סבתא של בעלי עם דמנציה, לא מאוד מודעת לעצמה, קשה מאוד עם הסביבה וחסרת טקט באופן מעליב ממש. לי אישית קשה איתה מאודד.
אבל בעלי מכיר אותה מלפני שהמחלה השתלטה לה על האישיות ויש לו המון אהבה וכבוד אליה.
אחד הדברים שהכי משמחים אותה בעולם זה הילדים שלנו, כשהם נמצאים היא פתאום מוארת ומאושרת אז בשביל בעלי ובשביל הנחת מהילדים ממש השתדלנו להגיע אליה לביקור לפחות אחת לחודש (לפני המלחמה).
מאז תחילת המלחמה לא היינו אצלה. בעלי במילואים מאז שמחת תורה, אני עם 2 קטנטנים בבית והיא גרה שעה וחצי נסיעה ממנו בכבישים לא הכי סימפטיים.
חמותי קיבלה החלטה לא לספר לה על המלחמה, זה סתם יכניס אותה לסטרס מטורף על הנכדים הרבים שבחזית וזה לא שיועיל לה לדעת מזה. אין לה באמת איפה לשמוע שיש מלחמה כי היא לא רואה חדשות והיא יוצאת מהבית פעם במיליון שנה. יוצא שכאילו נעלמנו לה מהחיים בלי הסבר ואני לא יודעת מה לומר לה כי חמותי לא רוצה שאספר לה שבעלי לא בבית.
בשבוע האחרון היא מתקשרת אלי בערך 10-15 פעמים ביום (!!!) כדי להתלונן שהיא מתגעגעת ולשאול מתי אנחנו באים. מעבר לזה שזה קשה לי פיזית לצאת אליה גם אין לי כוח נפשי להיות אצלה. היא תשאל אותי למה השמנתי ולמה אני מזניחה את עצמי ולמה הילדים לא לבושים טוב ולמה אני לא אוכלת עוד. היא תשאל מתי אנחנו מתכננים עוד ילד ולמה אנחנו לא מבקרים יותר. היא תמיד מנסה שהבת שלי תדבר איתה, תענה על שאלות, תתן לה נשיקות ואם הקטנטונת מסרבת/עונה בשקט אז היא צועקת עליה שהיא ילדה רעה ולא מכבדת את סבתא. אוף.
כשבעלי איתי אז אני על ילד אחד והוא על השניה וממש מקפידים שסבתא לא תחצה את הגבולות שלנו וגם ככה יוצאים מותשים.
לא יודעת אם ההצקה הלא נגמרת עם הטלפונים עדיפה לי על פשוט ללכת לבקר. אני גם ככה מותשת ועושה את המינימום, לא יודעת מה עוד אני יכולה להוסיף לי. כרגע פשוט מסננת אותה כל פעם אבל זה מוציא אותי משלווה (מתקשרת החל מחמש בבוקר עד חצות הלילה).
וואי יצא ארוך. תודה למי שקראה! אשמח לשמוע אם יש לכן תובנות בעניין או נק' הסתכלות אחרת🙏
