אם את כל הזמן עושה בסוף, למה שיעשו?

וגך לגבי איך הם עושים- חוזרים על זה עד שזה קורה. זה כשלעצמו מוציא אנרגיות וגם את זה אפשר לשחרר ולהוריד סטנדרטחם.

תשחררי

וגם, תחושת מסכנות ומרמור זה שלהם. חא נורא אם יחוו אותה כשזה מחיר של עזרה בבית.

בבית יש חובות וזכויות

נראה כאילו תחושת המרמור שלהם משפיעה עלייך. זה לא אמור להפריע לך בדרך לחנך אותם להיות שותפים בבית. חינוך זה לא רק לתת מה שרוצים

מוכר, מוכר מוכר.

מניסיון , הילדים יודעים לענות אומרים מילים שהתוכן שלהם פחות או יותר"את חייבת לעשות את זה, אנחנו יודעים שתעשי את זה, אנחנו יודעים שתרימימאת המגבות מהרצפה באמבטיה ותכבסי אותם כי את צריכה לדאוג לנו לכביסה".

אישית, ניסיתי כמה דברים, התיק תמיד נשאר אצלי, זה לא קל,מבינה אותך מאוד מאוד, כן גם את הקטע שמרגיש עוד אשמה שביקשתי מהם עזרה.

בהצלחה.

לאחרונה באמת פחות היה צורך כי התפנו לי זמן ואנרגיות ליותר טיפול בבית, ולכן כולם שחררו לגמרי והכל עלי.

אני לקראת תקופה קשוחה יותר שבה לא אוכל להשקיע באותה צורה וכן אצטרך עזרה.

אני כן משוחחת איתם על הצורך הזה לפעמים בנחת ולפעמים בכעס ותסכול. לצערי זה לא מתרגם למציאות מלבד פעולה נקודתית מיידית וזהו.

בתקופות שלא היתה ברירה אכן הילדים עשו יותר וגם הסטנדרטים היו נמוכים משמעותית.

אני סובלת מזה.

כלים חלביים שנמצאים 4 ימים בכיור מחמיצים ומסריחים. זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. ועד שלא אדרוש לטפל בזה או אעשה בכח בעצמי זה לא יקרה. כמובן שגם קשה לנקות לכלוך ישן אז זה הופך למשימה שלי.

הגדולים בגילאי העשרה הצעירים. לא דורשת דברים שלא מותאמים.. ובעיניי גם ילד בן 8 יכול לתלות את המגבת שלו אחרי שהתקלח או להחזיר את המשחק ששיחק בו עם החברים למקום, למרות שהוא עייף בסוף היום.

בכח שלך.

זה עניין של הקניית הרגלים גם כשיש כח.

ולכן גם במצבים שיש לי כח, הילדים יעשו את המשימות שלהם. כי זו ריצה לטווח רחוק.

אם יש לך כח זה מעולה, תשמרי אותו לדברים יסודיים יותר ולא חדברים זאת יכולה לתת לילדים לעשות

אפשר פשוט להישאר עם הכח גם ולהנות מהעזרה

מורכב מטריגר- פעולה- תגמול

כשעושים אותו שוב ושוב, הוא הופך להיות פעולה שנעשית כמעט אוטומטי.

אני מרגילה את בן ה4 לזרוק את הפסולת שלו לפח. כל פעם שיש לו פסולת ביד או שהוא כבר שם/ זרק במקום שאינו פח (זה הטריגר) אני אומרת לו לשים בפח, לפעמים הוא שם בשמחה ולפעמים הוא מסרב, אז אני מסבירה לו שהבית נהיה מלוכלך וזה חבל, לא מאיצה בו ולא שמה במקומו, אחרי כמה שניות/ דקות הוא שם בפח (הפעולה) ואז אני משבחת אותו שהוא גדול ועוזר לשמור על הניקיון (תגמול)

אני עושה את זה איתו מגיל קטן וזה משתפר. בעתיד יגיע זמן שהוא תמיד ישים בפח.

ככה אפשר להרגיל בכל נושא להרגל טוב.

כי כרגע אין לי את הפניות והאנרגיות לנהל תהליך כזה.

אוף..

לבין לקיחת אחריות

שת"פ יכול להסתכם הזה שאת מבקשת מהילד בסוף יום לסדר את הכסאות והוא מבצע.

בלקיחת אחריות הוא קודם כל צריך להכיר בזה שזו משימה שצריכה להיעשות בסוף יום.

בין אם זה ככלל שאמא קבעה

ובין אם זה מפריע לו בעין

אני חושבת שהציפיה מהם לקחת אחריות על האירוע מבלי להגיד במפורש- אתה אחראי על x y z

היא ציפיה שנידונה לאכזבה מראש

וכמתילים על מישהי את האחריות- צריך במקביל גם להסיר את האחריות ממך.

אם בסוף את עדיין המפקדת

ועושה בסוף יום את כל מה שלא נעשה

אז הם לעולם לא יקחו אחריות.

השבת זו הזדמנות.

תעשי רשימה כתובה של מה צריך לעשות

ולכי לישון

יעשו- יהיה

לא יעשו- לא יהיה

----

ד א. בני כמה הם?

והאם הציפיה תואמת את היכולת?

בין אחריות לביצוע.

אני מבינה שניהול העל נשאר שלי.

ומסבירה להם שיש גם משימות ביצועיות שישארו רק שלי כמו בישול, קיפול ומיון כביסה ועוד. הבקשה היא שאת המשימות שהם כן יכולים לעשות שיקחו ממני. וכן שזה יהיה חלק מהרוטינה היומיומית שלהם.

לא מבינה למה ברור להם שיש 3 ארוחות על השולחן ביום אבל פינוי השולחן ושטיפת הכלים לא שלהם.. ולמה אני מגרדת את זה מהם בכח כשאין לי ברירה. אין לי כוחות להלחם על זה כל יום. או שסובלת מללחוץ אותם לתפקד או שסובלת מעומס מטלות מיותר.

הגדול שלי רק בן 5

אבל ניקח לדוגמה את המשימה של להוריד מהשולחן.

הייתי מתחילה משיחה רגועה בזמן דלא קשור לארוחה- נגיד כשהוא חוזר מהגן

עם יחד ספציפי- לא לכולם ביחד

שמהיום- האחריות לשולחן מפונה היא שלו.

זו משימה שהוא צריך להשלים לפני שהוא הולך לישון.

שומעת ממנו שהוא אכן מבין שזו אחריות שלו

ומקבל אותה (ז א. שאם כבר בשלב הזה הוא מביע התנגדות אז יש לך בעיה...)

שואלת אותו מה נראה לו יעזור לו לזכור לבצע את המשימה- אולי תזכורת בשעון

מיד בסיום הארוחה מזכירה לו את התפקיד החדש- ברוגע - ומשתדלת לשחרר כמה שיותר.

לא מנדנדת - מתי זה יקרה

לא לוחצת.

מזכירה עוד פעם אחת לפני שמתארגן לשינה.

בכל הזמן הזה- חורקת שיניים, נושכת לשון אבל לא מראה שום רגש בנושא

אבל אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת

הסבר פשוט וברור- אמא לא יכולה להכין לכם אוכל כשיש כלים מלוכלכים על השולחן ובכיור. אמא לא יכולה להכניס מכונות כשהכביסה לא ממויינת.

הכי שלו ורגוע, ממקום של הבנה איך הדברים פועלים.

הם צריכים לדעת שלמעשים/ חוסר מעשים שלהם יש השלכות. אם לשטוף כלים חמוצים זה עבודה קשה אז את עושה את זה- הם לא למדו כלום.

אם הם יבואו לאכול ארוחת ערב ותשלחי אותם לקחת לחם עם גבינה כי הכלים המלוכלכים ממלאים את השולחן והכיור ואת לא יכולה להכין כך אוכל- הם ילמדו.

אם ילד יראה שאין לו במגירה גרב/ מכנס ווטאבר כי הכביסה לא ממויינת ולאמא קשה כך לכבס- הוא ילמד.

לא ממקום של עונש ונקמה ח"ו, אלא תוצאה טבעית למעשים. 

ממליצה לך מאד לשמוע את מיכל דליות, היא עונה לשאלות כל יום שישי ברדיו 103 ואני לומדת מזה המון.

ייקח עת הכביסה שלו לסל הכביסה.

אפשר שהם גם יוציאו לך כביסה רטובה מהמכונה או יפזרו כלים שטופים או ידיחו אותם בעצמם.

עושים שיחה של 'סדר ביתי חדש', מגדירים גבולות גזרה. וזהו. מאצילים עליהם סמכויות.

צריך לעמוד על זה. שזה החלק היותר מאתגר.

מי שלא דואג לבגדים שלו זאת בעיה שלו.

הם יודעים מגיל קטן שזה פשוט לא מעניין אותי אפ יש או אין להם בגדים נקיים בארון.

בתחילת עונה אני דואגת לx פריטים.

התפקיד שלי הוא לכבס את מה שבסלסילת כביסה מלוכלכת.

מה שלא שם- לא בעיה שלי.

כשהכבעסה נקייה על הספה, גם משם כבר לא בעיה שלי.

אני לוקחת את הבגדים שלי ושל הקטן.

שמה ערימה של בעלי וכל המצעים והמגבות לטיפולו והשאר אם הילדים לוקחים יופי, ואם לא לוקחים גם יופי...

מבחינתי שיישאר שם לעולם ועד.

העניין היא שחייבים שהשחרור יהיה אמיתי ופנימי, אי אפשר לזייף את זה.

כי זה באמת חסר תועלת..

לפעמים כשהם מבקשים אני עוזרת להם לקפל אבל אז הם טסים לשים במקום אחרת הם מבינים שתוך שניה הכל יתבלגן והם יצטרכו לדאוג לעצמם.

ומה זה ירד לטמיון? אם מתלכלך הם ישימו בכיסה המלוכלכת ואם לא אז הם ירימו מהרצפה.

אני לא מתחשבנת על כמויות הכיסה זה ממש עובר לידי, להיפך הרבה פעמים יש לי הזדמנות להפעיל מכונה ואין מספיק בגדים להפעיל. (אני מפעילה גם חצאי מכונות, אז אם אין מספיק בגדים מלוכלכים זה אומר שיש רק רבע מכונה או משהו כזה)

אני משתמשת הרבה בטיימר ועובדת כמעט תמיד פעמיים בשבוע מהבית אז עם מייבש הכביסות ממש מתקתקות.

אם היה מפריע לי היינו מוצאים נוסחה אחרת. העניין הוא לא מה הנוסחה, אלא שהחלק שלא באחריותי פשוט לא באחריותי וזהו.

לא מבחינת לכלוך, אלא מבחינת שקיפלתי הכל ואז כשזה נופל על הרצפה זה שוב לא מקופל

תודה

וגם בעניין דברים שלהם (של הלימודים וכדומה).

הם יודעים היטב שאין להם מה להתלונן אם איבדו דפים חשובים, כי הם פשוט לא שמו אותם במקום, ואני לא הולכת לבדוק כל דף על הרצפה אם הוא חשוב או לא. וכנ"ל אם לא מוצאים בגד שרצו בארון.

הבעיה היא עם דברים במרחב הציבורי - כלים, צעצועים ושאר דברים שמפוזרים בסלון. בשביל השפיות *שלי* אני צריכה שיהיה מסודר בסוף יום. אז כן, אני זו שמפנה צלחות לכיור ולפח, ואני זו שאוספת נעליים ובגדים ושאר דברים שהם השאירו באמצע הסלון.

בנושא הזה לא מצאתי פתרון...

אחריהם

אלא לעמוד על זה במובן הפנימי שהשלכת את זה ממך - וזהו. זה לא שלך

אני עוד לא שם לגמרי בהכל.

אני גיליתי שרק כשאני באמת משחררת, ולעצמי פשוט לא אכפת לי מה יהיה - אז ייקחו פה אחריות. לא כולם, אבל חלקם. לא בצורה מושלמת, אבל בצורה מספקת.

לפני כמה שבועות הייתי חולה ביום שישי. שכבתי במיטה ולא זזתי. אמרתי לעצמי שלא אכפת לי משבת, וזהו.

והנה - בעלי והגדולה הכינו אוכל, סידרו את הבית, טיפלו בילדים. השאר כנראה גם עזרו ברמה זו או אחרת.

