אם את כל הזמן עושה בסוף, למה שיעשו?

וגך לגבי איך הם עושים- חוזרים על זה עד שזה קורה. זה כשלעצמו מוציא אנרגיות וגם את זה אפשר לשחרר ולהוריד סטנדרטחם.

תשחררי

וגם, תחושת מסכנות ומרמור זה שלהם. חא נורא אם יחוו אותה כשזה מחיר של עזרה בבית.

בבית יש חובות וזכויות

נראה כאילו תחושת המרמור שלהם משפיעה עלייך. זה לא אמור להפריע לך בדרך לחנך אותם להיות שותפים בבית. חינוך זה לא רק לתת מה שרוצים

מוכר, מוכר מוכר.

מניסיון , הילדים יודעים לענות אומרים מילים שהתוכן שלהם פחות או יותר"את חייבת לעשות את זה, אנחנו יודעים שתעשי את זה, אנחנו יודעים שתרימימאת המגבות מהרצפה באמבטיה ותכבסי אותם כי את צריכה לדאוג לנו לכביסה".

אישית, ניסיתי כמה דברים, התיק תמיד נשאר אצלי, זה לא קל,מבינה אותך מאוד מאוד, כן גם את הקטע שמרגיש עוד אשמה שביקשתי מהם עזרה.

בהצלחה.

לאחרונה באמת פחות היה צורך כי התפנו לי זמן ואנרגיות ליותר טיפול בבית, ולכן כולם שחררו לגמרי והכל עלי.

אני לקראת תקופה קשוחה יותר שבה לא אוכל להשקיע באותה צורה וכן אצטרך עזרה.

אני כן משוחחת איתם על הצורך הזה לפעמים בנחת ולפעמים בכעס ותסכול. לצערי זה לא מתרגם למציאות מלבד פעולה נקודתית מיידית וזהו.

בתקופות שלא היתה ברירה אכן הילדים עשו יותר וגם הסטנדרטים היו נמוכים משמעותית.

אני סובלת מזה.

כלים חלביים שנמצאים 4 ימים בכיור מחמיצים ומסריחים. זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. ועד שלא אדרוש לטפל בזה או אעשה בכח בעצמי זה לא יקרה. כמובן שגם קשה לנקות לכלוך ישן אז זה הופך למשימה שלי.

הגדולים בגילאי העשרה הצעירים. לא דורשת דברים שלא מותאמים.. ובעיניי גם ילד בן 8 יכול לתלות את המגבת שלו אחרי שהתקלח או להחזיר את המשחק ששיחק בו עם החברים למקום, למרות שהוא עייף בסוף היום.

בכח שלך.

זה עניין של הקניית הרגלים גם כשיש כח.

ולכן גם במצבים שיש לי כח, הילדים יעשו את המשימות שלהם. כי זו ריצה לטווח רחוק.

אם יש לך כח זה מעולה, תשמרי אותו לדברים יסודיים יותר ולא חדברים זאת יכולה לתת לילדים לעשות

אפשר פשוט להישאר עם הכח גם ולהנות מהעזרה

מורכב מטריגר- פעולה- תגמול

כשעושים אותו שוב ושוב, הוא הופך להיות פעולה שנעשית כמעט אוטומטי.

אני מרגילה את בן ה4 לזרוק את הפסולת שלו לפח. כל פעם שיש לו פסולת ביד או שהוא כבר שם/ זרק במקום שאינו פח (זה הטריגר) אני אומרת לו לשים בפח, לפעמים הוא שם בשמחה ולפעמים הוא מסרב, אז אני מסבירה לו שהבית נהיה מלוכלך וזה חבל, לא מאיצה בו ולא שמה במקומו, אחרי כמה שניות/ דקות הוא שם בפח (הפעולה) ואז אני משבחת אותו שהוא גדול ועוזר לשמור על הניקיון (תגמול)

אני עושה את זה איתו מגיל קטן וזה משתפר. בעתיד יגיע זמן שהוא תמיד ישים בפח.

ככה אפשר להרגיל בכל נושא להרגל טוב.

כי כרגע אין לי את הפניות והאנרגיות לנהל תהליך כזה.

אוף..

לבין לקיחת אחריות

שת"פ יכול להסתכם הזה שאת מבקשת מהילד בסוף יום לסדר את הכסאות והוא מבצע.

בלקיחת אחריות הוא קודם כל צריך להכיר בזה שזו משימה שצריכה להיעשות בסוף יום.

בין אם זה ככלל שאמא קבעה

ובין אם זה מפריע לו בעין

אני חושבת שהציפיה מהם לקחת אחריות על האירוע מבלי להגיד במפורש- אתה אחראי על x y z

היא ציפיה שנידונה לאכזבה מראש

וכמתילים על מישהי את האחריות- צריך במקביל גם להסיר את האחריות ממך.

אם בסוף את עדיין המפקדת

ועושה בסוף יום את כל מה שלא נעשה

אז הם לעולם לא יקחו אחריות.

השבת זו הזדמנות.

תעשי רשימה כתובה של מה צריך לעשות

ולכי לישון

יעשו- יהיה

לא יעשו- לא יהיה

----

ד א. בני כמה הם?

והאם הציפיה תואמת את היכולת?

בין אחריות לביצוע.

אני מבינה שניהול העל נשאר שלי.

ומסבירה להם שיש גם משימות ביצועיות שישארו רק שלי כמו בישול, קיפול ומיון כביסה ועוד. הבקשה היא שאת המשימות שהם כן יכולים לעשות שיקחו ממני. וכן שזה יהיה חלק מהרוטינה היומיומית שלהם.

לא מבינה למה ברור להם שיש 3 ארוחות על השולחן ביום אבל פינוי השולחן ושטיפת הכלים לא שלהם.. ולמה אני מגרדת את זה מהם בכח כשאין לי ברירה. אין לי כוחות להלחם על זה כל יום. או שסובלת מללחוץ אותם לתפקד או שסובלת מעומס מטלות מיותר.

הגדול שלי רק בן 5

אבל ניקח לדוגמה את המשימה של להוריד מהשולחן.

הייתי מתחילה משיחה רגועה בזמן דלא קשור לארוחה- נגיד כשהוא חוזר מהגן

עם יחד ספציפי- לא לכולם ביחד

שמהיום- האחריות לשולחן מפונה היא שלו.

זו משימה שהוא צריך להשלים לפני שהוא הולך לישון.

שומעת ממנו שהוא אכן מבין שזו אחריות שלו

ומקבל אותה (ז א. שאם כבר בשלב הזה הוא מביע התנגדות אז יש לך בעיה...)

שואלת אותו מה נראה לו יעזור לו לזכור לבצע את המשימה- אולי תזכורת בשעון

מיד בסיום הארוחה מזכירה לו את התפקיד החדש- ברוגע - ומשתדלת לשחרר כמה שיותר.

לא מנדנדת - מתי זה יקרה

לא לוחצת.

מזכירה עוד פעם אחת לפני שמתארגן לשינה.

בכל הזמן הזה- חורקת שיניים, נושכת לשון אבל לא מראה שום רגש בנושא

אבל אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת

הסבר פשוט וברור- אמא לא יכולה להכין לכם אוכל כשיש כלים מלוכלכים על השולחן ובכיור. אמא לא יכולה להכניס מכונות כשהכביסה לא ממויינת.

הכי שלו ורגוע, ממקום של הבנה איך הדברים פועלים.

הם צריכים לדעת שלמעשים/ חוסר מעשים שלהם יש השלכות. אם לשטוף כלים חמוצים זה עבודה קשה אז את עושה את זה- הם לא למדו כלום.

אם הם יבואו לאכול ארוחת ערב ותשלחי אותם לקחת לחם עם גבינה כי הכלים המלוכלכים ממלאים את השולחן והכיור ואת לא יכולה להכין כך אוכל- הם ילמדו.

אם ילד יראה שאין לו במגירה גרב/ מכנס ווטאבר כי הכביסה לא ממויינת ולאמא קשה כך לכבס- הוא ילמד.

לא ממקום של עונש ונקמה ח"ו, אלא תוצאה טבעית למעשים. 

ממליצה לך מאד לשמוע את מיכל דליות, היא עונה לשאלות כל יום שישי ברדיו 103 ואני לומדת מזה המון.

ייקח עת הכביסה שלו לסל הכביסה.

אפשר שהם גם יוציאו לך כביסה רטובה מהמכונה או יפזרו כלים שטופים או ידיחו אותם בעצמם.

עושים שיחה של 'סדר ביתי חדש', מגדירים גבולות גזרה. וזהו. מאצילים עליהם סמכויות.

צריך לעמוד על זה. שזה החלק היותר מאתגר.

מי שלא דואג לבגדים שלו זאת בעיה שלו.

הם יודעים מגיל קטן שזה פשוט לא מעניין אותי אפ יש או אין להם בגדים נקיים בארון.

בתחילת עונה אני דואגת לx פריטים.

התפקיד שלי הוא לכבס את מה שבסלסילת כביסה מלוכלכת.

