אני לא מדבר על אירועים כלליים. אני מדבר על דאגה לפרט.

ברור שיש חילוקים בדרכים לעזור לכל סיטואציה, אבל אין את עוצמת הדאגה.

בדיוק כמו "נשות המילואימניקים". תגידו תודה שאתן נשואות ובסוף המלחמה אתן יודעות מי אתן מצפות שיחזור.

זה די יושב עלי גם כן.

כמובן יש הבדלים.

איפה הט"ז?

את יודעת מה אישה שבעלה הולך לצבא עוברת? שהיט צריכה להתמודד עם בית וגידול ילדים לבד ובחרדות כל רגע לאבד את האהוב והיקר לה מכל מי הבטיח לה שיחזור

התגובה שלך פשוט מזעזעת!

יש מקום וצריך לתת מענה לכל התמודדות. 

כדאי שניקח אותו למקום של הבנה וחמלה כלפי כאב של האחר, גם אם אנחנו חושבים שהכאב שלו קטן משלנו ואולי אפילו צרות של עשירים.

יש לצערנו מספיק כאב לכולם והכאב של הנשוי לא בא על חשבון הכאב של הרווק.

זה כמובן נכון גם הפוך, שנשואים צריכים להבין שגם הקושי של רווקים התעצם מאוד מאז אותה שבת ושגם להם יש קשיים לא פשוטים בכלל.

חשוב לי להוסיף שברור לי שהתגובה לא נכתבה מחוסר אכפתיות אלא מכאב ועוד, ושזה לא המבט העיקרי שלך על העניין

השרשור הזה מקבל כל מיני תפניות מוזרות של זלזול בכאב וקושי של אחרים

זה מיותר

וזה מקטין את השאלה של הפותח

ברגע שלא רואים שלמישהו במצב שונה משלך גם יש את הקושי שלו (ובוא, קל לראות את הקושי)

איך אפשר לבקש שיראו את הקושי שלך?

אני קצת מכיר אותו, הוא בהחלט מבין את הקושי שלכן.

צריך גם להבין את הקושי של הרווקים (שכן, לפעמים יוצא בצורה לא יפה), בפרט שפה זה ה"בית" שלנו.

אם היו שואלים רווקות- היית מוכנה להיות עכשיו נשואה עם ילדים כשבעלך בעזה? הרבה היו עונות שכן. זה מראה עד כמה הקושי גדול.

וכשהוא יוצא בצורה לא יפה, צריך להבין מאיפה זה נובע ולא לשפוט אלא להגיד "אם אדם נורמטיבי אומר דבר כזה. כנראה ממש קשה לו".

אני אומר את זה גם לעצמי, הייתי צריך להגיב קצת אחרת.

כדי להבין אם הבנתי נכון מה התכוונת לומר? כי הבנתי אחרת ממה שכתבו לפני, ואולי טעיתי.

אני ראיתי בדברים אמירה שגם נשות המילואימניקים (גם אם לא כולן, אז לפחות חלקן), בדומה לרווקות, לפעמים נבלעות ולא מספיק מקבלות תשומת לב להתמודדות שלהן והצורך להסתדר כעת בכוחות עצמן מול הרבה חזיתות, בגלל שהן נשואות.

ואולי יש שדר כזה שעובר לפעמים, שאולי נובע ממקום אישי שחווה כאב אחר או שמסתכל על מכלול ההתמודדויות הקיימות, שההתמודדות שלהן היא אולי הכי פחות כואבת וקשה מכל שאר ההתמודדויות שקיימות בקרב העם שלנו כרגע, וזה לא מדויק ולא נכון שלהן פחות קשה וכואב או שהן לא זקוקות למענה למה שהן עוברות.

לזה התכוונת או למשהו אחר? 

אני התכוונתי בדיוק למה שעצבן את מי שהגיבה ראשונה.

התכוונתי לקמפיין "נשות המילואימניקים", שמלא הערכה לנשים שמסתדרות כמה (וכמה) שבועות בלי המילואימניק שהן שלחו לחזית.

ומה שכתבתי היה פריקה של הכאב כל פעם שמדברים על ה"צרות של עשירים" האלה. שורה וחצי של פריקה, שבעצם בסך הכל שיקפה את נושא השרשור שהוא בדיוק זה.

והתגובה שלה היתה בדיוק מה שהפריע לי.

אני עוד זוכר ששמעתי שאמרו על מישהי שהתחתנה בחתונת קורונה עם רק 30 משתתפים "איזו מסכנה". וואו. כמה רציתי להיות "כזה מסכן"

שאלתי בכנות כי באמת הבנתי אחרת, ומבינה שטעיתי.

גם מתקשה להתחבר וכו', וניסיתי להבין למה בעצם, כי תכלס כן מתחברת לעזרה הדדית וכדומה.

אולי זה נובע שכאן ההתמודדות עם היש?,

או מין תחושה שזאת ההתמודדות הרווקות והלבד כבר זמן ארוך, בלי קשר למלחמה..

ואם ככה שאלתי את עצמי למה הקושי לא צף מספיק? כי תכלס אני כן מאמינה שאם יש משבר רציני במציאות אז הוא כן יצוף וידרוש מענה..כמו שקורה אצל הנשים הללו..