והייתה פה שבת ברמה סבירה פלוס. נכון, נשארו ערמות של כביסות שלקח לי כמה ימים להשתלט עליהן. נכון, השירותים והאמבטיה לא נוקו, וכך גם הרצפה בחדרים. אבל הבית היה נעים מספיק בשביל לשהות בו, והיה מספיק אוכל (חלק אני הכנתי בחמישי) בשביל לשבוע.

אז זה בקטע של שחרור אחריות.

בקטע של שותפות - יש עוד הרבה לאן להתקדם... בעלי רוצה בשמחה להיות שותף, אבל טכנית פחות יכול. שני הגדולים יחסית שותפים בשמחה. אבל השאר - מלחמות עולם בדרך כלל בשביל שיסדרו ויעזרו, כך שאני מעדיפה לעשות בעצמי וזהו.

אבל הפכתי את זה לזמן איכות עם עצמי. מסדרת ומנקה את הבית אחרי שכולם במיטות, ושומעת תוך כדי משהו מעניין בהמשכים, כך שאני מחכה לו מיום ליום.

הייתי רוצה שיהיה שינוי בעניין, אבל כרגע רואה שזה גוזך ממני יותר מדי כוחות, להתעקש איתם שיהיו שותפים, אז מרפה.

זהו. בהצלחה לך ❤️

איך לשחרר בטוב?

כי במצבי קצה בסוף אני משחררת אבל זה אף פעם לא בטוב. לא מבחינת האנרגיות בבית ולא מבחינת התחושה האישית שלי (וגם לא בתוצאות כמו שכבר כתבת.. אבל זה כבר משהו אחר).

יש דבר כזה לשחרר בלי לעבור דרך כל קשת הרגשות השליליים?

ולגבי שותפות- זה בדיוק העניין. שכשאני יכולה אז עושה הכל בעצמי בנחת. זה מתפוצץ כשאני לא יכולה- כי אני לא בבית או חולה ואז מבינה שאין אף אחד שיקח את זה ממני כשצריך, גם כשאני מתווכת את הצורך. זה פשוט לא שלהם מבחינתם.

כשאת מנסה לשחרר ועדיין אוחזת בשליטה- זה יוצר את קשת הרגשות הרעה הזו

שחרור שליטה הוא עניין תודעתי.

בטוב זה לא לעשות וגם לא לצפות שיעשו, זה לקחת בחשבון שדברים לא יעשו ולחיות בשלום עם התוצאה.

וזה גם מעגל, ככל שמשחררים יותר בטוב, אחרים יעשו יותר ויהיה קל יותר לשחרר בטוב בפעם הבאה.

כשלומדים לכבד גישה ודעה שונה משלי.

לי עושה טוב לקום,בבוקר לשיש נקי, לאחרים זה פשוט לא עודה את זה.

הרבנ יותר נעים להם לסיים את היום בנחת בלי מטלות.

כמו שלי יש העדפה, גם להם יש העדפה, אין פה משהו שלילי. לכן השחרור הוא לא ממקום של "הם לא שמים עלי"

הוא לא ממקום מתקרבן אלא מכיל.

לילדים שלי לא מפריע שירותים מסריחים. זה באמת ובתמים לא מפריע להם.

אני לומדת לכבד את זה ולא להרגיש רגש שלילי כלפיהם כשהשירותים שלהם מסריחים עד אימה.

זה עניין של תרגול.

פעם היה לי קשה לשחרר שבעלי שוטף כלים בבוקר, מבחינתי עדיף בערב שיתייבש עד הבוקר והשיש יהיה מפונה ונעים.

הוא חושב ופועל אחרת ולמדתי לקבל את זה והיום זה ברור לי שככה זה עובד, כמעט ולא מפריע לי כלים מלוכלכים בערב. וכשכן, אז אני רוחצת.

לפעמים מוצאים פתרונות אחרים.

למשל לי מפריע ממש שיש מלא כביסה תלויה במתלים בתוך הבית.

ומכיוון שלאף אחד לא מפריע חוץ ממני זה יכול לעמוד ככה גם שבוע שלם (בד"כ לקראת שבת גם בעלי מעדיף לקפל את המתלים אבל נגיד לא נהיה שבת בבית זה יכול לעמוד ככה שבועיים שלמים כי אין סיבה שלא..)

לי זה מפריע כי זה עושה לי הרגשה של צפוף נפשית..

אז למדתי להפעיל הרבה יותר את המייבש במקום לתלות במתלים גם בשיא הקיץ.

חבל על העוגמת נפש.

כשהשחרור מגיע ממקום שלי יש בעיה, ז אני מחפשת איך להיטיב את החיים שלי, ולא ממקום שהמשפחה הלא מתחשבת שלי היא הבעיה, אז הפתרון מגיע ממקום חיובי של עשייה ושיפור רמת החיים ולא מקום שלילי.

מה קורה כשהעומס מפריע לשגרת החיים?

למשל, מאחרים בבוקכ כי אין בגדים נקיים בארון וצריך לחפש בערמות הכביסה, ואת מפסרת וצריכה להגיע לעבודה בזמן?

תשלחי ילד עם בגד מלוכלך?

ואם לא יפנו את השולחן ויסכימו לאכול גבינה כל השבוע והכלים יעלו עובד בכיור ויש שבת להכין?

אין גבול לשחרור?

את תקחי עזרה בתשלום, העיקר שנח לבני הבית להיות מטונפים? סליחה על הביטוי זה בהגזמה וחינוך לסדר ? לשותפות בבית?

מעניין אותי מה את חושבת על זה. או כל אחת שנוהגת כך בעצם

אני כמעט ולא מכינה אוכל באמצע שבוע ומסתמכת על מה שבעלי והילדים מכינים- מוכנה לחיות בשלום עם חלק מבחירות תזונתיות שגויות שלהם.

לעומת זאת אני דואגת לבגדים נקיים תלויים ומקופלים בארון באופן שוטף כי אני לא מוכנה למצב שאין למישהו בגד נקי להוציא מהארון ללבוש.

מוכנה לחיות איתם בשלום, זה בעצם לשחרר בעיניי. ברור שהגבולות שונים מאחת לאחרת, אני למשל גם לא יכולה לחיות בשלום עם בגדים מלוכלכים.

השאלה הייתה בכיוון של - לא נח להם אז הם לא עושים ואני אזרום עם זה. למה הנוחות שלהם קובעת..?

אולי זה עניין של תפיסה חינוכית. אני מבדילה בין אי נוחות לבין לא תואם גיל, אבל נוחות היא לא שיקול ואני "דיקטטורית" במובן הזה של גבולות גזרה מבחינת סטנדרט הניקיון והסדר בבית, וכן,זה נקבע לפי הסטנדרטים שלי ומה שאני רואה לנכון שצריך להיעשות למען הסדר הטוב.

איך לגרום להם לשתף פעולה זה משהו אחר

מקווה שאני יותר מובנת עכשיו

בעיניי ביצוע משימות צריך לבוא בעיקר מצורך פנימי (כמו שכתבתי על הרגלים או על הובלה לביצוע) ולא מחובה.

ואם מדברים על נוחות, זה דווקא נוחות שלי, מה מתאים לי ומה לא.

הכרחית לחיי משפחה תקינים.

לי נח שהבית שלי נראה כמו מוזיאון. באסה לי, זה לא ישים.

אני לא מדברת על נוחות כזו אבל. בית לא מתוחזק הוא בית שלא נח לחיות בו. כל משימה של בישול עם הרי כלים בכיור הופכת יותר מורכבת. בגדים שחא מרימים לכביסה ונשארים ברצפה נערמים להרבה כביסות שצריך לעשות ואין מה ללבוש

חדר מבולגן גורר אי מציאה של דברים שצריך.

כל אלו בעיניי הם לא נוחות שלי בלבד, האוכל הוא לא רק עבורי. לילדים לא כיף לא למצוא דברים שנעלמו בבלאגן, ובגדים מסריחים כבר סיכמנו שלא נלבש, אם נניח בצד עבודה של הרבה כביסות בזו אחר זו שזה כבר נוחות שלי.

אז ברגע שזה משפיע על כל בני הבית, הצבתי סטנדרט ומבחינתי הם צריכים לעמוד בו. אבל זה לא משימה שלי לעשות. ואני כן עומדת על זה עד שהם יעשו, ומסבירה שזה לטובתם. כי הם מבינים מה ההשלכות. יש בזה עניין חינוכי לסדר וארגון. ולפעמים זה כי ככה אמא אמרה ולפעמים זה יותר בשיתוף פעולה, הרוב. ככל שהם גדלים לפחות . אבל 

הטיפול הבסיסי בבית לא מאד קשה אם עושים אותו כל יום בשיתוף הבעל.

אם הבעל לא שותף זה מקשה, אבל גם אם רק האישה עושה כל יום טיפול בסיסי הבית נשאר במצב סביר.

לי יש סטנדרט בסיסי מאד. כשיש לי כוח אני יכולה להעלות אותו לרמה גבוהה, אבל בעבודה שלי בלבד.

אז בעיקרון אני לא צריכה את הילדים כדי שהבית שלי יתפקד וגם שבעלי (שעושה הרבה) לא נמצא אני מצליחה להתמודד.

ובכנות לא רואה סיבה למה זה רק של הבעל והאישה

לפנות כביסה מלוכלכת לסל או כלים מהשולחן או משחק ששיחקו בו זה ממש בסיסי  שילדים יעשו .

לא כל יום יש לי כח לעשות את זה בשבילם כשיש לי גם לכבס, לטאטא לבשל א. ערב לפזר כביסות

עול הבית לא שייך רק לאישה או לבעל לדעתי

חושבת שזה כן רק של בני הזוג.

אנחנו לא צריכים כוח מיוחד לתפעל את הבית, זה מזמן הרגלים שלנו.

אז גם אם יש ימים שפחות מתפקדים עדין הבית מתפקד טוב.

זה לא אומר שהילדים לא עושים, הם גם עושים קצת מעצמם וגם לעיתים נענים בחיוב לבקשות בלי צורך לדרוש. 

צלחות מהשולחן? או מרימים משחקים למקום? או שמים בגדים מלוכלכים בסל?

ומשחקים לפעמים, בגדים מלוכלכים כמעט תמיד.

אבל הם עושים מעצמם או נענים לבקשה, אין אצלי דרישה לעשייה, אף פעם.

להרים צלחת או לפזר כביסה?

זה מעצמם?

של:

לימוד הרגלים טובים מגיל צעיר

דוגמא אישית שלנו ההורים

בקשות שאינם דרישות, כאלו שלא פוגעות ברצון הטבעי לעשייה

מוזמנת לבית שלי עכשיו כדי לראות 🙈

אז כן, אם אני רוצה שנוכל לחיות - אני צריכה כל יום לתחזק את הבית (כביסות, כלים, רצפה. שירותים זה באמת פעם בשבוע - ומזל שיש לנו יחידת הורים...)

כנראה אצל כל אחת עבודת השחרור היא אחרת. אצל אחת זה יהיה לשחרר ולסבול את הבלגן, ואצל האחרת זה יהיה לשחרר את העזרה של הילדים ולסדר בעצמה.

כל אחת ומה שמתאים לה נפשית...

היא האם נכון לשחרר את העזרה של הילדים

ובמה נכון או לא נכון שיעזרו

וזה תלוי גם בכח הנפשי לסבול בלאגן, אבל גם בגישה חינוכית

אני באופן אישי לא בעד שהילדים יחיו כאילו הם בבית מלון בגלל שלא מפריע להם והעול יהיה רק של האמא, אבל מצד שני זה תלוי בעוד דברים.

מאוד אינדיבידואלי בקיצור.

האם מבחינה חינוכית זה נכון שאני מנקה כמעט הכול בעצמי.

לפעמים כן דורשת מהם לעשות דברים (אבל לרוב זה בדרישה, ולא בכיף מהם, אז זה מתסכל) - אבל רק בקטנה, ועם כל מיני רעיונות שפיתחתי לעצמי (נגיד - לאסוף רק 30 דברים מרחבי הבית). רק לעיתים רחוקות פתאום נחה עליהם הרוח והם מסדרים מעצמם (ועושים את זה כמעט מושלם), ואז אני משבחת אותם מאוד. אבל זה לא נותן להם מוטיבציה להתמיד בזה...