מה שלא שם- לא בעיה שלי.

כשהכבעסה נקייה על הספה, גם משם כבר לא בעיה שלי.

אני לוקחת את הבגדים שלי ושל הקטן.

שמה ערימה של בעלי וכל המצעים והמגבות לטיפולו והשאר אם הילדים לוקחים יופי, ואם לא לוקחים גם יופי...

מבחינתי שיישאר שם לעולם ועד.

העניין היא שחייבים שהשחרור יהיה אמיתי ופנימי, אי אפשר לזייף את זה.

כי זה באמת חסר תועלת..

לפעמים כשהם מבקשים אני עוזרת להם לקפל אבל אז הם טסים לשים במקום אחרת הם מבינים שתוך שניה הכל יתבלגן והם יצטרכו לדאוג לעצמם.

ומה זה ירד לטמיון? אם מתלכלך הם ישימו בכיסה המלוכלכת ואם לא אז הם ירימו מהרצפה.

אני לא מתחשבנת על כמויות הכיסה זה ממש עובר לידי, להיפך הרבה פעמים יש לי הזדמנות להפעיל מכונה ואין מספיק בגדים להפעיל. (אני מפעילה גם חצאי מכונות, אז אם אין מספיק בגדים מלוכלכים זה אומר שיש רק רבע מכונה או משהו כזה)

אני משתמשת הרבה בטיימר ועובדת כמעט תמיד פעמיים בשבוע מהבית אז עם מייבש הכביסות ממש מתקתקות.

אם היה מפריע לי היינו מוצאים נוסחה אחרת. העניין הוא לא מה הנוסחה, אלא שהחלק שלא באחריותי פשוט לא באחריותי וזהו.

לא מבחינת לכלוך, אלא מבחינת שקיפלתי הכל ואז כשזה נופל על הרצפה זה שוב לא מקופל

תודה

וגם בעניין דברים שלהם (של הלימודים וכדומה).

הם יודעים היטב שאין להם מה להתלונן אם איבדו דפים חשובים, כי הם פשוט לא שמו אותם במקום, ואני לא הולכת לבדוק כל דף על הרצפה אם הוא חשוב או לא. וכנ"ל אם לא מוצאים בגד שרצו בארון.

הבעיה היא עם דברים במרחב הציבורי - כלים, צעצועים ושאר דברים שמפוזרים בסלון. בשביל השפיות *שלי* אני צריכה שיהיה מסודר בסוף יום. אז כן, אני זו שמפנה צלחות לכיור ולפח, ואני זו שאוספת נעליים ובגדים ושאר דברים שהם השאירו באמצע הסלון.

בנושא הזה לא מצאתי פתרון...

אחריהם

אלא לעמוד על זה במובן הפנימי שהשלכת את זה ממך - וזהו. זה לא שלך

אני עוד לא שם לגמרי בהכל.

אני גיליתי שרק כשאני באמת משחררת, ולעצמי פשוט לא אכפת לי מה יהיה - אז ייקחו פה אחריות. לא כולם, אבל חלקם. לא בצורה מושלמת, אבל בצורה מספקת.

לפני כמה שבועות הייתי חולה ביום שישי. שכבתי במיטה ולא זזתי. אמרתי לעצמי שלא אכפת לי משבת, וזהו.

והנה - בעלי והגדולה הכינו אוכל, סידרו את הבית, טיפלו בילדים. השאר כנראה גם עזרו ברמה זו או אחרת.

והייתה פה שבת ברמה סבירה פלוס. נכון, נשארו ערמות של כביסות שלקח לי כמה ימים להשתלט עליהן. נכון, השירותים והאמבטיה לא נוקו, וכך גם הרצפה בחדרים. אבל הבית היה נעים מספיק בשביל לשהות בו, והיה מספיק אוכל (חלק אני הכנתי בחמישי) בשביל לשבוע.

אז זה בקטע של שחרור אחריות.

בקטע של שותפות - יש עוד הרבה לאן להתקדם... בעלי רוצה בשמחה להיות שותף, אבל טכנית פחות יכול. שני הגדולים יחסית שותפים בשמחה. אבל השאר - מלחמות עולם בדרך כלל בשביל שיסדרו ויעזרו, כך שאני מעדיפה לעשות בעצמי וזהו.

אבל הפכתי את זה לזמן איכות עם עצמי. מסדרת ומנקה את הבית אחרי שכולם במיטות, ושומעת תוך כדי משהו מעניין בהמשכים, כך שאני מחכה לו מיום ליום.

הייתי רוצה שיהיה שינוי בעניין, אבל כרגע רואה שזה גוזך ממני יותר מדי כוחות, להתעקש איתם שיהיו שותפים, אז מרפה.

זהו. בהצלחה לך ❤️

איך לשחרר בטוב?

כי במצבי קצה בסוף אני משחררת אבל זה אף פעם לא בטוב. לא מבחינת האנרגיות בבית ולא מבחינת התחושה האישית שלי (וגם לא בתוצאות כמו שכבר כתבת.. אבל זה כבר משהו אחר).

יש דבר כזה לשחרר בלי לעבור דרך כל קשת הרגשות השליליים?

ולגבי שותפות- זה בדיוק העניין. שכשאני יכולה אז עושה הכל בעצמי בנחת. זה מתפוצץ כשאני לא יכולה- כי אני לא בבית או חולה ואז מבינה שאין אף אחד שיקח את זה ממני כשצריך, גם כשאני מתווכת את הצורך. זה פשוט לא שלהם מבחינתם.

כשאת מנסה לשחרר ועדיין אוחזת בשליטה- זה יוצר את קשת הרגשות הרעה הזו

שחרור שליטה הוא עניין תודעתי.

בטוב זה לא לעשות וגם לא לצפות שיעשו, זה לקחת בחשבון שדברים לא יעשו ולחיות בשלום עם התוצאה.

וזה גם מעגל, ככל שמשחררים יותר בטוב, אחרים יעשו יותר ויהיה קל יותר לשחרר בטוב בפעם הבאה.

כשלומדים לכבד גישה ודעה שונה משלי.

לי עושה טוב לקום,בבוקר לשיש נקי, לאחרים זה פשוט לא עודה את זה.

הרבנ יותר נעים להם לסיים את היום בנחת בלי מטלות.

כמו שלי יש העדפה, גם להם יש העדפה, אין פה משהו שלילי. לכן השחרור הוא לא ממקום של "הם לא שמים עלי"

הוא לא ממקום מתקרבן אלא מכיל.

לילדים שלי לא מפריע שירותים מסריחים. זה באמת ובתמים לא מפריע להם.

אני לומדת לכבד את זה ולא להרגיש רגש שלילי כלפיהם כשהשירותים שלהם מסריחים עד אימה.

זה עניין של תרגול.

פעם היה לי קשה לשחרר שבעלי שוטף כלים בבוקר, מבחינתי עדיף בערב שיתייבש עד הבוקר והשיש יהיה מפונה ונעים.

הוא חושב ופועל אחרת ולמדתי לקבל את זה והיום זה ברור לי שככה זה עובד, כמעט ולא מפריע לי כלים מלוכלכים בערב. וכשכן, אז אני רוחצת.

לפעמים מוצאים פתרונות אחרים.

למשל לי מפריע ממש שיש מלא כביסה תלויה במתלים בתוך הבית.

ומכיוון שלאף אחד לא מפריע חוץ ממני זה יכול לעמוד ככה גם שבוע שלם (בד"כ לקראת שבת גם בעלי מעדיף לקפל את המתלים אבל נגיד לא נהיה שבת בבית זה יכול לעמוד ככה שבועיים שלמים כי אין סיבה שלא..)

לי זה מפריע כי זה עושה לי הרגשה של צפוף נפשית..

אז למדתי להפעיל הרבה יותר את המייבש במקום לתלות במתלים גם בשיא הקיץ.

חבל על העוגמת נפש.

כשהשחרור מגיע ממקום שלי יש בעיה, ז אני מחפשת איך להיטיב את החיים שלי, ולא ממקום שהמשפחה הלא מתחשבת שלי היא הבעיה, אז הפתרון מגיע ממקום חיובי של עשייה ושיפור רמת החיים ולא מקום שלילי.

מה קורה כשהעומס מפריע לשגרת החיים?

למשל, מאחרים בבוקכ כי אין בגדים נקיים בארון וצריך לחפש בערמות הכביסה, ואת מפסרת וצריכה להגיע לעבודה בזמן?

תשלחי ילד עם בגד מלוכלך?

ואם לא יפנו את השולחן ויסכימו לאכול גבינה כל השבוע והכלים יעלו עובד בכיור ויש שבת להכין?

אין גבול לשחרור?

את תקחי עזרה בתשלום, העיקר שנח לבני הבית להיות מטונפים? סליחה על הביטוי זה בהגזמה וחינוך לסדר ? לשותפות בבית?

