלוונטי.

לשמוע ילד בוכה בבוקר בגלל הגרב או הנעל שלא נמצאה, זו תוצאה ישירה של חוסר הסדר שלו. אבל עדיין לא מלמד אותם לסדר בעצמם כי הם שקועים בעולמם שכולל קלפים, פליימוביל, מגנטים.. הם פחות בענין של סדר הי הם ילדים

אז אני מאירה להם את נקודות החיוב שבחדר מסודר והם בעצמם שמחים מזה ורואים את התועלות. להגיע לזה בעצמך כרגע- פחות. אז בשביל זה אני פה. ככה לדעתי

אין בעיה כל עוד את יודעת שאת לא משחררת כי *לך זה מפריע*

לך יש בעיה לשלוח ילד ללא גרב, אז את אחראית לאסוף את הגרביים לכביסה.

לי לא מפריע שילד ילך בלי גרביים אז אני לא אוספת והם האחראים על זה. (ולא זכור לי שזה קרה, בין השאר כי הם יודעים שזה עלול לקרות)

לגבי נעליים, תמיד יש עוד זוג או נעלי שבת או מגפיים מצידי.

שלושת הגדולים שלי ביסודי ויוצאים לבד למסגרות. אין שום סיכוי בעולם שאני מתעכבת לעבודה כי הם לא מוצאים נעליים..

לא כי יש לי שעון בעבודה, כי למה מי מת שאני אתעכב בגלל זה..

כמו שכתבו לפני, ההחלטה במה לשחרר נובעת בין היתר ביכולת להתמודד עם התוצאות.

אם אני אסבול מהתוצאה אני לא אוכל לשחרר באמת והילדים לא ילמדו לקחת אחריות באמת.

לי באופן אישי אין שום בעיה שלא יהיה אוכל מבושל בשבת אם בעל/ ילדים בגיל שיכולים לדאוג לזה לא ידאגו לזה.

אם זה יפריע להם הם ידאגו לזה, אם לא אז לא, וזה גם בסדר.

זה ממש בסדר לבחור אחרת ממני.

הם יכולים *לבקש* ממני לעזור להם בנושא הזה, אבל אין מצב שזה ברור מאליו שאני אעשה כשאני חולה או שהחלטתי שאני לא עושה מאיזושהי סיבה.

יותר מזה, אני גם לא אבדוק במקרר ולא אשאל אם יש מה לאכול בשבת.

כשאני חולה ממילא אין לי תיאבון והם יאכלו את הדייסה שבישלו.

בלי כעס, בלי תוכחה, מתוך כבוד לבחירה שלהם.

לי ממש לא מפריע

גם להם יש עוד נעליים אבל הם יהיו מתוסכלים מזה וכתוצאה מזה לא יירצו ללכת ואיאלץ להתעכב ביציאה לעבודה. יש לי שעון

אני בהחלט לא יכולה להתמודד עם חלק מהתוצאות

כבר לא תהיי אחראית לאיחורים שלהם ואז תוכלי לשחרר..

מה שלא יפריע לך וכן יפריע להם- הם ילמדו להיות אחראים עליו.

הפותחת תיארה מצב שיש לה אפשרות טכנית לשחרר אבל היא לא מצליחה מנטלית לעשות את זה.

זה שני דברים שונים.

של לא אכפת לי מה תעשה, זה שלך

לבין - אני סומכת עליך שאתה אחראי ובגלל זה אני מאפשרת לך לנהל את הזמן כמו גדול

אמא שלי עשתה את זה איתנו. היא איפשרה לנו באופן גורף לא להגיע יום אחד בשבוע לבית הספר/ תיכון. בימים גשומים מדי כנל. היא הייתה עושה סבב ומעירה, ומי שלא רצה ללכת - נשאר בבית.

לא התרגשה מהברזות משיעורים בגיל תיכון

וציונים שלא היו הכי לא זכו ל'נו נו נו'

היא עודדה אותנו שלימודים זה חשוב, מי שרצה מורה פרטית קיבל, אבל לא ישבה עלינו לראות אם עשינו שיעורים או למדנו למבחן. בגדול - לא לקחנו את היום חופש אף פעם כמעט. אהבנו את הלימודים והשקענו בהם ולא היינו מאחרים אף פעם.