לא תמיד עושים מה שנח 🤷

לשים את הפסולת בפח אבל לא לפנות אותו

האחריות על ההורים

נראה לי שיש הבדל גדול בין בית שבו הילדים (וההורים) רגילים לשמור על הסדר והנקיון, ככה שרוב הסדר לא מחכה לסוף היום אלא נעשה תוך כדי ואז בסוף היום הבית במצב טוב, לבין בית שאינו מתנהל כך.

פשוט כי אין לי כוח לעמוד על זה תמידית במשך היום (גם ככה מרגישה כמו שוטרת בזמנים הקריטיים של היממה - בסוף היום ובתחילת היום - אז לפחות שבשאר הזמן נהיה בנחת יחסית...)

טוב, כנראה שאין פתרון קסם 🤷‍♀️

אצלנו יש פינת משחקים בסלון, שמבחינתי יכולה להיות מבולגנת במשך כל השבוע. רק לפני שבת מתעקשת איתם שיסדרו כדי שיהיה אפשר לשטוף שם.

הבעיה היא שהם לא תמיד מסתפקים בה, וכך יוצא שיש הרבה צעצועים ושאר דברים שמפוזרים ברחבי הבית...

אז קשה לי לענות על זה.

למשל: אין גבול לשחרור? למה את מתכוונת? אם החלטתי לשחרר בנושא מסויים, למה שיהיה לו גבול? לא מצליחה להבין את בסיס השאלה.

זה לא שאני מחליטה לוותר, ואז אולי יהיה שם איזה גבול, לשחרר זה לגרום לכך שהסיטואציה לא תפריע לי יותר. אז למה שיהיה גבול אם זה לא מפריע?

"חינוך לסדר" מבחינתי הוא מושג לא קיים.

כי חינוך לסדר זה אומר שיש "סדר" שצריך לחנך אליו, וזה בדיוק ההיפך הגמור של מה שאני אומרת.

אין סדר אבסולוטי שהוא הנכון.

סדר יש בליל הסדר.

בבית יש צרכים. לי נעים שיש פנוי, לאחרים נעים שיש עם דברים נגישים כמו מלחיה.

אין פה צודק וטועה, יש פה צרכים שמבינים אותם.

אז גם החינוך הוא לראיית האחר, הבנה פנימית ויכולת הסתגלות לשינויים שהיא הרבה יותר חשובה בעיני מאשר לקבע כללים כאלה ואחרים.

למשל יש שעה שהולכים בה לישון והיא נגזרת מכמה חיוניים אנחנו למחרת.

יש נוהג לשטוף כלים כדי שיהיה לנו אפשרות לאכול.

אם הילדים שלי שבוע שלם לא ישטפו כלים כי זה לא מפריע להם, אז כנראה שבאמת אין צורך בכל הכלים האלו בבית.

אני היחידה למשל ששותה בספל חלבי וכתוצאה מכך אני כמעט היחידה שרוחצת את הספל.

זה לא שכל אחד חי לעצמו, אלא אנחנו פועלים לפי הצרכים והרצונות של כל אחד,

ומלבנים את נקודות ההתנגשות תוך נתינת מרחב, כבוד ולגיטימיות לכל צד.

יהיה יותר קל להבין זאת במישור הזוגי.

אם בעלך חי בשלום עם שירותים מטונפים, רו עם טפטוף מים על הרצפה, מה תעשי? תהיי דיקטטורית? זה יעזור במשהו?

בעלי שונה ממני מאוד מאוד אז זה מצריך ממני לצאת מאיזור הנוחות שלי לא רק בפעולות אלא ממש בחשיבה.

גם הילדים שלי מאוד שונים, כל אחד עם אופי אחר ואני לומדת לכבד את זה.

זה לא תמיד קל, אבל אני בהקשבה כל הזמן לצרכים שלהם ולצרכים שלי.

"שותפות בבית" מתאר מבחינתי שותפות והתחשבות בין אנשים, בין הרצונות והצרכים שלהם.

אם מבחינתך שותפות בבית זה שותפות במטלות סדר וארגון בבית אז אנחנו לא ביחד בחשיבה.

סדר וארגון מבחינתי זאת תוצאה של צרכים שמשתנים מאחד לאחד ולא איזה תורה מסיני שיש לחנך אליה.

לדוגמה פעם כשהבן שלי היה קטן כל שטח הסלון שימש למגרש מכוניות שלו ומלא מלא דברים שלו שמתחברים לדמיון שלו.

פעם אמא שלי באה אלינו וזרקה כזה: מה אף פעם הסלון שלכם לא מסודר?

הבן שלי פתח עליה עיניים תמהות ושאל בשיא התמימות:

מה, סבתא, הסלון שלנו כל הזמן מסודר!

תראי כל מכונית במקום שלה (או משהו כזה לא זוכרת ציטוט מדוייק)

אני התמוגגתי. אני את שלי עשיתי בחיים..

הילדון קשוב לעצמו, הוא ילד מאוד מסודר,

פשוט המסודר שלו זה לא איזה קיבוע של מהו "סדר".

אם לנו היה צורך בסלון ללא מכוניות היינו מגיעים לפתרון תוך התחשבות בכולם, אבל לא מתוך אמירה שסלון צריך להיראות "ככה" ואנחנו הצודקים והוא הטועה.

עומס בחיים זה עניין של תכנון וסדר עדיפויות. עומס לא מפריע לי בחיים, אני אוהבת להיות בעומס, אבל אני כן בוחרת מה הצרכים שלי שאני מבקשת בהם התחשבות והבנה ומה הצרכים שלי שאני יכולה לשחרר בהם ולקבל את הדעה של השני ולהתחשב בו בעניין הזה.

אבל אולי המושגים שלנו שלנו שונים כנל לגבי מה מפריע ומה לא

כולל המשחק בסלון והבעל עם השירותים המטונפים 🙊 למזלי יש 2 שירוצים אז אם הוא לא עושה, גמני לא. כנל לגבי הכביסה שלו והחלק שלו בחדר 

וגם, בלשחרר הכוונה שאני לא עושה את זה אבל כדי שהבית יתפקד זה צריך להיעשות מהסיבות שמניתי. זה כישורי חיים מבחינתי לשמור על סדר כדי למצוא דברים. תפקידי להנחיל את זה. איך זה משו אחר 
 

אני מבינה גם שלך לא מפריע הכלים או הכביסות ולי כן. כי אני צריכה את כל הכלים. חהילדים שלי לא בגיל של להדיח אותם. או למצוא בעצמם את הבגדים. הם באמת לא מסתדרים עם זה בינתיים למרות שניסיתי להעביר את זה אליהם אז בינתיים עושה בעצמי.

מעניין מה יהיה כשיגדלו יותר

ולכן האחריות שלהם תהיה בהתאם.

אני מניחה שאת לא מצפה מהם להכין שבת כמו שהפותחת תיארה.

לגבי להנחיל כישורי חיים,

המוטיבציה צריכה לבוא מהם.

ילד ילמד לסדר את הדברים שלו כשהוא ירגיש שאם אין סדר הוא לא מוצא דברים.

אפשר לשקף להם את הקשר בין המעשה לתוצאה גם בהיבט החיובי וגם בהיבט השלילי אבל לא כתוכחה.

למשל איזה יופי שסידרתי את הקניות ככה יותר קל למצוא את הדברים בארון.

אוי חבל שלא מילאתי מלח במלחייה מקודם, עכשיו אני צריכה לשטוף ידיים ועצור את הבישול והאוכל עלול להישרף.

(דוגמאות משישי האחרון)

תודה ל× שהכין רשימת קניות ככה לא חסר דבר,

כל הכבוד לy שהרים את הטושים ואפשר עכשיו בקלות לשטוף.

לעמוד להם על הראש שיסדרו לא ראיתי שמועיל ובטווח הארוך אף מזיק כי בהמשך יש להם פחות חשק לעשות לבד.

בהחלט לכל אחד יש את הדברים שיותר חשובים לו ודברים שהוא צריך בהם יותר שיתוף פעולה, לכן הראייה צריכה להיות פנימה מה חשוב לכל אחד, ולא מה יגידו השכנים או סבתא או סטנדרטים חברתיים.

ובעיקר שמתי לב שהכי לא משרת את המטרה זה שמתעקשים על משהו רק כי "מה יהיה כישגדלו"

כשהאמת היא שההתעקשות יוצרת יוצק נזק מתועלת בהמשך.

ואנשים סביבם לא ישבחו אותם על השתתפות בסיסית במטלות הבית.

נגיד , גיס שלי לא היה צריך לעשות כלום בבית הוריו ולא למד גם בהמשך. נשים בימינו לא באמת מעוניינות באושר כזה אז עכשיו הוא גרוש שוב בבית הוריו. ובשלב הזה חמותי פתאום הפסיקה להתפעל מהתינוק שלה כי לנקות בגיל 70 אחרי גבר בן 35 כבר לא כיף. 

יודע לעשות סדר פסח יותר טוב ממני

ועכשיו כשבעלי היה במילואים תקופה ארוכה הגדולים (בני 12, 10) לקחו חלק פעיל בבית הרבה יותר מהמצופה לגילם.

בת ה6 שלי עוד תכניס אותם בכיס הקטן לפי הכוחות והמוטיבציה שלה כרגע.

בן ה3 מעצמו ילד מסודר ומשתף פעולה הרבה יותר מגילו,

אז עובדה שזה עובד 🙂

כנראה פספסת את כל הפואנטה כי אני לא מנקה אחריהם..

אני נותנת להם להכיר את הצרכים שלהם בעצמם ומשקפת להם פעולה ותוצאה.

ללמד אותם לפעול בשביל הצרכים שלהם זה החלק הקל.

(החלק הקשה יותר זה לגרום להם לעשות משהו שדורש מהם מאמץ בשביל האחר)

היום הבן שלי בן 3 תפס סמרטוט וניקה את כל המטבח וחיפש מה לנקות עוד אז שלחתי אותו למרפסת כדי שלא ירטיב את כל הבית

ובת ה6 שלי שטפה כלים במוצ"ש על דעת עצמה.

אז הם בדיוק ההיפך מגיסך...

אני מאפשרת להם לחוות, להתנסות, להסיק מסקנות, להשתפר, לטעות, ולתקן.

אני ממש לא עושה במקומם.

באופן כללי בני אדם פועלים כדי לשרת את האינטרס שלהם, זה מוטבע בטבע האנושי.

לנקות את המטבח.. 😅

גם הבן שלי מנקה פצצה לפסח. באמת. הוא ניקה את כל הארונות למטה מעולה. מרצון שלו בלבד.

אבל ברגיל אין לו שום אינטרס לנקות או לפנות שולחן מלבד המרפסת שדם זה לשםוך מים והוא מאוד אוהב

שהאינטרס שלו היה להוכיח שהוא גדול ומסוגל.

כי כשניסיתי לשכנע אותו שלא כדאי לשפוך עוד מים כי הוא עלול להחליק, אז הוא המשיך לשפוך מים אבל הלך ממש בזהירות ולא החליק..

האמת ניקה יפה.

ממים, מוכנים לשטוף ולשפוך.

וכן, ילדים צריכים אהבה של אמא , יציבות מסוימת בבית. אז אם הם יודעים שאם הם לא עושים, אף אחד לא עושה ואמא מתפרקת , אז הם יעשו מחוסר ברירה. כדי שאמא לא תתפרק.  כדי שיהיה להם בית. אבל זו טראומה. אולי אפילו יותר חזקה מצעקות או מכות.

בגיל ההתבגרות או יותר מאוחר הם כבר יבינו את השיטה. אז אולי יעשו אותו דבר להורים. כל ה " או שאתם עושים או שאני מתאבד" . או ימשיכו לרדוף אחרי אהבה של הורים .

ובמערכת יחסים אחרת השיטה הזאת גם לא הכי טובה. לא הייתי רוצה לחיות עם מישהו שאומר לי, יש פה מטלות שלך, תסתדרי ולהתראות . בשביל מה אני צריכה אותו? או לחילופין מישהו שחי בחרדת נטישה? 

אמא מתפרקת?

אם יש לך משהו חשוב לתרום לדיון אין צורך לכתוב שטויות ומניפולציות.