מעניין אותי מה את חושבת על זה. או כל אחת שנוהגת כך בעצם

אני כמעט ולא מכינה אוכל באמצע שבוע ומסתמכת על מה שבעלי והילדים מכינים- מוכנה לחיות בשלום עם חלק מבחירות תזונתיות שגויות שלהם.

לעומת זאת אני דואגת לבגדים נקיים תלויים ומקופלים בארון באופן שוטף כי אני לא מוכנה למצב שאין למישהו בגד נקי להוציא מהארון ללבוש.

מוכנה לחיות איתם בשלום, זה בעצם לשחרר בעיניי. ברור שהגבולות שונים מאחת לאחרת, אני למשל גם לא יכולה לחיות בשלום עם בגדים מלוכלכים.

השאלה הייתה בכיוון של - לא נח להם אז הם לא עושים ואני אזרום עם זה. למה הנוחות שלהם קובעת..?

אולי זה עניין של תפיסה חינוכית. אני מבדילה בין אי נוחות לבין לא תואם גיל, אבל נוחות היא לא שיקול ואני "דיקטטורית" במובן הזה של גבולות גזרה מבחינת סטנדרט הניקיון והסדר בבית, וכן,זה נקבע לפי הסטנדרטים שלי ומה שאני רואה לנכון שצריך להיעשות למען הסדר הטוב.

איך לגרום להם לשתף פעולה זה משהו אחר

מקווה שאני יותר מובנת עכשיו

בעיניי ביצוע משימות צריך לבוא בעיקר מצורך פנימי (כמו שכתבתי על הרגלים או על הובלה לביצוע) ולא מחובה.

ואם מדברים על נוחות, זה דווקא נוחות שלי, מה מתאים לי ומה לא.

הכרחית לחיי משפחה תקינים.

לי נח שהבית שלי נראה כמו מוזיאון. באסה לי, זה לא ישים.

אני לא מדברת על נוחות כזו אבל. בית לא מתוחזק הוא בית שלא נח לחיות בו. כל משימה של בישול עם הרי כלים בכיור הופכת יותר מורכבת. בגדים שחא מרימים לכביסה ונשארים ברצפה נערמים להרבה כביסות שצריך לעשות ואין מה ללבוש

חדר מבולגן גורר אי מציאה של דברים שצריך.

כל אלו בעיניי הם לא נוחות שלי בלבד, האוכל הוא לא רק עבורי. לילדים לא כיף לא למצוא דברים שנעלמו בבלאגן, ובגדים מסריחים כבר סיכמנו שלא נלבש, אם נניח בצד עבודה של הרבה כביסות בזו אחר זו שזה כבר נוחות שלי.

אז ברגע שזה משפיע על כל בני הבית, הצבתי סטנדרט ומבחינתי הם צריכים לעמוד בו. אבל זה לא משימה שלי לעשות. ואני כן עומדת על זה עד שהם יעשו, ומסבירה שזה לטובתם. כי הם מבינים מה ההשלכות. יש בזה עניין חינוכי לסדר וארגון. ולפעמים זה כי ככה אמא אמרה ולפעמים זה יותר בשיתוף פעולה, הרוב. ככל שהם גדלים לפחות . אבל 

הטיפול הבסיסי בבית לא מאד קשה אם עושים אותו כל יום בשיתוף הבעל.

אם הבעל לא שותף זה מקשה, אבל גם אם רק האישה עושה כל יום טיפול בסיסי הבית נשאר במצב סביר.

לי יש סטנדרט בסיסי מאד. כשיש לי כוח אני יכולה להעלות אותו לרמה גבוהה, אבל בעבודה שלי בלבד.

אז בעיקרון אני לא צריכה את הילדים כדי שהבית שלי יתפקד וגם שבעלי (שעושה הרבה) לא נמצא אני מצליחה להתמודד.

ובכנות לא רואה סיבה למה זה רק של הבעל והאישה

לפנות כביסה מלוכלכת לסל או כלים מהשולחן או משחק ששיחקו בו זה ממש בסיסי  שילדים יעשו .

לא כל יום יש לי כח לעשות את זה בשבילם כשיש לי גם לכבס, לטאטא לבשל א. ערב לפזר כביסות

עול הבית לא שייך רק לאישה או לבעל לדעתי

חושבת שזה כן רק של בני הזוג.

אנחנו לא צריכים כוח מיוחד לתפעל את הבית, זה מזמן הרגלים שלנו.

אז גם אם יש ימים שפחות מתפקדים עדין הבית מתפקד טוב.

זה לא אומר שהילדים לא עושים, הם גם עושים קצת מעצמם וגם לעיתים נענים בחיוב לבקשות בלי צורך לדרוש. 

צלחות מהשולחן? או מרימים משחקים למקום? או שמים בגדים מלוכלכים בסל?

ומשחקים לפעמים, בגדים מלוכלכים כמעט תמיד.

אבל הם עושים מעצמם או נענים לבקשה, אין אצלי דרישה לעשייה, אף פעם.

להרים צלחת או לפזר כביסה?

זה מעצמם?

של:

לימוד הרגלים טובים מגיל צעיר

דוגמא אישית שלנו ההורים

בקשות שאינם דרישות, כאלו שלא פוגעות ברצון הטבעי לעשייה

מוזמנת לבית שלי עכשיו כדי לראות 🙈

אז כן, אם אני רוצה שנוכל לחיות - אני צריכה כל יום לתחזק את הבית (כביסות, כלים, רצפה. שירותים זה באמת פעם בשבוע - ומזל שיש לנו יחידת הורים...)

כנראה אצל כל אחת עבודת השחרור היא אחרת. אצל אחת זה יהיה לשחרר ולסבול את הבלגן, ואצל האחרת זה יהיה לשחרר את העזרה של הילדים ולסדר בעצמה.

כל אחת ומה שמתאים לה נפשית...

היא האם נכון לשחרר את העזרה של הילדים

ובמה נכון או לא נכון שיעזרו

וזה תלוי גם בכח הנפשי לסבול בלאגן, אבל גם בגישה חינוכית

אני באופן אישי לא בעד שהילדים יחיו כאילו הם בבית מלון בגלל שלא מפריע להם והעול יהיה רק של האמא, אבל מצד שני זה תלוי בעוד דברים.

מאוד אינדיבידואלי בקיצור.

האם מבחינה חינוכית זה נכון שאני מנקה כמעט הכול בעצמי.

לפעמים כן דורשת מהם לעשות דברים (אבל לרוב זה בדרישה, ולא בכיף מהם, אז זה מתסכל) - אבל רק בקטנה, ועם כל מיני רעיונות שפיתחתי לעצמי (נגיד - לאסוף רק 30 דברים מרחבי הבית). רק לעיתים רחוקות פתאום נחה עליהם הרוח והם מסדרים מעצמם (ועושים את זה כמעט מושלם), ואז אני משבחת אותם מאוד. אבל זה לא נותן להם מוטיבציה להתמיד בזה...

לא תמיד עושים מה שנח 🤷

לשים את הפסולת בפח אבל לא לפנות אותו

האחריות על ההורים

נראה לי שיש הבדל גדול בין בית שבו הילדים (וההורים) רגילים לשמור על הסדר והנקיון, ככה שרוב הסדר לא מחכה לסוף היום אלא נעשה תוך כדי ואז בסוף היום הבית במצב טוב, לבין בית שאינו מתנהל כך.

פשוט כי אין לי כוח לעמוד על זה תמידית במשך היום (גם ככה מרגישה כמו שוטרת בזמנים הקריטיים של היממה - בסוף היום ובתחילת היום - אז לפחות שבשאר הזמן נהיה בנחת יחסית...)

טוב, כנראה שאין פתרון קסם 🤷‍♀️

אצלנו יש פינת משחקים בסלון, שמבחינתי יכולה להיות מבולגנת במשך כל השבוע. רק לפני שבת מתעקשת איתם שיסדרו כדי שיהיה אפשר לשטוף שם.

הבעיה היא שהם לא תמיד מסתפקים בה, וכך יוצא שיש הרבה צעצועים ושאר דברים שמפוזרים ברחבי הבית...

אז קשה לי לענות על זה.

למשל: אין גבול לשחרור? למה את מתכוונת? אם החלטתי לשחרר בנושא מסויים, למה שיהיה לו גבול? לא מצליחה להבין את בסיס השאלה.

זה לא שאני מחליטה לוותר, ואז אולי יהיה שם איזה גבול, לשחרר זה לגרום לכך שהסיטואציה לא תפריע לי יותר. אז למה שיהיה גבול אם זה לא מפריע?

"חינוך לסדר" מבחינתי הוא מושג לא קיים.

כי חינוך לסדר זה אומר שיש "סדר" שצריך לחנך אליו, וזה בדיוק ההיפך הגמור של מה שאני אומרת.

אין סדר אבסולוטי שהוא הנכון.

סדר יש בליל הסדר.

בבית יש צרכים. לי נעים שיש פנוי, לאחרים נעים שיש עם דברים נגישים כמו מלחיה.

אין פה צודק וטועה, יש פה צרכים שמבינים אותם.

