איך מניחים את התיק?שוב חוזר הניגון

אני מרגישה תקועה אז פונה לחכמת הנשים הטובה שכאן.


הנושא: שותפות בני המשפחה בניהול הבית

הנתונים: התיק הזה של ניהול הבית על הכתפיים שלי. כבד לי. גם כשיש צורך או רצון להניח אותו לרגע אצל בני הבית זה לא מצליח. התיק ננטש ואני סובלת. מוכנה גם להתחלק בכובד בעזרת תיקים של אחרים אבל זה כל הזמן נשאר בתחום אחריותי ואם אני לא על זה אז זה לא עובד..

התסכול קיים יותר כמובן בסוף השבוע כשיש עומס משימות ואין לי שום גיבוי..

יש ילדים גדולים יחסית ובעל עסוק.


דוגמאות? בבקשה.

איפוס בית בסוף היום. לא צריכה בית מלון אבל כן להביא למצב שנעים לפתוח בו את היום הבא. נקיון שיש וכלים, הרמת חפצים מהרצפה, סידור כסאות סלון מסביב לשולחן, טיטוא למטבח לפחות, איפוס חדר האמבטיה ההפוך ועוד..

זה רק עלי. אלא אם כן מכריחה אנשים לבצע משימות ספציפיות. ואז הם עושים את מה שביקשתי במסכנות וברמת ביצוע מרושלת..


הכנת אוכל לשבת. ביקשתי, אמרתי ופירטתי את רמת היכולת שלי השבוע (אני חולה) ואת הצרכים והמשימות.

לא הועיל. יש הרגשה שכולם יודעים שבסוף אני אדאג שהכל יקרה. ועל חשבון הבריאות שלי והשפיות שלי..


יש עוד הרבה אבל כבר הארכתי..


אני מנסה למצוא מקום באמצע בין לקרוס תחת עול המשימות לבין לצעוק שנמאס לי ולהרים את כולם בכח על הרגליים (מה שקורה מפעם לפעם) ואז כולם נפגעים מההתפרצות ואני מרגישה נורא עם עצמי.


אני מדברת גם על חינוך הילדים וגם על שיתןף הפעולה עם הבעל. מה אני מפספסת?


כבר עשינו תקופה של מבצעים וטבלאות. עזר לזמן קצר רק ע"מ לקבל פרס ודעך.. לא הצלחתי להכניס שינוי הרגלים. וגם זה דרש ממני ניהול מתמיד..


הותשתי. אין לי כח להמשיך לבד ואין לי כח לכעוס על זה שאף אחד לא רואה את המשימות השוטפות האלה כחלק מסדר היום שלו.. ברמה של 5 דקות עזרה.

הצילו.

מרגישה את הכעס עולה לי ולא רוצה להגיע לשם..

פספסת לדעתי את הקטע של לשחררהמקורית

אם את כל הזמן עושה בסוף, למה שיעשו?

וגך לגבי איך הם עושים- חוזרים על זה עד שזה קורה. זה כשלעצמו מוציא אנרגיות וגם את זה אפשר לשחרר ולהוריד סטנדרטחם.

תשחררי

וגם, תחושת מסכנות ומרמור זה שלהם. חא נורא אם יחוו אותה כשזה מחיר של עזרה בבית.

בבית יש חובות וזכויות

נראה כאילו תחושת המרמור שלהם משפיעה עלייך. זה לא אמור להפריע לך בדרך לחנך אותם להיות שותפים בבית. חינוך זה לא רק לתת מה שרוצים

מצטרפת גם להגיב וגם לעקובריץ קפה

מוכר, מוכר מוכר.

מניסיון , הילדים יודעים לענות אומרים מילים שהתוכן שלהם פחות או יותר"את חייבת לעשות את זה, אנחנו יודעים שתעשי את זה, אנחנו יודעים שתרימימאת המגבות מהרצפה באמבטיה ותכבסי אותם כי את צריכה לדאוג לנו לכביסה".

אישית, ניסיתי כמה דברים, התיק תמיד נשאר אצלי, זה לא קל,מבינה אותך מאוד מאוד, כן גם את הקטע שמרגיש עוד אשמה שביקשתי מהם עזרה.

בהצלחה.

גם לשחרר ניסיתישוב חוזר הניגון

לאחרונה באמת פחות היה צורך כי התפנו לי זמן ואנרגיות ליותר טיפול בבית, ולכן כולם שחררו לגמרי והכל עלי.

אני לקראת תקופה קשוחה יותר שבה לא אוכל להשקיע באותה צורה וכן אצטרך עזרה.

אני כן משוחחת איתם על הצורך הזה לפעמים בנחת ולפעמים בכעס ותסכול. לצערי זה לא מתרגם למציאות מלבד פעולה נקודתית מיידית וזהו.


בתקופות שלא היתה ברירה אכן הילדים עשו יותר וגם הסטנדרטים היו נמוכים משמעותית.

אני סובלת מזה.

כלים חלביים שנמצאים 4 ימים בכיור מחמיצים ומסריחים. זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. ועד שלא אדרוש לטפל בזה או אעשה בכח בעצמי זה לא יקרה. כמובן שגם קשה לנקות לכלוך ישן אז זה הופך למשימה שלי.


הגדולים בגילאי העשרה הצעירים. לא דורשת דברים שלא מותאמים.. ובעיניי גם ילד בן 8 יכול לתלות את המגבת שלו אחרי שהתקלח או להחזיר את המשחק ששיחק בו עם החברים למקום, למרות שהוא עייף בסוף היום.

לגרום לילדים לקחת אחריות על שלהם לא תלויהמקורית

בכח שלך.

זה עניין של הקניית הרגלים גם כשיש כח.

ולכן גם במצבים שיש לי כח, הילדים יעשו את המשימות שלהם. כי זו ריצה לטווח רחוק.

אם יש לך כח זה מעולה, תשמרי אותו לדברים יסודיים יותר ולא חדברים זאת יכולה לתת לילדים לעשות

אפשר פשוט להישאר עם הכח גם ולהנות מהעזרה

זה מה שאני שואלת. איך מקנים הרגלים?שוב חוזר הניגון
הרגלoo

מורכב מטריגר- פעולה- תגמול


כשעושים אותו שוב ושוב, הוא הופך להיות פעולה שנעשית כמעט אוטומטי.


אני מרגילה את בן ה4 לזרוק את הפסולת שלו לפח. כל פעם שיש לו פסולת ביד או שהוא כבר שם/ זרק במקום שאינו פח (זה הטריגר) אני אומרת לו לשים בפח, לפעמים הוא שם בשמחה ולפעמים הוא מסרב, אז אני מסבירה לו שהבית נהיה מלוכלך וזה חבל, לא מאיצה בו ולא שמה במקומו, אחרי כמה שניות/ דקות הוא שם בפח (הפעולה) ואז אני משבחת אותו שהוא גדול ועוזר לשמור על הניקיון (תגמול)

אני עושה את זה איתו מגיל קטן וזה משתפר. בעתיד יגיע זמן שהוא תמיד ישים בפח.


ככה אפשר להרגיל בכל נושא להרגל טוב.

בקיצור התעוררתי מאוחר מדישוב חוזר הניגון

כי כרגע אין לי את הפניות והאנרגיות לנהל תהליך כזה.

אוף..

בגילoo
קטן אכן הרבה יותר קל ללמד הרגלים, אבל אפשר להרגיל בכל גיל. צריך סבלנות, עקביות ובעיקר אמונה בדרך הזו, להשקיע את האנרגיות בהקניית הרגלים ולא בלשרוד את השוטף, כי אם מקנים הרגלים אח״כ לא צריך לשרוד, כי החיים נעשים הרבה יותר קלים ונעימים.
אני חושבת שיש הבדל בין שת"פמקרמה

לבין לקיחת אחריות


שת"פ יכול להסתכם הזה שאת מבקשת מהילד בסוף יום לסדר את הכסאות והוא מבצע.


בלקיחת אחריות הוא קודם כל צריך להכיר בזה שזו משימה שצריכה להיעשות בסוף יום.


בין אם זה ככלל שאמא קבעה

ובין אם זה מפריע לו בעין


אני חושבת שהציפיה מהם לקחת אחריות על האירוע מבלי להגיד במפורש- אתה אחראי על x y z

היא ציפיה שנידונה לאכזבה מראש


וכמתילים על מישהי את האחריות- צריך במקביל גם להסיר את האחריות ממך.

אם בסוף את עדיין המפקדת

ועושה בסוף יום את כל מה שלא נעשה

אז הם לעולם לא יקחו אחריות.


השבת זו הזדמנות.

תעשי רשימה כתובה של מה צריך לעשות

ולכי לישון

יעשו- יהיה

לא יעשו- לא יהיה


----

ד א. בני כמה הם?

והאם הציפיה תואמת את היכולת?

את צודקת בהפרדהשוב חוזר הניגון

בין אחריות לביצוע.


אני מבינה שניהול העל נשאר שלי.

ומסבירה להם שיש גם משימות ביצועיות שישארו רק שלי כמו בישול, קיפול ומיון כביסה ועוד. הבקשה היא שאת המשימות שהם כן יכולים לעשות שיקחו ממני. וכן שזה יהיה חלק מהרוטינה היומיומית שלהם.

לא מבינה למה ברור להם שיש 3 ארוחות על השולחן ביום אבל פינוי השולחן ושטיפת הכלים לא שלהם.. ולמה אני מגרדת את זה מהם בכח כשאין לי ברירה. אין לי כוחות להלחם על זה כל יום. או שסובלת מללחוץ אותם לתפקד או שסובלת מעומס מטלות מיותר.

לא כל כך יודעת לענות מנסיוןמקרמה

הגדול שלי רק בן 5


אבל ניקח לדוגמה את המשימה של להוריד מהשולחן.


הייתי מתחילה משיחה רגועה בזמן דלא קשור לארוחה- נגיד כשהוא חוזר מהגן

עם יחד ספציפי- לא לכולם ביחד


שמהיום- האחריות לשולחן מפונה היא שלו.

זו משימה שהוא צריך להשלים לפני שהוא הולך לישון.

שומעת ממנו שהוא אכן מבין שזו אחריות שלו

ומקבל אותה (ז א. שאם כבר בשלב הזה הוא מביע התנגדות אז יש לך בעיה...)

שואלת אותו מה נראה לו יעזור לו לזכור לבצע את המשימה- אולי תזכורת בשעון


מיד בסיום הארוחה מזכירה לו את התפקיד החדש- ברוגע - ומשתדלת לשחרר כמה שיותר.

לא מנדנדת - מתי זה יקרה

לא לוחצת.


מזכירה עוד פעם אחת לפני שמתארגן לשינה.


בכל הזמן הזה- חורקת שיניים, נושכת לשון אבל לא מראה שום רגש בנושא


אבל אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת

תוצאה טבעיתDoughnut

הסבר פשוט וברור- אמא לא יכולה להכין לכם אוכל כשיש כלים מלוכלכים על השולחן ובכיור. אמא לא יכולה להכניס מכונות כשהכביסה לא ממויינת.

הכי שלו ורגוע, ממקום של הבנה איך הדברים פועלים.

הם צריכים לדעת שלמעשים/ חוסר מעשים שלהם יש השלכות. אם לשטוף כלים חמוצים זה עבודה קשה אז את עושה את זה- הם לא למדו כלום.

אם הם יבואו לאכול ארוחת ערב ותשלחי אותם לקחת לחם עם גבינה כי הכלים המלוכלכים ממלאים את השולחן והכיור ואת לא יכולה להכין כך אוכל- הם ילמדו.