ומכך המוטיבציה היא כדי להגן על אמא

היא משוואה לא בהכרח נכונה

היא נכונה בבית שלך או מולך, וזה בסדר גמור שלך זה נכון

אבל לי למשל זה לא נכון. כי לא נעשה אצלי=לא נעשה. זהו. שום השלכות מעבר...

כל ילד גדל להיות אדם בפני עצמו. כמו עכשיו בעצם.. רק בקטן

זה יותר בגלל התועלות

לא מפריע לילד לשחק בחדר מבולגן, זה נכון

אבל אז הוא מגיע למצב שאין לו גרביים כי כשהוא מוריד ולא שם בכביסה אני לא מכבסת

כנל לגבי נעליים שלא חזרו למקום ובחדר מבולגן הסיכוי למצוא אותם קטן יותר מן הסתם.

אין לי פריווליגיה להשאיר אותם בבית בגלל שאין גרב. לשלוח בלי גרב לא רלוונטי.

לשמוע ילד בוכה בבוקר בגלל הגרב או הנעל שלא נמצאה, זו תוצאה ישירה של חוסר הסדר שלו. אבל עדיין לא מלמד אותם לסדר בעצמם כי הם שקועים בעולמם שכולל קלפים, פליימוביל, מגנטים.. הם פחות בענין של סדר הי הם ילדים

אז אני מאירה להם את נקודות החיוב שבחדר מסודר והם בעצמם שמחים מזה ורואים את התועלות. להגיע לזה בעצמך כרגע- פחות. אז בשביל זה אני פה. ככה לדעתי

אין בעיה כל עוד את יודעת שאת לא משחררת כי *לך זה מפריע*

לך יש בעיה לשלוח ילד ללא גרב, אז את אחראית לאסוף את הגרביים לכביסה.

לי לא מפריע שילד ילך בלי גרביים אז אני לא אוספת והם האחראים על זה. (ולא זכור לי שזה קרה, בין השאר כי הם יודעים שזה עלול לקרות)

לגבי נעליים, תמיד יש עוד זוג או נעלי שבת או מגפיים מצידי.

שלושת הגדולים שלי ביסודי ויוצאים לבד למסגרות. אין שום סיכוי בעולם שאני מתעכבת לעבודה כי הם לא מוצאים נעליים..

לא כי יש לי שעון בעבודה, כי למה מי מת שאני אתעכב בגלל זה..

כמו שכתבו לפני, ההחלטה במה לשחרר נובעת בין היתר ביכולת להתמודד עם התוצאות.

אם אני אסבול מהתוצאה אני לא אוכל לשחרר באמת והילדים לא ילמדו לקחת אחריות באמת.

לי באופן אישי אין שום בעיה שלא יהיה אוכל מבושל בשבת אם בעל/ ילדים בגיל שיכולים לדאוג לזה לא ידאגו לזה.

אם זה יפריע להם הם ידאגו לזה, אם לא אז לא, וזה גם בסדר.

זה ממש בסדר לבחור אחרת ממני.

הם יכולים *לבקש* ממני לעזור להם בנושא הזה, אבל אין מצב שזה ברור מאליו שאני אעשה כשאני חולה או שהחלטתי שאני לא עושה מאיזושהי סיבה.

יותר מזה, אני גם לא אבדוק במקרר ולא אשאל אם יש מה לאכול בשבת.

כשאני חולה ממילא אין לי תיאבון והם יאכלו את הדייסה שבישלו.

בלי כעס, בלי תוכחה, מתוך כבוד לבחירה שלהם.

לי ממש לא מפריע

גם להם יש עוד נעליים אבל הם יהיו מתוסכלים מזה וכתוצאה מזה לא יירצו ללכת ואיאלץ להתעכב ביציאה לעבודה. יש לי שעון

אני בהחלט לא יכולה להתמודד עם חלק מהתוצאות

כבר לא תהיי אחראית לאיחורים שלהם ואז תוכלי לשחרר..

מה שלא יפריע לך וכן יפריע להם- הם ילמדו להיות אחראים עליו.

הפותחת תיארה מצב שיש לה אפשרות טכנית לשחרר אבל היא לא מצליחה מנטלית לעשות את זה.

זה שני דברים שונים.

של לא אכפת לי מה תעשה, זה שלך

לבין - אני סומכת עליך שאתה אחראי ובגלל זה אני מאפשרת לך לנהל את הזמן כמו גדול

אמא שלי עשתה את זה איתנו. היא איפשרה לנו באופן גורף לא להגיע יום אחד בשבוע לבית הספר/ תיכון. בימים גשומים מדי כנל. היא הייתה עושה סבב ומעירה, ומי שלא רצה ללכת - נשאר בבית.

לא התרגשה מהברזות משיעורים בגיל תיכון

וציונים שלא היו הכי לא זכו ל'נו נו נו'

היא עודדה אותנו שלימודים זה חשוב, מי שרצה מורה פרטית קיבל, אבל לא ישבה עלינו לראות אם עשינו שיעורים או למדנו למבחן. בגדול - לא לקחנו את היום חופש אף פעם כמעט. אהבנו את הלימודים והשקענו בהם ולא היינו מאחרים אף פעם.

מקבלים רק שבחים.

עכשיו סיימנו סבבי אסיפות הורים ויותר נחת מסה לא יכולתי לבקש. הלוואי עליהם תמיד כזו הצלחה ומסירות ואחריות.

הבכור שלי קיבל מצטיין דיקאן בבי"ס למחוננים בשנה שעברה. הוא יותר קרוב לעבוד בנאס"א מאשר לנשירה בתיכון,

אבל בואו נזרוק שטויות כי למה לא...

מדהים כמה את לא מסוגלת לדמיין ילדים שלוקחים אחריות על החיים שלהם וכמה המוטיבציה הפנימית פי אלף יותר יעילה ממוטיבציה חיצונית.

את שומעת שהורה מעביר אחריות ממנו לילד, ישר את מבינה שהאחריות נופלת והילד גדל בצורה מופקרת.

לא רציתי לפגוע

ולא מנבאת לילדים שלך רחוב , חס ושלום וחס וחלילה. פשוט יש לי ניסיון עוד כמה שנים קדימה.

ואת לא מדמיינת כמה ילדים שהיו גאווה ביסודי , משתנים בתיכון.

הם מתחילים לחשוב לבד מה ולמה הם רוצים, הם גם יכולים לקרוא את הספר "איך לדבר וכו'..." וליישם אותו על הורים.  

כלומר אם את (לא את ספציפית) משחררת , גם הם יכולים לשחרר עד דלא ידע , זה קורה.

איזו מוטיבציה יש לילד קטן ? הוא רוצה לשמח הורים, בגיל יותר בוגר הוא כבר לא רוצה, יש לו רצונות משלו.

לגבי קרוב לעבוד בנאס''א בכיתה ו', אין לי מה להגיד. הלוואי ....

אנחנו משפחה גדולה

כולנו היינו 'על' הלימודים

אני יכלתי ללמוד תואר ראשון כנערה בתיכון ולהיות עתודאית וויתרתי, בבוף למדצי רק אחרי צבא מבחירה

שני האחים הקטנים שלי עשו את זה.

אחותי הגדולה שלא מאוד השקיעה מבחירה אבל סיימה עם בגרות טובה ב"ה השלימה והיום יש לה תואר שני בדרך לדוקטורט

ויש לי עוד אחים שהשלימו את הלימודים ב"ה למרות שלא מאוד התחברו לקונספט אבל מתוך הבנה שיש להם אחריות לכך שהם לקחו על עצמם. 

בהחלט יש מוטיבציה פנימית לעשייה אם ההורים מעודדים אותה גם אם לא כל ילד יגיע איתה לטופ באותו רגע או בכלל

והעידוד של ההורים, יש לו משמעות ענקית.. 

אני מסדרת את הבית כל יום כי *לי* זה מפריע, ו*לי* זה נעים לקום לבית נקי בבוקר.

אז אני פשוט עושה מה שטוב לי, ולכן אין לי סיבה לצפות שהאחרים ישתתפו בזה, כי להם באמת טוב יותר לא להתאמץ, כי לא מפריע להם בית מבולגן.

זה לא עוזר שיהיה קל יותר טכנית, אבל כן עוזר שיהיה קל יותר מהבחינה הנפשית, לא לחוש שפחה או קורבן או משהו כזה...

אימצתי

(הבעיה מתחילה כשאני בתקופות שלא יכולה לסדר, ואז מחרפן אותי כשלא מסודר ופוגע בי נפשית...)

כשהוא מבולגן...

חוץ מזה שיש לי נערה משלי (שעוזרת ככול יכולתה, אבל היא עמוסה מאוד...)

ומשם זה מתפתח ממקום חיובי.

הרבה יותר נעים לילד להירתם כשמבקשים ממנו יפה, מסבירים ומעריכים ולא כשדורשים ממנו, ולכן שיתוף הפעולה עולה.

אם אני מבקשת שיצא מאיזור הנוחות שלו כי לי מפריע משהו, באופו טבעי זה לא יגיע בדרישה ולכן לא יהיה רלוונטי לצעוק, לאיים בעונש או להציב אולטימטום.

באופן כללי ילדים אוהבים להיות שותפים בבית ולומדים המון מדוגמה אישית.

לכן גם יותר קל לשחרר כי רוב הדברים ממילא נעשים. אמנם בדרך, בקצב, ובזמן שמתאים להם, אבל בסוף זה ממילא נעשה.

מה שלא נעשה או משחררת או עושה בעצמי.

רק שני הגדולים יודעים להעריך באמת את המאמצים שאני עושה, ובעלי כמובן. אבל הם חוזרים מאוחר ועמוסים מאוד, אז לא באמת יכולים להיות שותפים קבועים לניקיון הבית (חוץ מיום שישי, שאז באמת הם עושים הרבה, כל אחד בתחומו).

איכשהו אני מקווה שגם כשהשאר יגדלו הם יראו יותר את מה שאני עושה (מדי פעם יש להם "הבזקים" לזה) וירצו מעצמם להיות שותפים קבועים. אלא שאז בעצמם הם יהיו עסוקים מדי... חוץ מזה שזה גם אופי, וזהו

את מצפה מהם להעריך שאת מסדרת את הבית כשאת עושה את זה מתוך אינטרס אישי שלך?

סדר וארגון זה לחלוטין אופי.

אבל גם ילד מבולגן מאוד יכול להעריך שאני מבשלת אוכל או מכינה פעילות העשרה מגניבה  בערב,

ושם יתבטא שיתוף הפעולה שלו.

מבחינתי אני מכינה להם בית נקי ובגדים נקיים על בסיס קבוע, ומצפה באמת להערכה על כך.

אבל כנראה שבאמת אותם זה לא מטריד שאין דברים נקיים, אז מה יש להם להעריך...

גם אוכל לא באמת מטריד אותם, האמת. מצידם לאכול לחם וממתקים כל היום, בדרך כלל...

פעילויות זה כן נחמד להם. אבל מודה שאני מגיעה לזה רק פעם בהרבה זמן, כי אין לי כוח...

טוב, נראה איך נצא מהפלונטר הזה מתישהו...

אז אי אפשר לדעת אם זה חשוב להם או לא, כי הם לא מכירים מציאות אחרת.

אולי אם לא תסדרי הם יגלו שזה באמת לא כיף לקום לבית מבולגן ואז ישתפו פעולה יותר בארגון הבית,

או שתגלי שזה באמת לא מפריע להם ואז השאלה היא אם להמשיך לסדר לבד או לשחרר.

ולא ראיתי שהפריע להם יותר מדי...

אם כי מאז הם גדלו, אז כן השתנה משהו.

לא מתחשק לי ליזום אי סדר כדי לבדוק, כי בסופו של דבר אני זו שכל היום בבית ובובלת מהבלגן...

חשיבות בלסדר כי ככה אמא ואבא אמרו.

גדלתי ככה וזה נטע בי מלא הרגלים טובים לסדר וניקיון. זה ממש לא חייב לבוא בצעקות או באווירה שלילית, אבל בהחלט יש דברים שעושים כי ככה ההורים אמרו וזה בסדר גמור לדעתי.

אם ל-x לא מפריע שיש כלים בכיור ולי זה כן מפריע אז אני אדבר עם בעלי ואנחנו נחליט על קווים וגבולות בתוך הבית שלנו.