חשבתי על זה שבסוף ברווקות אתה מתמודד עם החוסר, ומנסה לסגל דרכים ללכת בהם עד  היציאה לרווחה.

ויש משהו בנישואין ש'עולים' ברמת חיים, באיכות ובכדומה, ואז מאוד קשה החזרה אחורה.ויש את הקטע הזה , שהבעל צריך לספק רמת חיים לאישה כמו שהיתה או יותר. התורה מבינה את נפש האישה..

אולי משהו בנפש שיכול להיפגע כאשר האיכות יורדת

ואולי קצת כמו זה שאין לנו בית מקדש, אנחנו יכולים להיות באיזה געגוע ורצון, אבל בטוח שזה לא אותו דבר כמו הדור שחווה מה זה עם ובלי.. .

וזה מתחבר אצלי למצב של בית,  שבו עוד לא זכית, ויש השתוקקות גדולה.. וכדי 'לשרוד' את זה אז מנסים לקבל כוחות בדרכים עקיפות שהם לא הדבר עצמו...

מרגישה ככה גם כלפי הדוגמא של הבית מקדש, שהאדם מוצא לעצמו 'פתרונות רוחניים' שברור שהם לא הדבר עצמו, אבל הוא חי לצד החוסר, ואדם שלוקחים לו דבר שכבר חי איתו זה הרבה יותר קשה.

אז אולי אפשר להסתכל על זה כמתנה, שעל אף הקושי, זה מראה על כך שיש איזו חוזקה, עוצמה בנפש שנבנתה ומתפתחת בגלל הקיום החסר. ויש ההסתכלות פנימה ע''מ לתת מענה לצרכי הנפש.. במיוחד בזכות הרצון לחיות גם עכשיו חיי ערך.

(וכמובן מתוך אמונה ותפילה שזה מצב זמני. כי לפעמים זה מביא לחיי הישרדות, ולטווח ארוך זה יכול ליצור פגיעה ושחיקה..)

לאבד משהו שיש לך זה הרבה יותר כואב מאשר שפשוט אין לך.

ולכן אשה שבעלה עזב אותה עם חמישה ילדים היא מסכנה, ואילו אשה שמשתוקקת לבן זוג וילדים, או לפחות לאחד מהדברים - היא בסך הכל רוצה משהו שלא היה לה.

תחושת האבדה קיימת בגלל החיבור מששת ימי בראשית..והאיש מחזר אחר אבדתו אז במהות הנשמה מרגישה את הכאב...

ואישה שלדוגמא, נושאת בתוכה רחם וכל חודש מוותרת על עוד פוטנציאל של ילד מרגישה את החוסר כי זה מעבר לרצון למשהו שבא לי שיהיה לי, זה עניין של מהות בחיים.

שלך מאוד חשובה.

אני יותר חושב על זה במונחים קבליים.

אבל זו חוויה של חוסר חיים ואולי מוות מסויים, לכן זה מטמא כדברי הכוזרי.

הרצון שהדינים יהפכו לחסד. דם לחלב.

לכן יש רגש של דינים וחוסר חיים.

אצל הרווק, אם המחשבות שלו טהורות, אז הוא יכול לבחור בדרך כל שהיא לא להיות שם. אבל הרווקה נפגשת עם זה כל חודש.

זה פשוט נושאים שמעסיקים בגלל שובבי"ם, וגם כי זה נושא מרכזי וכללי תמיד בתורת הקבלה.

סליחה אם דברתי על נושא רגיש, אני יותר חושב על זה במונחים קבליים ופסיכולוגיים ופחות בביטוי המעשי.

גם לא ניסיתי בכלל לעצב את הגישה המעשית הבריאה של ההתמודדות, אלא צד מסויים קבלי ורגשי של זה.

זה טבעי.

זה נגזר עליה מאת חטא אדם הראשון כמבואר בעירובין ק ע"ב.

גם יש מצווה לחזר אחרי אשתו, אז זה יותר אשמה של גבר שהוא לא מתחבר עם האשה בצורה הראויה.

לגבי ההמשך, כן זו אחת הנגזרות

מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום וכו' ".

הרהור זה מחשבה.

עדיף שזה יבוא מרצון, אבל לא תמיד זה ככה, יש מחשבות שצריך לא להימשך אחריהם, גם אתה רוצה.

חשבתי שתביא הראיה מהזוהר או מרבי נחמן (זכור לי שיש שם משהו על זה)..

נכון. התכוונתי שכדי לתקן תת מודע שבא לידי ביטוי בשינה צריך תיקון רצון

(ברכות נה ע"ב)

אם הוא לא מהרהר זה לא קורה.

אני לא אומר שקל "ואטו כולי עלמא יעקב הואי" (יבמות ע"ו ע"א)

אבל זה כן חיסרון באדם עצמו, ובצורה כללית הוא יכול לשמור על מחשבותיו.

מה שאין כן לגבי בחורה שזה לא תלוי בכלל בשליטה שלה.

שנבנה מראיות בעבר בין היתר (כמוכח מהגמרא בסוף העמוד שם ומרש"י ד"ה דקלא דדהבא).

אבל השאלה באמת עד כמה הוא משפיע.

בכל אופן, הרצון לאהבת אמת במודע ובתת מודע חזק יותר אם הוא נוכח ולכן הוא הדומיננטי.