אם ילד יראה שאין לו במגירה גרב/ מכנס ווטאבר כי הכביסה לא ממויינת ולאמא קשה כך לכבס- הוא ילמד.

לא ממקום של עונש ונקמה ח"ו, אלא תוצאה טבעית למעשים. 

ממליצה לך מאד לשמוע את מיכל דליות, היא עונה לשאלות כל יום שישי ברדיו 103 ואני לומדת מזה המון.

שכל אחד יפנה את הצלחת שלו. זכל אחדהמקורית

ייקח עת הכביסה שלו לסל הכביסה.

אפשר שהם גם יוציאו לך כביסה רטובה מהמכונה או יפזרו כלים שטופים או ידיחו אותם בעצמם.

עושים שיחה של 'סדר ביתי חדש', מגדירים גבולות גזרה. וזהו. מאצילים עליהם סמכויות.

צריך לעמוד על זה. שזה החלק היותר מאתגר.

זה *ה*חלק המאתגר... (לעמוד על זה)מתואמת
כמה פעמים עשינו ישיבות משפחתיות וחלוקת תפקידים... במקרה הטוב זה החזיק מעמד שבוע-שבועיים. אחר כך שוב היה צריך לעמוד על זה ולהתעקש, וזה פשוט שואב אנרגיות יותר מאשר לעשות הכול בעצמי...
אני לא עומדת על זהאמאשוני

מי שלא דואג לבגדים שלו זאת בעיה שלו.

הם יודעים מגיל קטן שזה פשוט לא מעניין אותי אפ יש או אין להם בגדים נקיים בארון.

בתחילת עונה אני דואגת לx פריטים.

התפקיד שלי הוא לכבס את מה שבסלסילת כביסה מלוכלכת.

מה שלא שם- לא בעיה שלי.

כשהכבעסה נקייה על הספה, גם משם כבר לא בעיה שלי.

אני לוקחת את הבגדים שלי ושל הקטן.

שמה ערימה של בעלי וכל המצעים והמגבות לטיפולו והשאר אם הילדים לוקחים יופי, ואם לא לוקחים גם יופי...

מבחינתי שיישאר שם לעולם ועד.

העניין היא שחייבים שהשחרור יהיה אמיתי ופנימי, אי אפשר לזייף את זה.

נחמדמומו100
אצלי אם הכביסה לא נלקחת מהספה במיידית, מישהו כבר ידאג לקפוץ או להתנגש וכל הכביסה המקופלת עפה לרצפה והכל ירד לטימיון..
אה אני לא מקפלת להם את הבגדים..אמאשוני

כי זה באמת חסר תועלת..

לפעמים כשהם מבקשים אני עוזרת להם לקפל אבל אז הם טסים לשים במקום אחרת הם מבינים שתוך שניה הכל יתבלגן והם יצטרכו לדאוג לעצמם.


ומה זה ירד לטמיון? אם מתלכלך הם ישימו בכיסה המלוכלכת ואם לא אז הם ירימו מהרצפה.

אני לא מתחשבנת על כמויות הכיסה זה ממש עובר לידי, להיפך הרבה פעמים יש לי הזדמנות להפעיל מכונה ואין מספיק בגדים להפעיל. (אני מפעילה גם חצאי מכונות, אז אם אין מספיק בגדים מלוכלכים זה אומר שיש רק רבע מכונה או משהו כזה)

אני משתמשת הרבה בטיימר ועובדת כמעט תמיד פעמיים בשבוע מהבית אז עם מייבש הכביסות ממש מתקתקות.

אם היה מפריע לי היינו מוצאים נוסחה אחרת. העניין הוא לא מה הנוסחה, אלא שהחלק שלא באחריותי פשוט לא באחריותי וזהו.

ירד לטימיוןמומו100

לא מבחינת לכלוך, אלא מבחינת שקיפלתי הכל ואז כשזה נופל על הרצפה זה שוב לא מקופל

תודה

בעניין כביסה גם אני ככהמתואמת

וגם בעניין דברים שלהם (של הלימודים וכדומה).

הם יודעים היטב שאין להם מה להתלונן אם איבדו דפים חשובים, כי הם פשוט לא שמו אותם במקום, ואני לא הולכת לבדוק כל דף על הרצפה אם הוא חשוב או לא. וכנ"ל אם לא מוצאים בגד שרצו בארון.

 

הבעיה היא עם דברים במרחב הציבורי - כלים, צעצועים ושאר דברים שמפוזרים בסלון. בשביל השפיות *שלי* אני צריכה שיהיה מסודר בסוף יום. אז כן, אני זו שמפנה צלחות לכיור ולפח, ואני זו שאוספת נעליים ובגדים ושאר דברים שהם השאירו באמצע הסלון.

בנושא הזה לא מצאתי פתרון...

לא התכוונתי לעמוד על זה במובן של לרדוףהמקורית

אחריהם

אלא לעמוד על זה במובן הפנימי שהשלכת את זה ממך - וזהו. זה לא שלך

אני עוד לא שם לגמרי בהכל.

תראי מה כתבתי לאמאשונימתואמת
הבעיה שלי היא בבלגן שלהם שפוגע בי. בזה אין לי ברירה כרגע אלא לסדר בעצמי...
חיבוק של הזדהות...מתואמת

אני גיליתי שרק כשאני באמת משחררת, ולעצמי פשוט לא אכפת לי מה יהיה - אז ייקחו פה אחריות. לא כולם, אבל חלקם. לא בצורה מושלמת, אבל בצורה מספקת.

לפני כמה שבועות הייתי חולה ביום שישי. שכבתי במיטה ולא זזתי. אמרתי לעצמי שלא אכפת לי משבת, וזהו.

והנה - בעלי והגדולה הכינו אוכל, סידרו את הבית, טיפלו בילדים. השאר כנראה גם עזרו ברמה זו או אחרת.

והייתה פה שבת ברמה סבירה פלוס. נכון, נשארו ערמות של כביסות שלקח לי כמה ימים להשתלט עליהן. נכון, השירותים והאמבטיה לא נוקו, וכך גם הרצפה בחדרים. אבל הבית היה נעים מספיק בשביל לשהות בו, והיה מספיק אוכל (חלק אני הכנתי בחמישי) בשביל לשבוע.


אז זה בקטע של שחרור אחריות.

בקטע של שותפות - יש עוד הרבה לאן להתקדם... בעלי רוצה בשמחה להיות שותף, אבל טכנית פחות יכול. שני הגדולים יחסית שותפים בשמחה. אבל השאר - מלחמות עולם בדרך כלל בשביל שיסדרו ויעזרו, כך שאני מעדיפה לעשות בעצמי וזהו.

אבל הפכתי את זה לזמן איכות עם עצמי. מסדרת ומנקה את הבית אחרי שכולם במיטות, ושומעת תוך כדי משהו מעניין בהמשכים, כך שאני מחכה לו מיום ליום.

הייתי רוצה שיהיה שינוי בעניין, אבל כרגע רואה שזה גוזך ממני יותר מדי כוחות, להתעקש איתם שיהיו שותפים, אז מרפה.


זהו. בהצלחה לך ❤️

אז השאלה שלי כנראה היא-שוב חוזר הניגון

איך לשחרר בטוב?

כי במצבי קצה בסוף אני משחררת אבל זה אף פעם לא בטוב. לא מבחינת האנרגיות בבית ולא מבחינת התחושה האישית שלי (וגם לא בתוצאות כמו שכבר כתבת.. אבל זה כבר משהו אחר).

יש דבר כזה לשחרר בלי לעבור דרך כל קשת הרגשות השליליים?


ולגבי שותפות- זה בדיוק העניין. שכשאני יכולה אז עושה הכל בעצמי בנחת. זה מתפוצץ כשאני לא יכולה- כי אני לא בבית או חולה ואז מבינה שאין אף אחד שיקח את זה ממני כשצריך, גם כשאני מתווכת את הצורך. זה פשוט לא שלהם מבחינתם.

כן. לעבוד על עניין השליטההמקורית

כשאת מנסה לשחרר ועדיין אוחזת בשליטה- זה יוצר את קשת הרגשות הרעה הזו

שחרור שליטה הוא עניין תודעתי.

מבינה אותך... לצערי אין לי פתרונות עדיין...מתואמת
לשחררoo

בטוב זה לא לעשות וגם לא לצפות שיעשו, זה לקחת בחשבון שדברים לא יעשו ולחיות בשלום עם התוצאה.

וזה גם מעגל, ככל שמשחררים יותר בטוב, אחרים יעשו יותר ויהיה קל יותר לשחרר בטוב בפעם הבאה.

כן אפשראמאשוני

כשלומדים לכבד גישה ודעה שונה משלי.

לי עושה טוב לקום,בבוקר לשיש נקי, לאחרים זה פשוט לא עודה את זה.

הרבנ יותר נעים להם לסיים את היום בנחת בלי מטלות.

כמו שלי יש העדפה, גם להם יש העדפה, אין פה משהו שלילי. לכן השחרור הוא לא ממקום של "הם לא שמים עלי"

הוא לא ממקום מתקרבן אלא מכיל.

לילדים שלי לא מפריע שירותים מסריחים. זה באמת ובתמים לא מפריע להם.

אני לומדת לכבד את זה ולא להרגיש רגש שלילי כלפיהם כשהשירותים שלהם מסריחים עד אימה.

זה עניין של תרגול.

פעם היה לי קשה לשחרר שבעלי שוטף כלים בבוקר, מבחינתי עדיף בערב שיתייבש עד הבוקר והשיש יהיה מפונה ונעים.

הוא חושב ופועל אחרת ולמדתי לקבל את זה והיום זה ברור לי שככה זה עובד, כמעט ולא מפריע לי כלים מלוכלכים בערב. וכשכן, אז אני רוחצת.

לפעמים מוצאים פתרונות אחרים.


למשל לי מפריע ממש שיש מלא כביסה תלויה במתלים בתוך הבית.

ומכיוון שלאף אחד לא מפריע חוץ ממני זה יכול לעמוד ככה גם שבוע שלם (בד"כ לקראת שבת גם בעלי מעדיף לקפל את המתלים אבל נגיד לא נהיה שבת בבית זה יכול לעמוד ככה שבועיים שלמים כי אין סיבה שלא..)

לי זה מפריע כי זה עושה לי הרגשה של צפוף נפשית..

אז למדתי להפעיל הרבה יותר את המייבש במקום לתלות במתלים גם בשיא הקיץ.

חבל על העוגמת נפש.

כשהשחרור מגיע ממקום שלי יש בעיה, ז אני מחפשת איך להיטיב את החיים שלי, ולא ממקום שהמשפחה הלא מתחשבת שלי היא הבעיה, אז הפתרון מגיע ממקום חיובי של עשייה ושיפור רמת החיים ולא מקום שלילי.

זה נשמע אחלה מהצדהמקורית

מה קורה כשהעומס מפריע לשגרת החיים?

למשל, מאחרים בבוקכ כי אין בגדים נקיים בארון וצריך לחפש בערמות הכביסה, ואת מפסרת וצריכה להגיע לעבודה בזמן?

תשלחי ילד עם בגד מלוכלך?


ואם לא יפנו את השולחן ויסכימו לאכול גבינה כל השבוע והכלים יעלו עובד בכיור ויש שבת להכין?


אין גבול לשחרור?

את תקחי עזרה בתשלום, העיקר שנח לבני הבית להיות מטונפים? סליחה על הביטוי זה בהגזמה וחינוך לסדר ? לשותפות בבית?

מעניין אותי מה את חושבת על זה. או כל אחת שנוהגת כך בעצם


אצליoo
הגבולות נגזרים מהתוצאות שאני מוכנה לחיות איתן בשלום.