לא נראה לי הגיוני שבגלל שלילד לא מפריע שיש כלים בכיור ואני לא פנויה לשטוף כלים כרגע, הכלים יישארו בכיור ואני אחנק עם התחושה הנוראית שזה מביא איתו (כןכן, ככה אני. לא יכולה לסבול כיור מפוצץ כלים).

ויש שיתוף פעולה באופן כללי אז אני אבקש מילד לעשות משהו בשבילי כמו שאני עושה בשבילו דברים.

לא כי אני האמא אס אני אמרתי שעכשיו אתה תשטוף כלים.

אם הילדים שלך קטנים את לא תראי את הנזק שזה עושה כי הם קטנים מדי להתנגד.

ילד שמגיל קטן הכריחו אותו לשטוף כלים יפתח אנטגוניזם ולא ילמד להכיר בחשיבות ובכיף וההנאה שהפעולה גורמת.

זה לא שאם פעם אחת הכרחתי לעשות משהו זהו זה אבוד לנצח שיבוא לו טבעי,

אבל כגישה אם הגישה היא לעשות כי אני אמרתי הסיכוי שיבוא לו טבעי ירד.

הפותחת תיארה מצב של חוסר שיתוף פעולה שמביא לרגשות שליליים ובסוף להתפרצות ואז או שהם עושים בכח או שהיא בסוף עושה, וזה מעגל שמזין את עצמו.

1. לשחרר אחריות

2. להוביל את בני הבית לעשייה

איך לומדים?

1. לשחרר- נניח על אוכל לשבת, מבשלים רק חלק מהדברים, שאר הדברים מבקשים ממשהו לקנות/ להכין ולוקחים בחשבון שיכול להיות שהוא לא יקנה או יכין ויהיה פחות אוכל.

2. להוביל לעשייה- אותה דוגמא של אוכל לשבת, מבקשים שיקנה/ יכין כל יום שישי פעם אחת, בלי להזכיר שוב ושוב, בלי ללחוץ, בקשה בטון רגיל ונעים, ממשיכים לשחרר ולקחת בחשבון שיהיה פחות אוכל. אחרי תקופה, רוב הסיכויים שזה יבוצע. אם זה לא עובד אחרי תקופה, אולי המשימה גדולה מדי או לא מתאימה ואולי כדאי לוותר ולנסות להוביל לעשייה בכיוון אחר.

אני למדתי לשחרר ולהוביל מזמן. זה עובד לי עם בעל וילד עם הפרעת קשב, זה עובד עם עובדים שלי בעבודה וגם עם קולגות. בעיניי זו הדרך הטובה ביותר לנהל שותפות מכל הסוגים.

לא הכינו, אין מה לאכול.

עדיף שבת אחת שאשכרה אין בה מה לאכול מאשר מיליון שבתות שהכל עלייך..

מה שכתבת לגבי איפוס הבית, לא לכולם זה מפריע ולכן לא בא להם לעשות את זה, מאוד מובן.

אם את שואלת אותי מה את מפספסת, אז את מפספסת שעשייה מגיעה ממוטיבציה פנימית.

ולא כי "אמא אמרה"

אם להם לא מפריע זה לא יעבוד.

רוצה להניח את התיק? תניחי. אבל אל תצפי שבהכרח מישהו אחר ירים אותו.

יש דרכים לתקשר ולהגביר שיתוף פעולה ולבקש התחשבות, אבל זה לא בא ביחד עם האקסיומה שאם לך זה מפריע, אז האחרים צריכים להתיישר לדרך שלך.

דבר ראשון תשחררי את ההנחה שהם צריכים לעשות כי את החלטת שהם צריכים כי לך מפריע, אח"כ יהיה אפשר לגבש דרך לשיתוף פעולה כדי שגם לך יהיה נעים לחיות בבית.

נראה לי זה סיטואציות שקורות בהמון המון בתים.

אני עדיין לא שם, כי הילד שלי ממש קטן.

אבל זוכרת מאוד מאוד את המאמצים של אמא שלי להניע אותנו לפעולה ולגרום לנו לקחת יותר אחריות.

אז כמה עצות מאמא שלי:

1. פעם בכמה זמן היא היתה עושה לנו אסיפה משפחתית ומעלה את הקושי שלה ומבקשת ממנו פתרונות.

פעם הפתרון היה לוח תורנויות בין הילדים (אישית אני הכי אהבתי, ככה היה ברור לי שבראשון אני עושה חלבי ובשני מסדרת סלון וכן הלאה)

פעם הפתרון היה שכל אחד חייב להקדיש לפחות חצי שעה בסוף היום לטובת הסדר בבית.

וכן הלאה. אבל העיקרון הוא שזה נקבע בשיתוף עם הילדים.

הפתרונות האלו היו עוזרים לתקופה ולאט לאט היינו חוזרים לסורינו ואז שוב פעם אסיפה משפחתית וחוזר.

2. ראיתי שהציעו לך, אמא שלי גם היתה עושה את זה פעם בתקופה מאוד מאוד מאוד ארוכה.

כשהמצב היה נואש, היה יום אחד שהיא לא הכינה ארוחת צהריים.

הילדים חזרו, שאלו מה יש לאכול, ענתה אין!

הכלים מאתמול עדיין  בכיור ולא היה לי איך להכין.

זה היה מנער אותנו ממש.

והיינו מסתדרים, מכינים לעצמינו חביתות או משהו.

ובימים הבאים כבר היתה הרבה יותר עזרה.

3. תפקידים.

אמא שלי היתה מאוד מאוד מעצימה את מי שעשה משהו.

לדוגמא, מי שהכינה פעם עוגה לשבת ויצאה טעים היתה משבחת אותה מאוד ומאז זה נהיה התפקיד שלה לעשות עוגות לשבת.

היתה לי אחות שהיתה אחראית על הכביסות, כי החמיאו לה שאיזה יפה היא מקפלת ומסדרת ובאמת אח"כ היתה אחראית על הכביסות כמעט מקצה לקצה.

והיו עוד הרבה תפקידים: זאת שמנקה את המטבח לפני שבת, וזאת שמכינה דגים וכו'.

4. מקווה שזה מעודד אותך, אבל מתישהו בגיל ההתבגרות כבר לקחנו הרבה הרבה יותר אחריות.

נראה לי בערך מגיל 14-15 היתה הרבה יותר מודעות ואחריות. הפריע לנו הבלגן בבית ותרמנו הרבה יותר לטובת הסדר והניקיון בו.

בהצלחה רבה!

מה אני מתכוונת אם בסוף אחרי כל האמירות, רמיזות, בקשות גערות, פרסים וכו' הדברים לא נעשים. ואז את באה ועושה אז זה לא נקרא לשחרר. כי תמיד יש מי שיעשה אחרון ולכן כולם מחכים שאת תגייסי את הכוחות ומתישהו זה יקרה. מה זה אומר לשחרר? בקשת מבני הבית לבשל א. ב. ג. כי את חולה ולא מסוגלת? אין מצב שאת קמה מהמיטה היום ובסוף עושה את הדברים. יאכלו חלה עם חומוס שבת אחת. או מה שיש בבית וככה ילמדו שלאמא יש גבולות. שקודם כל את מכבדת את הגבולות שלך. ברגע שאת תכבדי הם יצטרפו אליך.

אם ביקשת מילד לפנות את שולחן ארוחת הצהרים או שזה התורנות הקבועה שלו ביום רביעי נניח. אם הוא לא יעשה אף אחד לא יעשה במקומו. אבל בעיה אין איפה להניח את ארוחת הערב. אז כנראה היום היא תתעכב... עד שהוא יעשה. בקיצור לשים גבול. לעמוד בו. ולתת לילדים להתקל בגבול ובתוצאה הטבעית שלו לא בכעס אלא בכבד ולראות את עצמך.

ודבר נוסף שהיה אצלנו בתור ילדים זה תורנות קבועה של משימות קבועות בימים קבועים. אין סיטואציה שאמר עושה במקום ילד. ואין אפשרות לדלג. זה ממש קבוע בלוז. ואז זה קל יותר להטמיע בתור הרגל...

כשאנחנו היינו קטנים, עזרנו להורים כי היינו חייבים.

אם את רוצה שהם יעזרו בבית אז את קודם צריכה ללמד אותם לעשות את זה, לוודא שהם יכולים ואז לעמוד על זה שיעשו . שזה ייכנס להרגל .

אם אין לך כוח לזה אז או לקחת עזרה בתשלום או להשלים עם בית מלוכלך.

לפעמים ילדים , בדרך כלל בנות , סביב גיל התבגרות מגיעות לצורך הזה בעצמם. אבל אם יש בת אחת שחשוב לה סדר ועוד כמה ילדים שלא יעשו כלום, גם לה לא יהיה כיף בסופו של דבר.

כמו שאומרים "לא יגעת ומצאת , אל תאמין " . וזאת האמת . שום דבר לא קורה מעצמו. כמובן יש ילדים שיותר זורם להם והם יותר מסודרים מטבעם אז הדרך שלהם לסדר תהיה קלה יותר...

אני באמת עושה הפרדה בין בקשות לסדר את הדברים ששייכים לילדים עצמם (צעצועים, דברי בית ספר, בגדים שהם לבשו, כלים שהם אכלו בהם) לבין דברים ששייכים לבית כולו (כביסה וכלים באופן כללי, סדר כללי בבית, טיפול באחים הקטנים).

זו אמורה להיות תוצאה טבעית - שיחקת בצעצועים, אז תאסוף אותם.

איך גורמים לילדים להפנים את זה - זה כבר אחרת...

אני לא רוצה להגיע למצב שכל הזמן צועקת על הילדים. היו תקופות מאד לחוצות וזה לא עשה לי טוב. לכן אני לוקחת מראש את הנטייה לא לאסוף. ומתרכזת בללמד אותם להיות בני אדם טובים. אני לא ראיתי תועלת מפקודות או תחרות או פרסים או הענשה. רק מהלהיות דוגמא בעצמי.

לא כל ערב יש כוח לזה. לכן יש פינת צעצועים במרפסת. והיא סגורה טוב מרוח. כשיש לי כוח אז אנחנו עושים סדר. ודווקא אצלנו כשאני מבקשת עזרה לפסח ראיתי שהגדולים הפנימו את החינוך ועוזרים. אומנם זה תלוי באופי ולא כולם מפנימים באותה מידה, אבל משהו נכנס.

או ניהול כוחות.

רק הגישה הבסיסית בעיניי צריכה להיות שילד אחראי על הדברים של עצמו (מגיל מסוים), ואם אני בוחרת לסדר את חפציו במקומו - זה לא מלכתחילה...

גם אצלנו בפסח אוהבים לנקות, כי זה אתגר מעניין אבל בעיקר את הדברים שדורשים מים ושואב אבק ושאר דברים מגניבים, ולא סדר סיזיפי...

ראיתי שאם מדי פעם אני מבקשת לקחת את המכתבה כפרויקט ולסדר זה עובד לי יותר מאשר לדרוש את זה יום יום.

אבל כנראה אני סבלנית לבלגן כי אותי ההורים חייבו לסדר ולנקות. ואחותי, שהתמרדה, היום היא לא תתן לעצמה לישון אם לא הכל במקום ונקי... לכן אני לוקחת את החינוך יותר בקלות...

אי זוכרת שהייתי ילדה היו לנו כמה שיטות של חלוקת תפקידים. לא יודעת אם משהו מזה יתאים לך, אבל משתפת ותוכלי לקחת רעיונות.

ביום שישי היה ידוע שכולם צריכים להיות שותפים. היינו עושים רשימת תפקידים וכל אחד שהיה מספיק גדול היה בוחר לו תפקיד או שניים (לפי אורך הרשימה). מי שהיה בוגר יותר הפנים שגם אחרי התפקיד זה יועיל אם הוא יבוא ויראה במה עוד צריך עזרה. אבל ככה גם הקטנים היו שותפים לפחות בתפקיד שלהם.

במשך השבוע הכי זכור לי שהיתה תקופה שאבא שלי היה מדפיס כל מוצ"ש טבלה, בכל שורה היה שם של אחד הילדים, ובכל טור היה אחד מימי השבוע. לאורך השבוע היינו מצופים לתת לפחות 10 דקות ביום לבית, במה שאנחנו בוחרים, ולכתוב מה עשינו. ואז בשבת אבא שלי היה מקריא וכולם היו מתפעלים מכל מה שעשינו...