אז גם החינוך הוא לראיית האחר, הבנה פנימית ויכולת הסתגלות לשינויים שהיא הרבה יותר חשובה בעיני מאשר לקבע כללים כאלה ואחרים.

למשל יש שעה שהולכים בה לישון והיא נגזרת מכמה חיוניים אנחנו למחרת.

יש נוהג לשטוף כלים כדי שיהיה לנו אפשרות לאכול.

אם הילדים שלי שבוע שלם לא ישטפו כלים כי זה לא מפריע להם, אז כנראה שבאמת אין צורך בכל הכלים האלו בבית.

אני היחידה למשל ששותה בספל חלבי וכתוצאה מכך אני כמעט היחידה שרוחצת את הספל.

זה לא שכל אחד חי לעצמו, אלא אנחנו פועלים לפי הצרכים והרצונות של כל אחד,

ומלבנים את נקודות ההתנגשות תוך נתינת מרחב, כבוד ולגיטימיות לכל צד.

יהיה יותר קל להבין זאת במישור הזוגי.

אם בעלך חי בשלום עם שירותים מטונפים, רו עם טפטוף מים על הרצפה, מה תעשי? תהיי דיקטטורית? זה יעזור במשהו?

בעלי שונה ממני מאוד מאוד אז זה מצריך ממני לצאת מאיזור הנוחות שלי לא רק בפעולות אלא ממש בחשיבה.

גם הילדים שלי מאוד שונים, כל אחד עם אופי אחר ואני לומדת לכבד את זה.

זה לא תמיד קל, אבל אני בהקשבה כל הזמן לצרכים שלהם ולצרכים שלי.

"שותפות בבית" מתאר מבחינתי שותפות והתחשבות בין אנשים, בין הרצונות והצרכים שלהם.

אם מבחינתך שותפות בבית זה שותפות במטלות סדר וארגון בבית אז אנחנו לא ביחד בחשיבה.

סדר וארגון מבחינתי זאת תוצאה של צרכים שמשתנים מאחד לאחד ולא איזה תורה מסיני שיש לחנך אליה.

לדוגמה פעם כשהבן שלי היה קטן כל שטח הסלון שימש למגרש מכוניות שלו ומלא מלא דברים שלו שמתחברים לדמיון שלו.

פעם אמא שלי באה אלינו וזרקה כזה: מה אף פעם הסלון שלכם לא מסודר?

הבן שלי פתח עליה עיניים תמהות ושאל בשיא התמימות:

מה, סבתא, הסלון שלנו כל הזמן מסודר!

תראי כל מכונית במקום שלה (או משהו כזה לא זוכרת ציטוט מדוייק)

אני התמוגגתי. אני את שלי עשיתי בחיים..

הילדון קשוב לעצמו, הוא ילד מאוד מסודר,

פשוט המסודר שלו זה לא איזה קיבוע של מהו "סדר".

אם לנו היה צורך בסלון ללא מכוניות היינו מגיעים לפתרון תוך התחשבות בכולם, אבל לא מתוך אמירה שסלון צריך להיראות "ככה" ואנחנו הצודקים והוא הטועה.

עומס בחיים זה עניין של תכנון וסדר עדיפויות. עומס לא מפריע לי בחיים, אני אוהבת להיות בעומס, אבל אני כן בוחרת מה הצרכים שלי שאני מבקשת בהם התחשבות והבנה ומה הצרכים שלי שאני יכולה לשחרר בהם ולקבל את הדעה של השני ולהתחשב בו בעניין הזה.

אבל אולי המושגים שלנו שלנו שונים כנל לגבי מה מפריע ומה לא

כולל המשחק בסלון והבעל עם השירותים המטונפים 🙊 למזלי יש 2 שירוצים אז אם הוא לא עושה, גמני לא. כנל לגבי הכביסה שלו והחלק שלו בחדר 

וגם, בלשחרר הכוונה שאני לא עושה את זה אבל כדי שהבית יתפקד זה צריך להיעשות מהסיבות שמניתי. זה כישורי חיים מבחינתי לשמור על סדר כדי למצוא דברים. תפקידי להנחיל את זה. איך זה משו אחר 
 

אני מבינה גם שלך לא מפריע הכלים או הכביסות ולי כן. כי אני צריכה את כל הכלים. חהילדים שלי לא בגיל של להדיח אותם. או למצוא בעצמם את הבגדים. הם באמת לא מסתדרים עם זה בינתיים למרות שניסיתי להעביר את זה אליהם אז בינתיים עושה בעצמי.

מעניין מה יהיה כשיגדלו יותר

ולכן האחריות שלהם תהיה בהתאם.

אני מניחה שאת לא מצפה מהם להכין שבת כמו שהפותחת תיארה.

לגבי להנחיל כישורי חיים,

המוטיבציה צריכה לבוא מהם.

ילד ילמד לסדר את הדברים שלו כשהוא ירגיש שאם אין סדר הוא לא מוצא דברים.

אפשר לשקף להם את הקשר בין המעשה לתוצאה גם בהיבט החיובי וגם בהיבט השלילי אבל לא כתוכחה.

למשל איזה יופי שסידרתי את הקניות ככה יותר קל למצוא את הדברים בארון.

אוי חבל שלא מילאתי מלח במלחייה מקודם, עכשיו אני צריכה לשטוף ידיים ועצור את הבישול והאוכל עלול להישרף.

(דוגמאות משישי האחרון)

תודה ל× שהכין רשימת קניות ככה לא חסר דבר,

כל הכבוד לy שהרים את הטושים ואפשר עכשיו בקלות לשטוף.

לעמוד להם על הראש שיסדרו לא ראיתי שמועיל ובטווח הארוך אף מזיק כי בהמשך יש להם פחות חשק לעשות לבד.

בהחלט לכל אחד יש את הדברים שיותר חשובים לו ודברים שהוא צריך בהם יותר שיתוף פעולה, לכן הראייה צריכה להיות פנימה מה חשוב לכל אחד, ולא מה יגידו השכנים או סבתא או סטנדרטים חברתיים.

ובעיקר שמתי לב שהכי לא משרת את המטרה זה שמתעקשים על משהו רק כי "מה יהיה כישגדלו"

כשהאמת היא שההתעקשות יוצרת יוצק נזק מתועלת בהמשך.

ואנשים סביבם לא ישבחו אותם על השתתפות בסיסית במטלות הבית.

נגיד , גיס שלי לא היה צריך לעשות כלום בבית הוריו ולא למד גם בהמשך. נשים בימינו לא באמת מעוניינות באושר כזה אז עכשיו הוא גרוש שוב בבית הוריו. ובשלב הזה חמותי פתאום הפסיקה להתפעל מהתינוק שלה כי לנקות בגיל 70 אחרי גבר בן 35 כבר לא כיף. 

יודע לעשות סדר פסח יותר טוב ממני

ועכשיו כשבעלי היה במילואים תקופה ארוכה הגדולים (בני 12, 10) לקחו חלק פעיל בבית הרבה יותר מהמצופה לגילם.

בת ה6 שלי עוד תכניס אותם בכיס הקטן לפי הכוחות והמוטיבציה שלה כרגע.

בן ה3 מעצמו ילד מסודר ומשתף פעולה הרבה יותר מגילו,

אז עובדה שזה עובד 🙂

כנראה פספסת את כל הפואנטה כי אני לא מנקה אחריהם..

אני נותנת להם להכיר את הצרכים שלהם בעצמם ומשקפת להם פעולה ותוצאה.

ללמד אותם לפעול בשביל הצרכים שלהם זה החלק הקל.

(החלק הקשה יותר זה לגרום להם לעשות משהו שדורש מהם מאמץ בשביל האחר)

היום הבן שלי בן 3 תפס סמרטוט וניקה את כל המטבח וחיפש מה לנקות עוד אז שלחתי אותו למרפסת כדי שלא ירטיב את כל הבית

ובת ה6 שלי שטפה כלים במוצ"ש על דעת עצמה.

אז הם בדיוק ההיפך מגיסך...

אני מאפשרת להם לחוות, להתנסות, להסיק מסקנות, להשתפר, לטעות, ולתקן.

אני ממש לא עושה במקומם.

באופן כללי בני אדם פועלים כדי לשרת את האינטרס שלהם, זה מוטבע בטבע האנושי.

לנקות את המטבח.. 😅

גם הבן שלי מנקה פצצה לפסח. באמת. הוא ניקה את כל הארונות למטה מעולה. מרצון שלו בלבד.

אבל ברגיל אין לו שום אינטרס לנקות או לפנות שולחן מלבד המרפסת שדם זה לשםוך מים והוא מאוד אוהב

שהאינטרס שלו היה להוכיח שהוא גדול ומסוגל.

כי כשניסיתי לשכנע אותו שלא כדאי לשפוך עוד מים כי הוא עלול להחליק, אז הוא המשיך לשפוך מים אבל הלך ממש בזהירות ולא החליק..

האמת ניקה יפה.

ממים, מוכנים לשטוף ולשפוך.