אני כמעט ולא מכינה אוכל באמצע שבוע ומסתמכת על מה שבעלי והילדים מכינים- מוכנה לחיות בשלום עם חלק מבחירות תזונתיות שגויות שלהם.


לעומת זאת אני דואגת לבגדים נקיים תלויים ומקופלים בארון באופן שוטף כי אני לא מוכנה למצב שאין למישהו בגד נקי להוציא מהארון ללבוש.

הבנתי. אבל להרחיב את הדברים שאניהמקורית

מוכנה לחיות איתם בשלום, זה בעצם לשחרר בעיניי. ברור שהגבולות שונים מאחת לאחרת, אני למשל גם לא יכולה לחיות בשלום עם בגדים מלוכלכים.

השאלה הייתה בכיוון של - לא נח להם אז הם לא עושים ואני אזרום עם זה. למה הנוחות שלהם קובעת..?

אולי זה עניין של תפיסה חינוכית. אני מבדילה בין אי נוחות לבין לא תואם גיל, אבל נוחות היא לא שיקול ואני "דיקטטורית" במובן הזה של גבולות גזרה מבחינת סטנדרט הניקיון והסדר בבית, וכן,זה נקבע לפי הסטנדרטים שלי ומה שאני רואה לנכון שצריך להיעשות למען הסדר הטוב.

איך לגרום להם לשתף פעולה זה משהו אחר

מקווה שאני יותר מובנת עכשיו

זה לא נוחותoo
לילדים וגם למבוגרים לא נעים לחיות תחת פקודות או תחת חובה לביצוע משימות.


בעיניי ביצוע משימות צריך לבוא בעיקר מצורך פנימי (כמו שכתבתי על הרגלים או על הובלה לביצוע) ולא מחובה.


ואם מדברים על נוחות, זה דווקא נוחות שלי, מה מתאים לי ומה לא.

זה נכון, אבל הנוחות הזו לפעמיםהמקורית

הכרחית לחיי משפחה תקינים.

לי נח שהבית שלי נראה כמו מוזיאון. באסה לי, זה לא ישים.

אני לא מדברת על נוחות כזו אבל. בית לא מתוחזק הוא בית שלא נח לחיות בו. כל משימה של בישול עם הרי כלים בכיור הופכת יותר מורכבת. בגדים שחא מרימים לכביסה ונשארים ברצפה נערמים להרבה כביסות שצריך לעשות ואין מה ללבוש

חדר מבולגן גורר אי מציאה של דברים שצריך.

כל אלו בעיניי הם לא נוחות שלי בלבד, האוכל הוא לא רק עבורי. לילדים לא כיף לא למצוא דברים שנעלמו בבלאגן, ובגדים מסריחים כבר סיכמנו שלא נלבש, אם נניח בצד עבודה של הרבה כביסות בזו אחר זו שזה כבר נוחות שלי.

אז ברגע שזה משפיע על כל בני הבית, הצבתי סטנדרט ומבחינתי הם צריכים לעמוד בו. אבל זה לא משימה שלי לעשות. ואני כן עומדת על זה עד שהם יעשו, ומסבירה שזה לטובתם. כי הם מבינים מה ההשלכות. יש בזה עניין חינוכי לסדר וארגון. ולפעמים זה כי ככה אמא אמרה ולפעמים זה יותר בשיתוף פעולה, הרוב. ככל שהם גדלים לפחות . אבל 

אין שאלה של נוחות שלהם או לאהמקורית
כי אי נוחות עכשיו גוררת אי נוחות בהמשך. אז אני מעדיפה שיגידו אוף ויעשו. הם מבינים את התועלות אבל, וזה מה שחשוב בעיני
ביתoo
מאד מבולגן או מלוכלך, לא נוצר מיום אחד שלא מטופל אלא מחוסר טיפול מתמשך.


הטיפול הבסיסי בבית לא מאד קשה אם עושים אותו כל יום בשיתוף הבעל.


אם הבעל לא שותף זה מקשה, אבל גם אם רק האישה עושה כל יום טיפול בסיסי הבית נשאר במצב סביר.


לי יש סטנדרט בסיסי מאד. כשיש לי כוח אני יכולה להעלות אותו לרמה גבוהה, אבל בעבודה שלי בלבד.


אז בעיקרון אני לא צריכה את הילדים כדי שהבית שלי יתפקד וגם שבעלי (שעושה הרבה) לא נמצא אני מצליחה להתמודד.

לא כל יום יש כחהמקורית

ובכנות לא רואה סיבה למה זה רק של הבעל והאישה

לפנות כביסה מלוכלכת לסל או כלים מהשולחן או משחק ששיחקו בו זה ממש בסיסי  שילדים יעשו .

לא כל יום יש לי כח לעשות את זה בשבילם כשיש לי גם לכבס, לטאטא לבשל א. ערב לפזר כביסות

עול הבית לא שייך רק לאישה או לבעל לדעתי

אניoo

חושבת שזה כן רק של בני הזוג.

אנחנו לא צריכים כוח מיוחד לתפעל את הבית, זה מזמן הרגלים שלנו.

אז גם אם יש ימים שפחות מתפקדים עדין הבית מתפקד טוב.


זה לא אומר שהילדים לא עושים, הם גם עושים קצת מעצמם וגם לעיתים נענים בחיוב לבקשות בלי צורך לדרוש. 

אז הילדים לא מפנים אצלךהמקורית

צלחות מהשולחן? או מרימים משחקים למקום? או שמים בגדים מלוכלכים בסל?

צלחותoo

ומשחקים לפעמים, בגדים מלוכלכים כמעט תמיד.

אבל הם עושים מעצמם או נענים לבקשה, אין אצלי דרישה לעשייה, אף פעם.

ומאיפה זה התחיל העניין שלהםהמקורית

להרים צלחת או לפזר כביסה?

זה מעצמם?

שילובoo

של:

לימוד הרגלים טובים מגיל צעיר


דוגמא אישית שלנו ההורים


בקשות שאינם דרישות, כאלו שלא פוגעות ברצון הטבעי לעשייה

אצלנו בהחלט בית מבולגן נוצר מיום אחד...מתואמת

מוזמנת לבית שלי עכשיו כדי לראות 🙈

אז כן, אם אני רוצה שנוכל לחיות - אני צריכה כל יום לתחזק את הבית (כביסות, כלים, רצפה. שירותים זה באמת פעם בשבוע - ומזל שיש לנו יחידת הורים...)

כנראה אצל כל אחת עבודת השחרור היא אחרת. אצל אחת זה יהיה לשחרר ולסבול את הבלגן, ואצל האחרת זה יהיה לשחרר את העזרה של הילדים ולסדר בעצמה.

כל אחת ומה שמתאים לה נפשית...

השאלה שליהמקורית

היא האם נכון לשחרר את העזרה של הילדים

ובמה נכון או לא נכון שיעזרו

וזה תלוי גם בכח הנפשי לסבול בלאגן, אבל גם בגישה חינוכית

אני באופן אישי לא בעד שהילדים יחיו כאילו הם בבית מלון בגלל שלא מפריע להם והעול יהיה רק של האמא, אבל מצד שני זה תלוי בעוד דברים.

מאוד אינדיבידואלי בקיצור.

נכון, זה מה שבעיקר אני תוההמתואמת

האם מבחינה חינוכית זה נכון שאני מנקה כמעט הכול בעצמי.

לפעמים כן דורשת מהם לעשות דברים (אבל לרוב זה בדרישה, ולא בכיף מהם, אז זה מתסכל) - אבל רק בקטנה, ועם כל מיני רעיונות שפיתחתי לעצמי (נגיד - לאסוף רק 30 דברים מרחבי הבית). רק לעיתים רחוקות פתאום נחה עליהם הרוח והם מסדרים מעצמם (ועושים את זה כמעט מושלם), ואז אני משבחת אותם מאוד. אבל זה לא נותן להם מוטיבציה להתמיד בזה...

בעיניי זה בסדר האמתהמקורית

לא תמיד עושים מה שנח 🤷

ברורoo
שבית צריך טיפול כל יום, הכוונה היתה שאפשר שיהיו ימים עם טיפול חלקי ועדין לא יהיה מאד מבולגן או מלוכלך
מה הכוונה "טיפול חלקי"? ומי אחראי עליו?מתואמת
נניחoo
לשים את כל הבגדים המלוכלכים בסל אבל לא לכבס


לשים את הפסולת בפח אבל לא לפנות אותו


האחריות על ההורים


נראה לי שיש הבדל גדול בין בית שבו הילדים (וההורים) רגילים לשמור על הסדר והנקיון, ככה שרוב הסדר לא מחכה לסוף היום אלא נעשה תוך כדי ואז בסוף היום הבית במצב טוב, לבין בית שאינו מתנהל כך.

נכון, באמת אצלנו הסדר נעשה בסוף היוםמתואמת

פשוט כי אין לי כוח לעמוד על זה תמידית במשך היום (גם ככה מרגישה כמו שוטרת בזמנים הקריטיים של היממה - בסוף היום ובתחילת היום - אז לפחות שבשאר הזמן נהיה בנחת יחסית...)

טוב, כנראה שאין פתרון קסם 🤷‍♀️

אצלנו רק לכבוד שבתכמו🐌תמס
יש מרפסת צעצועים
חמוד מתואמת

אצלנו יש פינת משחקים בסלון, שמבחינתי יכולה להיות מבולגנת במשך כל השבוע. רק לפני שבת מתעקשת איתם שיסדרו כדי שיהיה אפשר לשטוף שם.

הבעיה היא שהם לא תמיד מסתפקים בה, וכך יוצא שיש הרבה צעצועים ושאר דברים שמפוזרים ברחבי הבית...

מוכר...כמו🐌תמס
אז קבלי חיבוק❤ ומותר להעלים עין מבלגן🐌
השאלות שלך מצביעות על תפיסה שונה של החייםאמאשוני

אז קשה לי לענות על זה.

למשל: אין גבול לשחרור? למה את מתכוונת? אם החלטתי לשחרר בנושא מסויים, למה שיהיה לו גבול? לא מצליחה להבין את בסיס השאלה.

זה לא שאני מחליטה לוותר, ואז אולי יהיה שם איזה גבול, לשחרר זה לגרום לכך שהסיטואציה לא תפריע לי יותר. אז למה שיהיה גבול אם זה לא מפריע?


"חינוך לסדר" מבחינתי הוא מושג לא קיים.

כי חינוך לסדר זה אומר שיש "סדר" שצריך לחנך אליו, וזה בדיוק ההיפך הגמור של מה שאני אומרת.

אין סדר אבסולוטי שהוא הנכון.

סדר יש בליל הסדר.

בבית יש צרכים. לי נעים שיש פנוי, לאחרים נעים שיש עם דברים נגישים כמו מלחיה.

אין פה צודק וטועה, יש פה צרכים שמבינים אותם.

אז גם החינוך הוא לראיית האחר, הבנה פנימית ויכולת הסתגלות לשינויים שהיא הרבה יותר חשובה בעיני מאשר לקבע כללים כאלה ואחרים.

למשל יש שעה שהולכים בה לישון והיא נגזרת מכמה חיוניים אנחנו למחרת.

יש נוהג לשטוף כלים כדי שיהיה לנו אפשרות לאכול.

אם הילדים שלי שבוע שלם לא ישטפו כלים כי זה לא מפריע להם, אז כנראה שבאמת אין צורך בכל הכלים האלו בבית.

אני היחידה למשל ששותה בספל חלבי וכתוצאה מכך אני כמעט היחידה שרוחצת את הספל.