מקבלים רק שבחים.

עכשיו סיימנו סבבי אסיפות הורים ויותר נחת מסה לא יכולתי לבקש. הלוואי עליהם תמיד כזו הצלחה ומסירות ואחריות.

הבכור שלי קיבל מצטיין דיקאן בבי"ס למחוננים בשנה שעברה. הוא יותר קרוב לעבוד בנאס"א מאשר לנשירה בתיכון,

אבל בואו נזרוק שטויות כי למה לא...

מדהים כמה את לא מסוגלת לדמיין ילדים שלוקחים אחריות על החיים שלהם וכמה המוטיבציה הפנימית פי אלף יותר יעילה ממוטיבציה חיצונית.

את שומעת שהורה מעביר אחריות ממנו לילד, ישר את מבינה שהאחריות נופלת והילד גדל בצורה מופקרת.

לא רציתי לפגוע

ולא מנבאת לילדים שלך רחוב , חס ושלום וחס וחלילה. פשוט יש לי ניסיון עוד כמה שנים קדימה.

ואת לא מדמיינת כמה ילדים שהיו גאווה ביסודי , משתנים בתיכון.

הם מתחילים לחשוב לבד מה ולמה הם רוצים, הם גם יכולים לקרוא את הספר "איך לדבר וכו'..." וליישם אותו על הורים.  

כלומר אם את (לא את ספציפית) משחררת , גם הם יכולים לשחרר עד דלא ידע , זה קורה.

איזו מוטיבציה יש לילד קטן ? הוא רוצה לשמח הורים, בגיל יותר בוגר הוא כבר לא רוצה, יש לו רצונות משלו.

לגבי קרוב לעבוד בנאס''א בכיתה ו', אין לי מה להגיד. הלוואי ....

אנחנו משפחה גדולה

כולנו היינו 'על' הלימודים

אני יכלתי ללמוד תואר ראשון כנערה בתיכון ולהיות עתודאית וויתרתי, בבוף למדצי רק אחרי צבא מבחירה

שני האחים הקטנים שלי עשו את זה.

אחותי הגדולה שלא מאוד השקיעה מבחירה אבל סיימה עם בגרות טובה ב"ה השלימה והיום יש לה תואר שני בדרך לדוקטורט

ויש לי עוד אחים שהשלימו את הלימודים ב"ה למרות שלא מאוד התחברו לקונספט אבל מתוך הבנה שיש להם אחריות לכך שהם לקחו על עצמם. 

בהחלט יש מוטיבציה פנימית לעשייה אם ההורים מעודדים אותה גם אם לא כל ילד יגיע איתה לטופ באותו רגע או בכלל

והעידוד של ההורים, יש לו משמעות ענקית.. 

אני מסדרת את הבית כל יום כי *לי* זה מפריע, ו*לי* זה נעים לקום לבית נקי בבוקר.

אז אני פשוט עושה מה שטוב לי, ולכן אין לי סיבה לצפות שהאחרים ישתתפו בזה, כי להם באמת טוב יותר לא להתאמץ, כי לא מפריע להם בית מבולגן.

זה לא עוזר שיהיה קל יותר טכנית, אבל כן עוזר שיהיה קל יותר מהבחינה הנפשית, לא לחוש שפחה או קורבן או משהו כזה...

אימצתי

(הבעיה מתחילה כשאני בתקופות שלא יכולה לסדר, ואז מחרפן אותי כשלא מסודר ופוגע בי נפשית...)

כשהוא מבולגן...

חוץ מזה שיש לי נערה משלי (שעוזרת ככול יכולתה, אבל היא עמוסה מאוד...)

ומשם זה מתפתח ממקום חיובי.

הרבה יותר נעים לילד להירתם כשמבקשים ממנו יפה, מסבירים ומעריכים ולא כשדורשים ממנו, ולכן שיתוף הפעולה עולה.

אם אני מבקשת שיצא מאיזור הנוחות שלו כי לי מפריע משהו, באופו טבעי זה לא יגיע בדרישה ולכן לא יהיה רלוונטי לצעוק, לאיים בעונש או להציב אולטימטום.

באופן כללי ילדים אוהבים להיות שותפים בבית ולומדים המון מדוגמה אישית.

