אני לא מדבר על אירועים כלליים. אני מדבר על דאגה לפרט.

ברור שיש חילוקים בדרכים לעזור לכל סיטואציה, אבל אין את עוצמת הדאגה.

בדיוק כמו "נשות המילואימניקים". תגידו תודה שאתן נשואות ובסוף המלחמה אתן יודעות מי אתן מצפות שיחזור.

זה די יושב עלי גם כן.

כמובן יש הבדלים.

איפה הט"ז?

את יודעת מה אישה שבעלה הולך לצבא עוברת? שהיט צריכה להתמודד עם בית וגידול ילדים לבד ובחרדות כל רגע לאבד את האהוב והיקר לה מכל מי הבטיח לה שיחזור

התגובה שלך פשוט מזעזעת!

יש מקום וצריך לתת מענה לכל התמודדות. 

כדאי שניקח אותו למקום של הבנה וחמלה כלפי כאב של האחר, גם אם אנחנו חושבים שהכאב שלו קטן משלנו ואולי אפילו צרות של עשירים.

יש לצערנו מספיק כאב לכולם והכאב של הנשוי לא בא על חשבון הכאב של הרווק.

זה כמובן נכון גם הפוך, שנשואים צריכים להבין שגם הקושי של רווקים התעצם מאוד מאז אותה שבת ושגם להם יש קשיים לא פשוטים בכלל.

חשוב לי להוסיף שברור לי שהתגובה לא נכתבה מחוסר אכפתיות אלא מכאב ועוד, ושזה לא המבט העיקרי שלך על העניין

השרשור הזה מקבל כל מיני תפניות מוזרות של זלזול בכאב וקושי של אחרים

זה מיותר

וזה מקטין את השאלה של הפותח

ברגע שלא רואים שלמישהו במצב שונה משלך גם יש את הקושי שלו (ובוא, קל לראות את הקושי)

איך אפשר לבקש שיראו את הקושי שלך?

אני קצת מכיר אותו, הוא בהחלט מבין את הקושי שלכן.

צריך גם להבין את הקושי של הרווקים (שכן, לפעמים יוצא בצורה לא יפה), בפרט שפה זה ה"בית" שלנו.

אם היו שואלים רווקות- היית מוכנה להיות עכשיו נשואה עם ילדים כשבעלך בעזה? הרבה היו עונות שכן. זה מראה עד כמה הקושי גדול.

וכשהוא יוצא בצורה לא יפה, צריך להבין מאיפה זה נובע ולא לשפוט אלא להגיד "אם אדם נורמטיבי אומר דבר כזה. כנראה ממש קשה לו".

אני אומר את זה גם לעצמי, הייתי צריך להגיב קצת אחרת.

כדי להבין אם הבנתי נכון מה התכוונת לומר? כי הבנתי אחרת ממה שכתבו לפני, ואולי טעיתי.

אני ראיתי בדברים אמירה שגם נשות המילואימניקים (גם אם לא כולן, אז לפחות חלקן), בדומה לרווקות, לפעמים נבלעות ולא מספיק מקבלות תשומת לב להתמודדות שלהן והצורך להסתדר כעת בכוחות עצמן מול הרבה חזיתות, בגלל שהן נשואות.

ואולי יש שדר כזה שעובר לפעמים, שאולי נובע ממקום אישי שחווה כאב אחר או שמסתכל על מכלול ההתמודדויות הקיימות, שההתמודדות שלהן היא אולי הכי פחות כואבת וקשה מכל שאר ההתמודדויות שקיימות בקרב העם שלנו כרגע, וזה לא מדויק ולא נכון שלהן פחות קשה וכואב או שהן לא זקוקות למענה למה שהן עוברות.

לזה התכוונת או למשהו אחר? 

אני התכוונתי בדיוק למה שעצבן את מי שהגיבה ראשונה.

התכוונתי לקמפיין "נשות המילואימניקים", שמלא הערכה לנשים שמסתדרות כמה (וכמה) שבועות בלי המילואימניק שהן שלחו לחזית.

ומה שכתבתי היה פריקה של הכאב כל פעם שמדברים על ה"צרות של עשירים" האלה. שורה וחצי של פריקה, שבעצם בסך הכל שיקפה את נושא השרשור שהוא בדיוק זה.

והתגובה שלה היתה בדיוק מה שהפריע לי.