לי זה היה טוב כי 10 דקות לא נשמע הרבה, ויכולתי לבחור את המשימות שאני רוצה (אם עוד לא תפסו לי..), וזה גם לא היה נעים להשלים את המשבצת של היום ריקה...

למרות שזה לא החזיק להמון זמן, לא זוכרת למה. כשזה כן קרה זכור לי שזה עבד טוב.

כולל קמח מצה וכו'

לי זה עושה כאב בטן נוראי כל שנה

אני פשוט לא יכולה לעכל את המאכל הזה

וכל מה שעשוי ממנו (עוגיות, עוגות, בלינצ'עס, קרקרים)

זה פשוט נהיה גוש בקיבה וגורם לכאבי בטן

אני חושבת שזה מהמצות. אחר כל השתדלתי לא לאכול מצות, חוץ ממה שחיבים

והתינוק היה רגוע. גם אנחנו לא אןכלים קטניות  מצאתי מה לאכול. 

אוכלים דגים עם הרבה ירקות.

אפשר להקפיץ חזה עוף עם כרובית.

קציצות בשר עם רוטב וקינואה

בבוקר חביתה עם גבנצ וירקות.

תנסי מצות שיבולת שועל זה קצת יותר שפוי.

מרק עוף עם ירקות

עוד קצת וזה נגמר

אני לא אוכלת מצות מחוץ לליל הסדר והסעודות כי זה עושה מלא כאבי בטן.

מתמלאים מעופות, דגים, בשרים עם ירקות חיים/אפויים/מבושלים וכמובן הרבה תפוחי אדמה. לא לשכוח לשתות הרבה מים. שקדים ואגוזים זה גם משביע. שייקים של פירות בין לבין.

ואיך בא לי להראות את זה לכל הטוענים בתוקף (ובתוכם רופאים) שהאוכל לא עובר בחלב אם ולהתנזר מחלבי וכו' זה מיתוס 🥴 

חיבוק לקטני!! מקווה שירגיש יותר טוב בקרוב!

כולל רופאי גסטרו.

רופא התווכח איתי שהשילשולים של הבן שלי זה דבר נפוץ בגיל ולא קשור לאוכל שאני אוכלת. בפועל היתה מובהקות מוחלטת בין המאכלים הבעייתיים לו (לקח לנו זמן לעלות עליהם) לבין השילשולים. ברגע שגילנו את הכל לא היה שילשול אפילו פעם אחת! למרות שהיה במעון וזה גיל שילדים נדבקים הרבה אחד מהשני.

לפני כמה זמן הייתי איתו אצל רופא גסטרו אחר, אמרתי לו מה היה לו כתינוק, מיד כתב את זה בהיסטוריה הרפואית עם השם המקצועי. רופא שמכיר ומבין. 

חלבונים וירקות יחד

ולא לערבב עם מצה בכלל חוץ מסעודות שבת-חג מאוד יכול להקל על העיכול לאכול קודם מצה לסיים ואז לאכול ירקות ובסוף חלבון

או לאכול מצה עם ירקות בלבד גם אפשרות

1. נובה טי פעם אחת ופעמיים גיינפיקס

2. הנובה טי עשה כתמים כמה ימים לפני הוסת הגיינפיקס לא. חוץ מזה דימום רגיל עם שניהם

3. בהתחלה כן, וקיבלתי היתר גורף לבדוק מינימום בדיקות. הפסק יום ראשון ואחרון. כשראיתי שהכל בסדר אז כן בדקתי יותר

4. כן ולא.

כן כי זה מנע הריון

לא כי זה עשה לי בעיות גינקולוגיות אחרות ומסתבר שכנראה התקנים לא יושבים אצלי טוב..

1. ג'ניפיקס

2. התקנתי אחרי לידה, כשהווסת חזרה האריך- כיומיים שלושה הכתמות לפני ועוד יום עד להפסק.

3. הרבה הכתמות, הקלות בשבעה נקיים

4.סהכ כן במיוחד שהייתי ללא ווסת מס' חודשים, אבל ברגע שהגיעה היה מבאס בגלל הנ''ל 

1. נובה טי

2. הכביד במחזורים הראשונים אחרי ההתקנה, וקצת גרם להכתמות לפני הוסת בוסתות הראשונות. אחר כך היה די רגיל. ייתכן שהזמן להיטהר התארך ביום. לא בטוחה שזה קשור להתקן.

3. רק בהתחלה ואז באמת קיבלתי פסיקה מיוחדת אבל תוך פעמיים-שלוש זה הסתדר.

4. כן!

1. מונה ליזה

2, האריך את הווסת ביום בערך והכביד את הדימום

3. אין דימומים בין ווסתיים ב''ה

4. במניעה הכי טובה שניסיתי

אני מאוהבת במחזור החודשי. זה משפיע פלאים על החשק;)

זה לא הורג לי את הספונטניות - מה שקרה עם הדיאפרגמה.

בקיצור

מבחינתי זאת המניעה הנבחרת

וניסיתי- גלולות הנקה, דיאפרגמה, שקפים ונרות

1. מונה ליזה

2. לא

3. לא היו דימומים בין וסתיים.

4. מרוצה מאד. שגר ושכח.

1. נובה טי

2. בהתחלה כן, מחזורין ארוכים יותר( האריך לי מ3 ימים ל5 ימים) וגם דימום כבד יותר אבל אחרי 4 חודשי הסתגלות הגוף שלי חזר לעצמו

3.היו ממש מעט, בהתחלה בהסתגלות קיבלתי היתר לבדוק רק הפסק, יום ראשון ויון אחרון

4. ממליצה מאוד. הייתי עם ההתקן תקוםה ארוכה מאוד וזה באמת שגר ושכח. מניעה מעולה בלי כל הבאלגן לש ההורמונים

בהצלחה

נובה טי

כן

כן. עם ליווי הלכתי צמוד הצלחתי לא להיאסר רוב הזמן

כן,עד שנהייתה לי דלקת באגן ונאלצתי להוציא, לא החזיק הרבה לצערי, 7 חודשים

1. כנראה נובה טי, לא בטוחה

2. כן וכן. גם וסתות יותר כואבים יחסית

3. נראה לי שלא

4. הייתי מאוד מרוצה. מבחינתי היה הכי חשוב ללא הורמונים.

2. לא

3. מעט כתמים לפני

4. כן, עד שנכנסתי להריון עם ההתקן, חצי שנה אחרי שהתקנתי אותו! אז בדיעבד ממש לא מרוצה..

האמת שהרגשתי ככה לפני החג

ודאגתי לעצמי לכמה שיותר דברים שאני אוהבת שימתיקו לי אותו

ועכשיו ממש בסדר לי ברוך ה'

ברוגע

+ מריבה לפני החג שלא יצאתי ממנה

כי נפגעתי ממש

ואני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו. אין מצב. 

חיבוק ❣️

את שונאת את החג או את הדברים הנלווים לו?

תנסי לעשות הפרדה, בשביל הנפש שלך - חבל להרגיש שחג אחד מן החגים שנתן לנו הקב"ה הוא לא נחמד לנו...

וכשאני כועסת מאוד

זה מאוד קשה לישות את זה

ולהיות ממוקדת

כי אפילו לפרוק את הכעס לבעלי

אני לא תמיד מצליחה. 

לא סתם אנחנו עכשיו בימי עבודת המידות של ספירת העומר...

מאמינה בך שתצליחי בסוף❤️ אם לא השנה - אז בשנים הבאות...

אני הרגשתי דברים דומים, כל חול המועד מחדש היה החלום ושברו..

אבל פתאום הילדים גדלו קצת, וגם למדתי איך לדבר שיהיה לו קל לו לקבל את הדברים וגם הוא למד אילו דברים יותר חשובים לי, והיום גם אם לא תמיד הכל מושלם ויש ציפיות וריבים אנחנו מצליחים להתגבר מהר יותר..

אז באמת צריך לתחום את הכעס והאכזבה לרגע הזה ולהאמין שברגע הבא ממש יכול להיות יותר טוב.

וכל מריבה וכל שנה יש התפתחות ואפשר להגיע למקום אחר.

מתפללת בשבילך לסיעתיא דשמיא וקירוב לבבות

בבוקר הנחמה הייתה שעברנו את רוב ימי השבתון (חג, שבת)

היום אפשר לומר שעברנו 4. נשאר 3 ב"ה

ב"ה שיהיה לך רק טוב ❤🙏

קודם כל חיבוק♥️

לגבי האוכל - אפשר בעיקרון ביצים ירקות עוף בשר דגים למי שלא אוכל קטניות

למי שכן יש עוד הרבה אופציות. אם תרצי אכתוב לך כל מיני דברים שהכנו פה (עם קטניות ובלי)

לגבי הילדה - הייתי מעמידה אותה במקום האמת

לא כי התחושות שלה לא במקום, אלא על הדרך

ואגב,ילדה בכיתה ט יכולה לתפעל יופי דברים שהיא צריכה

במקביל לזה הייתי שואלת מה הקושי עם המצב הנוכחי מבחינתה. ז"א, למתן את הדיבור הלא המכבד ולשים לו גבול ומצד שני לתת מקום לתחושות שלה

לדעתי תעמידי אותה במקום.

גם אם אמא לא כמו שתכננתי לא מדברים ככה על הורים!

חיבוק, זה ממש יכול לרסק המילים האלה ❤️

אל תזלזלי בכבוד שלך, גם כאדם וקל וחומר באמא אסור שידברו אלייך כך . 

ממש מילים מרסקות מה שהיא אומרת לך

מסכימה שזה לא צריך להיות וכדאי להבהיר לה איך מדברים

אבל לא יודעת איך הייתי ניגשת לזה, אז פשוט חיבוק.

תאכלי בשר, לא עוף, והרבה טחינה (אם את לא אוכל קטניות אז אחרי החג), זה מלא ברזל.

ותנוחי הרבה. החולשה הפיזית גם מחלישה נפשית מאד

נסי ספטון-ברזל נוזלי שלרבים מםחית ממש את תופעת הלואי של עצירות.

בחג-מלא מים, תשלבי פירות.

לגבי המתבגרת.... אין לי עצה טובה לתגובה וחינוך, פרקטית:

שימו בטטות כמו שהם בתנור וזו תוספת ב0 מאמץ.

יוגורט עם פירות ושקדים ואגוזים זו אחלה ארוחה בחול המועד

שקית סנדפרוסט תערובת ירקות למרק גם יהיה טוב לך וגם אוכל מבושל

היא מודעת לזה שאת בהריון ומצבך הבריאותי גורם לך לעייפות?

היא מדברת לא יפה אבל היא נוגעת בנקודה, אמא שלה שוכבת ונחה בעוד היא נאלצת לעזור. אולי אם היא תבין מה הסיבה זה קצת ירגיע את הכעס והביקורת שלה?

אני חושבת שהייתי מנסה כן להראות לה שהכעס שלה מובן ולהסביר לה

בקשר לברזל - תנסי אקטיפרין (תשאלי קודם את הרב שלכם אם מותר לפי הפסיקה שלו), לי הוא היה ממש טוב גם מבחינת העלאת הברזל וגם מבחינת העצירות.

בקשר למזון - אם אתם ספרדים אז תאכלי בעיקר קטניות. אם לא - אז אולי תנסו לחפש לחמניות מקמח תפו"א, יכול להיות שהן יהיו קלות יותר... והרבה ירקות.

ובקשר לבת שלך - זה נושא גדול ורחב, ולא בטוח שעכשיו כשאת חלשה זה הזמן המתאים לטפל בזה... אבל אולי כדאי שבעלך ייקח אותה לשיחה, ויאמר לה שבתור בת גדולה מצופה ממנה לעזור במצב הנתון, ובשום פנים לא להעביר ביקורת על אמא שנתנה לה חיים ונתנה לה המון במהלך השנים. ואת כל ההחלטות שלה לעתיד היא יכולה לכתוב לעצמה ביומן או משהו, ולראות אם היא רוצה עדיין לקיים אותן כשתגיע לגיל...

ובטווח הארוך - אולי לחשוב על טיפול בשבילה...