לכן גם יותר קל לשחרר כי רוב הדברים ממילא נעשים. אמנם בדרך, בקצב, ובזמן שמתאים להם, אבל בסוף זה ממילא נעשה.

מה שלא נעשה או משחררת או עושה בעצמי.

רק שני הגדולים יודעים להעריך באמת את המאמצים שאני עושה, ובעלי כמובן. אבל הם חוזרים מאוחר ועמוסים מאוד, אז לא באמת יכולים להיות שותפים קבועים לניקיון הבית (חוץ מיום שישי, שאז באמת הם עושים הרבה, כל אחד בתחומו).

איכשהו אני מקווה שגם כשהשאר יגדלו הם יראו יותר את מה שאני עושה (מדי פעם יש להם "הבזקים" לזה) וירצו מעצמם להיות שותפים קבועים. אלא שאז בעצמם הם יהיו עסוקים מדי... חוץ מזה שזה גם אופי, וזהו

את מצפה מהם להעריך שאת מסדרת את הבית כשאת עושה את זה מתוך אינטרס אישי שלך?

סדר וארגון זה לחלוטין אופי.

אבל גם ילד מבולגן מאוד יכול להעריך שאני מבשלת אוכל או מכינה פעילות העשרה מגניבה  בערב,

ושם יתבטא שיתוף הפעולה שלו.

מבחינתי אני מכינה להם בית נקי ובגדים נקיים על בסיס קבוע, ומצפה באמת להערכה על כך.

אבל כנראה שבאמת אותם זה לא מטריד שאין דברים נקיים, אז מה יש להם להעריך...

גם אוכל לא באמת מטריד אותם, האמת. מצידם לאכול לחם וממתקים כל היום, בדרך כלל...

פעילויות זה כן נחמד להם. אבל מודה שאני מגיעה לזה רק פעם בהרבה זמן, כי אין לי כוח...

טוב, נראה איך נצא מהפלונטר הזה מתישהו...

אז אי אפשר לדעת אם זה חשוב להם או לא, כי הם לא מכירים מציאות אחרת.

אולי אם לא תסדרי הם יגלו שזה באמת לא כיף לקום לבית מבולגן ואז ישתפו פעולה יותר בארגון הבית,

או שתגלי שזה באמת לא מפריע להם ואז השאלה היא אם להמשיך לסדר לבד או לשחרר.

ולא ראיתי שהפריע להם יותר מדי...

אם כי מאז הם גדלו, אז כן השתנה משהו.

לא מתחשק לי ליזום אי סדר כדי לבדוק, כי בסופו של דבר אני זו שכל היום בבית ובובלת מהבלגן...

חשיבות בלסדר כי ככה אמא ואבא אמרו.

גדלתי ככה וזה נטע בי מלא הרגלים טובים לסדר וניקיון. זה ממש לא חייב לבוא בצעקות או באווירה שלילית, אבל בהחלט יש דברים שעושים כי ככה ההורים אמרו וזה בסדר גמור לדעתי.

אם ל-x לא מפריע שיש כלים בכיור ולי זה כן מפריע אז אני אדבר עם בעלי ואנחנו נחליט על קווים וגבולות בתוך הבית שלנו.

לא נראה לי הגיוני שבגלל שלילד לא מפריע שיש כלים בכיור ואני לא פנויה לשטוף כלים כרגע, הכלים יישארו בכיור ואני אחנק עם התחושה הנוראית שזה מביא איתו (כןכן, ככה אני. לא יכולה לסבול כיור מפוצץ כלים).

ויש שיתוף פעולה באופן כללי אז אני אבקש מילד לעשות משהו בשבילי כמו שאני עושה בשבילו דברים.

לא כי אני האמא אס אני אמרתי שעכשיו אתה תשטוף כלים.

אם הילדים שלך קטנים את לא תראי את הנזק שזה עושה כי הם קטנים מדי להתנגד.

ילד שמגיל קטן הכריחו אותו לשטוף כלים יפתח אנטגוניזם ולא ילמד להכיר בחשיבות ובכיף וההנאה שהפעולה גורמת.

זה לא שאם פעם אחת הכרחתי לעשות משהו זהו זה אבוד לנצח שיבוא לו טבעי,

אבל כגישה אם הגישה היא לעשות כי אני אמרתי הסיכוי שיבוא לו טבעי ירד.