אני עוד זוכר ששמעתי שאמרו על מישהי שהתחתנה בחתונת קורונה עם רק 30 משתתפים "איזו מסכנה". וואו. כמה רציתי להיות "כזה מסכן"

שאלתי בכנות כי באמת הבנתי אחרת, ומבינה שטעיתי.

גם מתקשה להתחבר וכו', וניסיתי להבין למה בעצם, כי תכלס כן מתחברת לעזרה הדדית וכדומה.

אולי זה נובע שכאן ההתמודדות עם היש?,

או מין תחושה שזאת ההתמודדות הרווקות והלבד כבר זמן ארוך, בלי קשר למלחמה..

ואם ככה שאלתי את עצמי למה הקושי לא צף מספיק? כי תכלס אני כן מאמינה שאם יש משבר רציני במציאות אז הוא כן יצוף וידרוש מענה..כמו שקורה אצל הנשים הללו..

חשבתי על זה שבסוף ברווקות אתה מתמודד עם החוסר, ומנסה לסגל דרכים ללכת בהם עד  היציאה לרווחה.

ויש משהו בנישואין ש'עולים' ברמת חיים, באיכות ובכדומה, ואז מאוד קשה החזרה אחורה.ויש את הקטע הזה , שהבעל צריך לספק רמת חיים לאישה כמו שהיתה או יותר. התורה מבינה את נפש האישה..

אולי משהו בנפש שיכול להיפגע כאשר האיכות יורדת

ואולי קצת כמו זה שאין לנו בית מקדש, אנחנו יכולים להיות באיזה געגוע ורצון, אבל בטוח שזה לא אותו דבר כמו הדור שחווה מה זה עם ובלי.. .

וזה מתחבר אצלי למצב של בית,  שבו עוד לא זכית, ויש השתוקקות גדולה.. וכדי 'לשרוד' את זה אז מנסים לקבל כוחות בדרכים עקיפות שהם לא הדבר עצמו...

מרגישה ככה גם כלפי הדוגמא של הבית מקדש, שהאדם מוצא לעצמו 'פתרונות רוחניים' שברור שהם לא הדבר עצמו, אבל הוא חי לצד החוסר, ואדם שלוקחים לו דבר שכבר חי איתו זה הרבה יותר קשה.

אז אולי אפשר להסתכל על זה כמתנה, שעל אף הקושי, זה מראה על כך שיש איזו חוזקה, עוצמה בנפש שנבנתה ומתפתחת בגלל הקיום החסר. ויש ההסתכלות פנימה ע''מ לתת מענה לצרכי הנפש.. במיוחד בזכות הרצון לחיות גם עכשיו חיי ערך.

(וכמובן מתוך אמונה ותפילה שזה מצב זמני. כי לפעמים זה מביא לחיי הישרדות, ולטווח ארוך זה יכול ליצור פגיעה ושחיקה..)

לאבד משהו שיש לך זה הרבה יותר כואב מאשר שפשוט אין לך.

ולכן אשה שבעלה עזב אותה עם חמישה ילדים היא מסכנה, ואילו אשה שמשתוקקת לבן זוג וילדים, או לפחות לאחד מהדברים - היא בסך הכל רוצה משהו שלא היה לה.

תחושת האבדה קיימת בגלל החיבור מששת ימי בראשית..והאיש מחזר אחר אבדתו אז במהות הנשמה מרגישה את הכאב...

ואישה שלדוגמא, נושאת בתוכה רחם וכל חודש מוותרת על עוד פוטנציאל של ילד מרגישה את החוסר כי זה מעבר לרצון למשהו שבא לי שיהיה לי, זה עניין של מהות בחיים.

שלך מאוד חשובה.

אני יותר חושב על זה במונחים קבליים.

אבל זו חוויה של חוסר חיים ואולי מוות מסויים, לכן זה מטמא כדברי הכוזרי.

הרצון שהדינים יהפכו לחסד. דם לחלב.

לכן יש רגש של דינים וחוסר חיים.

אצל הרווק, אם המחשבות שלו טהורות, אז הוא יכול לבחור בדרך כל שהיא לא להיות שם. אבל הרווקה נפגשת עם זה כל חודש.

זה פשוט נושאים שמעסיקים בגלל שובבי"ם, וגם כי זה נושא מרכזי וכללי תמיד בתורת הקבלה.