וכן, ילדים צריכים אהבה של אמא , יציבות מסוימת בבית. אז אם הם יודעים שאם הם לא עושים, אף אחד לא עושה ואמא מתפרקת , אז הם יעשו מחוסר ברירה. כדי שאמא לא תתפרק.  כדי שיהיה להם בית. אבל זו טראומה. אולי אפילו יותר חזקה מצעקות או מכות.

בגיל ההתבגרות או יותר מאוחר הם כבר יבינו את השיטה. אז אולי יעשו אותו דבר להורים. כל ה " או שאתם עושים או שאני מתאבד" . או ימשיכו לרדוף אחרי אהבה של הורים .

ובמערכת יחסים אחרת השיטה הזאת גם לא הכי טובה. לא הייתי רוצה לחיות עם מישהו שאומר לי, יש פה מטלות שלך, תסתדרי ולהתראות . בשביל מה אני צריכה אותו? או לחילופין מישהו שחי בחרדת נטישה? 

אמא מתפרקת?

אם יש לך משהו חשוב לתרום לדיון אין צורך לכתוב שטויות ומניפולציות.

ומכך המוטיבציה היא כדי להגן על אמא

היא משוואה לא בהכרח נכונה

היא נכונה בבית שלך או מולך, וזה בסדר גמור שלך זה נכון

אבל לי למשל זה לא נכון. כי לא נעשה אצלי=לא נעשה. זהו. שום השלכות מעבר...

כל ילד גדל להיות אדם בפני עצמו. כמו עכשיו בעצם.. רק בקטן

זה יותר בגלל התועלות

לא מפריע לילד לשחק בחדר מבולגן, זה נכון

אבל אז הוא מגיע למצב שאין לו גרביים כי כשהוא מוריד ולא שם בכביסה אני לא מכבסת

כנל לגבי נעליים שלא חזרו למקום ובחדר מבולגן הסיכוי למצוא אותם קטן יותר מן הסתם.

אין לי פריווליגיה להשאיר אותם בבית בגלל שאין גרב. לשלוח בלי גרב לא רלוונטי.

לשמוע ילד בוכה בבוקר בגלל הגרב או הנעל שלא נמצאה, זו תוצאה ישירה של חוסר הסדר שלו. אבל עדיין לא מלמד אותם לסדר בעצמם כי הם שקועים בעולמם שכולל קלפים, פליימוביל, מגנטים.. הם פחות בענין של סדר הי הם ילדים

אז אני מאירה להם את נקודות החיוב שבחדר מסודר והם בעצמם שמחים מזה ורואים את התועלות. להגיע לזה בעצמך כרגע- פחות. אז בשביל זה אני פה. ככה לדעתי

אין בעיה כל עוד את יודעת שאת לא משחררת כי *לך זה מפריע*

לך יש בעיה לשלוח ילד ללא גרב, אז את אחראית לאסוף את הגרביים לכביסה.

לי לא מפריע שילד ילך בלי גרביים אז אני לא אוספת והם האחראים על זה. (ולא זכור לי שזה קרה, בין השאר כי הם יודעים שזה עלול לקרות)

לגבי נעליים, תמיד יש עוד זוג או נעלי שבת או מגפיים מצידי.

שלושת הגדולים שלי ביסודי ויוצאים לבד למסגרות. אין שום סיכוי בעולם שאני מתעכבת לעבודה כי הם לא מוצאים נעליים..

לא כי יש לי שעון בעבודה, כי למה מי מת שאני אתעכב בגלל זה..

כמו שכתבו לפני, ההחלטה במה לשחרר נובעת בין היתר ביכולת להתמודד עם התוצאות.

אם אני אסבול מהתוצאה אני לא אוכל לשחרר באמת והילדים לא ילמדו לקחת אחריות באמת.

לי באופן אישי אין שום בעיה שלא יהיה אוכל מבושל בשבת אם בעל/ ילדים בגיל שיכולים לדאוג לזה לא ידאגו לזה.

אם זה יפריע להם הם ידאגו לזה, אם לא אז לא, וזה גם בסדר.

זה ממש בסדר לבחור אחרת ממני.

הם יכולים *לבקש* ממני לעזור להם בנושא הזה, אבל אין מצב שזה ברור מאליו שאני אעשה כשאני חולה או שהחלטתי שאני לא עושה מאיזושהי סיבה.

יותר מזה, אני גם לא אבדוק במקרר ולא אשאל אם יש מה לאכול בשבת.

כשאני חולה ממילא אין לי תיאבון והם יאכלו את הדייסה שבישלו.

בלי כעס, בלי תוכחה, מתוך כבוד לבחירה שלהם.

לי ממש לא מפריע

גם להם יש עוד נעליים אבל הם יהיו מתוסכלים מזה וכתוצאה מזה לא יירצו ללכת ואיאלץ להתעכב ביציאה לעבודה. יש לי שעון

אני בהחלט לא יכולה להתמודד עם חלק מהתוצאות

כבר לא תהיי אחראית לאיחורים שלהם ואז תוכלי לשחרר..

מה שלא יפריע לך וכן יפריע להם- הם ילמדו להיות אחראים עליו.

הפותחת תיארה מצב שיש לה אפשרות טכנית לשחרר אבל היא לא מצליחה מנטלית לעשות את זה.

זה שני דברים שונים.

של לא אכפת לי מה תעשה, זה שלך

לבין - אני סומכת עליך שאתה אחראי ובגלל זה אני מאפשרת לך לנהל את הזמן כמו גדול

אמא שלי עשתה את זה איתנו. היא איפשרה לנו באופן גורף לא להגיע יום אחד בשבוע לבית הספר/ תיכון. בימים גשומים מדי כנל. היא הייתה עושה סבב ומעירה, ומי שלא רצה ללכת - נשאר בבית.

לא התרגשה מהברזות משיעורים בגיל תיכון

וציונים שלא היו הכי לא זכו ל'נו נו נו'

היא עודדה אותנו שלימודים זה חשוב, מי שרצה מורה פרטית קיבל, אבל לא ישבה עלינו לראות אם עשינו שיעורים או למדנו למבחן. בגדול - לא לקחנו את היום חופש אף פעם כמעט. אהבנו את הלימודים והשקענו בהם ולא היינו מאחרים אף פעם.

מקבלים רק שבחים.

עכשיו סיימנו סבבי אסיפות הורים ויותר נחת מסה לא יכולתי לבקש. הלוואי עליהם תמיד כזו הצלחה ומסירות ואחריות.

הבכור שלי קיבל מצטיין דיקאן בבי"ס למחוננים בשנה שעברה. הוא יותר קרוב לעבוד בנאס"א מאשר לנשירה בתיכון,

אבל בואו נזרוק שטויות כי למה לא...

מדהים כמה את לא מסוגלת לדמיין ילדים שלוקחים אחריות על החיים שלהם וכמה המוטיבציה הפנימית פי אלף יותר יעילה ממוטיבציה חיצונית.

את שומעת שהורה מעביר אחריות ממנו לילד, ישר את מבינה שהאחריות נופלת והילד גדל בצורה מופקרת.

לא רציתי לפגוע

ולא מנבאת לילדים שלך רחוב , חס ושלום וחס וחלילה. פשוט יש לי ניסיון עוד כמה שנים קדימה.

ואת לא מדמיינת כמה ילדים שהיו גאווה ביסודי , משתנים בתיכון.

הם מתחילים לחשוב לבד מה ולמה הם רוצים, הם גם יכולים לקרוא את הספר "איך לדבר וכו'..." וליישם אותו על הורים.  

כלומר אם את (לא את ספציפית) משחררת , גם הם יכולים לשחרר עד דלא ידע , זה קורה.

איזו מוטיבציה יש לילד קטן ? הוא רוצה לשמח הורים, בגיל יותר בוגר הוא כבר לא רוצה, יש לו רצונות משלו.

לגבי קרוב לעבוד בנאס''א בכיתה ו', אין לי מה להגיד. הלוואי ....

אנחנו משפחה גדולה

כולנו היינו 'על' הלימודים

אני יכלתי ללמוד תואר ראשון כנערה בתיכון ולהיות עתודאית וויתרתי, בבוף למדצי רק אחרי צבא מבחירה

שני האחים הקטנים שלי עשו את זה.

אחותי הגדולה שלא מאוד השקיעה מבחירה אבל סיימה עם בגרות טובה ב"ה השלימה והיום יש לה תואר שני בדרך לדוקטורט

ויש לי עוד אחים שהשלימו את הלימודים ב"ה למרות שלא מאוד התחברו לקונספט אבל מתוך הבנה שיש להם אחריות לכך שהם לקחו על עצמם. 

בהחלט יש מוטיבציה פנימית לעשייה אם ההורים מעודדים אותה גם אם לא כל ילד יגיע איתה לטופ באותו רגע או בכלל

והעידוד של ההורים, יש לו משמעות ענקית.. 

אני מסדרת את הבית כל יום כי *לי* זה מפריע, ו*לי* זה נעים לקום לבית נקי בבוקר.