זה לא שכל אחד חי לעצמו, אלא אנחנו פועלים לפי הצרכים והרצונות של כל אחד,

ומלבנים את נקודות ההתנגשות תוך נתינת מרחב, כבוד ולגיטימיות לכל צד.


יהיה יותר קל להבין זאת במישור הזוגי.

אם בעלך חי בשלום עם שירותים מטונפים, רו עם טפטוף מים על הרצפה, מה תעשי? תהיי דיקטטורית? זה יעזור במשהו?

בעלי שונה ממני מאוד מאוד אז זה מצריך ממני לצאת מאיזור הנוחות שלי לא רק בפעולות אלא ממש בחשיבה.


גם הילדים שלי מאוד שונים, כל אחד עם אופי אחר ואני לומדת לכבד את זה.

זה לא תמיד קל, אבל אני בהקשבה כל הזמן לצרכים שלהם ולצרכים שלי.


"שותפות בבית" מתאר מבחינתי שותפות והתחשבות בין אנשים, בין הרצונות והצרכים שלהם.

אם מבחינתך שותפות בבית זה שותפות במטלות סדר וארגון בבית אז אנחנו לא ביחד בחשיבה.

סדר וארגון מבחינתי זאת תוצאה של צרכים שמשתנים מאחד לאחד ולא איזה תורה מסיני שיש לחנך אליה.


לדוגמה פעם כשהבן שלי היה קטן כל שטח הסלון שימש למגרש מכוניות שלו ומלא מלא דברים שלו שמתחברים לדמיון שלו.

פעם אמא שלי באה אלינו וזרקה כזה: מה אף פעם הסלון שלכם לא מסודר?

הבן שלי פתח עליה עיניים תמהות ושאל בשיא התמימות:

מה, סבתא, הסלון שלנו כל הזמן מסודר!

תראי כל מכונית במקום שלה (או משהו כזה לא זוכרת ציטוט מדוייק)

אני התמוגגתי. אני את שלי עשיתי בחיים..

הילדון קשוב לעצמו, הוא ילד מאוד מסודר,

פשוט המסודר שלו זה לא איזה קיבוע של מהו "סדר".

אם לנו היה צורך בסלון ללא מכוניות היינו מגיעים לפתרון תוך התחשבות בכולם, אבל לא מתוך אמירה שסלון צריך להיראות "ככה" ואנחנו הצודקים והוא הטועה.


עומס בחיים זה עניין של תכנון וסדר עדיפויות. עומס לא מפריע לי בחיים, אני אוהבת להיות בעומס, אבל אני כן בוחרת מה הצרכים שלי שאני מבקשת בהם התחשבות והבנה ומה הצרכים שלי שאני יכולה לשחרר בהם ולקבל את הדעה של השני ולהתחשב בו בעניין הזה.

את מתארת מציאות שדומה למה שיש לנו בביתהמקורית

אבל אולי המושגים שלנו שלנו שונים כנל לגבי מה מפריע ומה לא

כולל המשחק בסלון והבעל עם השירותים המטונפים 🙊 למזלי יש 2 שירוצים אז אם הוא לא עושה, גמני לא. כנל לגבי הכביסה שלו והחלק שלו בחדר 

וגם, בלשחרר הכוונה שאני לא עושה את זה אבל כדי שהבית יתפקד זה צריך להיעשות מהסיבות שמניתי. זה כישורי חיים מבחינתי לשמור על סדר כדי למצוא דברים. תפקידי להנחיל את זה. איך זה משו אחר 
 

אני מבינה גם שלך לא מפריע הכלים או הכביסות ולי כן. כי אני צריכה את כל הכלים. חהילדים שלי לא בגיל של להדיח אותם. או למצוא בעצמם את הבגדים. הם באמת לא מסתדרים עם זה בינתיים למרות שניסיתי להעביר את זה אליהם אז בינתיים עושה בעצמי.

מעניין מה יהיה כשיגדלו יותר

 

שלך באמת קטניםאמאשוני

ולכן האחריות שלהם תהיה בהתאם.

אני מניחה שאת לא מצפה מהם להכין שבת כמו שהפותחת תיארה.

לגבי להנחיל כישורי חיים,

המוטיבציה צריכה לבוא מהם.

ילד ילמד לסדר את הדברים שלו כשהוא ירגיש שאם אין סדר הוא לא מוצא דברים.

אפשר לשקף להם את הקשר בין המעשה לתוצאה גם בהיבט החיובי וגם בהיבט השלילי אבל לא כתוכחה.

למשל איזה יופי שסידרתי את הקניות ככה יותר קל למצוא את הדברים בארון.

אוי חבל שלא מילאתי מלח במלחייה מקודם, עכשיו אני צריכה לשטוף ידיים ועצור את הבישול והאוכל עלול להישרף.

(דוגמאות משישי האחרון)

תודה ל× שהכין רשימת קניות ככה לא חסר דבר,

כל הכבוד לy שהרים את הטושים ואפשר עכשיו בקלות לשטוף.


לעמוד להם על הראש שיסדרו לא ראיתי שמועיל ובטווח הארוך אף מזיק כי בהמשך יש להם פחות חשק לעשות לבד.


בהחלט לכל אחד יש את הדברים שיותר חשובים לו ודברים שהוא צריך בהם יותר שיתוף פעולה, לכן הראייה צריכה להיות פנימה מה חשוב לכל אחד, ולא מה יגידו השכנים או סבתא או סטנדרטים חברתיים.

ובעיקר שמתי לב שהכי לא משרת את המטרה זה שמתעקשים על משהו רק כי "מה יהיה כישגדלו"

כשהאמת היא שההתעקשות יוצרת יוצק נזק מתועלת בהמשך.

אבל הם באמת יגדלו בסוףפליונקה

ואנשים סביבם לא ישבחו אותם על השתתפות בסיסית במטלות הבית.

נגיד , גיס שלי לא היה צריך לעשות כלום בבית הוריו ולא למד גם בהמשך. נשים בימינו לא באמת מעוניינות באושר כזה אז עכשיו הוא גרוש שוב בבית הוריו. ובשלב הזה חמותי פתאום הפסיקה להתפעל מהתינוק שלה כי לנקות בגיל 70 אחרי גבר בן 35 כבר לא כיף. 

קשה לי להאמין שזה רק בגלל זההמקורית
כאילו בטוח זה מוסיף אבל לא בטוח ששם הייתה הבעיה
הבן שלי מגיל 7אמאשוני

יודע לעשות סדר פסח יותר טוב ממני

ועכשיו כשבעלי היה במילואים תקופה ארוכה הגדולים (בני 12, 10) לקחו חלק פעיל בבית הרבה יותר מהמצופה לגילם.

בת ה6 שלי עוד תכניס אותם בכיס הקטן לפי הכוחות והמוטיבציה שלה כרגע.

בן ה3 מעצמו ילד מסודר ומשתף פעולה הרבה יותר מגילו,

אז עובדה שזה עובד 🙂


כנראה פספסת את כל הפואנטה כי אני לא מנקה אחריהם..

אני נותנת להם להכיר את הצרכים שלהם בעצמם ומשקפת להם פעולה ותוצאה.

ללמד אותם לפעול בשביל הצרכים שלהם זה החלק הקל.

(החלק הקשה יותר זה לגרום להם לעשות משהו שדורש מהם מאמץ בשביל האחר)

היום הבן שלי בן 3 תפס סמרטוט וניקה את כל המטבח וחיפש מה לנקות עוד אז שלחתי אותו למרפסת כדי שלא ירטיב את כל הבית

ובת ה6 שלי שטפה כלים במוצ"ש על דעת עצמה.

אז הם בדיוק ההיפך מגיסך...

אני מאפשרת להם לחוות, להתנסות, להסיק מסקנות, להשתפר, לטעות, ולתקן.

אני ממש לא עושה במקומם.


באופן כללי בני אדם פועלים כדי לשרת את האינטרס שלהם, זה מוטבע בטבע האנושי.

מעניין איזה אינטרס יש לילדהמקורית

לנקות את המטבח.. 😅

גם הבן שלי מנקה פצצה לפסח. באמת. הוא ניקה את כל הארונות למטה מעולה. מרצון שלו בלבד.

אבל ברגיל אין לו שום אינטרס לנקות או לפנות שולחן מלבד המרפסת שדם זה לשםוך מים והוא מאוד אוהב

אני חושבתאמאשוני

שהאינטרס שלו היה להוכיח שהוא גדול ומסוגל.

כי כשניסיתי לשכנע אותו שלא כדאי לשפוך עוד מים כי הוא עלול להחליק, אז הוא המשיך לשפוך מים אבל הלך ממש בזהירות ולא החליק..

האמת ניקה יפה.

בגיל שלוש כולם מתלהביםפליונקה

ממים, מוכנים לשטוף ולשפוך.

וכן, ילדים צריכים אהבה של אמא , יציבות מסוימת בבית. אז אם הם יודעים שאם הם לא עושים, אף אחד לא עושה ואמא מתפרקת , אז הם יעשו מחוסר ברירה. כדי שאמא לא תתפרק.  כדי שיהיה להם בית. אבל זו טראומה. אולי אפילו יותר חזקה מצעקות או מכות.

בגיל ההתבגרות או יותר מאוחר הם כבר יבינו את השיטה. אז אולי יעשו אותו דבר להורים. כל ה " או שאתם עושים או שאני מתאבד" . או ימשיכו לרדוף אחרי אהבה של הורים .

ובמערכת יחסים אחרת השיטה הזאת גם לא הכי טובה. לא הייתי רוצה לחיות עם מישהו שאומר לי, יש פה מטלות שלך, תסתדרי ולהתראות . בשביל מה אני צריכה אותו? או לחילופין מישהו שחי בחרדת נטישה? 

אוי נו מה קשור?אמאשוני

אמא מתפרקת?

אם יש לך משהו חשוב לתרום לדיון אין צורך לכתוב שטויות ומניפולציות.

אבל המשוואה הזו של לא נעשה=אמא מתפרקתטארקו

ומכך המוטיבציה היא כדי להגן על אמא

היא משוואה לא בהכרח נכונה


היא נכונה בבית שלך או מולך, וזה בסדר גמור שלך זה נכון


אבל לי למשל זה לא נכון. כי לא נעשה אצלי=לא נעשה. זהו. שום השלכות מעבר...

זה לא בגלל מה יהיה כשיגדלו האמת כי בסוךהמקורית

כל ילד גדל להיות אדם בפני עצמו. כמו עכשיו בעצם.. רק בקטן

זה יותר בגלל התועלות

לא מפריע לילד לשחק בחדר מבולגן, זה נכון

אבל אז הוא מגיע למצב שאין לו גרביים כי כשהוא מוריד ולא שם בכביסה אני לא מכבסת

כנל לגבי נעליים שלא חזרו למקום ובחדר מבולגן הסיכוי למצוא אותם קטן יותר מן הסתם.

אין לי פריווליגיה להשאיר אותם בבית בגלל שאין גרב. לשלוח בלי גרב לא רלוונטי.

לשמוע ילד בוכה בבוקר בגלל הגרב או הנעל שלא נמצאה, זו תוצאה ישירה של חוסר הסדר שלו. אבל עדיין לא מלמד אותם לסדר בעצמם כי הם שקועים בעולמם שכולל קלפים, פליימוביל, מגנטים.. הם פחות בענין של סדר הי הם ילדים

אז אני מאירה להם את נקודות החיוב שבחדר מסודר והם בעצמם שמחים מזה ורואים את התועלות. להגיע לזה בעצמך כרגע- פחות. אז בשביל זה אני פה. ככה לדעתי

נכוןאמאשוני

אין בעיה כל עוד את יודעת שאת לא משחררת כי *לך זה מפריע*

לך יש בעיה לשלוח ילד ללא גרב, אז את אחראית לאסוף את הגרביים לכביסה.