הפותחת תיארה מצב של חוסר שיתוף פעולה שמביא לרגשות שליליים ובסוף להתפרצות ואז או שהם עושים בכח או שהיא בסוף עושה, וזה מעגל שמזין את עצמו.

1. לשחרר אחריות

2. להוביל את בני הבית לעשייה

איך לומדים?

1. לשחרר- נניח על אוכל לשבת, מבשלים רק חלק מהדברים, שאר הדברים מבקשים ממשהו לקנות/ להכין ולוקחים בחשבון שיכול להיות שהוא לא יקנה או יכין ויהיה פחות אוכל.

2. להוביל לעשייה- אותה דוגמא של אוכל לשבת, מבקשים שיקנה/ יכין כל יום שישי פעם אחת, בלי להזכיר שוב ושוב, בלי ללחוץ, בקשה בטון רגיל ונעים, ממשיכים לשחרר ולקחת בחשבון שיהיה פחות אוכל. אחרי תקופה, רוב הסיכויים שזה יבוצע. אם זה לא עובד אחרי תקופה, אולי המשימה גדולה מדי או לא מתאימה ואולי כדאי לוותר ולנסות להוביל לעשייה בכיוון אחר.

אני למדתי לשחרר ולהוביל מזמן. זה עובד לי עם בעל וילד עם הפרעת קשב, זה עובד עם עובדים שלי בעבודה וגם עם קולגות. בעיניי זו הדרך הטובה ביותר לנהל שותפות מכל הסוגים.

לא הכינו, אין מה לאכול.

עדיף שבת אחת שאשכרה אין בה מה לאכול מאשר מיליון שבתות שהכל עלייך..

מה שכתבת לגבי איפוס הבית, לא לכולם זה מפריע ולכן לא בא להם לעשות את זה, מאוד מובן.

אם את שואלת אותי מה את מפספסת, אז את מפספסת שעשייה מגיעה ממוטיבציה פנימית.

ולא כי "אמא אמרה"

אם להם לא מפריע זה לא יעבוד.

רוצה להניח את התיק? תניחי. אבל אל תצפי שבהכרח מישהו אחר ירים אותו.

יש דרכים לתקשר ולהגביר שיתוף פעולה ולבקש התחשבות, אבל זה לא בא ביחד עם האקסיומה שאם לך זה מפריע, אז האחרים צריכים להתיישר לדרך שלך.

דבר ראשון תשחררי את ההנחה שהם צריכים לעשות כי את החלטת שהם צריכים כי לך מפריע, אח"כ יהיה אפשר לגבש דרך לשיתוף פעולה כדי שגם לך יהיה נעים לחיות בבית.

נראה לי זה סיטואציות שקורות בהמון המון בתים.

אני עדיין לא שם, כי הילד שלי ממש קטן.

אבל זוכרת מאוד מאוד את המאמצים של אמא שלי להניע אותנו לפעולה ולגרום לנו לקחת יותר אחריות.

אז כמה עצות מאמא שלי:

1. פעם בכמה זמן היא היתה עושה לנו אסיפה משפחתית ומעלה את הקושי שלה ומבקשת ממנו פתרונות.

פעם הפתרון היה לוח תורנויות בין הילדים (אישית אני הכי אהבתי, ככה היה ברור לי שבראשון אני עושה חלבי ובשני מסדרת סלון וכן הלאה)

פעם הפתרון היה שכל אחד חייב להקדיש לפחות חצי שעה בסוף היום לטובת הסדר בבית.

וכן הלאה. אבל העיקרון הוא שזה נקבע בשיתוף עם הילדים.

הפתרונות האלו היו עוזרים לתקופה ולאט לאט היינו חוזרים לסורינו ואז שוב פעם אסיפה משפחתית וחוזר.

2. ראיתי שהציעו לך, אמא שלי גם היתה עושה את זה פעם בתקופה מאוד מאוד מאוד ארוכה.

כשהמצב היה נואש, היה יום אחד שהיא לא הכינה ארוחת צהריים.

הילדים חזרו, שאלו מה יש לאכול, ענתה אין!

הכלים מאתמול עדיין  בכיור ולא היה לי איך להכין.