אז אני פשוט עושה מה שטוב לי, ולכן אין לי סיבה לצפות שהאחרים ישתתפו בזה, כי להם באמת טוב יותר לא להתאמץ, כי לא מפריע להם בית מבולגן.

זה לא עוזר שיהיה קל יותר טכנית, אבל כן עוזר שיהיה קל יותר מהבחינה הנפשית, לא לחוש שפחה או קורבן או משהו כזה...

אימצתי

(הבעיה מתחילה כשאני בתקופות שלא יכולה לסדר, ואז מחרפן אותי כשלא מסודר ופוגע בי נפשית...)

כשהוא מבולגן...

חוץ מזה שיש לי נערה משלי (שעוזרת ככול יכולתה, אבל היא עמוסה מאוד...)

ומשם זה מתפתח ממקום חיובי.

הרבה יותר נעים לילד להירתם כשמבקשים ממנו יפה, מסבירים ומעריכים ולא כשדורשים ממנו, ולכן שיתוף הפעולה עולה.

אם אני מבקשת שיצא מאיזור הנוחות שלו כי לי מפריע משהו, באופו טבעי זה לא יגיע בדרישה ולכן לא יהיה רלוונטי לצעוק, לאיים בעונש או להציב אולטימטום.

באופן כללי ילדים אוהבים להיות שותפים בבית ולומדים המון מדוגמה אישית.

לכן גם יותר קל לשחרר כי רוב הדברים ממילא נעשים. אמנם בדרך, בקצב, ובזמן שמתאים להם, אבל בסוף זה ממילא נעשה.

מה שלא נעשה או משחררת או עושה בעצמי.

רק שני הגדולים יודעים להעריך באמת את המאמצים שאני עושה, ובעלי כמובן. אבל הם חוזרים מאוחר ועמוסים מאוד, אז לא באמת יכולים להיות שותפים קבועים לניקיון הבית (חוץ מיום שישי, שאז באמת הם עושים הרבה, כל אחד בתחומו).

איכשהו אני מקווה שגם כשהשאר יגדלו הם יראו יותר את מה שאני עושה (מדי פעם יש להם "הבזקים" לזה) וירצו מעצמם להיות שותפים קבועים. אלא שאז בעצמם הם יהיו עסוקים מדי... חוץ מזה שזה גם אופי, וזהו

את מצפה מהם להעריך שאת מסדרת את הבית כשאת עושה את זה מתוך אינטרס אישי שלך?

סדר וארגון זה לחלוטין אופי.

אבל גם ילד מבולגן מאוד יכול להעריך שאני מבשלת אוכל או מכינה פעילות העשרה מגניבה  בערב,

ושם יתבטא שיתוף הפעולה שלו.

מבחינתי אני מכינה להם בית נקי ובגדים נקיים על בסיס קבוע, ומצפה באמת להערכה על כך.

אבל כנראה שבאמת אותם זה לא מטריד שאין דברים נקיים, אז מה יש להם להעריך...

גם אוכל לא באמת מטריד אותם, האמת. מצידם לאכול לחם וממתקים כל היום, בדרך כלל...

פעילויות זה כן נחמד להם. אבל מודה שאני מגיעה לזה רק פעם בהרבה זמן, כי אין לי כוח...

טוב, נראה איך נצא מהפלונטר הזה מתישהו...

אז אי אפשר לדעת אם זה חשוב להם או לא, כי הם לא מכירים מציאות אחרת.

אולי אם לא תסדרי הם יגלו שזה באמת לא כיף לקום לבית מבולגן ואז ישתפו פעולה יותר בארגון הבית,

או שתגלי שזה באמת לא מפריע להם ואז השאלה היא אם להמשיך לסדר לבד או לשחרר.

ולא ראיתי שהפריע להם יותר מדי...

אם כי מאז הם גדלו, אז כן השתנה משהו.

לא מתחשק לי ליזום אי סדר כדי לבדוק, כי בסופו של דבר אני זו שכל היום בבית ובובלת מהבלגן...

חשיבות בלסדר כי ככה אמא ואבא אמרו.

גדלתי ככה וזה נטע בי מלא הרגלים טובים לסדר וניקיון. זה ממש לא חייב לבוא בצעקות או באווירה שלילית, אבל בהחלט יש דברים שעושים כי ככה ההורים אמרו וזה בסדר גמור לדעתי.

אם ל-x לא מפריע שיש כלים בכיור ולי זה כן מפריע אז אני אדבר עם בעלי ואנחנו נחליט על קווים וגבולות בתוך הבית שלנו.

לא נראה לי הגיוני שבגלל שלילד לא מפריע שיש כלים בכיור ואני לא פנויה לשטוף כלים כרגע, הכלים יישארו בכיור ואני אחנק עם התחושה הנוראית שזה מביא איתו (כןכן, ככה אני. לא יכולה לסבול כיור מפוצץ כלים).

ויש שיתוף פעולה באופן כללי אז אני אבקש מילד לעשות משהו בשבילי כמו שאני עושה בשבילו דברים.

לא כי אני האמא אס אני אמרתי שעכשיו אתה תשטוף כלים.

אם הילדים שלך קטנים את לא תראי את הנזק שזה עושה כי הם קטנים מדי להתנגד.

ילד שמגיל קטן הכריחו אותו לשטוף כלים יפתח אנטגוניזם ולא ילמד להכיר בחשיבות ובכיף וההנאה שהפעולה גורמת.

זה לא שאם פעם אחת הכרחתי לעשות משהו זהו זה אבוד לנצח שיבוא לו טבעי,

אבל כגישה אם הגישה היא לעשות כי אני אמרתי הסיכוי שיבוא לו טבעי ירד.

הפותחת תיארה מצב של חוסר שיתוף פעולה שמביא לרגשות שליליים ובסוף להתפרצות ואז או שהם עושים בכח או שהיא בסוף עושה, וזה מעגל שמזין את עצמו.

1. לשחרר אחריות

2. להוביל את בני הבית לעשייה

איך לומדים?

1. לשחרר- נניח על אוכל לשבת, מבשלים רק חלק מהדברים, שאר הדברים מבקשים ממשהו לקנות/ להכין ולוקחים בחשבון שיכול להיות שהוא לא יקנה או יכין ויהיה פחות אוכל.

2. להוביל לעשייה- אותה דוגמא של אוכל לשבת, מבקשים שיקנה/ יכין כל יום שישי פעם אחת, בלי להזכיר שוב ושוב, בלי ללחוץ, בקשה בטון רגיל ונעים, ממשיכים לשחרר ולקחת בחשבון שיהיה פחות אוכל. אחרי תקופה, רוב הסיכויים שזה יבוצע. אם זה לא עובד אחרי תקופה, אולי המשימה גדולה מדי או לא מתאימה ואולי כדאי לוותר ולנסות להוביל לעשייה בכיוון אחר.

אני למדתי לשחרר ולהוביל מזמן. זה עובד לי עם בעל וילד עם הפרעת קשב, זה עובד עם עובדים שלי בעבודה וגם עם קולגות. בעיניי זו הדרך הטובה ביותר לנהל שותפות מכל הסוגים.

לא הכינו, אין מה לאכול.

עדיף שבת אחת שאשכרה אין בה מה לאכול מאשר מיליון שבתות שהכל עלייך..

מה שכתבת לגבי איפוס הבית, לא לכולם זה מפריע ולכן לא בא להם לעשות את זה, מאוד מובן.

אם את שואלת אותי מה את מפספסת, אז את מפספסת שעשייה מגיעה ממוטיבציה פנימית.

ולא כי "אמא אמרה"

אם להם לא מפריע זה לא יעבוד.

רוצה להניח את התיק? תניחי. אבל אל תצפי שבהכרח מישהו אחר ירים אותו.

יש דרכים לתקשר ולהגביר שיתוף פעולה ולבקש התחשבות, אבל זה לא בא ביחד עם האקסיומה שאם לך זה מפריע, אז האחרים צריכים להתיישר לדרך שלך.

דבר ראשון תשחררי את ההנחה שהם צריכים לעשות כי את החלטת שהם צריכים כי לך מפריע, אח"כ יהיה אפשר לגבש דרך לשיתוף פעולה כדי שגם לך יהיה נעים לחיות בבית.

נראה לי זה סיטואציות שקורות בהמון המון בתים.

אני עדיין לא שם, כי הילד שלי ממש קטן.

אבל זוכרת מאוד מאוד את המאמצים של אמא שלי להניע אותנו לפעולה ולגרום לנו לקחת יותר אחריות.

אז כמה עצות מאמא שלי:

1. פעם בכמה זמן היא היתה עושה לנו אסיפה משפחתית ומעלה את הקושי שלה ומבקשת ממנו פתרונות.

פעם הפתרון היה לוח תורנויות בין הילדים (אישית אני הכי אהבתי, ככה היה ברור לי שבראשון אני עושה חלבי ובשני מסדרת סלון וכן הלאה)

פעם הפתרון היה שכל אחד חייב להקדיש לפחות חצי שעה בסוף היום לטובת הסדר בבית.