לי לא מפריע שילד ילך בלי גרביים אז אני לא אוספת והם האחראים על זה. (ולא זכור לי שזה קרה, בין השאר כי הם יודעים שזה עלול לקרות)

לגבי נעליים, תמיד יש עוד זוג או נעלי שבת או מגפיים מצידי.

שלושת הגדולים שלי ביסודי ויוצאים לבד למסגרות. אין שום סיכוי בעולם שאני מתעכבת לעבודה כי הם לא מוצאים נעליים..

לא כי יש לי שעון בעבודה, כי למה מי מת שאני אתעכב בגלל זה..


כמו שכתבו לפני, ההחלטה במה לשחרר נובעת בין היתר ביכולת להתמודד עם התוצאות.

אם אני אסבול מהתוצאה אני לא אוכל לשחרר באמת והילדים לא ילמדו לקחת אחריות באמת.

לי באופן אישי אין שום בעיה שלא יהיה אוכל מבושל בשבת אם בעל/ ילדים בגיל שיכולים לדאוג לזה לא ידאגו לזה.

אם זה יפריע להם הם ידאגו לזה, אם לא אז לא, וזה גם בסדר.

זה ממש בסדר לבחור אחרת ממני.

הם יכולים *לבקש* ממני לעזור להם בנושא הזה, אבל אין מצב שזה ברור מאליו שאני אעשה כשאני חולה או שהחלטתי שאני לא עושה מאיזושהי סיבה.

יותר מזה, אני גם לא אבדוק במקרר ולא אשאל אם יש מה לאכול בשבת.

כשאני חולה ממילא אין לי תיאבון והם יאכלו את הדייסה שבישלו.

בלי כעס, בלי תוכחה, מתוך כבוד לבחירה שלהם.

לא לי יש בעיה, הילד לא יילך ככההמקורית

לי ממש לא מפריע

גם להם יש עוד נעליים אבל הם יהיו מתוסכלים מזה וכתוצאה מזה לא יירצו ללכת ואיאלץ להתעכב ביציאה לעבודה. יש לי שעון

אני בהחלט לא יכולה להתמודד עם חלק מהתוצאות

אז עוד שנתיים שלושאמאשוני

כבר לא תהיי אחראית לאיחורים שלהם ואז תוכלי לשחרר..

מה שלא יפריע לך וכן יפריע להם- הם ילמדו להיות אחראים עליו.

הפותחת תיארה מצב שיש לה אפשרות טכנית לשחרר אבל היא לא מצליחה מנטלית לעשות את זה.

זה שני דברים שונים.

ואם לא יפריע להם לאחר?פליונקה
מבחינת מורה, היא מיידעת אותך, נותנת עבודה לילד ומעבירה לך אחריות. אם לא אכפת לך , אז ילד ימשיך לאחר, ואולי לא יחזיק מעמד במסגרת תיכון. מי שלא מסגרת , רחוב מחכה לו ...
אני חושבת שיש שוני בין לשחרר במובןהמקורית

של לא אכפת לי מה תעשה, זה שלך

לבין - אני סומכת עליך שאתה אחראי ובגלל זה אני מאפשרת לך לנהל את הזמן כמו גדול

אמא שלי עשתה את זה איתנו. היא איפשרה לנו באופן גורף לא להגיע יום אחד בשבוע לבית הספר/ תיכון. בימים גשומים מדי כנל. היא הייתה עושה סבב ומעירה, ומי שלא רצה ללכת - נשאר בבית.

לא התרגשה מהברזות משיעורים בגיל תיכון

וציונים שלא היו הכי לא זכו ל'נו נו נו'

היא עודדה אותנו שלימודים זה חשוב, מי שרצה מורה פרטית קיבל, אבל לא ישבה עלינו לראות אם עשינו שיעורים או למדנו למבחן. בגדול - לא לקחנו את היום חופש אף פעם כמעט. אהבנו את הלימודים והשקענו בהם ולא היינו מאחרים אף פעם.


לבנתיים אלו שאת מנבאת להם רחובאמאשוני

מקבלים רק שבחים.

עכשיו סיימנו סבבי אסיפות הורים ויותר נחת מסה לא יכולתי לבקש. הלוואי עליהם תמיד כזו הצלחה ומסירות ואחריות.

הבכור שלי קיבל מצטיין דיקאן בבי"ס למחוננים בשנה שעברה. הוא יותר קרוב לעבוד בנאס"א מאשר לנשירה בתיכון,

אבל בואו נזרוק שטויות כי למה לא...


מדהים כמה את לא מסוגלת לדמיין ילדים שלוקחים אחריות על החיים שלהם וכמה המוטיבציה הפנימית פי אלף יותר יעילה ממוטיבציה חיצונית.

את שומעת שהורה מעביר אחריות ממנו לילד, ישר את מבינה שהאחריות נופלת והילד גדל בצורה מופקרת.

קודם כל מתנצלתפליונקה

לא רציתי לפגוע

ולא מנבאת לילדים שלך רחוב , חס ושלום וחס וחלילה. פשוט יש לי ניסיון עוד כמה שנים קדימה.

ואת לא מדמיינת כמה ילדים שהיו גאווה ביסודי , משתנים בתיכון.

הם מתחילים לחשוב לבד מה ולמה הם רוצים, הם גם יכולים לקרוא את הספר "איך לדבר וכו'..." וליישם אותו על הורים.  

כלומר אם את (לא את ספציפית) משחררת , גם הם יכולים לשחרר עד דלא ידע , זה קורה.

איזו מוטיבציה יש לילד קטן ? הוא רוצה לשמח הורים, בגיל יותר בוגר הוא כבר לא רוצה, יש לו רצונות משלו.

לגבי קרוב לעבוד בנאס''א בכיתה ו', אין לי מה להגיד. הלוואי ....

אני יכולה להעיד שזה עובד תלהמקורית

אנחנו משפחה גדולה

כולנו היינו 'על' הלימודים

אני יכלתי ללמוד תואר ראשון כנערה בתיכון ולהיות עתודאית וויתרתי, בבוף למדצי רק אחרי צבא מבחירה

שני האחים הקטנים שלי עשו את זה.

אחותי הגדולה שלא מאוד השקיעה מבחירה אבל סיימה עם בגרות טובה ב"ה השלימה והיום יש לה תואר שני בדרך לדוקטורט

ויש לי עוד אחים שהשלימו את הלימודים ב"ה למרות שלא מאוד התחברו לקונספט אבל מתוך הבנה שיש להם אחריות לכך שהם לקחו על עצמם. 

בהחלט יש מוטיבציה פנימית לעשייה אם ההורים מעודדים אותה גם אם לא כל ילד יגיע איתה לטופ באותו רגע או בכלל

והעידוד של ההורים, יש לו משמעות ענקית.. 

בעצם מה שאת אומרת - זו הגישה הנפשיתמתואמת

אני מסדרת את הבית כל יום כי *לי* זה מפריע, ו*לי* זה נעים לקום לבית נקי בבוקר.

אז אני פשוט עושה מה שטוב לי, ולכן אין לי סיבה לצפות שהאחרים ישתתפו בזה, כי להם באמת טוב יותר לא להתאמץ, כי לא מפריע להם בית מבולגן.

זה לא עוזר שיהיה קל יותר טכנית, אבל כן עוזר שיהיה קל יותר מהבחינה הנפשית, לא לחוש שפחה או קורבן או משהו כזה...

אימצתי

(הבעיה מתחילה כשאני בתקופות שלא יכולה לסדר, ואז מחרפן אותי כשלא מסודר ופוגע בי נפשית...)

אם זה עוזר לך, אז בתקופות יותר מאתגרותהמקורית
אולי כדאי להביא מנקה או נערה בתשלום?
אין סיכוי שאכניס מישהי זרה לביתמתואמת

כשהוא מבולגן...

חוץ מזה שיש לי נערה משלי (שעוזרת ככול יכולתה, אבל היא עמוסה מאוד...)

נכון זה הבסיסאמאשוני

ומשם זה מתפתח ממקום חיובי.

הרבה יותר נעים לילד להירתם כשמבקשים ממנו יפה, מסבירים ומעריכים ולא כשדורשים ממנו, ולכן שיתוף הפעולה עולה.

אם אני מבקשת שיצא מאיזור הנוחות שלו כי לי מפריע משהו, באופו טבעי זה לא יגיע בדרישה ולכן לא יהיה רלוונטי לצעוק, לאיים בעונש או להציב אולטימטום.

באופן כללי ילדים אוהבים להיות שותפים בבית ולומדים המון מדוגמה אישית.

לכן גם יותר קל לשחרר כי רוב הדברים ממילא נעשים. אמנם בדרך, בקצב, ובזמן שמתאים להם, אבל בסוף זה ממילא נעשה.

מה שלא נעשה או משחררת או עושה בעצמי.

טוב, השלב הבא שאת מתארת עוד לא קורה אצלנו...מתואמת

רק שני הגדולים יודעים להעריך באמת את המאמצים שאני עושה, ובעלי כמובן. אבל הם חוזרים מאוחר ועמוסים מאוד, אז לא באמת יכולים להיות שותפים קבועים לניקיון הבית (חוץ מיום שישי, שאז באמת הם עושים הרבה, כל אחד בתחומו).

איכשהו אני מקווה שגם כשהשאר יגדלו הם יראו יותר את מה שאני עושה (מדי פעם יש להם "הבזקים" לזה) וירצו מעצמם להיות שותפים קבועים. אלא שאז בעצמם הם יהיו עסוקים מדי... חוץ מזה שזה גם אופי, וזהו

אני שוב חוזרת אחורהאמאשוני

את מצפה מהם להעריך שאת מסדרת את הבית כשאת עושה את זה מתוך אינטרס אישי שלך?


סדר וארגון זה לחלוטין אופי.

אבל גם ילד מבולגן מאוד יכול להעריך שאני מבשלת אוכל או מכינה פעילות העשרה מגניבה  בערב,

ושם יתבטא שיתוף הפעולה שלו.

הבנתי מה את אומרת...מתואמת

מבחינתי אני מכינה להם בית נקי ובגדים נקיים על בסיס קבוע, ומצפה באמת להערכה על כך.

אבל כנראה שבאמת אותם זה לא מטריד שאין דברים נקיים, אז מה יש להם להעריך...

גם אוכל לא באמת מטריד אותם, האמת. מצידם לאכול לחם וממתקים כל היום, בדרך כלל...

פעילויות זה כן נחמד להם. אבל מודה שאני מגיעה לזה רק פעם בהרבה זמן, כי אין לי כוח...

טוב, נראה איך נצא מהפלונטר הזה מתישהו...

אם את כל הזמן מנקה ומסדרתאמאשוני

אז אי אפשר לדעת אם זה חשוב להם או לא, כי הם לא מכירים מציאות אחרת.

אולי אם לא תסדרי הם יגלו שזה באמת לא כיף לקום לבית מבולגן ואז ישתפו פעולה יותר בארגון הבית,

או שתגלי שזה באמת לא מפריע להם ואז השאלה היא אם להמשיך לסדר לבד או לשחרר.

היו תקופות שפחות סידרתי (היריונות וכדומה)מתואמת

ולא ראיתי שהפריע להם יותר מדי...

אם כי מאז הם גדלו, אז כן השתנה משהו.

לא מתחשק לי ליזום אי סדר כדי לבדוק, כי בסופו של דבר אני זו שכל היום בבית ובובלת מהבלגן...

