בס״ד
לפני ואחרי הכל - חיבוק ענק-ענק-ענק לכם,
אתם שהייתם שם,
בתופת ממש,
באימא,
שומעים את האזעקות ואת הבומים,
נכנסים לממ״ד, בטח עדיין בפיג׳מות,
קולטים לפי העוצמה הבלתי פוסקת שיש כאן משהו אחר, רציני מאד הפעם,
מבינים בשלב כלשהו שיש חדירת מחבלים,
ואז מבינים שזאת בעצם חדירה המונית,
מחזיקים את דלת הממ״ד,
תוהים האם זה יוכל להציל אתכם בכלל,
רועדים מפחד,
רואים את הילדים היקרים והטהורים המפוחדים,
מגוללים בראש תסריטים איומים
ומפחדים פחד מוות מהגרוע מכל.
ואז מתפנים-בורחים מהאיזור.
ומגלים
עט עט,
כמו כולנו,
בזעזוע שאין לתאר
את *גודל* ואת *היקף* של הזוועה והטבח שהיו.
ומפנימים עוד יותר -
עד כמה הייתם קרובים…
אהובה,
עברתם חוויה מטלטלת ונוראית בכל קנה מידה.
משהו שבעולם המתקדם שלנו, לא ידענו שעדיין אפשר לחוות 💔
ועכשיו את ובעלך והילדים - בפוסט טראומה.
הנפש שלכם נפצעה,
שם, בשמחת תורה,
והיא לא נותנת לכם להמשיך רגיל בחיים.
ממש כמו שמי שנפצע באיבר מהגוף לא מסוגל להמשיך רגיל, עד שהוא יחלים וישתקם.
כל הכבוד שאת מבינה את זה ורואה פסיכולוגית!
כל הכבוד שכבר ניסית לקבוע תור לפסיכיאטר!
כל הכבוד שסיפרת בעבודה!
אלה דברים חשובים מאד, שבע״ה יקדמו אותך ואתכם לכיוון הריפוי של הנפש.
(האם בסביבה שלכם יודעת איך אתם מרגישים?
אני מבינה שזה מן הסתם רגיש,
אבל אם לא, יש אפשרות לספר לאנשים סביבך?
כששואלים אתכם מה שלומכם, לענות שכידוע ״היינו שם, ואנחנו מנסים להתאושש אבל זה לא קל. כרגע קשה לנו מאד״.
מן פתח כזה, כדי שהאנשים סביב יתחילו לשים לב ולהציע עזרה.
ההורים, האחים, החברות, השכנים…
מי בכסף, מי בבישולים, מי בפינוק קטן ומי בעזרה עם הילדים…
הלוואי ויש סביבכם אנשים טובים שיצליחו לעזור לכם במסע ההחלמה שלכם 🙏🏻).
כתבת:
״אני רוצה להיות גיבורה
אני רוצה להיות גיבורה!
כזו שמחזיקה הכל למרות הכל
כזו שמעניקה חוסן לילדים שלה בעת משבר
אבל אני שבורה
ושחוקה
ומרוקנת
ולא מספיקה להתמלא״
דבר ראשון, את כבר גיבורה!!!!!
גיבורה אמיתית!
כמו ש@אמהלה כתבה לך,
זה שאת עובדת,
מתלקחת,
מכינה אוכל למשפחה שלך
ומארגנת את הבית -
כל מעשה כזה הוא גבורה מטורפת!!!
דבר שני,
אני לא בטוחה שהכי בריא לילדים שההורים ימשיכו כאילו כלום לא קרה.
כי קרה משהו!!
כרגע המשפחה חווה התפרקות,
והם רואים שאבא ואמא לא עצמם,
אבל אולי זה דבר שהוא בסדר?
אולי הם פוגשים הורים אנושיים,
כאלה שנותנים לרגשות לעבור דרכם,
כאלה שלא מדחיקים בכל הכוח?…
ולא רק זה אלא אולי הם גם רואים -
הורים שמטפלים בעצמם!
ושלא מוותרים!
אמא שהולכת לטיפול,
אמא שפונה כאן בפורום,
אמא במגמת שיפור מבחינת ההתארגנות לשינה…
אמא שאוספת עוד גרגיר ועוד גרגיר של חוסן.
(זה לא משנה אם הם לא יודעים את כל הפרטים. השדר הוא החשוב. אם כי, אם תרגישי שנכון לשתף אותם (ואולי את כבר עושה את זה), זה עשוי להוות מודלינג ממש מחזק גם בשבילם, להיחשף לכל התקדמויות שלך ולכל מה שאת עוזרת לעצמך).
כח מה שתיארת,
זה הכי גבורה שיש.
זה הכי הצלחה שיש.
להתפרק, כי יש על מה.
ולהתחיל לבנות מחדש, לאט לאט.
וזה מסר ממש חשוב לילדים.
וכתבת עוד משהו:
״הכל מתפרק לי
מתחילה להבין שהילדים שלי לא יהיו רגילים, שהילדות שלהם אבודה והם יהיו שרוטים מלגדול בבית שאבא לא מתפקד ואמא כל כך קשה לה והיא כל כך לבד
אני שבורה״
וואי מותק 💔.