ובקשר לך עצמך מולה - זה באמת ממש פוגע ומעליב, אבל תזכרי שעם כל זה שהיא הבת שלך והדברים שהיא אמרה הם מולך - זה שלה ושייך לה, ולא קשור אלייך.

זה גיל שבו יש הרבה בחינה של האישיות שלי מול האישיות של ההורים, וזה גיל נהנים לגבש בו דעה עצמית על העולם - אבל זה רק הגיל, ובהמשך בע"ה היא תתאזן.

ואת באמת במצב רגיש גם ככה, אז הגיוני שזה יוצר לך פצע, אבל שוב - זה לא קשור אלייך. את טובה ועושה את כל המאמצים להיות אמא טובה בנתונים הקשים האלה❤️

כי היא ממש ילדה טובה טובה.

פתאום נופחת עליי עם יציאות כ"כ מפחידות,שאני מאמינה לה-את סיעודית,זה טראומה לילדים שלך ועוד...

אח"כ עובר לה ,חוזרת להתנהג יפה.

ואני נשארת עם המילים והפחד שאני עושה לכולם צלקות...

ואשכנזים אין מה לאכול לא בארוחה מבושלת...

עכשיו היא מתוקה ומכינה לי ארוחת לילה כי אני מתה מרעב...לא יודעת איך להתנהל עם הקצוות האלו שלה...

אל תיבהלי ממה שהיא אומרת.

תעשי את השתדלותך, בכלים ובכוחות שלך.

ואל תדאגי, להרבה יש תקופות כאלו והילדים גדלים בסדר גמור, לא צריך לקחת ללב כל משפט שלה

נשמע שאת מתמודדת עם הרבה.

רק מילה לגבי המתבגרת

זה שלב שבו קצת חוזרים להיות ילדים בני 3

לכן ההתנהגות הקיצונית

לכן המילים הלא רלוונטיות בעליל

אני לא אומרת לך מה לעשות

רק נותנת מבט חדש כדי שלא תתערערי

כמו שלא תתרגשי מילדה בת 3 שתגיד "אמא את פויה"

ככה דיבורים של ילדה בת 13 לא אמורים לרגש אותך

אפילו שהיא נראית כל כך חכמה ומבינה, בוגרת ורגישה, גדולה וגבוהה

ברגעים האלה היא שוב בת 3 ואת אמא שלה

שתקשורת הורה ילד

באחריות ההורה באחוזים גבוהים

בניגוד לתקשורת של 2 מבוגרים

בה יש ציפייה וצורך מהצד השני

תקשורת הורה ילד צריכה להיות מבוססת על הבנה של ההורה

שהוא לא בלבל של הילד

שהילד לא צריך לספק צורך ולא כדאי לתלות ציפיות

לכן כשילדה אומרת משהו שלילי

אין מה לקחת אותו מספיק ברצינות כדי להיפגע ממנו

אלא להבין את הצד שלה

גם אצלי היו בעבר אמירות דומות

ובצדק

עם השנים אני הפחתתי עשייה בבית וזה הביא שאלות/ טענות מצד הילדים

אז הייתי עונה בסתמיות

נכון אני לא עושה/ אין לי כוח/ לא בא לי

לא ראיתי בזה טענה שצריכה התייחסות

זכותם לתהות ולרצות

וזכותי לבחור לעשות אחרת

אם כי אף פעם לא בקשתי מהם לעשות במקומי

אם הילדה צריכה לעבוד לעשות עבודה שהיא מצפה שההורה יעשה

היא גם קצת צודקת

אולי זה מעצבן שילדה אומרת משהו צודק וגורמת לתחושה של חוסר אונים

זה לא אומר שהיא לא בסדר

זה אומר שיש מצב מורכב

והיא אומרת את אשר על ליבה כמו שילדים/ מתבגרים (ולפעמים גם מבוגרים) אומרים

(ולרצות 2 ילדים זה טוב

לא בגלל מספר כלשהו

אלא

יכולת לגבש דעה ולרצות בגיל צעיר

זה דבר מעולה)

תנסי את האבקה של אלטמן

לי אישית זה עשה הכי פחות תופעות משאר התוספים

לגבי האוכל גם לי המצות עושות בלגן שלם ... 😪 גם מחפשת מה להכין בלי מצות

חיבוק❤️

לא פשוט

אבל כמו שאומרים

שהיא תהיה אמא רק אז תבין כמה זה לא פשוט

ותתפחי לעצמך על השכם !! על כל דבר את עושה למען הבית והמשפחה

זה לא מובן מאליו במציאות המטורללת הזאת..!

תנסי לדבר לליבה ולדבר אליה כנו מבוגר

להסביר לה את הקושי שלך מנקודת מבטך

בלי צעקות וכעס

תני לה כמה ימים

לפעמים השתיקה זה הדבר הכי חכם לעשות

וזה גורם לצד השני לערער .

בשוט'

גם למתבגרת שלי יש אמירות דומות (פתחתי על זה שרשור בפורום אמ''ה, מאמינה שהוא עוד בעמוד הראשון).

עוזר לי לזכור שזה 'בורח' לה. זה לא היא- זה הגיל. וכמו שאני לא מתרגשת כשלבן ה-3 בורח פיפי, ככה לא צריך להתרגש ממה שהיא אומרת. ואולי זו השוואה מעליבה, אבל לי זה עוזר להחליק ולא לקחת ללב.

האמת שמאז השרשור שם שמתי לב שאני לוקחת כמובן מאליו את המעט שהיא עושה בבית. והחלטתי להעצים את מה שהיא כן עושה.

ביום שישי היא שטפה כלים. אז נכון שזה היה הדבר היחיד שהיא עשתה- אבל החמאתי לה על זה ממש, שהם יצאו נקיים, ואיך היא הצליחה לארגן אותם במתקן ייבוש של פסח...

ואז אחרי הדלקת נרות היא הציעה לקחת איתה את הקטן לתפילה כדי שאוכל לנוח.

אז אולי גם היא מבקשת פה משהו, שהוא לאו דווקא אמא מתפקדת במשרה מלאה. אולי היא צריכה שתראי יותר את מה שהיא כן עושה, אולי היא רוצה שתקדישי לה זמן למרות העייפות, אולי היא פשוט דואגת לך וככה זה יוצא לה (במיוחד אם היא לא יודעת על ההריון). לפי האמירה על השני ילדים- אולי אפילו היא שואלת את עצמה איך היא תסתדר כשהיא תהיה בהריון, זה כבר יכול להתחיל להדאיג בגילאים הללו...

בקיצור, תנסי לשמוע בין המילים, ולספק את הצורך המהותי שלה גם בלי לקום מהספה.

להבין שככה זה גיל ההתבגרות....אני חושבת שאני נופלת ממש שהיא יוצאת עליי כי אני בעצמי מרגישה גרועה.

אז בעצם היא באה לקרקע רעועה לכתחילה ורק נשאר לה להדליק לי את האור לכאורה...

ומראה לי מה שאני חושבת על עצמי.

שאני מרגישה לא בסדר.

שאני חלשה,שאין לי כח לסדר את הבית,לשמור עליו נקי,להיות אמא רגועה....

כאילו מעצמי אני מרגישה לא בסדר על התפקוד שלי...

אז להיות מולה ברוגע אני צריכה קודם להיות חזקה בבפנים שלי ואני לא יודעת איך לעשות זאת..

תמיד לזהות את נקודות התורפה של ההורים וללחוץ דווקא עליהן (קראתי פעם מחקר שהתדר של הבכי של התינוק מתאים לחדר ספציפי שהכי יפעיל את ההורה הספציפי שלו).

וזה מה שכל כך מגדל אותנו בהורות...

ואני חושבת שעצם המודעות שלך היא כבר צעד ענק בכיוון. כי באמת את עושה כרגע את הדבר הכי גדול בעולם (מגדלת בתוכך חיים). ובאמת מותר לך להיות חלשה ופחות מתפקדת.

וכל כך קשה לנו כנשים להצליח לאהוב את עצמנו גם כשאנחנו ''לא עושות כלום''.

אבל את מדהימה, אלופה ואהובה מעצם היותך. לא צריכה לעשות כלום כדי להיות זכאית לזה.

אלא לקבל את עצמך גם כשאת חלשה ולא מתפקדת

זה בסדר לא לתפקד

זה לא מהות חיינו

להפך

מהות החיים

זה להיות שלמים עם עצמנו

גם ברגעים חלשים

כשאנחנו בטוחות בעצמינו אז האמירות בחוץ לא מסעירות אותנו

ואז את יכולה לעמוד מולן בשוויון נפש יותר ולא להתערבב

לזהות מה היא צריכה לשמוע

ולא לדבר מהבטן ומהפגיעות

ולא להצטדק מולה.את לא צריכה בכלל להכנס לעמדה ולשדר לה עלבון

זה לא בריא לשתיכן

גיל ההתבגרות.
אני לא הייתי נותנת לבת שלי לדבר אלי בכזו צורה, כמובן נותנת לה מקום לבטא רגש, ומחשבות אבל לא בדרך מזלזלת כלפי אמא ובחוסר כבוד, בפרט שזה פוגע בך ונותן בך תחושות לא טובות.

אני מעמידה לה גבולות.

אומרת-תדברי בכבוד או לא ככה מדברים.

מרגישה שזה סיסמא שהרבה מדברים עליה

לתת מקום לרגש,אבל לא לדבר בחוצפה.

יש מתכון כזה ?

אשמח לשמוע.

אבל מה היית עושה?

לכי מהבית?

הרבה פעמים גם אצל מבוגרים יש האשמה  והשלכה החוצה כשמרגישים תסכול במקום להתרכז במה שאנחנו מרגישים בעצם

ולכן הנכון הוא להסביר לה את זה

שתדבר על מה היא מרגישה במקום להאשים אותך

לדוגמה - אני מרגישה חוסר אונים כשאת שוכבת ככה ונראית חולה כל היום

את חסרה לי/ האוכל שלך חסר לי/ אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד פה בבלאגן

סביר להניח שזה מה שהיא באמת מרגישה אבל לא יודעת לבטא

יש לדבר רגשוץת, שזו לפעמים למידה נרכשת
ויש לדבר לאמא לא בכבוד

"ככה לא מדברים
"תדברי בכבוד"
זה כמו לדבר אוויר
זה הרבה יותר מעבר, הרבה יותר עמוק.
מה אני מרגישה? מפריע לי ש....
הייתי רוצה ש...
ולא האשמה
את...
ואת...
ואת...
זה שלב ראשון
 

הייתי מציעה שבעלך יאיר את עיני הבת בעניין.
לא נראה לי שמה שאכפת לך עכשיו זה איך היא מדברת... פשוט זה מציק לך בלב וחבל.
 

א. לגבי הברזל ממליצה על ברזל עדין של סולגאר- זה לא עושה בכלל תופעות לוואי ולי כן עזר. ויש גם עוד תוספים טבעיים שנותנים כח

גם לאכול תזונה נכונה לחיוזק ברזל עוזר..

ב. לגבי הבת המתבגרת- היא יודעת על ההריון?

וגם אם לא..אני היתי לוקחת אותה במזן רגוע לשיחה..

מסבירה לה שאת מבינה שבתור ילדה יש לה כל מיני מסקנות ורגשות סביב מה שקורה בבית

משתפת שיש דברים שקל לחשוב כשאת מחוץ לסיטואציה..ושיש דברים שלומדים ומבינים אותם מתוך הנסיון חיים.. שקל לחשוב שאנחנו הכי חכמים ויודעים הכל יותר טוב מההורים אבל שתקח בחשבון שלא הכל היא יודעת..ולא הכל כזה קל כמו שנדמה לה..

ושמותר לה לגבש דעות עצמאיות ושונות..אבל שאדם בוגר לומד לא לומר כל דעה שיש לו בקול רם..לא כביקורת..קל להשמיע ביקורת אבל צריך גם רגישות לחשוב האם הז מועיל או רק פוגע ומחליש

היתי מזמינה אותה בכיף לשתף בתחוושת ןבשאלות- אמא אני רןאה שאת חלשה ובלי כח ושהכל מרגי ש לך קשה זה גורם לי לחשוב שלא כדאי להביא הרבה ילדים.. מה את אומרת

ולפתח שיחה סביב זה

ולא לומר בהתרסה כל דבר..