הילדים שלי אמנם קטנים מאוד, אבל אני לגמרי רואהשמן קוקוס

חשיבות בלסדר כי ככה אמא ואבא אמרו.

גדלתי ככה וזה נטע בי מלא הרגלים טובים לסדר וניקיון. זה ממש לא חייב לבוא בצעקות או באווירה שלילית, אבל בהחלט יש דברים שעושים כי ככה ההורים אמרו וזה בסדר גמור לדעתי.


אם ל-x לא מפריע שיש כלים בכיור ולי זה כן מפריע אז אני אדבר עם בעלי ואנחנו נחליט על קווים וגבולות בתוך הבית שלנו.

לא נראה לי הגיוני שבגלל שלילד לא מפריע שיש כלים בכיור ואני לא פנויה לשטוף כלים כרגע, הכלים יישארו בכיור ואני אחנק עם התחושה הנוראית שזה מביא איתו (כןכן, ככה אני. לא יכולה לסבול כיור מפוצץ כלים).

אם לרוב האווירה חיוביתאמאשוני

ויש שיתוף פעולה באופן כללי אז אני אבקש מילד לעשות משהו בשבילי כמו שאני עושה בשבילו דברים.

לא כי אני האמא אס אני אמרתי שעכשיו אתה תשטוף כלים.

אם הילדים שלך קטנים את לא תראי את הנזק שזה עושה כי הם קטנים מדי להתנגד.

ילד שמגיל קטן הכריחו אותו לשטוף כלים יפתח אנטגוניזם ולא ילמד להכיר בחשיבות ובכיף וההנאה שהפעולה גורמת.

זה לא שאם פעם אחת הכרחתי לעשות משהו זהו זה אבוד לנצח שיבוא לו טבעי,

אבל כגישה אם הגישה היא לעשות כי אני אמרתי הסיכוי שיבוא לו טבעי ירד.


 

הפותחת תיארה מצב של חוסר שיתוף פעולה שמביא לרגשות שליליים ובסוף להתפרצות ואז או שהם עושים בכח או שהיא בסוף עושה, וזה מעגל שמזין את עצמו.

צריך ללמודoo

1. לשחרר אחריות

2. להוביל את בני הבית לעשייה


איך לומדים?


1. לשחרר- נניח על אוכל לשבת, מבשלים רק חלק מהדברים, שאר הדברים מבקשים ממשהו לקנות/ להכין ולוקחים בחשבון שיכול להיות שהוא לא יקנה או יכין ויהיה פחות אוכל.


2. להוביל לעשייה- אותה דוגמא של אוכל לשבת, מבקשים שיקנה/ יכין כל יום שישי פעם אחת, בלי להזכיר שוב ושוב, בלי ללחוץ, בקשה בטון רגיל ונעים, ממשיכים לשחרר ולקחת בחשבון שיהיה פחות אוכל. אחרי תקופה, רוב הסיכויים שזה יבוצע. אם זה לא עובד אחרי תקופה, אולי המשימה גדולה מדי או לא מתאימה ואולי כדאי לוותר ולנסות להוביל לעשייה בכיוון אחר.


אני למדתי לשחרר ולהוביל מזמן. זה עובד לי עם בעל וילד עם הפרעת קשב, זה עובד עם עובדים שלי בעבודה וגם עם קולגות. בעיניי זו הדרך הטובה ביותר לנהל שותפות מכל הסוגים.

אני רק רוצה לנרמלאביול
היטבת לנסח את מה שקורה בהמון בתים.... 
סליחה שאין לי עצות...אביול
רק יכולה להמליץ על בת אל אליאב, היא מעתה תכנים של סידור הבית ושיתוף. פעולה עם הילדים. 
ביקשת שיכינו אוכל לשבתאמאשוני

לא הכינו, אין מה לאכול.

עדיף שבת אחת שאשכרה אין בה מה לאכול מאשר מיליון שבתות שהכל עלייך..


מה שכתבת לגבי איפוס הבית, לא לכולם זה מפריע ולכן לא בא להם לעשות את זה, מאוד מובן.


אם את שואלת אותי מה את מפספסת, אז את מפספסת שעשייה מגיעה ממוטיבציה פנימית.

ולא כי "אמא אמרה"

אם להם לא מפריע זה לא יעבוד.

רוצה להניח את התיק? תניחי. אבל אל תצפי שבהכרח מישהו אחר ירים אותו.


יש דרכים לתקשר ולהגביר שיתוף פעולה ולבקש התחשבות, אבל זה לא בא ביחד עם האקסיומה שאם לך זה מפריע, אז האחרים צריכים להתיישר לדרך שלך.

דבר ראשון תשחררי את ההנחה שהם צריכים לעשות כי את החלטת שהם צריכים כי לך מפריע, אח"כ יהיה אפשר לגבש דרך לשיתוף פעולה כדי שגם לך יהיה נעים לחיות בבית.

יואו קשה ממשדיאן ד.

נראה לי זה סיטואציות שקורות בהמון המון בתים.

 

אני עדיין לא שם, כי הילד שלי ממש קטן.

אבל זוכרת מאוד מאוד את המאמצים של אמא שלי להניע אותנו לפעולה ולגרום לנו לקחת יותר אחריות.

אז כמה עצות מאמא שלי:

 

1. פעם בכמה זמן היא היתה עושה לנו אסיפה משפחתית ומעלה את הקושי שלה ומבקשת ממנו פתרונות.

פעם הפתרון היה לוח תורנויות בין הילדים (אישית אני הכי אהבתי, ככה היה ברור לי שבראשון אני עושה חלבי ובשני מסדרת סלון וכן הלאה)

פעם הפתרון היה שכל אחד חייב להקדיש לפחות חצי שעה בסוף היום לטובת הסדר בבית.

וכן הלאה. אבל העיקרון הוא שזה נקבע בשיתוף עם הילדים.

הפתרונות האלו היו עוזרים לתקופה ולאט לאט היינו חוזרים לסורינו ואז שוב פעם אסיפה משפחתית וחוזר.

 

2. ראיתי שהציעו לך, אמא שלי גם היתה עושה את זה פעם בתקופה מאוד מאוד מאוד ארוכה.

כשהמצב היה נואש, היה יום אחד שהיא לא הכינה ארוחת צהריים.

הילדים חזרו, שאלו מה יש לאכול, ענתה אין!

הכלים מאתמול עדיין  בכיור ולא היה לי איך להכין.

זה היה מנער אותנו ממש.

והיינו מסתדרים, מכינים לעצמינו חביתות או משהו.

ובימים הבאים כבר היתה הרבה יותר עזרה.

 

3. תפקידים.

אמא שלי היתה מאוד מאוד מעצימה את מי שעשה משהו.

לדוגמא, מי שהכינה פעם עוגה לשבת ויצאה טעים היתה משבחת אותה מאוד ומאז זה נהיה התפקיד שלה לעשות עוגות לשבת.

היתה לי אחות שהיתה אחראית על הכביסות, כי החמיאו לה שאיזה יפה היא מקפלת ומסדרת ובאמת אח"כ היתה אחראית על הכביסות כמעט מקצה לקצה.

והיו עוד הרבה תפקידים: זאת שמנקה את המטבח לפני שבת, וזאת שמכינה דגים וכו'.

 

4. מקווה שזה מעודד אותך, אבל מתישהו בגיל ההתבגרות כבר לקחנו הרבה הרבה יותר אחריות.

נראה לי בערך מגיל 14-15 היתה הרבה יותר מודעות ואחריות. הפריע לנו הבלגן בבית ותרמנו הרבה יותר לטובת הסדר והניקיון בו.

 

בהצלחה רבה!

 

 

אני חושבת שהשאלה היא מה קורה בסוף. האם את משחררתפלא הבריאה

מה אני מתכוונת אם בסוף אחרי כל האמירות, רמיזות, בקשות גערות, פרסים וכו' הדברים לא נעשים. ואז את באה ועושה אז זה לא נקרא לשחרר. כי תמיד יש מי שיעשה אחרון ולכן כולם מחכים שאת תגייסי את הכוחות ומתישהו זה יקרה. מה זה אומר לשחרר? בקשת מבני הבית לבשל א. ב. ג. כי את חולה ולא מסוגלת? אין מצב שאת קמה מהמיטה היום ובסוף עושה את הדברים. יאכלו חלה עם חומוס שבת אחת. או מה שיש בבית וככה ילמדו שלאמא יש גבולות. שקודם כל את מכבדת את הגבולות שלך. ברגע שאת תכבדי הם יצטרפו אליך.

אם ביקשת מילד לפנות את שולחן ארוחת הצהרים או שזה התורנות הקבועה שלו ביום רביעי נניח. אם הוא לא יעשה אף אחד לא יעשה במקומו. אבל בעיה אין איפה להניח את ארוחת הערב. אז כנראה היום היא תתעכב... עד שהוא יעשה. בקיצור לשים גבול. לעמוד בו. ולתת לילדים להתקל בגבול ובתוצאה הטבעית שלו לא בכעס אלא בכבד ולראות את עצמך.

ודבר נוסף שהיה אצלנו בתור ילדים זה תורנות קבועה של משימות קבועות בימים קבועים. אין סיטואציה שאמר עושה במקום ילד. ואין אפשרות לדלג. זה ממש קבוע בלוז. ואז זה קל יותר להטמיע בתור הרגל...

תגובה קצת אחרתפליונקה

כשאנחנו היינו קטנים, עזרנו להורים כי היינו חייבים.

אם את רוצה שהם יעזרו בבית אז את קודם צריכה ללמד אותם לעשות את זה, לוודא שהם יכולים ואז לעמוד על זה שיעשו . שזה ייכנס להרגל .

אם אין לך כוח לזה אז או לקחת עזרה בתשלום או להשלים עם בית מלוכלך.

לפעמים ילדים , בדרך כלל בנות , סביב גיל התבגרות מגיעות לצורך הזה בעצמם. אבל אם יש בת אחת שחשוב לה סדר ועוד כמה ילדים שלא יעשו כלום, גם לה לא יהיה כיף בסופו של דבר.

כמו שאומרים "לא יגעת ומצאת , אל תאמין " . וזאת האמת . שום דבר לא קורה מעצמו. כמובן יש ילדים שיותר זורם להם והם יותר מסודרים מטבעם אז הדרך שלהם לסדר תהיה קלה יותר...

בגדולכמו🐌תמס
השיטה שלי שונה... אני לא מצפה מילדים לקחת אחריות על הבית. ההחלטה ללדת עוד ילד היא שלי ולכן לא רוצה שהעול יפול על הילדים. יותר בקטע של דוגמא אישית. אם מבקשת לאסוף צעצועים אז זה יחד איתם. הם עוזרים לי. אם מבקשת עזרה בלנקות - אותו הדבר... כשאני איתם זה בקלות לתת פקודות מלמעלה לא עובד
אבל הצעצועים הם שלהם...מתואמת

אני באמת עושה הפרדה בין בקשות לסדר את הדברים ששייכים לילדים עצמם (צעצועים, דברי בית ספר, בגדים שהם לבשו, כלים שהם אכלו בהם) לבין דברים ששייכים לבית כולו (כביסה וכלים באופן כללי, סדר כללי בבית, טיפול באחים הקטנים).

זו אמורה להיות תוצאה טבעית - שיחקת בצעצועים, אז תאסוף אותם.

איך גורמים לילדים להפנים את זה - זה כבר אחרת...