כמה פעמים בחיים שלי אמרתי לעצמי דברים מהסוג הזה.
זה צף ועלה כל פעם ששאריות של הדיכאון שלי הגיחו בחזרה.
אני מרגישה שכאן טמון אחד הפחדים הכי קיומיים שלנו.
שמשהו הרס לילדים שלנו את הילדות ואת החיים חס ושלום.
או שיותר גרוע מזה, ש*אנחנו* בעצמנו הרסנו להם את החיים בחוסר התפקוד שלנו.
אישית, לקח הרבה זמן עד שזה קרה,
אבל היום אני רואה את זה במשקפיים ממש אחרים.
היום, אני *בוחרת* להאמין שהילדים שלי יהיו בסדר (אמונה, זה דבר בחירי).
אני זכיתי לראות לאורך השנים,
על עצמי ועל אחרים,
שהאדם הוא יצור שיכול להירפא ולהחלים.
בטח ילדים,
שעם עבודה טובה, עם טיפול מתאים,
יכולים לגלות כוחות של חיים ממש מיוחדים,
כי הכל אצלם עדיין מאד פלסטי ולא מקובע.
אנשים יכולים לעבור דברים נוראיים,
ולקום ולהשתקם
ולחיות חיים מדהימים!
מאושרים!
משמעותיים!
ועוד יותר מזה, הרבה פעמים,
מי שעבר משהו וטיפל ועזר לעצמו -
יכול לגלות עם הזמן ששם דווקא,
בתהומות של הכאב, החושך והטראומה,
צמח נבט קטן…
ושביום מן הימים, מה שהיה שם
יוכל להפוך למקור של המון אור, טוב וחיזוק לאחרים.
המון פעמים הכאבים שלנו של היום
הם בסיס השליחות (או בסיס אחת השליחויות) שלנו של מחר.
וככה אני רוצה להציע לך להסתכל
על עצמיכם קודם כל,
על עצמך
ועל בעלך
וגם על הילדים היקרים שלכם.
כרגע הכל מפורק.
אין שאלה.
כרגע כואב ברמות,
סרט אימה של החיים כמו שכתבת.
פוסט טראומה.
אבל זה לא יישאר ככה תמיד.
אתם תמשיכו לטפל בעצמיכם בע״ה.
אתם תפגשו שליחים טובים בע״ה.
אתם תתחילו לאט לאט לאסוף חלק, ועוד אחד.
ואתם תתחילו לבנות מחדש את פאזל חייכם.
זה לא יהיה אותו דבר, זה בהכרח יהיה שונה.
אבל זה יכול להיות טוב מאד.
זה יכול להיות עוצמתי לא פחות, אם לא יותר.
זה יכול להיות יפה, ואוהב, ומשמעותי וכן - גם שמח.
לאט לאט.
מה שנפתח ב-7.10,
זה לא רק מלחמה על הבית הלאומי שלנו.
במידה רבה מאד,
גם הרבה אנשים מוצאים את עצמם מאז
בקרב של חייהם,
בקרב על השיקום,
בקרב על הבריאות הנפשית שלהם.
האם זה הולך להיות קל?
לצערי כנראה שסביר שלא.
האם אפשר לנצח? ניצחון גדול ומאיר?
אני מאמינה בכל ליבי שכן.
יקרה,
ב-7.10 הפכת ללוחמת.
לא בחרת בזה,
כמו שאף אחד לא בוחר את הנסיונות שפוקדים אותו.
כמו שעם ישראל לא בחר במלחמה הזאת.
אבל עכשיו שאת בקרב הזה,
אני רוצה לחזק אותך
ולהגיד לך שוב ושוב
שבע״ה את ובעלך תנצחו!
ובזכותכם גם הילדים שלכם בע״ה.
וכל קימה,
כל צעד,
כל דבר שאת מצליחה לעשות,
זה כמו להרוג עוד מחבל
ולפוצץ עוד מנהרה
ולהחזיר עוד חטוף הביתה.
כל דבר כזה, זה ניצחון על הפוסט טראומה
וזה גם… ניצחון על החמאס יימח שמם.
ממש ככה.
ואסיים בכך שאגיד לך זאת כל מה שכתבתי לך,
כתבתי ממקום שמכיר היטב את העניין של פוסט טראומה,
כי אני אחת שגם התמודדה עם זה במשך הרבה הזמן (לא קשור ל-7.10).
היום, ב״ה, אני במקום ממש אחר.
פה ושם הפוסט טראומה עולה,
בעיקר במצבים טריגריים,
אבל ב״ה אני למדתי בגדול איך להתנהל מולו
ואני זוכה לחיות חיים מלאים ורגילים ושמחים.
חיבוק ענק שוב אהובה.
מתפללת שתפגשו שליחים מעולים
ושתצליחו לקום כמה שיותר מהר וכמה שיותר ברכּות.
שולחת לך חיזוק גדול גדול גדול צידה לדרך ❤️
נב: כתבתי פוסט לגבי ההשפעות של המצב הנפשי של ההורים על הילדים. אולי זה ידבר אלייך ויוכל לעזור לך. אפשר לקרוא אותו כאן -
אימהוּת אחרי דיכאון – כי נפלתי קמתי