סליחה אם דברתי על נושא רגיש, אני יותר חושב על זה במונחים קבליים ופסיכולוגיים ופחות בביטוי המעשי.

גם לא ניסיתי בכלל לעצב את הגישה המעשית הבריאה של ההתמודדות, אלא צד מסויים קבלי ורגשי של זה.

זה טבעי.

זה נגזר עליה מאת חטא אדם הראשון כמבואר בעירובין ק ע"ב.

גם יש מצווה לחזר אחרי אשתו, אז זה יותר אשמה של גבר שהוא לא מתחבר עם האשה בצורה הראויה.

לגבי ההמשך, כן זו אחת הנגזרות

מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום וכו' ".

הרהור זה מחשבה.

עדיף שזה יבוא מרצון, אבל לא תמיד זה ככה, יש מחשבות שצריך לא להימשך אחריהם, גם אתה רוצה.

חשבתי שתביא הראיה מהזוהר או מרבי נחמן (זכור לי שיש שם משהו על זה)..

נכון. התכוונתי שכדי לתקן תת מודע שבא לידי ביטוי בשינה צריך תיקון רצון

(ברכות נה ע"ב)

אם הוא לא מהרהר זה לא קורה.

אני לא אומר שקל "ואטו כולי עלמא יעקב הואי" (יבמות ע"ו ע"א)

אבל זה כן חיסרון באדם עצמו, ובצורה כללית הוא יכול לשמור על מחשבותיו.

מה שאין כן לגבי בחורה שזה לא תלוי בכלל בשליטה שלה.

שנבנה מראיות בעבר בין היתר (כמוכח מהגמרא בסוף העמוד שם ומרש"י ד"ה דקלא דדהבא).

אבל השאלה באמת עד כמה הוא משפיע.

בכל אופן, הרצון לאהבת אמת במודע ובתת מודע חזק יותר אם הוא נוכח ולכן הוא הדומיננטי.

נכון שיש אבדה בשני המקרים, אבל יש הבדל בין אבדה שהיא ייצוגית לבין אבדה שהיא לא ייצוגית.

נישואין הוא משהו שכולנו מכבדים ומחצינים.

דייטים הם משהו שאתה לא מזמין אליו חברים ומשפחה.

ולכן אשה שבעלה לא בבית מרגישה בנוח לשתף בקושי

ולעומת זה מישהו שהיה בדייט כושל לא יספר לכולם

בסוף מרגישה איך ברווקות ה' הוא המשענת כל פעם וכל הזמן ואין משהו אחר להישען עליו.. כי זה חוסר וודאות תמידי ... והלוואי שאזכה להרגיש ככה גם כשיהיה בית יציב ומשפחה..

אני דיברתי על הדיבורים על נשות המילואימניקים שמסתדרות לבד כך וכך שבועות (ואני לא מזלזל במאמץ הזה)

בזמן שיש הרבה אלמנות וגרושות (וגם נשואות...) שחיות במצב הזה, בלי גבר נוכח שמסייע, במשך הרבה שנים. לפעמים עם ילדים שצריך לדאוג להם.

ויש גם גברים במצב דומה - אלמנים וגרושים שהילדים אצלם (וכאלה שהילדים נלקחו מהם...)

בקיצור, כן, פרקתי כאב מזה שעושים עסק גדול ממישהי שנמצאת בקצה העליון של האפשרויות וויתרה באופן זמני על הנוחות שבאה עם זה.

זה לא רק להסתדר לבד. (שגם זה לא רק. זה אתגר מאוד משמעותי! במיוחד כשמסביב מצפים שתימשך שגרה כלשהיא, והבית והעבודה ומעגלי התמיכה לא היו מותאמים לכך מראש. וברור שגם מי שחד-הורי בשגרה חווה התמודדות מאוד משמעותית ולא פשוטה)

אבל זה גם הגעגוע והבדידות וההתמודדות מול ילדים שחווים את אלה וקשיים שנגרמים בעקבות כך אצלם,

וגם - ולזה לא התייחסת כלל - זה יכול להיות פחד יומיומי מדפיקה בדלת.

לא אמרתי שזה קושי גדול יותר מרווקות מאוחרת אבל גם לא קושי פחות. אני לא חושבת שאנחנו יכולים או צריכים למדוד את זה, אבל לתאר את הקושי של נשות המילואים כרק "להסתדר לבד" חוטא למציאות לדעתי.)