נכון שיש אבדה בשני המקרים, אבל יש הבדל בין אבדה שהיא ייצוגית לבין אבדה שהיא לא ייצוגית.

נישואין הוא משהו שכולנו מכבדים ומחצינים.

דייטים הם משהו שאתה לא מזמין אליו חברים ומשפחה.

ולכן אשה שבעלה לא בבית מרגישה בנוח לשתף בקושי

ולעומת זה מישהו שהיה בדייט כושל לא יספר לכולם

בסוף מרגישה איך ברווקות ה' הוא המשענת כל פעם וכל הזמן ואין משהו אחר להישען עליו.. כי זה חוסר וודאות תמידי ... והלוואי שאזכה להרגיש ככה גם כשיהיה בית יציב ומשפחה..

אני דיברתי על הדיבורים על נשות המילואימניקים שמסתדרות לבד כך וכך שבועות (ואני לא מזלזל במאמץ הזה)

בזמן שיש הרבה אלמנות וגרושות (וגם נשואות...) שחיות במצב הזה, בלי גבר נוכח שמסייע, במשך הרבה שנים. לפעמים עם ילדים שצריך לדאוג להם.

ויש גם גברים במצב דומה - אלמנים וגרושים שהילדים אצלם (וכאלה שהילדים נלקחו מהם...)

בקיצור, כן, פרקתי כאב מזה שעושים עסק גדול ממישהי שנמצאת בקצה העליון של האפשרויות וויתרה באופן זמני על הנוחות שבאה עם זה.

זה לא רק להסתדר לבד. (שגם זה לא רק. זה אתגר מאוד משמעותי! במיוחד כשמסביב מצפים שתימשך שגרה כלשהיא, והבית והעבודה ומעגלי התמיכה לא היו מותאמים לכך מראש. וברור שגם מי שחד-הורי בשגרה חווה התמודדות מאוד משמעותית ולא פשוטה)

אבל זה גם הגעגוע והבדידות וההתמודדות מול ילדים שחווים את אלה וקשיים שנגרמים בעקבות כך אצלם,

וגם - ולזה לא התייחסת כלל - זה יכול להיות פחד יומיומי מדפיקה בדלת.

לא אמרתי שזה קושי גדול יותר מרווקות מאוחרת אבל גם לא קושי פחות. אני לא חושבת שאנחנו יכולים או צריכים למדוד את זה, אבל לתאר את הקושי של נשות המילואים כרק "להסתדר לבד" חוטא למציאות לדעתי.)

בנוסף, אני חושבת שההדגשה של התמודדות של נשות המילואים היא הגיונית בלי קשר לזה שהן בשליחות לאומית. פשוט יש הרבה מה ואיך לעזור להן באופן יומיומי. הן צריכות לתפעל בית וילדים, ולכן יש עזרה טכנית ברורה. חברה רווקה שלי לא צריכה שאכין לה ארוחת ערב. אז לנשות מילואים מהקהילה אני מכינה, ולחברה שלי הרווקה ניסיתי ושאלתי המון מי מכיר מישהו בשבילה והתחלתי פרויקט תפילה, אבל היא לא תרגיש את זה ביוםיום כי לא היתה הצעה קונקרטית וכי רק פעם אחת הייתי צריכה לוודא את שמה המלא. 

והן צריכות עזרה ותמיכה. מותר להן.

ואכן כמו שאת כותבת הן יודעות גם בדיוק מה הן צריכות.

ולכן זה נורא הגיוני.

וגם השליחות שלהן היא למען עם ישראל וזה נורא מוערך.

ובכל זאת השרשור הזה נועד להדגיש את העובדה שיש כאלה שבסיטואציה שלהן הן מרגישות בנוח לבקש עזרה, וכולם מרגישים שצריך לעזור ולתמוך,

בזמן שיש הרבה שצריכות לא פחות עזרה (ושוב, תשווי "אשת מילואימניק" לאם יחדינית, לא דווקא לרווקה), אבל הצורך שלהן הוא פחות ניתן להצגה, פחות "ייצוגי" או "שיווקי".

זה בא שניסיתי להדגיש.

שתהיה יותר מודעות. ובדיוק כמו שיש קמפיין שנועד לחזק נשות מילואימניקים, יש מקום לחזק עוד הרבה אנשים שצריכים חיזוק והחיזוק יהיה משמעותי בשבילם (לא עצות. חיזוק, עידוד, תמיכה מוראלית, הבנה אמיתית לסיטואציה. לא זוכר מתי היה הפעם האחרונה שקראתי מאמר שמדבר על מצב הרווקות שלי מתוך הבנה של הסיטואציה שלי ואני מרגיש הזדהות)

נשות המילואים מקריבות בשביל הכלל לכן הכלל מתייחס אליהן בהתאם ונותן להן יחס מועדף.

אני לא חושב שנשים רווקות הן לא תורמות בשביל הכלל, אבל לא בהכרח כל רווקה היא נפגעת מתוך תרומתה לקהילה.

לכן, בהחלט יש צורך לעזור גם לקושי שהוא לא שיווקי, אך ההשוואה היא לא נכונה.

ובכללי השוואות אין להן יותר מדי פואנטה. אנחנו צריכים להיות שם בשביל כל מי שצריך ולא מעניין אם זה משווק או לא משווק.

