ראשית אני מקווה שהבנתי נכון, הנושא המקורי היה על ביטחון מוחלט בה' ומה שרציתי לומר זה שזאת מערכת נפרדת משכר ועונש
לגבי היותנו בובות על חוט או לא ובכן כמה גישות שונות יש בזה כידוע בחסידות אחד העניינים הגדולים ביותר הוא ביטול האישיות כלפי השי"ת (אינסוף מקורות) לעומת אולי גישות אחרות כמו הרש"ר הירש שמאוד לא מסכים עם זה באופן מפורש ביותר
בכל-מקרה לגבי ביטחון:
קרבן העדה על הירושלמי שם:
אחת אומרת נפול לים. הן הצדיקים גמורים כי אמרו אין מעצור לה' להושיע בים או ביבשה.
נחזור למצרים. הן הרשעים גמורים.
נעשה עמהם מלחמה. בינונים ואמרו שצריכין התעוררות מלמטה בפועל כי אינן ראויין לנס גדול.
נצווח כנגדן. גם אלו בינונים אלא שאמרו שדי בתפלה והוה התעוררות במחשבה ובדיבור.
בקיצור הצדיקים הם אלה שפשוט בוטחים בה' בלי חשבונות של זכויות ועדיפים על אלה שסבורים שאינם ראויים לנס גדול
שפת אמת שלח
תרל"ז
במדרש יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום לעולם משל למלך שהבטיח לאוהבו מתנה ומת אוהבו נותנו לבנו כו' ע"ש. וקשה הנמשל אינו כמו המשל שהרי השי"ת הבטיח להאבות לתת ארץ כנען לבני ישראל זרעם. אכן ביאור הענין כי האבות זכו לבחי' ארץ ישראל במעשיהם הטובים והיו מוכנים באמת לבחי' ארץ הקדושה כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. וגם אמת הדבר כמו שהיו בנ"י אחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו מוכנים ג"כ לבוא לא"י מצד מעשיהם כמו האבות והי' תיקון שלם [ולפי זה אפשר הי' מרע"ה נכנס עמהם ג"כ]. אך שגרם החטא בעגל ונתרחקו מבחי' א"י. אך השי"ת רצה להכניסם מצד הבטחת אבות כמ"ש אשר נשאתי כו' ידי כו'. ולכן לא הכירו המרגלים אשר שייך להם ירושת הארץ שהי' נכסה מהם עי"ז שלא היו מוכנים לזה מצד מעשיהם. אמנם הי' זה רק הסתר ואם היו מאמינים בהשי"ת היו נכנסין בזכות זה הנסיון עצמו.
תרמ"ב
בענין חטא המרגלים כתבתי במקום אחר כי היו רוצין להשיג הכל בדעתם להיות מוכנים לכך. ובאמת בחי' ארץ ישראל היא בחי' דוד המע"ה דלית ליה מגרמיה כלום. אבל האמת כי מה שמוכנים לקבל הנהגה עליונה הוא גדול מאוד מהשגת האדם. וע"ז רמז המד' בפסוק יבש חציר כו' כמ"ש מקודם כל הבשר חציר כו'. ודבר אלקינו יקום לעולם. נראה כי אם הי' בחסד עליון כרצונו ית' לא הי' הפסק לדבר כמ"ש יקום לעולם. לכן חז"ל אמרו כי ע"י בכייתם בכי' של חנם נקבע לדורות. וחלילה שיעניש השי"ת לדורות בנקמה בלבד. רק הפי' כי ע"י שרצו שיהי' ביאת הארץ בזכותם פגמו בבחי' הנ"ל ולכן הי' הפסק לדבר. ולפי זה נראה כי אפשר הם היו יכולין לכנוס בדרך זה רק השי"ת בעבור דורותינו השפלים רצה שיהי' רק בחסדו ית'. וכתיב לא בגבורת הסוס כו' בשוקי האיש כו' רוצה ה' כו' המיחלים לחסדו. ואחר קבלת התורה שהי' השגת הדעת הי' המכוון שיבטלו עצמם לחסד ה' בלבד כמ"ש במ"א פי' אדם ובהמה שע"י הדעת של אמת עושין עצמן כבהמה:
תרס"א
ונראה כי שליחות מרגלים שהי' על פי הדיבור כדי שיראו באמת שאינם מוכנים לזה כמ"ש מרע"ה לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת כו'. ומ"מ בשביל השבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו היו נכנסים כמ"ש במד' יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום ע"ש המשל. והכוונה כי הקב"ה כרת ברית עם אברהם אע"ה כמ"ש ומצאת את לבבו נאמן כו' וכרות עמו הברית. שהי' זוכה לפנימיות א"י שהיה לבבו נאמן. אבל הברית והשבועה היו אעפ"י שלא יזכו בנ"י להמשך אחרי מעשה אבותיהם. לכן כתיב ב"פ לתת לתת לזרעו. ולפי שלא הי' בזכותם לא זכו לראות ולהבין שבח א"י הפנימיות כנ"ל:
מלב"ים על פרשת וישלח
(ח – ט) "ויירא יעקב מאד". הנה הבוטח בה' אין לו לירא מב"ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ"ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו לירא, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן "ויצר לו", שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע"כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, "ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות", היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת", שהיינו המקנה והרועים, "והכהו", יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו:
= הפחד הוא מצד יצר הרע אפילו שזה פחד שחסרות לו זכויות כו' ("וירא מאוד וייצר לו" -> מלשון יצר הרע)