אבל החוויה הסופית היא שליכמו🐌תמס
עבר עריכה על ידי כמו🐌תמס בתאריך כ"ה בטבת תשפ"ד 22:53

אני לא רוצה להגיע למצב שכל הזמן צועקת על הילדים. היו תקופות מאד לחוצות וזה לא עשה לי טוב. לכן אני לוקחת מראש את הנטייה לא לאסוף. ומתרכזת בללמד אותם להיות בני אדם טובים. אני לא ראיתי תועלת מפקודות או תחרות או פרסים או הענשה. רק מהלהיות דוגמא בעצמי.

 

 

לא כל ערב יש כוח לזה. לכן יש פינת צעצועים במרפסת. והיא סגורה טוב מרוח. כשיש לי כוח אז אנחנו עושים סדר. ודווקא אצלנו כשאני מבקשת עזרה לפסח ראיתי שהגדולים הפנימו את החינוך ועוזרים. אומנם זה תלוי באופי ולא כולם מפנימים באותה מידה, אבל משהו נכנס.

עם זה אני מסכימה איתך... זה מעין ניהול סיכוניםמתואמת

או ניהול כוחות.

רק הגישה הבסיסית בעיניי צריכה להיות שילד אחראי על הדברים של עצמו (מגיל מסוים), ואם אני בוחרת לסדר את חפציו במקומו - זה לא מלכתחילה...

גם אצלנו בפסח אוהבים לנקות, כי זה אתגר מעניין אבל בעיקר את הדברים שדורשים מים ושואב אבק ושאר דברים מגניבים, ולא סדר סיזיפי...

חחח... כן, שואב אבק ושוטף הקיטור😅כמו🐌תמסאחרונה

ראיתי שאם מדי פעם אני מבקשת לקחת את המכתבה כפרויקט ולסדר זה עובד לי יותר מאשר לדרוש את זה יום יום.

אבל כנראה אני סבלנית לבלגן כי אותי ההורים חייבו לסדר ולנקות. ואחותי, שהתמרדה, היום היא לא תתן לעצמה לישון אם לא הכל במקום ונקי... לכן אני לוקחת את החינוך יותר בקלות...

זה באמת אתגר לא פשוטבארץ אהבתי

אי זוכרת שהייתי ילדה היו לנו כמה שיטות של חלוקת תפקידים. לא יודעת אם משהו מזה יתאים לך, אבל משתפת ותוכלי לקחת רעיונות.


ביום שישי היה ידוע שכולם צריכים להיות שותפים. היינו עושים רשימת תפקידים וכל אחד שהיה מספיק גדול היה בוחר לו תפקיד או שניים (לפי אורך הרשימה). מי שהיה בוגר יותר הפנים שגם אחרי התפקיד זה יועיל אם הוא יבוא ויראה במה עוד צריך עזרה. אבל ככה גם הקטנים היו שותפים לפחות בתפקיד שלהם.


במשך השבוע הכי זכור לי שהיתה תקופה שאבא שלי היה מדפיס כל מוצ"ש טבלה, בכל שורה היה שם של אחד הילדים, ובכל טור היה אחד מימי השבוע. לאורך השבוע היינו מצופים לתת לפחות 10 דקות ביום לבית, במה שאנחנו בוחרים, ולכתוב מה עשינו. ואז בשבת אבא שלי היה מקריא וכולם היו מתפעלים מכל מה שעשינו...

לי זה היה טוב כי 10 דקות לא נשמע הרבה, ויכולתי לבחור את המשימות שאני רוצה (אם עוד לא תפסו לי..), וזה גם לא היה נעים להשלים את המשבצת של היום ריקה...

למרות שזה לא החזיק להמון זמן, לא זוכרת למה. כשזה כן קרה זכור לי שזה עבד טוב.

רעיון יפה, מה שאבא שלך עשה! נראה לי שאאמץמתואמת
אני רוצה לדעת אם זה הגיוני ההוצאות של הסופר שלנובכינוי אחר

ראיתי שיוצא לנו בין 3500 ל4300 ש''ח לחודש כולל טיטולים חומרי נקיון.

זה הגיוני סכום כזה למשפחה של 6 נפשות?

הורים ו4 ילדים.

אם מתאים לכן אשמח שתכתוב כמה אתם מוציאות.


(אני מפה בניק אחר)

פעם מצאתי מקור רשמי עכשיו לא מצאתידיאן ד.

וגם לא ממש היה לי זמן לחפש.

 

אבל שאלתי את ג'מיני וזה מה שענה לי:

 

מה עלות מזון לנפש בישראל לשבוע? הכוונה לקניות בסופר

 

 

 

בישראל, עלות המזון הממוצעת לנפש בשבוע (עבור קניות בסופרמרקט בלבד, ללא מסעדות ובתי קפה) נעה בדרך כלל בין 150 ש"ח ל-250 ש"ח.

הטווח הרחב הזה תלוי במידה רבה ברמת התקציב ובהרגלי התזונה:

חלוקה לפי רמות תקציב (לנפש בשבוע)

תקציב חסכוני / בסיסי (כ-150 ש"ח): מבוסס בעיקר על מוצרי יסוד, מותגי הבית של הרשתות, ירקות ופירות עונתיים, פחמימות פשוטות (אורז, פסטה, לחם אחיד) ומקורות חלבון זולים יותר (ביצים, עוף, קטניות). ברמת התקציב הזו ממעטים לקנות מזון מעובד, חטיפים, או נתחי בשר ודגים יקרים.

תקציב ממוצע ומאוזן (כ-200 ש"ח): הסל הישראלי הטיפוסי. כולל שילוב קבוע של מוצרי חלב, מגוון רחב יותר של ירקות ופירות, עוף, בשר טחון, דגים קפואים, ומעט פינוקים או מוצרים ממותגים.

תקציב משודרג / דגש על בריאות וחלבון (250 ש"ח ומעלה): סל שכולל נתחי בשר ודגים טריים (כמו סלמון או בקר), מוצרים ייעודיים (כמו יוגורטים מועשרי חלבון, גבינות קשות, מוצרים ללא גלוטן או תחליפי חלב), וקניות ברשתות נוחות יקרות או באונליין.

 

גורמים משמעותיים שמשנים את המשוואה

⚖️ אפקט הגודל (יתרון לגודל): העלות לנפש יורדת ככל שמשק הבית גדל. במשפחה עם ילדים, קנייה מרוכזת של אריזות חיסכון ובישול ביתי בכמויות גדולות מורידים את העלות הממוצעת לנפש באופן משמעותי לעומת אדם שמנהל משק בית לבדו (רווקים או זוגות נוטים להוציא משמעותית יותר לנפש עקב בלאי ובזבוז מזון).

איפה קונים: קנייה ברשתות הדיסקאונט הגדולות (כמו רמי לוי, אושר עד, יוחננוף וכדומה) לעומת רשתות עירוניות ("סופר שכונתי") יכולה לחסוך בין 15% ל-30% מעלות הסל.

קניות באונליין: הזמנות באינטרנט לרוב יקרות יותר בגלל דמי המשלוח ומחסור במבצעים נקודתיים שיש ברצפת המכירה, אך הן מסייעות לעיתים להיצמד לרשימה מדויקת ולמנוע קניות אימפולסיביות.

בזבוז מזון: על פי נתוני לקט ישראל, משק בית ממוצע משליך לפח כ-20% מהמזון שהוא קונה. תכנון נכון של התפריט השבועי וניהול מלאי במקרר ובמזווה הם הכלים האפקטיביים ביותר להורדת העלות השבועית.

 

תביא לי מקורות מידע שמביאים את הנתון שהבאת

 

 

 

הנתונים שהצגתי מבוססים על שילוב של שני מקורות רשמיים בישראל, שממחישים את הפער בין ההוצאה בפועל של משפחות לבין העלות של סל תזונתי מומלץ ובריא.

המקורות המרכזיים שממנו נגזרים המספרים (בחישוב ומעבר מעלות חודשית למשפחה לעלות שבועית לנפש):

 

1. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) – סקר הוצאות משק הבית

הלמ"ס מפרסמת באופן שוטף את מדדי ההוצאות של משקי הבית בישראל.

הנתון היבש: על פי סקרי ההוצאות האחרונים, משק בית ממוצע בישראל (המונה כ-3.2 נפשות) מוציא כ-2,600 עד 2,800 ש"ח בחודש על קניות מזון בסופרמרקט ובמכולות (לא כולל יציאות למסעדות).

הגזירה השבועית לנפש: אם נחלק את ההוצאה החודשית המשפחתית הזו במספר הנפשות הממוצע וב-4.3 שבועות בחודש, נקבל כ-180 עד 200 ש"ח לנפש בשבוע. זהו בדיוק "התקציב הממוצע והמאוזן" שמופיע בנתונים.

 

2. משרד הבריאות – "סל המזון המומלץ והבריא"

משרד הבריאות, בשיתוף עם המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, בנה מודל קבוע הבוחן כמה עולה למשפחה בישראל לאכול בריא (על פי הנחיות התזונה הלאומיות – "קשת התזונה החדשה"). הסל הזה מנוטר כלכלית באופן תקופתי כדי לבדוק את יוקר המחיה.

הנתון היבש: העלות החודשית הממוצעת להרכבת סל המזון הבריא הבסיסי ביותר (המבוסס על קטניות, דגנים מלאים, ירקות, פירות, מוצרי חלב בסיסיים ועוף) נעה סביב ה-800 עד 900 ש"ח למבוגר לחודש.

הגזירה השבועית לנפש: חלוקה של העלות הזו ב-4.3 שבועות מניבה כ-185 עד 210 ש"ח בשבוע עבור סל בסיסי בריא. כאשר משדרגים את הסל למוצרים מועשרי חלבון, נתחי דגים טריים (כמו סלמון) או מוצרים ללא גלוטן ותחליפים, העלות מטפסת בקלות לטווח של 250 ש"ח ומעלה בשבוע.

 

מקור משלים: נתוני "לקט ישראל" על אובדן מזון

הנתון לגבי הבזבוז (שמשפיע ישירות על העלות האפקטיבית של הסל) מגיע מדו"ח אובדן המזון הלאומי של ארגון "לקט ישראל" (בשיתוף BDO), המראה בעקביות כי משפחה ישראלית ממוצעת משליכה לפח מזון בשווי של אלפי שקלים בשנה – מה ששווה ערך לכ-20% מכספי קניות המזון שהולכים לאיבוד, בעיקר בקטגוריות של ירקות, פירות ומזון מבושל.

בעקבות השרשור על הסכום הוצאה בקניותאונמר

של @בכינוי אחר (תודה לך)

שאלת המשך נוספת למי שיש לה כח -

 

כשאתם רוצים לצמצם כי אתם מבינים בההוצאה גדולה מידי,

לא דווקא של מזון, כל ההוצאה שלכם בכללי.

מאיפה מתחילים?

 

אנחנו לגמרי מפרגנים לעצמנו וקונים כל דבר שרוצים. וזה מצטבר.

הדרך היחידה היא להגיד לעצמי 'לא את לא יכולה היום לצאת עם חברות כי חארם על ה200 שקל'? או שיש דרך אחרת ואני לא מבינה?

לא באלי לחיות ככה.

לא באלי לחיות עם להגיד לעצמי לא.

אבל אולי אין מנוס.

 

תודה!!

אצלנו מקובל שחברה אומרתנעמי28

בוא נצא למשהו קטן כי חרגתי מהתקציב החודש.

לגיטימי ויושבים לגלידה או קפה או מזמינים הביתה.

לא כל יציאה צריכה להסתיים ב200 שח


וגם אם זה לא בשיח שלכן, כנראה שאם תפתחי את זה, זה יתן להן להרגיש גם בנוח.


וזה לא מצביע על חוסר, מצביע על התנהלות מחושבת.