תלוי איך את מכירה אותה ומה נשמע ומה לא..אבל כן שיחה בוגרת שמזמינה אותה לגדול לא רק בדעתנות אלא גם ברגישות

מול הבת שלך!!!
בפירוט...
אפילו בדברים הקטנים ביותר
את לא צריכה להיפגע מביתך וכדאי שתשקפי לה בהתאמה מה דבריה מחוללים אצלך, וכמה צער זה מקנה לך, בנוסף להעצמה ןהערכה שתראי לבת שלך על העזרה.
אני עם הריונות קשים של היפרמאזיס- חוסר תפקוד מוחלט לכמה חודשים בתחילת כל הריון.
בעלי לא נתן למתבגרות בבית לדבר אליי בזלזול ובמילים של כל היום את ישנה, לא מתפקדת וכו..
תמיד דאג לפאר ולרומם, כמובן שיחס מזלזל כלפי אמא לא התקבל, ולאחר שיח גם לא המשיך. 
אני לא הייתי מוכנה שהבת שלי תדבר אליי ככה, כמובן תעשי את מה שנכון לך.

א. לגבי אוכל. היית ממליצה על שייקים, מרק ירקות וכאלה. אפשר להכין כמות גדולה ואז לאכול כל פעם קצת.

ב. לגבי הבת שלך. אני חושבת שאץ צריכה לתת מיסגור: היא מתבגרת והביטויים שלה בעיקר מצחיקים. ומצד שני- את בהריון ורמת ההורמונים משפיעה על הרגישות הגבוהה שלך. ולכן זה עוד יותר פוגע. הייתי מתעלמת מהאירוע ומתייחסת לזמנים הטובים שלה.

מאחלת לך לצלוח בשלום את הימין האלה.

הרבה פעמים הסתכלתי על הורים שילד שלהם התנהג מוזר או לא בפרופורציה, וחשבתי לעצמי שההורה הזה לא יודע לשים גבולות. או ריחמתי שהמצב כל כך חריג. או תהיתי איך הם נותנים למצב כזה להמשיך?!

עד שזה מגיע אלי... עד שזה קורה אצלי...

הנערים- מלשון התנערות.

מתבגרים מדברים לפעמים בצורה שהשומע לא מאמין!

עד שזה קורה אצלך בבית... במשפחה טובה של "אנשים שיודעים לחנך".

וגם הורים שזוכרים את גיל ההתבגרות של עצמם - נראה שכל דור מתעלה על הדור הקודם .

אז פותחת יקרה, זה באמת לא נעים שהבת מתחצפת ככה,

אבל עד שזה לא קורה בבית שלך אתה לא מבין באמת.

כשאומרים "איך אתם נותנים לה לדבר ככה" - אותי לפחות זה מחליש מאוד.

קודם כל חזקי את עצמך על המציאות המורכבת שבה את נמצאת, באמת שלא הכל בשליטתך או באחריותך

מה הילדה אמרה

הוציאה בלי פילטרים את שעל ליבה

זה הרבה יותר טוב מבית שאסור לדבר בו

שמשתיקים את הילדים

והמחירים עלולים להיות כבדים למשך שנים ארוכות

(אצל ההורים שלי השתיקו

והמחיר של זה

קשר רופף מאד עד היום

למרות שאני מעל 20 שנה מחוץ לבית)

שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.

לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ

היא תפגוש את חמותי או משהו...

כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.

וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...

אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷

יומן, אולי פה...

הפריקה היא חשובה ממש ממש

לתת לעצמך להרגיש הכל...

ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...

(בנושא אחר) 

זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.

אבל זה המצב.

ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.

מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.

אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....

בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".

חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!

ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.

בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.

וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה

שהקושי נובע מכל מיני דברים.

א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי

ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".

או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם

ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם

שהניפוץ חלום הוא החלק הכואב מבחינתך. שעוד לא השלמת עם זה שחמותך היא לא מה שחלמת.... כי סך הכל ממה שכתוב פה נשמע שהיא בנאדם טוב והכל, רק לא מה שחלמת עליו. אם תשלימי עם זה, אולי יהיה לך יותר קל.

ועוד משהו, יכול להיות שאת מעריכה אנשים לפי האינטליגנציה שלהם? ראיתי שהרבה פעמים לאנשים אינטליגנטים קשה להעריך אנשים שהם לא. אולי כדאי להתמקד בזה, למצוא את הדברים הטובים שיש בה (ובטוח יש אם היא גידלה את בעלך) ולמצוא מה בה ראוי להערכה.

חלק מהקושי שלי זה שהשכל מבין אבל הוא לא מצליח להשליט על הרגש...

אני חושבת אבל שזה באמת ערבוב של כמה דברים יחד. כלומר זה לא רק הניפוץ חלום. זה גם דברים שהיא עושה שלא קשורים לקשר שלנו.

לדוגמא, אני מגיעה מבית שמקפידים על ההלכה, וזה ממש חלק ממני באופן מובהק.

ב"ה בעלי הוא גם ככה וזה חשוב לו.

ההורים שלו, פחות. בלשון המעטה.

לכאורה זה בכלל לא קשור אליי! עבודת ה' שלהם ומה אני נדחפת.

אבל כשאני מתארחת, זה כן משמעותי.

כי יש דברים כל כך קריטיים בכשרות למשל שאין לה כח או שזה לא משנה בעיניה.

ואז זה כן משפיע עליי. אם זה לא היה משפחה בחיים לא הייתי אוכלת אצלם. ב ח י י ם.

פעם אחת שהיינו אצלם אז היא הוציאה עוגת שמרים. ואז שניה לפני שאכלנו היא זרקה שאחותה הכינה... אחותה לא שומרת שבת בכלל!! לא שומרת כשרות!! רק לא אוכלת בשר וחלב ביחד. מה נסגר שהיא הגישה את זה?!?!

עכשיו ברור שיש דברים שלא קשורים אליי בכלל אבל בגלל המנטליות שממנה אני מגיעה, קשה לי להעריך אותה.

אני מעריכה את זה שהיא משתדלת מאוד שיהיה קשר טוב בין הילדים. שהיא משתדלת להתעניין. שהיא סבתא אוהבת לנכדים.

אבל לצערי אני לא מצליחה שהדברים האלה יהיו הדומיננטיים בלב... השלילי גובר על החיובי

וואוו...

חיבוק לך.

אם זה ינחם - אני אוהבת מאוד את חמתי, וגם היא לא בקטע של מזגן ולא בקטע של דאודורנט לדעתי😵‍💫

אבל יש לה אחלה אוכל והיא נקייה באוכל ולא מעניין אותי מה היא עושה עם הכביסה שלה האמת

למזלי בעלי שם לה תנאי שאם היא רוצה שנגיע שתדליק אותו ותוודא שהוא גם עובד (היו כמה חודשים שהיה מקולקל והיא מבחינתה הוא לא חסר לה וסבלתי נורא. סבלנו האמת, ואני עוד לא ישנה שם ולא מחבקת אותה או מתקרבת יותר מדי,רק בחגים שמביאה לה מתנה)

במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.

ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו

אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה

הרבה

אני שומעת ממה שאת כותבת שאת קצת דומה לי

מרגישה רגשות קשים, אבל הראש רציונלי ופרופורציונאלי, ולא "מאשר" את הרגשות.

והפער הזה קשה מאד, הוא גורם לנו להרגיש משוגעות, כח למה אני יודעת א ומרגישה ב, אני לא רוצה להרגיש ב. זה לא הגיוני להרגיש ככה, זה לא פיר להרגיש ככה.

אז אני כאן כדי לומר לך שאני מבינה, ומשהו שלמדתי זה שאין רגשות "רעים", רגשות נועדו שירגישו אותם. מותר וכדאי לשבת בתוכם, כן, גם אם זה לא נעים.

וכמו שאת בתור אמא מדהימה שמתקפת את הרגשות של הילדים שלך כמו שכתבת, תהיי קצת אמא לילדה שבתוכך ותתקפי גם את הרגשות שלה.

ואת יכולה לכתוב מכתב לחמותך, שלעולם לא תשלחי,  והוא יהיה קשה וכואב ואחכ תזרקי אותו. ואת יכולה גם לכתוב מכתב לעצמך - החמות העתידית,  שבו תספרי לעצמך איזה חמות את הולכת להיות

ומחזק...

תודה רבה רבה!!

מרגישה שאת מבינה בול. ואיזה רעיון מקסים לכתוב לעצמי איזו חמות אהיה... זה ממש לנתב את המחשבות למשהו חיובי ובונה.

מעריכה מאוד!!

 משחרר את הצורך לפרוק, עצם הכתיבה היא הפריקה.

קרה לי שכתבתי דברים בפורום ועצם הכתיבה כבר הקלה עלי, שלא הזדקקתי לתגובות בכלל

ויש לי מחברת שאני כותבת דברים, בכלל תובנות מחשבות,ף לעשות לעצמי סדר בראש. שמחה שבעלי לא יכול לקרוא את הכתב שלי חחח

אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים 

עושים על האש

מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט

חבל לקחת סיכונים מיותרים

אתמול טיילנו ליד הבית וכשהיתה אזעקה רצנו לבניין סמוך

קצת קשה גם עם תינוקת שצריך לסחוב....

מהמם ושקט

קחו בחשבון ששומעים אזעקות הירדן

בארץ היו אזעקות בערד

וכל ירדן הפעילה סירנה....

הם כנראה לא ממקדים לאזור 

אם אתם אוהבים מסלול קצת מאתגר

אז יש את תלכיד פיראן

אנחנו עשינו מסלול מעגלי

התחלנו בבאח נחל/פלס

ירדנו לואדי

טיפסנו לחווה של אורי

וחזרנו דרך הכביש לרכבים

הכל פורח ומקסים

בני הארבע- חמש כבר צעדו הכל לבד

לא אוהבת פקקים

אבל עכשיו הכבישים פנויים

אז לקחתי את הילד לחוף

תרפיה בחול

קצת טבל רגלים

אסף צדפים

היה כיף

ולא היו אזעקות

לא בדרך ולא בים

איזורי העוטף שקטים יחסית.

לקחנו את הילדים לפארקים.

נהנו מאד.

מחר על האש עם המשפחה

שלישי אולי איזו חווה לשעתיים בבוקר.

הילדים מאוד נהנו

אחכ נכנסנו ליישוב ושיחקנו בגינות 

מזג אויר מעולה

ולא היו אזעקות

איזה טוב שיצאנו מהבית קצת

המצב בבית כבר הגיע לחרום 🙃

לא משהו מיוחד,

הכי חשוב שקרוב למרכז מסחרי עם ממ"ד

הילדים נהנו עד השמים וגם אנחנו

אם תרימי משקולות זה כבר יותר יכול להשפיע.

הליכה זה חשוב גם לנפש

בלי לקחת אחריות, ככה אני מכירה.

מלא ללכת...

תודה!!

אחכה שירגעו הכתמים

פשוט לא חושבת שהליכות ישפיעו על הכתמים, אבל לשיקולך..

אם זה סוג של אינדיקציה, אז כשהייתה לי המטומה אסור היה לי להרים כבד (ברמה של קומקום)

ועם הליכות לא הייתה בעיה. (אבל לא עשיתי הליכות ספורטיביות, פשוט הליכות רגילות של לצאת להתאוורר)

ההמוטומה שלי הייתה מאוד רגישה אז אם היתה בעיה ישר הייתי יודעת.

מצד שני אם בלי קשר להליכות זה יתפתח למחזור תאשימי את ההליכות..

ובאסה כל ההכתמות האלו..

יגרום לך להתחבר לתהליך ולשמוח שהוא שם..

וכדאי לנסות להנות, זה בכל מקרה יקח עוד זמן בע"ה...

הריון זה באמת מסע לא קל בכלל, ולפעמים אפילו קשה ומאתגר

ממליצה לך לחשוב מה יכול לעשות לך טוב

ומחזקת אותך שבסוף הילד/ה מביאים איתם אור גדול ואהבה גדולה

וזה קשוח

כבד

לא נוח

ומלחיץ

אבל זה שווה!!!!!

וכל יום נוסף בבטן זה מתנה עצומה לך ולהם.

מניסיון

חיבוק גדול!!!

ונשימה עמוקה