זה היה מנער אותנו ממש.

והיינו מסתדרים, מכינים לעצמינו חביתות או משהו.

ובימים הבאים כבר היתה הרבה יותר עזרה.

3. תפקידים.

אמא שלי היתה מאוד מאוד מעצימה את מי שעשה משהו.

לדוגמא, מי שהכינה פעם עוגה לשבת ויצאה טעים היתה משבחת אותה מאוד ומאז זה נהיה התפקיד שלה לעשות עוגות לשבת.

היתה לי אחות שהיתה אחראית על הכביסות, כי החמיאו לה שאיזה יפה היא מקפלת ומסדרת ובאמת אח"כ היתה אחראית על הכביסות כמעט מקצה לקצה.

והיו עוד הרבה תפקידים: זאת שמנקה את המטבח לפני שבת, וזאת שמכינה דגים וכו'.

4. מקווה שזה מעודד אותך, אבל מתישהו בגיל ההתבגרות כבר לקחנו הרבה הרבה יותר אחריות.

נראה לי בערך מגיל 14-15 היתה הרבה יותר מודעות ואחריות. הפריע לנו הבלגן בבית ותרמנו הרבה יותר לטובת הסדר והניקיון בו.

בהצלחה רבה!

מה אני מתכוונת אם בסוף אחרי כל האמירות, רמיזות, בקשות גערות, פרסים וכו' הדברים לא נעשים. ואז את באה ועושה אז זה לא נקרא לשחרר. כי תמיד יש מי שיעשה אחרון ולכן כולם מחכים שאת תגייסי את הכוחות ומתישהו זה יקרה. מה זה אומר לשחרר? בקשת מבני הבית לבשל א. ב. ג. כי את חולה ולא מסוגלת? אין מצב שאת קמה מהמיטה היום ובסוף עושה את הדברים. יאכלו חלה עם חומוס שבת אחת. או מה שיש בבית וככה ילמדו שלאמא יש גבולות. שקודם כל את מכבדת את הגבולות שלך. ברגע שאת תכבדי הם יצטרפו אליך.

אם ביקשת מילד לפנות את שולחן ארוחת הצהרים או שזה התורנות הקבועה שלו ביום רביעי נניח. אם הוא לא יעשה אף אחד לא יעשה במקומו. אבל בעיה אין איפה להניח את ארוחת הערב. אז כנראה היום היא תתעכב... עד שהוא יעשה. בקיצור לשים גבול. לעמוד בו. ולתת לילדים להתקל בגבול ובתוצאה הטבעית שלו לא בכעס אלא בכבד ולראות את עצמך.

ודבר נוסף שהיה אצלנו בתור ילדים זה תורנות קבועה של משימות קבועות בימים קבועים. אין סיטואציה שאמר עושה במקום ילד. ואין אפשרות לדלג. זה ממש קבוע בלוז. ואז זה קל יותר להטמיע בתור הרגל...

כשאנחנו היינו קטנים, עזרנו להורים כי היינו חייבים.

אם את רוצה שהם יעזרו בבית אז את קודם צריכה ללמד אותם לעשות את זה, לוודא שהם יכולים ואז לעמוד על זה שיעשו . שזה ייכנס להרגל .

אם אין לך כוח לזה אז או לקחת עזרה בתשלום או להשלים עם בית מלוכלך.

לפעמים ילדים , בדרך כלל בנות , סביב גיל התבגרות מגיעות לצורך הזה בעצמם. אבל אם יש בת אחת שחשוב לה סדר ועוד כמה ילדים שלא יעשו כלום, גם לה לא יהיה כיף בסופו של דבר.

כמו שאומרים "לא יגעת ומצאת , אל תאמין " . וזאת האמת . שום דבר לא קורה מעצמו. כמובן יש ילדים שיותר זורם להם והם יותר מסודרים מטבעם אז הדרך שלהם לסדר תהיה קלה יותר...

אני באמת עושה הפרדה בין בקשות לסדר את הדברים ששייכים לילדים עצמם (צעצועים, דברי בית ספר, בגדים שהם לבשו, כלים שהם אכלו בהם) לבין דברים ששייכים לבית כולו (כביסה וכלים באופן כללי, סדר כללי בבית, טיפול באחים הקטנים).