בנוסף, אני חושבת שההדגשה של התמודדות של נשות המילואים היא הגיונית בלי קשר לזה שהן בשליחות לאומית. פשוט יש הרבה מה ואיך לעזור להן באופן יומיומי. הן צריכות לתפעל בית וילדים, ולכן יש עזרה טכנית ברורה. חברה רווקה שלי לא צריכה שאכין לה ארוחת ערב. אז לנשות מילואים מהקהילה אני מכינה, ולחברה שלי הרווקה ניסיתי ושאלתי המון מי מכיר מישהו בשבילה והתחלתי פרויקט תפילה, אבל היא לא תרגיש את זה ביוםיום כי לא היתה הצעה קונקרטית וכי רק פעם אחת הייתי צריכה לוודא את שמה המלא. 

והן צריכות עזרה ותמיכה. מותר להן.

ואכן כמו שאת כותבת הן יודעות גם בדיוק מה הן צריכות.

ולכן זה נורא הגיוני.

וגם השליחות שלהן היא למען עם ישראל וזה נורא מוערך.

ובכל זאת השרשור הזה נועד להדגיש את העובדה שיש כאלה שבסיטואציה שלהן הן מרגישות בנוח לבקש עזרה, וכולם מרגישים שצריך לעזור ולתמוך,

בזמן שיש הרבה שצריכות לא פחות עזרה (ושוב, תשווי "אשת מילואימניק" לאם יחדינית, לא דווקא לרווקה), אבל הצורך שלהן הוא פחות ניתן להצגה, פחות "ייצוגי" או "שיווקי".

זה בא שניסיתי להדגיש.

שתהיה יותר מודעות. ובדיוק כמו שיש קמפיין שנועד לחזק נשות מילואימניקים, יש מקום לחזק עוד הרבה אנשים שצריכים חיזוק והחיזוק יהיה משמעותי בשבילם (לא עצות. חיזוק, עידוד, תמיכה מוראלית, הבנה אמיתית לסיטואציה. לא זוכר מתי היה הפעם האחרונה שקראתי מאמר שמדבר על מצב הרווקות שלי מתוך הבנה של הסיטואציה שלי ואני מרגיש הזדהות)

נשות המילואים מקריבות בשביל הכלל לכן הכלל מתייחס אליהן בהתאם ונותן להן יחס מועדף.

אני לא חושב שנשים רווקות הן לא תורמות בשביל הכלל, אבל לא בהכרח כל רווקה היא נפגעת מתוך תרומתה לקהילה.

לכן, בהחלט יש צורך לעזור גם לקושי שהוא לא שיווקי, אך ההשוואה היא לא נכונה.

ובכללי השוואות אין להן יותר מדי פואנטה. אנחנו צריכים להיות שם בשביל כל מי שצריך ולא מעניין אם זה משווק או לא משווק.

השוואות רק יכולות לגרוע, האמפתיה כלפי קבוצה אחת אינה סותרת ואינה עומדת במבחן ביחס לאמפתיה כלפי קבוצה שונה.

אם מכרתי לך עט ב500 שקל, אולי זה המחיר. אם לשכן שלך מכרתי ב5, כנראה אותך רימיתי.

דבר שני (וקצת תוצאה של הקודם) - כשיש יחס מסוים לאדם אחד ויחס שונה למישהו אחר, ההשוואה והכאב באים מיד

(לא שולל את מה שכתבתי וכו', אבל כן חשוב לי לומר שכתבת דברי טעם)

הרגשתי בתחילה שלא הייתי מובנת עד הסוף,

מעריכה שחזרת וקראת שוב..

(גם מסכימה שעניין הכאב גדול יותר שכשמשהו היה נוכח.. פשוט באמת ניסיתי להבין כיוון אחר..)

לא באמת מבינה אבל אולי קשור

"לא כן דעת רבי יוסי, הוא אומר שאין הנטיה לחיי הכלל או לחיי הפרט נלקטים ממאורעות אחדים בחיים, עד שנוכל לסמן בהם צד מיצוע, כ"א הדבר תלוי מעצם הצביון של הצורה הפנימית. ע"כ רק לאלקים פתרונים למצא המעבר שבין החיים הראויים לגאולה, שבהם כח היום שופע וזורח על כל יחיד, ובין החיים של החשכת הצורה, שבו הנפשות מתקמצות ובעמק פנימיותן הן פונות כ"א כצאן לעברו ולחוגו הפרטי, ואין בין חילוף צורה עצמית שום ענין ממוצע מורגש.