השוואות רק יכולות לגרוע, האמפתיה כלפי קבוצה אחת אינה סותרת ואינה עומדת במבחן ביחס לאמפתיה כלפי קבוצה שונה.

אם מכרתי לך עט ב500 שקל, אולי זה המחיר. אם לשכן שלך מכרתי ב5, כנראה אותך רימיתי.

דבר שני (וקצת תוצאה של הקודם) - כשיש יחס מסוים לאדם אחד ויחס שונה למישהו אחר, ההשוואה והכאב באים מיד

(לא שולל את מה שכתבתי וכו', אבל כן חשוב לי לומר שכתבת דברי טעם)

הרגשתי בתחילה שלא הייתי מובנת עד הסוף,

מעריכה שחזרת וקראת שוב..

(גם מסכימה שעניין הכאב גדול יותר שכשמשהו היה נוכח.. פשוט באמת ניסיתי להבין כיוון אחר..)

לא באמת מבינה אבל אולי קשור

"לא כן דעת רבי יוסי, הוא אומר שאין הנטיה לחיי הכלל או לחיי הפרט נלקטים ממאורעות אחדים בחיים, עד שנוכל לסמן בהם צד מיצוע, כ"א הדבר תלוי מעצם הצביון של הצורה הפנימית. ע"כ רק לאלקים פתרונים למצא המעבר שבין החיים הראויים לגאולה, שבהם כח היום שופע וזורח על כל יחיד, ובין החיים של החשכת הצורה, שבו הנפשות מתקמצות ובעמק פנימיותן הן פונות כ"א כצאן לעברו ולחוגו הפרטי, ואין בין חילוף צורה עצמית שום ענין ממוצע מורגש.

...עד ישוב ויופיע גואל ישראל אור חדש על ציון, זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו." ע''א

שנזכה לישועת ה' כהרף עין

האלמנות איבדו אדם שהיה הכי קרוב להם, אין שום השוואה לרווקות שלא איבדו אדם.

האם זה אותו דבר זוג שלא נולד להם ילד לבין זוג שנולד להם ומת??

איזה חשיבה מוזרה זאת.

אפילו התורה במעל 30 פעמים מזהירה במיוחד על אלמנה , ויש דין מיוחד בה. לא יודע מה זה מה שהבאת מהט"ז, אבל זה בוודאי לא להלכה, עיין ברמבם וחינוך שכתבו מפורש אלמנה!

זה פשוט דוגמא לאשה בלי בעל. במיוחד פעם שגרושות ורווקות היה פחות מצוי, כי הן היו מתחתנות הרבה יותר מהר, ואלמנות זה אשה שהיא יותר מדי זקנה להתחתן שוב. אבל הט"ז אומר שזה שייך לכל אחת בלי בעל.

הוא סובר שזה קשור לעצם המציאות שאין לאשה בעל.

לעצם הענין, אני לא בא להשוות בין צער לצער. יש אלמנה שכואב לה ומתגעגעת מאוד לבעלה, ויש רווקה שכואב לה שלא היה לה בעל בכלל.

כל מצב מביא אתו את ההתמודדיות המיוחדות שלה, ולא באתי להשוות בין צער לצער. גם זה שונה ממצב פרטי אחד למצב פרטי אחר.

באתי להדגיש נקודה אחרת, שבמיוחד אלמנות צה"ל וטרור, ואלמנות בכלל בד"כ הצער שלהם יותר מתפרסם ואנשים אצים לעזור להם, ואילו רווקות יש מצב הרבה פעמים שהן נשארות אנונימיות ותלושות.

אני יודע שזה מצבים מורכבים ולא באתי להגיד שאין לרווקות כלל קהילה, אבל כן יש לפעמים מצב אמתי של אנונימיות וניתוק מסויים. כמו שכתבתי זה גם יכול להיות נכון לרווקים.

(לא באתי לנסות להמעיט בחסד כלפי אלמנות ויתומים, ויש אחת שקרובה אלי שעוסקת בזה המון, רק כתבתי הערה מסויימת.

דרך אגב, זה לא רק שייך לשידוכים, אלא מגוון רחב של חסד. זה סתם דוגמא שכתבתי.)

כל כך,  ובפרט כמו בעל, לכן אנשים ככה מתנהגים והתורה ככה מחמירה בזה.

איפה נמצא הט"ז שאמרת?

גם שזה דווקא לעניין זה, ואין כוונת הט"ז לגבי עצם האיסור של צער אלמנה שמופיע בכל מקום, כי באמת שמה לא ברור שהדין משום צער.

ובכל מקרה כתבת את הט"ז, מה עם הש"ך שהסתפק על גרושה, אך בפנויה ברור שלא, וכ"נ מהסמ"ע, וככה פוסקים (כללי הוראה לרוב סמ"ע וט"ז הל' כ.. וש"ך וט"ז הל' כ..).

וכוונת הט"ז שכמו שדעת ר"י בברייתא שאלמנה ויתום לאו דווקא, ג"כ כאן.

בכל מקרה ברור שזה לא נכון הלכתית לאף ראשון (ואדרבה מהרבה מהם מורש אחרת), וז"ב מידי.

יסוד הסברא שלו שכאשר כתוב אלמנה זה כולל כל פנויה.

לא אמרתי שאין בזה מחלוקת אחרונים.

הסמ"ע מסכים לט"ז במקרה שלנו כי רווקות בימינו כבר יצאו מרשות אביהם.