זו אמורה להיות תוצאה טבעית - שיחקת בצעצועים, אז תאסוף אותם.

איך גורמים לילדים להפנים את זה - זה כבר אחרת...

אני לא רוצה להגיע למצב שכל הזמן צועקת על הילדים. היו תקופות מאד לחוצות וזה לא עשה לי טוב. לכן אני לוקחת מראש את הנטייה לא לאסוף. ומתרכזת בללמד אותם להיות בני אדם טובים. אני לא ראיתי תועלת מפקודות או תחרות או פרסים או הענשה. רק מהלהיות דוגמא בעצמי.

לא כל ערב יש כוח לזה. לכן יש פינת צעצועים במרפסת. והיא סגורה טוב מרוח. כשיש לי כוח אז אנחנו עושים סדר. ודווקא אצלנו כשאני מבקשת עזרה לפסח ראיתי שהגדולים הפנימו את החינוך ועוזרים. אומנם זה תלוי באופי ולא כולם מפנימים באותה מידה, אבל משהו נכנס.

או ניהול כוחות.

רק הגישה הבסיסית בעיניי צריכה להיות שילד אחראי על הדברים של עצמו (מגיל מסוים), ואם אני בוחרת לסדר את חפציו במקומו - זה לא מלכתחילה...

גם אצלנו בפסח אוהבים לנקות, כי זה אתגר מעניין אבל בעיקר את הדברים שדורשים מים ושואב אבק ושאר דברים מגניבים, ולא סדר סיזיפי...

ראיתי שאם מדי פעם אני מבקשת לקחת את המכתבה כפרויקט ולסדר זה עובד לי יותר מאשר לדרוש את זה יום יום.

אבל כנראה אני סבלנית לבלגן כי אותי ההורים חייבו לסדר ולנקות. ואחותי, שהתמרדה, היום היא לא תתן לעצמה לישון אם לא הכל במקום ונקי... לכן אני לוקחת את החינוך יותר בקלות...

אי זוכרת שהייתי ילדה היו לנו כמה שיטות של חלוקת תפקידים. לא יודעת אם משהו מזה יתאים לך, אבל משתפת ותוכלי לקחת רעיונות.

ביום שישי היה ידוע שכולם צריכים להיות שותפים. היינו עושים רשימת תפקידים וכל אחד שהיה מספיק גדול היה בוחר לו תפקיד או שניים (לפי אורך הרשימה). מי שהיה בוגר יותר הפנים שגם אחרי התפקיד זה יועיל אם הוא יבוא ויראה במה עוד צריך עזרה. אבל ככה גם הקטנים היו שותפים לפחות בתפקיד שלהם.

במשך השבוע הכי זכור לי שהיתה תקופה שאבא שלי היה מדפיס כל מוצ"ש טבלה, בכל שורה היה שם של אחד הילדים, ובכל טור היה אחד מימי השבוע. לאורך השבוע היינו מצופים לתת לפחות 10 דקות ביום לבית, במה שאנחנו בוחרים, ולכתוב מה עשינו. ואז בשבת אבא שלי היה מקריא וכולם היו מתפעלים מכל מה שעשינו...

לי זה היה טוב כי 10 דקות לא נשמע הרבה, ויכולתי לבחור את המשימות שאני רוצה (אם עוד לא תפסו לי..), וזה גם לא היה נעים להשלים את המשבצת של היום ריקה...

למרות שזה לא החזיק להמון זמן, לא זוכרת למה. כשזה כן קרה זכור לי שזה עבד טוב.

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

ולא תצטרכי פרוצדורה אח"כ להוציא אותם

בע"ה שילך חלק

הספרים הראשונים קלילים ובסדר, בהמשך הסדרה הופכת לטיפשית ונכתבה בבירור ע"י AI (לא ממקור רשמי, רק לפי ההרגשה). לא זכור לי יחסים חד - מיניים, אבל יכול להיות שיש וזה לא מרכזי. בת כמה הבת שלך? יש שם הרבה עיסוק במי יהיה החבר של הגיבורה, אבל בצורה נקייה יחסית

היא בכיתה ז'.

עד איזה ספר הוא קליל ובסדר?