...עד ישוב ויופיע גואל ישראל אור חדש על ציון, זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו." ע''א

שנזכה לישועת ה' כהרף עין

האלמנות איבדו אדם שהיה הכי קרוב להם, אין שום השוואה לרווקות שלא איבדו אדם.

האם זה אותו דבר זוג שלא נולד להם ילד לבין זוג שנולד להם ומת??

איזה חשיבה מוזרה זאת.

אפילו התורה במעל 30 פעמים מזהירה במיוחד על אלמנה , ויש דין מיוחד בה. לא יודע מה זה מה שהבאת מהט"ז, אבל זה בוודאי לא להלכה, עיין ברמבם וחינוך שכתבו מפורש אלמנה!

זה פשוט דוגמא לאשה בלי בעל. במיוחד פעם שגרושות ורווקות היה פחות מצוי, כי הן היו מתחתנות הרבה יותר מהר, ואלמנות זה אשה שהיא יותר מדי זקנה להתחתן שוב. אבל הט"ז אומר שזה שייך לכל אחת בלי בעל.

הוא סובר שזה קשור לעצם המציאות שאין לאשה בעל.

לעצם הענין, אני לא בא להשוות בין צער לצער. יש אלמנה שכואב לה ומתגעגעת מאוד לבעלה, ויש רווקה שכואב לה שלא היה לה בעל בכלל.

כל מצב מביא אתו את ההתמודדיות המיוחדות שלה, ולא באתי להשוות בין צער לצער. גם זה שונה ממצב פרטי אחד למצב פרטי אחר.

באתי להדגיש נקודה אחרת, שבמיוחד אלמנות צה"ל וטרור, ואלמנות בכלל בד"כ הצער שלהם יותר מתפרסם ואנשים אצים לעזור להם, ואילו רווקות יש מצב הרבה פעמים שהן נשארות אנונימיות ותלושות.

אני יודע שזה מצבים מורכבים ולא באתי להגיד שאין לרווקות כלל קהילה, אבל כן יש לפעמים מצב אמתי של אנונימיות וניתוק מסויים. כמו שכתבתי זה גם יכול להיות נכון לרווקים.

(לא באתי לנסות להמעיט בחסד כלפי אלמנות ויתומים, ויש אחת שקרובה אלי שעוסקת בזה המון, רק כתבתי הערה מסויימת.

דרך אגב, זה לא רק שייך לשידוכים, אלא מגוון רחב של חסד. זה סתם דוגמא שכתבתי.)

כל כך,  ובפרט כמו בעל, לכן אנשים ככה מתנהגים והתורה ככה מחמירה בזה.

איפה נמצא הט"ז שאמרת?

גם שזה דווקא לעניין זה, ואין כוונת הט"ז לגבי עצם האיסור של צער אלמנה שמופיע בכל מקום, כי באמת שמה לא ברור שהדין משום צער.

ובכל מקרה כתבת את הט"ז, מה עם הש"ך שהסתפק על גרושה, אך בפנויה ברור שלא, וכ"נ מהסמ"ע, וככה פוסקים (כללי הוראה לרוב סמ"ע וט"ז הל' כ.. וש"ך וט"ז הל' כ..).

וכוונת הט"ז שכמו שדעת ר"י בברייתא שאלמנה ויתום לאו דווקא, ג"כ כאן.

בכל מקרה ברור שזה לא נכון הלכתית לאף ראשון (ואדרבה מהרבה מהם מורש אחרת), וז"ב מידי.

יסוד הסברא שלו שכאשר כתוב אלמנה זה כולל כל פנויה.

לא אמרתי שאין בזה מחלוקת אחרונים.

הסמ"ע מסכים לט"ז במקרה שלנו כי רווקות בימינו כבר יצאו מרשות אביהם.

גם לטעם של צער זה שייך כי כדברי הסמ"ע: אסור גבי אלמנה ואפי' היא עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצתה מרשותו. וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה נ"ל:".

אז כשהיא כבר יוצאת מרשות אביה "אין לה עוזר וסומך".