גם לטעם של צער זה שייך כי כדברי הסמ"ע: אסור גבי אלמנה ואפי' היא עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצתה מרשותו. וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה נ"ל:".

אז כשהיא כבר יוצאת מרשות אביה "אין לה עוזר וסומך".

תביא ראשון להלכה שחולק על זה בפירוש.

כל הראשונים אם זה רמב"ם, רמב"ן, החינוך ועוד ועוד, כתבו "אלמנה"! (ויתום)

זה הכי מפורש שיש שדווקא הם, אם אתה לא יודע מה זה אלמנה, תסתכל בהלכות אישות הוא מסביר שמה. ויש הרבה נפקא מינות לאלמנה, לגבי כתובה, 7 ברכות, חופה ועוד ועוד.

בדין של חו"מ צז מלבד שאף ראשון לא כתב כט"ז והרבה אחרונים חלקו עליו, ג"כ אין כוונת הט"ז לומר שבכל מקום אלמנה זה לאו דווקא.

מלבד שזה חסר טעם ההשוואה ביניהם לעניין הצער, זה גם דרך הכרעה זרה מאוד, לדרוש טעמא דקרא ולשנות בכל מקום. וגם את הקללה והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים שמופיע אח"כ תשנה  כך.. אי אפשר לשנות פשט הפסוקים וכל הראשונים שסתמו דבריהם בגלל שיטת אחד האחרונים שמצאת, גם אם נניח (בשלילה) שזוהי כוונתו..

כשכתוב בתורה לגבי משא ומתן וצער, שזה כולל כל מי שאין לה עוזר וסומך.

לגבי כתובה ושבעת ימי משתה זה לא הבדל שכתוב בתורה.

אולי התכוונת לרמז בכתובות י ע"ב, אבל שם בפירוש כתוב שזה על שם העתיד שרבנן יתקנו. כולם מודים שכתובת אלמנה מדרבנן.

אם התכוונת להקשות מאלמנה לכהן גדול או נדר אלמנה, אז זה לא בהקשר של משא ומתן וצער.

העונש זה מתייחס למענה עצמו, אז ברור שזה חייב להיות בהקשר אליו, שזאת אשתו.

זה לא אומר שהדין של אלמנה לא כולל מצבים אחרים.

אם הט"ז מסביר בתורה ככה, הוא יכול להסביר בראשונים.

אין שום הבדל בין שם למקרה אחר, כי חכמים בניגוד לרבי שמעון לא דורשים טעמא דקרא.

זה לא טעמא דקרא, כי זה לא טעם לדין מסויים, זה פשוט הגדרה מה זה בתורה אלמנה.

כמו שכתבתי זה לא רק שיטת הט"ז, אלא גם הסמ"ע, כי הוא מודה שכאשר היא נהיית בוגרת, היא יוצאת מרשות אביה.

(ח) אלמנה. וכתב הסמ"ע ה"ה גרושה והט"ז הוסיף ה"ה פנויה. ואני אומר אם יוסיפו נחנו להוסיף על מה שכתוב בתורה אין קץ ואף אני אומר באשה שהלך בעלה למד"ה והיא גלמודה אין למשכנה דכ"ש דאתה משיאה שם רע בשכנות' והיא בעולת בעל. אבל ח"ו לשנות קיצו של יו"ד ממה שנאמר בתורה כי העיקר הוא כי אלמנה דמעת' על לחי' בוכה על שברה עד בעו"ה חרבן בית תפארתינו נדמה לה. ועיין ברמב"ן פ' משפטים ואלמנה לא תענון דכתיב דחס התורה על אלמנה וקרוב ה' לנשברי לב ולכך סבירא ליה ת"ק בכל אלמנה אין ממשכנין ור"ש סבירא ליה אם כן אף לא נוריד לנכסים אלא בממון אין לנו לחוס רק שעי"כ משיאה שם רע בשכנות' ובזה תבכה ואל תתן פוגת לדמעי' כי באתה לש"ר ח"ו ובזה מאוד היה התורה חס על צער ויגון אלמנה אבל ח"ו להוסיף ולשנות ומכ"ש בגרושה שהתורה אמרה זה הוציא רשעה מתוך ביתו איך נחוס ור"ש לא הוציא הפסוק ממשמעות רק כתוב בגד אלמנה דמשמע עני' שאין לה כי אם שמלתה לעורה ובאמת דעת ריא"ז דוקא בגדים אין ממשכנין ועכ"פ אין לזוז ממשמעות הפסוק וח"ו להוסיף דבר שלא קבלו חז"ל ודרשו בי"ג מדות המקובלת להם ורוח ה' נוססה בקרבם ועיין ש"ך סק"א

גם לאלמנות מתאונות דרכים או מחלות לא כ"כ דואגים.

כשחייל נהרג בקרב זה עניין לאומי, פגעו בו כי הוא הלך להלחם בשבילנו, לכן עמ"י דואג למשפחה שלו.

אלמנות בכלל לרווקות.

גם אם נניח את ההנחה שלך, גם כשיש צורך כללי הפרט לא נמחק.

צריך לחלק משאבים בצורה חכמה, ולדאוג לכל פרט בישראל.

עכשיו השאלה היא האם דואגים מספיק לרווקים ולרווקות.

