לא יודעת איך להתמודד עם זה.
כל הבוקר כעסתי על הגדול שלי.
אני על הקצה, אני יודעת.
עייפה. חוששת מהלידה כאילו זאת לידה ראשונה. קשה לי כבר לזוז למרות שאני עוד לא בתשיעי.
וגם הוא.
מגמגם בגלל החרדות מהאזעקות והבומים ששומעים כאן כל היום. עייף כי קם מוקדם מידי. ונראה לי שגם קצת השתבש מאז שסיפרנו לו על ההיריון.
הוא קם היום ב5:20.
באמת שאין סיבה, הלך לישון ב7 (בדכ ישן ב6-6 וחצי) אחרי שקם אתמול ב6 ולא ישן צהריים כי היה בגן.
הוא קם גמור אבל לא הסכים לחזור לישון ולי לא היה טעם לריב איתו בשביל כמה דקות שאז אחים שלו יקומו והוא בטוח לא יחזור לישון.
אבל אז כל הבוקר הוא היה עייף, כל הבוקר הוא בכה מכל שטות, עם ובלי סיבה.
ובדכ אני יותר מצליחה להכיל את הבכי הזה ולחבק כדי שיירגע ולנסות להסיח את הדעת.
הבוקר פשוט התחרפנתי מזה. גם הערת אותי מוקדם ולא הסכמת לחזור לישון וגם אחכ אני צריכה לסבול מזה וכל הבוקר לשמוע בכיות?!
פעם ראשונה שרק חיכיתי שיילך לגן, בשבילו. שאפסיק לכעוס עליו.
בדרך לגן סיפרתי לו שהיה לי מאוד קשה הבוקר עם כל הבכיות ושאני יודעת שהוא בכה כי הוא עייף ושגם אני כעסתי כי אני עייפה. ואמרתי לו שהיום שנינו נלך לישון מוקדם כדי שנקום רגועים ועם סבלנות.
הוא מתוק, הוא ניסה לפצות על זה בדרך לגן וניסה לספר כל מיני דברים מצחיקים ולשאול שאלות ואני זרמתי איתו וגם החמאתי לו שאיזה כייף שהוא רגוע, ומדבר ומצחיק.
אבל מסכן. הלך לגן אחרי שכל הבוקר כעסתי עליו.
מקווה שהוא יהיה בסדר היום ושלא יסחב את זה איתו.
וכואב לי כי הוא באמת לא אשם.
ואז אני שואלת את עצמי, זה מה שיהיה כאן עכשיו עד הלידה? כעס ובכי ותסכול של כולנו?
לא מתאים לי.
ולא יודעת איך לשנות את זה.
ואין לי כח לכלום ככה.
ואם כבר,
שבת שעברה (לא האחרונה) סיפרנו לו על ההריון, אמרנו לו שיש לי תינוק קטן בבטן ועוד קצת הוא יגדל ואז אני אלך לבית רפואה והוא ייצא.
הוא התרגש ממש, נתתי לו גם להרגיש אותו כשזז.
אבל מאז הוא כל היום בןכה, מכל שטות.
ואני שואלת את עצמי אם זה קשור לזה שהוא מצונן ולא מרגיש מאה אחוז (שזה גם התחיל באותו שבת) או שיש מצב שזה קשור להיריון.
ואם זה קשור להיריון, איך אפשר לעזור לו?
סתם יצא ארוך אבל לא נורא.
מקווה שהפריקה תעזור.
תודה על התגובה!