תביא ראשון להלכה שחולק על זה בפירוש.

כל הראשונים אם זה רמב"ם, רמב"ן, החינוך ועוד ועוד, כתבו "אלמנה"! (ויתום)

זה הכי מפורש שיש שדווקא הם, אם אתה לא יודע מה זה אלמנה, תסתכל בהלכות אישות הוא מסביר שמה. ויש הרבה נפקא מינות לאלמנה, לגבי כתובה, 7 ברכות, חופה ועוד ועוד.

בדין של חו"מ צז מלבד שאף ראשון לא כתב כט"ז והרבה אחרונים חלקו עליו, ג"כ אין כוונת הט"ז לומר שבכל מקום אלמנה זה לאו דווקא.

מלבד שזה חסר טעם ההשוואה ביניהם לעניין הצער, זה גם דרך הכרעה זרה מאוד, לדרוש טעמא דקרא ולשנות בכל מקום. וגם את הקללה והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים שמופיע אח"כ תשנה  כך.. אי אפשר לשנות פשט הפסוקים וכל הראשונים שסתמו דבריהם בגלל שיטת אחד האחרונים שמצאת, גם אם נניח (בשלילה) שזוהי כוונתו..

כשכתוב בתורה לגבי משא ומתן וצער, שזה כולל כל מי שאין לה עוזר וסומך.

לגבי כתובה ושבעת ימי משתה זה לא הבדל שכתוב בתורה.

אולי התכוונת לרמז בכתובות י ע"ב, אבל שם בפירוש כתוב שזה על שם העתיד שרבנן יתקנו. כולם מודים שכתובת אלמנה מדרבנן.

אם התכוונת להקשות מאלמנה לכהן גדול או נדר אלמנה, אז זה לא בהקשר של משא ומתן וצער.

העונש זה מתייחס למענה עצמו, אז ברור שזה חייב להיות בהקשר אליו, שזאת אשתו.

זה לא אומר שהדין של אלמנה לא כולל מצבים אחרים.

אם הט"ז מסביר בתורה ככה, הוא יכול להסביר בראשונים.

אין שום הבדל בין שם למקרה אחר, כי חכמים בניגוד לרבי שמעון לא דורשים טעמא דקרא.

זה לא טעמא דקרא, כי זה לא טעם לדין מסויים, זה פשוט הגדרה מה זה בתורה אלמנה.

כמו שכתבתי זה לא רק שיטת הט"ז, אלא גם הסמ"ע, כי הוא מודה שכאשר היא נהיית בוגרת, היא יוצאת מרשות אביה.

(ח) אלמנה. וכתב הסמ"ע ה"ה גרושה והט"ז הוסיף ה"ה פנויה. ואני אומר אם יוסיפו נחנו להוסיף על מה שכתוב בתורה אין קץ ואף אני אומר באשה שהלך בעלה למד"ה והיא גלמודה אין למשכנה דכ"ש דאתה משיאה שם רע בשכנות' והיא בעולת בעל. אבל ח"ו לשנות קיצו של יו"ד ממה שנאמר בתורה כי העיקר הוא כי אלמנה דמעת' על לחי' בוכה על שברה עד בעו"ה חרבן בית תפארתינו נדמה לה. ועיין ברמב"ן פ' משפטים ואלמנה לא תענון דכתיב דחס התורה על אלמנה וקרוב ה' לנשברי לב ולכך סבירא ליה ת"ק בכל אלמנה אין ממשכנין ור"ש סבירא ליה אם כן אף לא נוריד לנכסים אלא בממון אין לנו לחוס רק שעי"כ משיאה שם רע בשכנות' ובזה תבכה ואל תתן פוגת לדמעי' כי באתה לש"ר ח"ו ובזה מאוד היה התורה חס על צער ויגון אלמנה אבל ח"ו להוסיף ולשנות ומכ"ש בגרושה שהתורה אמרה זה הוציא רשעה מתוך ביתו איך נחוס ור"ש לא הוציא הפסוק ממשמעות רק כתוב בגד אלמנה דמשמע עני' שאין לה כי אם שמלתה לעורה ובאמת דעת ריא"ז דוקא בגדים אין ממשכנין ועכ"פ אין לזוז ממשמעות הפסוק וח"ו להוסיף דבר שלא קבלו חז"ל ודרשו בי"ג מדות המקובלת להם ורוח ה' נוססה בקרבם ועיין ש"ך סק"א

גם לאלמנות מתאונות דרכים או מחלות לא כ"כ דואגים.