קודם כל מדובר רק על הציבור הדתי לאומי, אצל החרדים מוסד השדכנות עובד בגדול, ואצל החילונים הם מסתדרים לבד..

אני חושב שיש היום כמה ארגונים שדואגים לרווקים, וגם בקרב הציבור הרחב יש לזה הרבה מודעות.  מסכים שיש עוד מה לשפר, אבל אני לא חושב שהמצב הוא ש"בסוף כמעט אף אחת לא דואג להן".

וצדקה דווקא לעוסקים בצרכי ציבור. כן מצינו לגבי לעזור להתחתן, ואפילו מותר למכור ספר תורה לשם כך ו"אין לך צדקה גדולה מזו".

גם בציבור החילוני המצב לא טוב.

הענין לא להקים ארגונים, אלא לדאוג לכל יחיד.

הם נהרגו בזמן שנלחמו בשבילנו, ובגלל שהם יהודים. לכן יש לנו אחריות מיוחדת לדאוג למשפחתם.

אני יודע שאתה מחפש מקורות לכל דבר, אבל יש גם דברים פשוטים שלא צריכים מקורות. חוץ מזה שבמשך 2,000 שנה לא היה לנו צבא, אז הגיוני שחזל לא התייחסו לנושא.

משפחות הנרצחים במלחמה ופיגועים.

לא יודע מה דעתך, אבל יש לי מחלוקת 'כללית' עם הרבה מהקוקניקים (לא הרב קוק עצמו, אלא אלו שהולכים בדרכו).

אני גם מסכים שברעיון הכלל יותר חשוב ועליון מהיחיד.

רק אצלם יש תנועה מעשית של יחידים הנכללים בכלל, ואפילו מתבטלים, ויש תנועה של הכלל שיורד ליחידים.

אני חושב מבחינה מעשית שקודם צריך לתת ביטוי, לחזק ולתת עוז לכל יחיד בעם ישראל, וליצור מכל חלקי הפאזל את הכלל. היחידים יוצרים את הכלל.

בגלל שאני מסתכל על היחידים קודם, אני חושב שלגבי גמילות חסד הדבר הכי חשוב זה היחידים והצרכים שלהם, ומסתכלים על צרכי היחידים, לפני שבכלל מגיעים להסתכלות של התרומה לכלל.

אני גם טוען שאם הייתה את ההסתכלות שלי, היו פחות נהרגים במלחמה, כי העיקר זה שכל יהודי יחיה ולא הקרבה מיותרת לכלל, כשאפשר לכתוש את האויבים בעוד דרכים.

וגם אם אין החייל יהודי או לא משנה איזה חילוקים, אם הוא נרצח בגלל שחשבוהו לעמ"י - זה ככה.

אלא מכמה גורמים אחרים.

פשוט צריך שזה יותר יעלה למודעות

הרבה נותנים עזרה טכנית וכספית ומעט נותנים רגשית. זה יותר מסובך לתת עזרה רגשית, במיוחד אם האנשים לא תמיד מחזירים טובה בחזרה

שידוכים אפשריים וכדומה, וגם הזמנות לשבת ובכלל לעשות אותם יותר חלק מהקהילה.

לפי הגמרא בבא בתרא ט ע"ב העזרה המעשית צריכה לבוא עם עזרה רגשית: "ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות".

כדברי הרמב"ם בפרק י הלכות 'מתנות עניים': "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין... אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים."

הש"ך מביא מהסמ"ג: "הפסיד זכותו. אפילו נתן לו הרבה ועובר על ולא ירע לבבך כו'. סמ"ג:"

לכן אצלי בראש, העזרה המעשית באה עם רגשית.

תראה אמנם התמונה שכולם אוהבים לצייר (או בימינו לצלם) היא של פרחים ופרפרים וזיקוקים אבל מתחת לזה ברור שהחלטה כל־כך רצינית וגורלית כרוכה גם בכל־מיני ספקות / בלבולים / מחשבות / עייפות. יכול להיות זה למה משתדלים לעשות חתונה שמחה ושבע ברכות והורים מלווים כו' כדי לתת מעין תמיכה למשהו שמצד אחד הוא גדול ומשמח ומצד שני גם מלחיץ.

זה מאוד נורמלי לא לעכל סיטואציות רגשיות במהירות, אל תתן לזה לבאס אותך מעבר למה שזה. אמנם קצת קלישאתי אבל פשוט תנסה לזרום ולהיות נוכח בהווה, זה מה שאני חושב. אתה לא "חייב" להרגיש ככה או אחרת בסוף זאת החתונה שלך לא של מישהו אחר.

כך או כך אל תיעלם לנו מפרוזה וכתיבה חופשית

תן לגוף שלך לחוות את הכל. מותר הכל.

זאת סיטואציה שלא הייתה בה והגיוני שהיא תראה אחרת ממה שדמיינת אותה או הסתכלת עליה מבחוץ על אחרים (ויש מצב שגם לא ראית לתוך נבכי נפשם)

בטוח שכל חתן מרגיש ומעכל את זה שונה.