וכן הלאה. אבל העיקרון הוא שזה נקבע בשיתוף עם הילדים.

הפתרונות האלו היו עוזרים לתקופה ולאט לאט היינו חוזרים לסורינו ואז שוב פעם אסיפה משפחתית וחוזר.

2. ראיתי שהציעו לך, אמא שלי גם היתה עושה את זה פעם בתקופה מאוד מאוד מאוד ארוכה.

כשהמצב היה נואש, היה יום אחד שהיא לא הכינה ארוחת צהריים.

הילדים חזרו, שאלו מה יש לאכול, ענתה אין!

הכלים מאתמול עדיין  בכיור ולא היה לי איך להכין.

זה היה מנער אותנו ממש.

והיינו מסתדרים, מכינים לעצמינו חביתות או משהו.

ובימים הבאים כבר היתה הרבה יותר עזרה.

3. תפקידים.

אמא שלי היתה מאוד מאוד מעצימה את מי שעשה משהו.

לדוגמא, מי שהכינה פעם עוגה לשבת ויצאה טעים היתה משבחת אותה מאוד ומאז זה נהיה התפקיד שלה לעשות עוגות לשבת.

היתה לי אחות שהיתה אחראית על הכביסות, כי החמיאו לה שאיזה יפה היא מקפלת ומסדרת ובאמת אח"כ היתה אחראית על הכביסות כמעט מקצה לקצה.

והיו עוד הרבה תפקידים: זאת שמנקה את המטבח לפני שבת, וזאת שמכינה דגים וכו'.

4. מקווה שזה מעודד אותך, אבל מתישהו בגיל ההתבגרות כבר לקחנו הרבה הרבה יותר אחריות.

נראה לי בערך מגיל 14-15 היתה הרבה יותר מודעות ואחריות. הפריע לנו הבלגן בבית ותרמנו הרבה יותר לטובת הסדר והניקיון בו.

בהצלחה רבה!

מה אני מתכוונת אם בסוף אחרי כל האמירות, רמיזות, בקשות גערות, פרסים וכו' הדברים לא נעשים. ואז את באה ועושה אז זה לא נקרא לשחרר. כי תמיד יש מי שיעשה אחרון ולכן כולם מחכים שאת תגייסי את הכוחות ומתישהו זה יקרה. מה זה אומר לשחרר? בקשת מבני הבית לבשל א. ב. ג. כי את חולה ולא מסוגלת? אין מצב שאת קמה מהמיטה היום ובסוף עושה את הדברים. יאכלו חלה עם חומוס שבת אחת. או מה שיש בבית וככה ילמדו שלאמא יש גבולות. שקודם כל את מכבדת את הגבולות שלך. ברגע שאת תכבדי הם יצטרפו אליך.

אם ביקשת מילד לפנות את שולחן ארוחת הצהרים או שזה התורנות הקבועה שלו ביום רביעי נניח. אם הוא לא יעשה אף אחד לא יעשה במקומו. אבל בעיה אין איפה להניח את ארוחת הערב. אז כנראה היום היא תתעכב... עד שהוא יעשה. בקיצור לשים גבול. לעמוד בו. ולתת לילדים להתקל בגבול ובתוצאה הטבעית שלו לא בכעס אלא בכבד ולראות את עצמך.

ודבר נוסף שהיה אצלנו בתור ילדים זה תורנות קבועה של משימות קבועות בימים קבועים. אין סיטואציה שאמר עושה במקום ילד. ואין אפשרות לדלג. זה ממש קבוע בלוז. ואז זה קל יותר להטמיע בתור הרגל...

כשאנחנו היינו קטנים, עזרנו להורים כי היינו חייבים.

אם את רוצה שהם יעזרו בבית אז את קודם צריכה ללמד אותם לעשות את זה, לוודא שהם יכולים ואז לעמוד על זה שיעשו . שזה ייכנס להרגל .

אם אין לך כוח לזה אז או לקחת עזרה בתשלום או להשלים עם בית מלוכלך.

לפעמים ילדים , בדרך כלל בנות , סביב גיל התבגרות מגיעות לצורך הזה בעצמם. אבל אם יש בת אחת שחשוב לה סדר ועוד כמה ילדים שלא יעשו כלום, גם לה לא יהיה כיף בסופו של דבר.

כמו שאומרים "לא יגעת ומצאת , אל תאמין " . וזאת האמת . שום דבר לא קורה מעצמו. כמובן יש ילדים שיותר זורם להם והם יותר מסודרים מטבעם אז הדרך שלהם לסדר תהיה קלה יותר...

אני באמת עושה הפרדה בין בקשות לסדר את הדברים ששייכים לילדים עצמם (צעצועים, דברי בית ספר, בגדים שהם לבשו, כלים שהם אכלו בהם) לבין דברים ששייכים לבית כולו (כביסה וכלים באופן כללי, סדר כללי בבית, טיפול באחים הקטנים).

זו אמורה להיות תוצאה טבעית - שיחקת בצעצועים, אז תאסוף אותם.

איך גורמים לילדים להפנים את זה - זה כבר אחרת...

אני לא רוצה להגיע למצב שכל הזמן צועקת על הילדים. היו תקופות מאד לחוצות וזה לא עשה לי טוב. לכן אני לוקחת מראש את הנטייה לא לאסוף. ומתרכזת בללמד אותם להיות בני אדם טובים. אני לא ראיתי תועלת מפקודות או תחרות או פרסים או הענשה. רק מהלהיות דוגמא בעצמי.

לא כל ערב יש כוח לזה. לכן יש פינת צעצועים במרפסת. והיא סגורה טוב מרוח. כשיש לי כוח אז אנחנו עושים סדר. ודווקא אצלנו כשאני מבקשת עזרה לפסח ראיתי שהגדולים הפנימו את החינוך ועוזרים. אומנם זה תלוי באופי ולא כולם מפנימים באותה מידה, אבל משהו נכנס.

או ניהול כוחות.

רק הגישה הבסיסית בעיניי צריכה להיות שילד אחראי על הדברים של עצמו (מגיל מסוים), ואם אני בוחרת לסדר את חפציו במקומו - זה לא מלכתחילה...

גם אצלנו בפסח אוהבים לנקות, כי זה אתגר מעניין אבל בעיקר את הדברים שדורשים מים ושואב אבק ושאר דברים מגניבים, ולא סדר סיזיפי...

ראיתי שאם מדי פעם אני מבקשת לקחת את המכתבה כפרויקט ולסדר זה עובד לי יותר מאשר לדרוש את זה יום יום.

אבל כנראה אני סבלנית לבלגן כי אותי ההורים חייבו לסדר ולנקות. ואחותי, שהתמרדה, היום היא לא תתן לעצמה לישון אם לא הכל במקום ונקי... לכן אני לוקחת את החינוך יותר בקלות...

אי זוכרת שהייתי ילדה היו לנו כמה שיטות של חלוקת תפקידים. לא יודעת אם משהו מזה יתאים לך, אבל משתפת ותוכלי לקחת רעיונות.

ביום שישי היה ידוע שכולם צריכים להיות שותפים. היינו עושים רשימת תפקידים וכל אחד שהיה מספיק גדול היה בוחר לו תפקיד או שניים (לפי אורך הרשימה). מי שהיה בוגר יותר הפנים שגם אחרי התפקיד זה יועיל אם הוא יבוא ויראה במה עוד צריך עזרה. אבל ככה גם הקטנים היו שותפים לפחות בתפקיד שלהם.

במשך השבוע הכי זכור לי שהיתה תקופה שאבא שלי היה מדפיס כל מוצ"ש טבלה, בכל שורה היה שם של אחד הילדים, ובכל טור היה אחד מימי השבוע. לאורך השבוע היינו מצופים לתת לפחות 10 דקות ביום לבית, במה שאנחנו בוחרים, ולכתוב מה עשינו. ואז בשבת אבא שלי היה מקריא וכולם היו מתפעלים מכל מה שעשינו...

לי זה היה טוב כי 10 דקות לא נשמע הרבה, ויכולתי לבחור את המשימות שאני רוצה (אם עוד לא תפסו לי..), וזה גם לא היה נעים להשלים את המשבצת של היום ריקה...

למרות שזה לא החזיק להמון זמן, לא זוכרת למה. כשזה כן קרה זכור לי שזה עבד טוב.

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

אבל אני נתפסתי על משהו אחר -

את לא שנייה אחרי לידה? מה את מטאטאת בכלל?🤭

בכל אופן, בעלי אומר לי כל מיני דברים מצחיקים בסגנון, אבל לא זוכרת כרגע משהו ספציפי... (ואולי זה גם אישי מכדי לשתף🙈)

ובעלי לא יודע לטאטא..

כאילו יודע לטאטא אבל רק את המטר במעגל מסביבו...

מבחינתו זה המרחק מטאטא מגיע אליו...חחחחחח

אבל תודה על התזכורת!!

גם אם מישהו יגיע היא מאחורי הדלת..