כשאתן רוצות לצאת לערב בנות / הופעה -רבותבנות

מה תעשו?


סבתא שלי רוצה שנצא ביחד להופעה

בסגנון של הצגה / מחזמר / זמרת

אבל אנחנו פשוט לא מוצאות משהו רלוונטי 😯


אולי יש לכן רעיונות בשבילנו??

סגנון דתי לאומי דוס

(עדיפות לראשלצ ודרומה אבל תכלס נזרום)

אה... וצריך להיות רלוונטי לגילאי 16-76

יש לנו סיכוי?? 🥴

וואו טובה! תודה רבה!!רבותבנות
תכלס איך מתגברים על קנאה או רצון חזק מאוד למשהובקרוב ממש

יש לי נושא שיש לי בו חולשה מסוימת.

הייתי מאוד רוצה משהו מסוים

עד כדי כך שזה גורם לי ממש לקנאה

ואני מרגישה שזה משתלט עלי ויוצר לי תחושה לא נעימה של קנאה וחוסר פרגון

יש לי מצב רוח לא טוב

ויותר ממה שהנושא מציק לי

מציק לי שככה אני מקנאה.


איך אפשר לעבוד על עצמי כדי לא להגיע לקנאה ?

זה בזמנים מסוימים יכול ממש להשתלט עלי

לוקח לי חודש חודשיים להרגע מהמצב הזה .

וכל פעם שאני מרגישה שזה הולך להגיע אני נכנסת לחרדה ולחץ מהמצב.


בבקשה תעזרו לי 

תלוי מה הנושאכל היופי

והאם הוא בשליטתך או לא.


קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.


נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.


אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

חושבתאיזמרגד1

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ניסחת טוב ממניכל היופי
להשתמש בזה להנעה לפעולהנעמי28

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.


קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.


האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)


ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

אני רואה בקנאהoo

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר


אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

אני מגיבה לכולןבקרוב ממש

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו


* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני


קנאהoo

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים


לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי


לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

לגבי הסוף , מותר להתפלל על הכל לפני ה'!נפש חיה.

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.


אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.


אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.


דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  


וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

תנסי לעשות ברור יותר ממוקדנעמי28

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?


אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.


אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)


אז דבר ראשוןאיזמרגד1

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

אני אגיד מה עוזר ליכל היופי

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.


אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

אשמח לשמוע יותר בפירוטבקרוב ממש
איזו גישה מדהימה.ממתקית
לגבי נקודה אחרונה- אולי להתפלל על כך שלא תקנאי?ממתקית

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

תבררי לעצמך את הרצוןשוקולד פרה.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.


לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.


ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

אני מאמינה שהבעיה היא לא החוסר בטיסההמקוריתאחרונה

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.


ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.


כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

נכון בעיקרון אין דבר העומד בפני הרצוןבקרוב ממש

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.


אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

אני חושבתoo

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב


קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש


לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

בדיוק אתמול שמעתי שיעור של הרב שניאור אשכנזימתואמת

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

פניני ילדים?shiran30005
שאלתי את.בן ה 3 וחצי- לחמם לך אוכל? שאל אותי "מה עשית"? שאלתי שוב, מה? אמר לי " חודם (קודם) מה עשית אבל?" ... כמה צחקנו, מה הוא מבין מה עשית? בטח למד מהאחים הגדולים חחחח

שאלתי אותו בחזור מהגן מי עשה לך שריטה ביד? אמר "יסק" ,שאלתי שוב, אמר עוד הפעם "יסק" , לקח מלא זמן עד שהבנו שהוא מתכוון ליצחק 😂... מסכן לא הבנו אותו

חחחחחח איזה טעות חמודהשירה_11
הבת שלי אמרה שהיא לא יכולה לעלות לישון כי אין לה כח היא עייפה 🤣🤣🤣🤣🤣
אני כל הזמן עייפה מידי בשביל לעלות למיטה לישון 🤭אולי בקרוב
בן ארבעפילה

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

חחחחחחח קורע 😂אפרסקה
חחח צחקתי בקול... איזה מתוק!!אמא טובה---דיה!
הבן שלי אמר לי בפעם הראשונה שנשאר בצהרוןאוהבת את השבת
כשהוא חזר הוא אומר לי בסוף הגננות לא לקחו אותי לבית לשהם כי אבא בא.. היה בטוח (או חשש) שהמשך הלוז זה שיקחו אותו איתם לבית שלהם...🥲
וואי איזה כוכב D-:רקלתשוהנ
רציתי לקנח לבן שלי את האףהשם שלי

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).


לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

בן 3.5קדם
שאלתי אותו אם כל הילדים בגן הגיעו לטיול עם כובע, והוא ענה: כן. חוץ ממי שלא היה לו...

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

הבן שלי בן כמעט 3 מסתובב בביתאמיץ(ה)

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

איזה הורסתוהה לעצמי
אני מדמיינת את הסיטואציה😅
מתוקיייניק חדש2

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

איזה מתוק 😂אפרסקה
בן ה4 קם ביום שלישי - מה?? הולכים לגן???רבותבנות

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

כולם מתוקים - לאכול אותםפילה
טרי מהבוקר 😉אולי בקרוב

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

חייבת! טרי מהיום!פצלשהריוןאחרונה

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

נעלי צעד ראשוןרקאני

איפה קונים?

כמה משלמים?

מה צריך לבדוק?

ואיפה קונים נעליים חגיגיות במידה פיצית?

אני יודעת שהכי חשוב לבדוק שהסולייה גמישה. תנסי לקפאביגיל ##

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

אני קניתי בפאפאיהאיזמרגד1

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

תודה!רקאני
אפ את מחפשת נעליים חגיגיות שאמורות לשמשהשקט הזה

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..


אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

אני צריכה גם וגםרקאני

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

אני חושבת שנעלי שבתהשקט הזה
קשה למצוא במידות קטנות. אז הייתי קונה משהו פושט לחתונה, ונעלי צעד ראשון טובות לשאר הזמן, גפ לשבתות. אני חושבת שהתחלתי למצוא נעלי בובה לבנות שלי רק ממידה 21 כזה..

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.


אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

תודהרקאני

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

 

קניתי בנמרוד נעליים חגיגיות אבל יותר לבניםמעיין34
צבע חום לבן, ולא כמו כל הצעד ראשון שהן צבעוניות כאלה
יש לפאפיהעלמא22

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

תודה רבה!רקאני

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

יש חנותיעל מהדרום
גם וגםעלמא22
את יכולה להתחיל בלהציץ באתר שלהם, זה כבר יתן לך כיוון 
רעיון טוברקאני

תודה!

חגיגיות אני הזמנתי מתוקות ממש משיין, טמותוהה לעצמי

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

מאוחר מידירקאני

זה לא יגיע לי עד האירוע

אפשר בטוגו, אני קניתי לבת שלי נעלי בובה מתוקותטארקו

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

מאיזה אזור את?Doughnut

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

מבנימיןרקאני

בני ברק רחוק לי

תודה

אגב יש בנקסט במידה הזו דברים ממש מתוקיםDoughnut
אם יש לך שבועיים לחכות הייתי מנסה
לשים לב שהנעל עם סוליה גמישה! זה ממש חשוב!ד' הוא האלוקים

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

תודה!רקאני
יש לי נעל לבנה חגיגית בצבע לבן מידה 19שושנושי

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

קוראת שאת מבנימין, באסה. כותבת לך בפרטישושנושי
ולי יש תכלת לקDoughnut
גם במצב מצוין ממש ויקרות מעור, גם במידה 19. אם מעניין אותך יכולה לשלוח לך תמונה שתראי.
אם היו במידה 20-21 הייתי לוקחת. נשמע מתוק!!!שושנושיאחרונה
איך הייתן משתמשות ב 550 ש"ח למתנה לשלוש מורות?קופצת רגע

יצא שאני אחראית על כספי וועד הורים, יש לי כרגע 550 ש"ח לשלוש נשות צוות למתנת סוף שנה. מה לתת בזה? דרים קארד של 150 ש"ח( 450 ש"ח ביחד) ומשהו קנוי קטן כמו עציץ ב 33 ש"ח?

לנסות לאסוף עוד 50 ורק לתת ברכה ודרים קארד של 200?

הייתי הולכת על האפשרות הראשונהדרקונית ירוקה
השניה.. שונאת עציצים🫣ו200 יותר מפנקנחת-רוח
מציעה ספל עם שוקולדים במקום עציץרק רגע קט
הסמליות של עציץ נחמדה, אבל הרבה מורות לא יתחברו, ומי שאוהבת עציצים וצמחים, מן הסתם כבר יש לה.
אפשר גם שוקולדים בלי ספל😅יעל מהדרום
מסכימה😅השקט הזה
הראשונהחילזון 123

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים


אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

איזה שובר למשל מומלץ?קופצת רגע
אני אוהבת ביי מי אבל חשבתי עכשיו דווקא לנסות לקנות כרטיס פיזי של דרים קארד 
עדיף ביימי מדרים קארד לדעתיואני שר

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

נכון גם אני אוהבת ביי מי אבל אין להן סמארטפוןקופצת רגע

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

אה זה אחרת באמת...ואני שר
יש אפשרות לכרטיס ביימי פיזימרגול

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

גם לי היה פעם נראה לי. אבל לא יודעת איפה קוניםקופצת רגע

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

בטוח אפשר למצוא מידע באתר שלהםהשקט הזה
ביימי את מזמינה באתר רגילguest

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

שלום לך! שנים....😅יעל מהדרום
כן, אני מכירה וכך גם עשיתי בעברקופצת רגע
פשוט חשבתי שיותר נחמד לקבל כרטיס פיזי 
swish נחמדחילזון 123
העיקר שיהיו הרבה חנויות וכולל מבצעים
גם דרים קארד של 150 ש"ח זה נחמדדיאט ספרייט

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

לא הייתי אוספת שוב כסף מההוריםהשקט הזה
דרים קארד ומשהו קנוי נשמע לי מצויין
תודה לכולן! אני גם יכול אולי לתת למורה 200 ולשתיקופצת רגע

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

בדר''כ כן נותנים למורה מהשו קצת יותר הז כן הגיונינחת-רוח

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

רק מוסיפה דבר קטןכורסא ירוקה

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.


גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בדיוק עכשיו חשבתי שאולי אוכל לקנות להן כרטיסקופצת רגע
של דרים קארד בפוקס ולשלם עם בהצדעה, ואז יש הנחה אז אוכל לקנות שובר קצת גדול יותר ( אמנם ככה זה 'יבזבז' לנו את ההנחה ולא אוכל לקנות שם בגדים בשבילנו אז צריכה עוד לחשוב על זה)
לא הייתי משתמשתכורסא ירוקה

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

הנה למשלכורסא ירוקה
תו קנייה DREAM CARD-GIFT CARD במחיר מיוחד לחברי המועדון | שופרסל

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

נחמד מאוד תודה!!קופצת רגע
עדיףבשורות משמחות

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

לנסות לאסוף עוד 50שושנושיאחרונה

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'

איך עושים gbs? הרופאה היתה אמורה לתת לי משהו?כבת שבעים
במעבדה יביאו לך מטוש ויסבירוכורסא ירוקה
מכניסים מקדימה בנרתיק ואחכ בפי הטבעת, סוגרים ונותנים את הדגימה
ואני עושה את זה במקום ומביאה להם?כבת שבעים
כן, כמו בדיקת שתן, אפשר לשים בחלונית אם ישאוזן הפיל
אחלה, תודה!כבת שבעים
לי הרופאה עשתה או נתנה לי לעשותיעל מהדרוםאחרונה

אולי יעניין אותך