איך להתרגש ולשמוח? אמממ אולי תגיד תודה לכל מי שאפשרי, כמובן לקב"ה

שמחה באה בהבנה שמה שקורה הוא לא מובן מאליו, אמירת תודה מחזקת את ההכרה הזאת

אני גם הייתי ככה לפני החתונה

הרבה פעמים אתה פשוט טובע בהכנות ומרגיש שאין מספיק מקום להתרגשות

או שאולי במקביל לשמחה יש גם קשיים פוחדים

פשוט תנסה להיות קשוב לעצמך

יכול להיות שפשוט זה יגיע היום של החתונה או שאתה צריך לתת לפני מקום גם לדברים שיושבים עליך

בכל מקרה מזל טוב גדול

עצה פרקטית פשוטה, שכרגע עשויה להצטייר הזויה…

כנראה כמעט ולא יהיה לכם זמן לאכול כמו שצריך… מקווה שיחכה לכם כיבוד קל בחדר הייחוד, ואחרי זה לא תשבו בנחת וברוגע לאורך כל החתונה ותהיו כל הזמן בתנועה…

תכינו דברים טעימים בדירה / חדר במלון אליו תגיעו בלילה הראשון כזוג טרי 🙂 

כלומר, ברור שהוא עלול להיפגע. אבל איפה את מרגישה את זה שאת מפחדת לפגוע בו?

(אפילו תעשי על זה עבודת כתיבה של 3-4 פסקאות לנסות להבין למה לך קשה לעשות את הצעד הזה אחרי שהגעת למסקנה שהוא נכון).

ובינתיים את גם פוגעת בעצמך, בשלוות הנפש שלך, בהתקדמות קדימה.

תהיי כנה בפגישה הבאה לומר הכל ולהפרד בכבוד.

בהצלחה♡

כדאי לדעתי להכין את השטח כדי שהצד השני לא יגיע מולהב לדייט ולו בשביל שיפרדו ממנו.

תשתפי בדברים טובים עליו ולמה לא מתאים לדעתך.

לזכור ולומר שנפרדים כי אין התאמה ולא כי הצד השני לא טוב מספיק.

ואני מבינה שלאמר "זה לא אתה, זה אני" - ישמע כתירוץ נדוש ומוכר. אז אם זה באמת כך, לא לאמר את זה.

סבורה שאם בכל זאת נפגשתם במשך חודשיים תמימים, יש לך דברים טובים לאמר עליו ואליו.

אולי באמת לאמר קודם בטלפון (או בדרך התקשורת הרגילה שלכם) שחשבתם קצת (או הרבה)

ואתם רוצים לשתף אותו בזה. כך שהוא יבין במה דברים אמורים, לפחות במקצת. אבל בצורה

מאוד עדינה ובלי לפגוע בכלל.

בהצלחה!

הגיוני מאוד שיכאב לבחורה, אך השאלה איך זה יעשה בצורה מכובדת  שתמזער נזקים

בגדול - להקשיב ולהבין מה היא תרצה.

אני נוטה לחשוב שרוב האנשים ירצו שיודיעו להם בטלפון, לפחות ברמז, ואז לעשות פגישת פרידה שבה מדברים על חוויות, רגשות, מחשבות וכו'

אבל יש כאלה שהם לא אוהבים "להתבחבש" ברגשות, אלא מעדיפים לברוח - וזה הכי לגיטימי שבעולם!!

אז לכן הכי חשוב להקשיב לה - אם היא רוצה לברוח תנסה לעודד אותה ותתן לה לברוח, אם היא רוצה להביע רגש, תן לה להביע מה שתרצה.

כמובן שזה יכול להיות קשה לך שהיא תביע כאב וצער. נראה לי היא שווה ש"תסבול" את זה אם הייתם ביחד חודשיים.

בהצלחה רבה!!

זה אף פעם לא נעים, גם לא אחרי דייט אחד ובטח לא אחרי חודשיים.

כי זו חרב. אין דרך שזו תהיה כרית רכה, חלומית או פלומתית. זו חרב, להט חרב מתהפכת, דוקרת כמדקרות פגיון. ואתה תכאיב, תדקור, תפלח כבכידון מלובן לוהט דרך קרבי האדם בו זה יינעץ.
ואף על פי כן, כך תעשה. והרחמן המרחם על בריותיו שבשמיים, הטוב כי לא כלו רחמיו, יכפר. וכולי האי ואולי.

ומכל זה רק למדים, ומדייקים יותר להבא, וקמים מכשלון ומעפר, וזזים הלאה בחיים.
ולדעתי בשיחה בטלפון, אין עניין אחר. ותקומו איש ואישה בתום הדיבור הקצר, ותהיו לבדכם כל אחד אחת בנפרד במקומותיכם, ותבכו את השריפה אשר כלתה, ותתאוששו כאבלי ציון, ותקומו מאפר.

הבה נשאיר את להט החרב המתהפכת למקרים אחרים. יש, בלי עין הרע (או עם), מספיק כאלה...

אני כן בעד פגישה. למרות שזה קשה יותר, בכל זאת פנים מול פנים - לא פשוט.

אולי אפילו להביא משהו קטן, מנחם?  אבל לא בטוחה לגבי זה כי אז אולי זה י קשה

עליו יותר.

אלא אם כן מדובר במישהו שלילי ביותר. אז שיחת טלפון קצרה וחדה היא פתרון מצויין.

לא נשמע לי כזה...