כשחייל נהרג בקרב זה עניין לאומי, פגעו בו כי הוא הלך להלחם בשבילנו, לכן עמ"י דואג למשפחה שלו.

אלמנות בכלל לרווקות.

גם אם נניח את ההנחה שלך, גם כשיש צורך כללי הפרט לא נמחק.

צריך לחלק משאבים בצורה חכמה, ולדאוג לכל פרט בישראל.

עכשיו השאלה היא האם דואגים מספיק לרווקים ולרווקות.

קודם כל מדובר רק על הציבור הדתי לאומי, אצל החרדים מוסד השדכנות עובד בגדול, ואצל החילונים הם מסתדרים לבד..

אני חושב שיש היום כמה ארגונים שדואגים לרווקים, וגם בקרב הציבור הרחב יש לזה הרבה מודעות.  מסכים שיש עוד מה לשפר, אבל אני לא חושב שהמצב הוא ש"בסוף כמעט אף אחת לא דואג להן".

וצדקה דווקא לעוסקים בצרכי ציבור. כן מצינו לגבי לעזור להתחתן, ואפילו מותר למכור ספר תורה לשם כך ו"אין לך צדקה גדולה מזו".

גם בציבור החילוני המצב לא טוב.

הענין לא להקים ארגונים, אלא לדאוג לכל יחיד.

הם נהרגו בזמן שנלחמו בשבילנו, ובגלל שהם יהודים. לכן יש לנו אחריות מיוחדת לדאוג למשפחתם.

אני יודע שאתה מחפש מקורות לכל דבר, אבל יש גם דברים פשוטים שלא צריכים מקורות. חוץ מזה שבמשך 2,000 שנה לא היה לנו צבא, אז הגיוני שחזל לא התייחסו לנושא.

משפחות הנרצחים במלחמה ופיגועים.

לא יודע מה דעתך, אבל יש לי מחלוקת 'כללית' עם הרבה מהקוקניקים (לא הרב קוק עצמו, אלא אלו שהולכים בדרכו).

אני גם מסכים שברעיון הכלל יותר חשוב ועליון מהיחיד.

רק אצלם יש תנועה מעשית של יחידים הנכללים בכלל, ואפילו מתבטלים, ויש תנועה של הכלל שיורד ליחידים.

אני חושב מבחינה מעשית שקודם צריך לתת ביטוי, לחזק ולתת עוז לכל יחיד בעם ישראל, וליצור מכל חלקי הפאזל את הכלל. היחידים יוצרים את הכלל.

בגלל שאני מסתכל על היחידים קודם, אני חושב שלגבי גמילות חסד הדבר הכי חשוב זה היחידים והצרכים שלהם, ומסתכלים על צרכי היחידים, לפני שבכלל מגיעים להסתכלות של התרומה לכלל.

אני גם טוען שאם הייתה את ההסתכלות שלי, היו פחות נהרגים במלחמה, כי העיקר זה שכל יהודי יחיה ולא הקרבה מיותרת לכלל, כשאפשר לכתוש את האויבים בעוד דרכים.

וגם אם אין החייל יהודי או לא משנה איזה חילוקים, אם הוא נרצח בגלל שחשבוהו לעמ"י - זה ככה.

אלא מכמה גורמים אחרים.

פשוט צריך שזה יותר יעלה למודעות

הרבה נותנים עזרה טכנית וכספית ומעט נותנים רגשית. זה יותר מסובך לתת עזרה רגשית, במיוחד אם האנשים לא תמיד מחזירים טובה בחזרה

שידוכים אפשריים וכדומה, וגם הזמנות לשבת ובכלל לעשות אותם יותר חלק מהקהילה.

לפי הגמרא בבא בתרא ט ע"ב העזרה המעשית צריכה לבוא עם עזרה רגשית: "ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות".

כדברי הרמב"ם בפרק י הלכות 'מתנות עניים': "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין... אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים."

הש"ך מביא מהסמ"ג: "הפסיד זכותו. אפילו נתן לו הרבה ועובר על ולא ירע לבבך כו'. סמ"ג:"

לכן אצלי בראש, העזרה המעשית באה עם רגשית.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.