רק לקוות שיצליח להיכנס כי הדלת לא כ"כ נפתחת😅🤭

יום למחרת ניסיתי שוב,  הרמצי כיסאות והוא בדיוק חזר הביתה, לרצפה שחורה כן? וישר אומר מה קרה את שוב שוטפת??

מבחינתו כיסאות למעלה זה אומרים שטפתי את הרצפה, לא משנה שהרצפה מחכה עוד מאתמול 

או רק סידרתי לקראת שטיפה.....

גם אני בשירות לאומי (רווחה) למדתי מעו"ס שתמיד צריך לפרסם את מה שעושים... אז לכן אני משאירה ערמות כביסה מקופלת (כשזה כן קורה...) עד שבעלי יגיע.

להשאיר ערימות כביסה..

פיזורים זה צטלה בפני עצמה אצלינו...

יש יציאות שהם רק של גברים נקודה!!!

אני עומדת מטגנת לביבות לקראת יציאה מהבית. בעלי חוזר מתפילת ערבית, מבקשת ממנו לארגן תיק לנסיעה עם טיטולים, מגבונים, בגדי החלפה ובקבוקים לבנות.

אחרי חמש דקות בערך אני רואה אותו יושב על הספה, שואלת אותו "ארגנת את התיק?" תשובתו המופלאה: "ביקשתי ממני לפני דקה, מתי הייתי אמור להספיק לארגן?" מממ.. בדקה (חמש כאמור) הזו במקום לשבת על הספה?

כמובן שווידאתי לפני היציאה שיש בתיק מה שביקשתי ולא היו מגבונים..

חח יצאה לי חצי פריקה.. פשוט היה לי אחהצ עמוס ומלא במשימות והפרופורציות ביני לבינו הדהימו..

עכשיו שלא תבינו לא נכון, הוא עושה מלא בבית. אבל היכולת המופלאה הזו פשוט להתיישב לנוח מדהימה אותי😅

אני מתיישבת להניק וכל ההנקה אני על קוצים במחשבה על כמה דברים יכולתי להספיק עכשיו במקום זה

בעלי הלביש לפוצון ציצית 

ושר: 

"בוקר טוב עולם... (במנגינת פינוקיו)

אני מסדר את החוטים

אני כבר ילד יהודי"

רציתי להעלות לפורום אז הנה הזדמנות. 

באה לשים פסולת בפח ואין שקית

רואה צלחת עם פסולת על השיש ומוסיפה את שלי

באה אחרי 5 דקות שוב לפח

עדיין אין שקית

אבל הצלחת עם הפסולת נעלמה

(הוא שם אותה בשקית שהוא הוציא החוצה ועוד לא שֹם בצפרדע)

נכנעתי ושמתי שקית בפח

לק"י

אני פותחת עוד שקית ומניחה איפושהו.

עד שהוא מוציא את המלאה מהפח, ושם חדשה....

בדרך כלל בלידות בעלי נמצא איתי והילדים אצל ההורים שלו.

אחרי שנגמרת הלידה, במקום לנסוע להורים שלו להיות עם הילדים ולעזור להם, הוא חוזר הביתה לבד.

מפיל את הילדים על ההורים שלו, ונהנה מבית ריק.

בעיניי לגיטימי. ווין ווין סיטואיישן

בכנות בעלי עושה את רב תחזוקת הבית

אז מי אני שארד עליו

אבל כן יש כמה דברים שאני נושכת שפתיים

הוא מטאטא (יסודי ומעולה, משהו נדיר!)

ומשאיר את הערימה באמצע החדר

אני מתפחלצת כי תכף יבואו הילדים וידרכו והוא מבחינתו זה 2 משימות נפרדות לחלוטין

יש לטאטא

יש ליעות

יום יבוא והוא יאסוף

(ברגיל אני לא מתאפקת ותמיד מרימה אלב עכשיו בסוף הריון אז מוותרת)

הוא שוטף כלים מנקה את הכיור מנקה את השיש

ואז תולש את מגבת הידיים מהמתלה

ומנגב איתה את השיש המקורצף

נשמע לו ממש מיותר גם לנגב בסמרטוט רטוב וגם לנגב ביבש

וזה מגרדדדדדדדד לי בעיניים.

משתדלת פשוט לא לראות.

מה עוד?

קבוע, קבוע

הוא מקלח את הילדים

ומוציא אותם במגבות שלנו.

למהההה בשביל מה לכל ילד בבית יש מגבת אחרת?

כדי שלא אצטרך כל היום לכבס

אבל לו זה לא מפריע וקשה לו להבין שזה מפריע לי...

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

לא בדיוק סיטואציות כאלה. אבל כן כשבאנו למפגש משפחתי הוא לא הסכים להכנס ולקח לו הרבה זמן להפשיר (חוץ מזה שבחוץ היה קפוא אז באמת היה צריך להפשיר חחח)

אם היינו מגיעים לאירוע המוני אפילו בחוץ - הוא רצה לחזור הביתה.

בכלל היה לוקח לו זמן להתרגל.

וגם לחלק מהאחיות שלו לקח זמן להתרגל כשנפגשים עם משפחה. בסוף לאט לאט זה עבר והם גדלו ועכשיו זה פחות משמעותי.

כן יכולה להגיד שהוא רגיש. וכנראה זה בגלל זה התגובה שלו. 

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!! 

למשל אני הייתי עושה אם לא הייתי חוששת כי זה בשבוע מוקדם מדי כשעדיין יש חשש להפלה, ואז הכסף ירד לטמיון. היו לי 2 הפלות.

אבל אני ממילא רוצה לעשות מי שפיר, ולא רק בגלל הגיל היחסית מבוגר שלי.

אז זה משתנה בין נשים...

הרי זה סטטיסטי ולא אבחנתי אז תמיד יכול להיות סיכוי קטן.

זה גם בודק פחות דברים ממי שפיר לפי הבנתי. לא שמי שפיר יכול לחזות כל דבר אבל זה כן יותר רחב.

בעיני השאלה היא תמיד מה יקרה אם התשובה שיש בעיה, אם התכנון במצב כזה להפסיק את ההריון אז ברור שלעשות אפילו אם זה לא מי שפיר, אבל שתהיה לך אינדיקציה. אם בכל מקרה להשאיר אז נראה לי פחות קריטי, יותר מה שמרגיש לך

לגבי המשפט שכתבת על זה שאת 'רוצה רוגע נפשי שבע"ה הכל בסדר".

שום דבר לא יכול להבטיח לנו שהכל יהיה בסדר.

גם אם כל הבדיקות תקינות.

אצלנו בהריון האחרון עשינו מי שפיר (בדיקת שבב) ויצא תקין (בעקבות שקיפות עורפית מוגברת).

בסוף יש לנו מורכבויות רפואיות שלא ראו בהריון (ולא יכלו לראות).

אם היינו משלמים הרבה יותר על בדיקת אקסום כבר במהלך ההריון, היינו מגלים את המוטציה שגילו לנו אחרי הלידה (בבירור הגנטי שעשינו בעקבות המורכבויות הרפואיות).

ועדיין זה מן הסתם היה רק מבלבל, כי המשמעות הקלינית של המוטציה הזו מאוד משתנה (יש כאלו שזה בקושי משפיע, יש כאלו שיותר. אבל סה"כ לרוב אפשר לחיות איתה חיים טובים).

לא רוצה לכתוב את זה כדי להלחיץ.

רוב התינוקות הם בריאים ומתפתחים מצוין והכל בסדר איתם.

ואני כן בעד לעשות את ההשתדלות שלנו בבדיקות בהריון כדי לעלות על דברים שחשוב לעלות עליהם בזמן (אם זה בשביל לדעת להפיל במקרים חמורים, או לדעת לטפל במקרים שאפשר, או רק לעשות הכנה נפשית במקרים רלוונטיים).

אבל אני באופן אישי לא מאמינה בלהשקיע המון כסף בבדיקות שלא בסל, רק בשביל 'לדעת שהכל יהיה בסדר', כי את זה אף אחד לא יכול להבטיח לנו. עדיף בעיני להשקיע בתפילות... 

הרופאה שלי פחות המליצה

אמרה שזה יכול להציף דברים שכאילו בעייתים, אבל זה לא מדויק, אז זה ידרוש עוד בדיקות שלא בהכרח ירגיעו

(מקווה שאני מדייקת)

שורה תחתונה היא לא המליצה לנו לעשות

היה ממצא זניח בסקירה.

אותי לא הלחיץ בכלל, אבל בעלי ההיסטרי כמעט יצא מדעתו ולא מצא מנוח לנפשו.

עשיתי בשביל השקט הנפשי שלו (וגם אם חלילה היה מתגלה משהו - לדעתי עדיף לדעת מראש ולהתכונן)

רוב הסכום הוחזר ע"י הביטוח.

וכבר לקחתי...

השאלה שלי בעיקר מה מצפה לי מבחינת דימומים ומחזור

זה מה שיש לצערי. מתפללת...

אם יש לך טיפים נוספים, אשמח לשמוע