מהספר הרביעי בערך זה מאוד מורגש שהוא נופח ע"י AI. הפסקתי לקרוא בספר השביעי, כי נמאס לי

ובסדרה הזו לא הרגשתי בכלל

מה גם שכשספר 7 יצא הAI עוד היה בחיתוליו... או שבקושי נולד

כי ספר 7 יצא באנגלית ב2018.

אני מאד מאד אהבתי את הסדרה מלבד הספר 8.5 שהיה מיותר

9.5 גם יכלו לוותר עליו, אבל היה יותר טוב

כאלו מן הספר.

אני אהבתי את הסדרה, אבל לבת שלי לא נתתי לקרוא.

חשבתי לתת לה השנה, אבל החלטתי לחכות עוד קצת.

אבל היא עד עכשיו קראה רק ספרות חרדית, אז אני כנראה לא פונקציה....

קראת את כל הסדרה?

מסכימה לשתף למה לא נתת לה לקרוא? בת כמה היא?

היא גדולה.. מאד, 17+

תולעת ספרים שלא נראתה כמוה בעולם, אבל היא אף פעם לא קראה ספרות לא חרדית

בעקרון אני חושבת שזו סדרה מצוינת, ממש נקייה

בגלל שכן יש טיפה ענייני זוגיות חשבתי לתת לה רק בשנה הקרובה.

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

1. שידוך - לדבר איתו על הגננת, מה בה מוצא חן בעינייך ואם יש משהו משותף לשניהם אז לציין אותו (יש לה עיניים ירוקות כמו לך!). לספר לגננת עליו מה החוזקות שלו, מה הוא אוהב שירגישו שהם מכירים קצת יותר.

2. להעביר היקשרות בהדרגה ומתוך חיבור בין ההיקשרויות - כשמגיעים לגן בבוקר, לא לזרוק את הילד לזרועות המטפלת אלא לדבר איתה בעצמך קודם בחום ובלבביות. ילד לומד על מי אפשר לסמוך מתוך המעגלים החברתיים של ההורים שלו. (אם היא חברה של אמא - סימן שהיא "משלנו").

3. לוודא שהילד "נאסף" ע"י מישהי מהצוות, ועדיף מישהי קבועה. נאסף הכוונה ליצירת קשר עין, ואיזושהי מחווה שזוכה למענה מהילד. אפילו הנהון לשאלה "מה שלומך". רק לא לשים אותו בחלל הגן וללכת, ואפילו לא על ברכי הגננת אם היא לא אוספת אותו.

4. לגשר על הפרידה - למקד את תשומת הלב של הילד בפגישה המחודשת ולא בפרידה (בצהריים אני אבוא לגן לקחת אותך הביתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים).

5. לתת לו מזכרת, משהו משלך שיוכל לאחוז בו בזמן שאת לא נמצאת. עדיף משהו שמותאם לשלב ההתפתחותי - למשל חולצה שישנת איתה יהיה מעולה לתינוק בן פחות משנה. עם ילדים גדולים יותר זה יכול להיות סתם חפץ שלך (תשמרי לי על הצמיד הזה ותחזירי לי בצהריים), תמונה משותפת, ציור שציירת - הכי פשוט, פתק לילד קורא. זה יכול להיות לב קטן שציירת בבוקר על היד שלך ושלו, ללבוש משהו באותו צבע, לשים לשניכם את אותו אוכל בקופסא וכן על זו הדרך.

ספר ילדים מקסים שעוסק בפרידה תוך שמירה על הקשר -

"החוט הנסתר" פטריס קארסט.

י שעוד כמה

את יכולה לבקש מהצ'ט שיתן לך רעיונות לספרים נוספים.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

לא צימר

בד"כ הצימרים הפנים לא כזה מרווח בטח לא הסלון

יותר שמים דגש על מרחב חוץ

ווילה יש בה בד"כ גם שטח פנים מרווח, פינת אוכל גדולה וכו

צימרים יש המון ביישובים סביב בית שמש, היינו בכמה אבל כולם לא עם סלון גדול בכלל

לא יודעת למה יצא לי צימר

ולא צימר. מתחם שיש בו גם מקום לערוך שולחן.

אין לי מושג אם ואיפה יש דבר כזה... אבל אולי המיקוד יעזור לך בחיפוש.

בהצלחה!

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