וזה בסדר ולגיטימי,

יש אנשים בחבשנים (כמוני) שצריכים לעבד ביחד את החוויה. כשמעבדים ביחד את החוויה אפשר להחשף ליותר צדדים של הסיטואציה ולהבין אותה יותר טוב.

אבל אם מרגישים שאין צורך/כוח לזה, אז סבבה אפשר טלפונית. 

אהבתי את המטאפורות המוגזמות שלך חחח

כשלמעשה, זה באמת לפעמים מרגיש לא רחוק, הרבה פעמים יכול להרגיש בצורה הכי טבעית שיש, שהשמיים נפלו.

הצד המסיים צריך לבוא לקראת הצד שמסיימים איתו (גם אם לצד המסיים גם קשה) 

אם היה קשר משמעותי בחודשיים האלה כדאי לעשות הכנה לפני ואז לתת אפשרות איך היא רוצה להיפרד. 

אם היה קשר משמעותי אני ממליצה מאוד בפגישה כדי לאפשר לסיים את הדברים באמת. 

השתדל להגיע אליה ו/או כל דבר שיקל על הסיטואציה 

בהצלחה! 

– ראשית אין לי מושג מה אומר "חודשיים" במושגים כאלה יש אנשים שתוך שבועיים מתחתנים ומצד שני יש לי משלוחים מאמזון שלקח להם גם יותר זמן להגיע. אין לי מושג עד כמה שניכם הייתם מושקעים בזה הקשר, באיזו תדירות כו' כו'.

– מה אני אישית כחתול זמני הייתי מעדיף אם היו נפרדים ממני? הייתי מעדיף שייפרדו ממני בשיחה או בהודעה מה הטעם לגרור אותי לפגישה שצריך לתכנן להתכונן אליה להתקלח להתלבש לנסוע הלוך ושוב אחרי העבודה במיוחד אם מדובר במרחק משמעותי רק כדי לומר לי "אה טוב אתה מוזמן לחזור הביתה". כאילו לא יודע לא שאין לי סנטימנטים פשוט אני לא אוהב שמזבלים לי במוח. בשלב השידוכין זה לא שהפכנו לחברי ילדוּת מהטובים שבטובים ועוד רק תוך חודשיים. בסדר היה נגמר כל סוף הוא תמיד התחלה חדשה.

– מאחר ולא כולם חתולים זמניים, הייתי מחלק את האנושות לשלוש קטגוריות:

1. חתולים זמניים, שזורמים עם הזרם הגדול של החיים ומקבלים את מה שיש לקב"ה להציע באהבה (ייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל)

2. אנשים שלא משנה כמה דיפלומטי תהיה איתם יתבאסו על החיים שלך (במקרה כזה הייתי ממליץ לעשות מה שהכי פחות פוגע בעצמך כי גם ככה זה לא משנה)

3. איפשהו באמצע, כאלה שבדיו המילים הנכונות תוכל לרכך את המכה, אם אנחנו שייכים לקבוצה 3 אז פשוט לנסות לנסח משהו דיפלומטי, אם היו לי הערות משמעותיות הייתי אומר אותן בעדינות (הגעתי בסופו של דבר למסקנה שאני מחפש מישהי עם גישה קצת שונה לגבי XYZ כו') או מושך את האש אליי (בדיעבד הבנתי שאני לא לגמרי XYZ ברמה הכללית של הדברים)

אם הם מאוד סנטימנטליים אולי עדיף פגישה

אם לא אז לא

אבל טלפון לדעתי החתולית הזמנית האובייקטיבית זה מתכון לאי־נעימות

ובכל זאת, מקבלים אותם באהבה.

ולא כולם חייבים להיות במדרגה הגבוהה של קבלת יסוריים באהבה וזה בסדר גמור.

בגדול - לא לכל מה שכתבת מלבד ספידדייטים וזום, אם לא מוצאים אפשרות אחרת.

בכלל - הרוב המוחלט של המיזמים האלו נולדו איפהשהו על הרצף בין דת"ל ממוצע לדתי לייט-מסורתי. 

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

תודה

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

פעם התעניינתי בעניין הגובה, וזה מה שאני יודעת להגיד:

יש תכונות שאפשר לבדוק בדנ"א של אדם, ולהעריך כיצד זה יבוא לידי ביטוי. לגבי גובה, אפשר לקבל הערכה, אבל טווח סטיית התקן הוא עצום, כך שההערכה הזאת מאבדת הרבה מיכולת המימוש שלה.

למה זה קורה? כי יש תכונות שתלויות רק בגן אחד או גנים בודדים, אבל גובה תלוי בעשרות אלפי נקודות שונות בדנ"א. (מקור)

אם זה משהו שמטריד אותך ברמה רצינית - לך תקבע תור אצל יועץ גנטי, ותברר.

מכירה הרבה זוגות בהם אחד מבני הזוג יותר גבוה, ומבחינת ילדים - לפעמים כולם בגובה דומה, לפעמים יש מנעד של גבהים.

אבל השאלה הגדולה היא:

האם אתה מחפש תשובה גנטית, או שאתה מחפש להשפיע על התפיסה שלך? האם אתה רוצה להשתחרר מהתפיסה הזאת?

בפער מהממוצע זה הכי כיף.

אז קח בחשבון שיתכן שגם בשביל הבחורה יש כאן התפשרות מסויימת, ושאולי בזכותה הילדים דווקא יהיו מאוזנים..