קראתי איזה פסק הלכתי,

פסק שכתב לו איזה רב,

איזה שטויות, כך אמרתי.

אפיקורוס! צעק זה שלצידי ישב.

אבל גמרא מפורשת,

התפלפתי במחאה,

אך הוא בצווחה עיקשת:

אפיקורוס! וואלה איזו מחמאה.

הלכתי משם, ראיתי פשקוויל,

חתומים עליו כמה וכמה רבנים.

הוי זה לא נכון, אמרתי לשמיל,

שמיהר לצווח: מבזה תלמידי חכמים!

אבל הרמב"ם והתוספות והרי"ף,

יש לי מה לומר עוד בנושא,

אך שמיל רק אפיקורוס מטיף,

והנה גם זורק עליי כיסא.

אבל מה נעשה שהם טועים,

התלוננתי באזניו של החברותא,

שאפיקורוס זעק כמו המורעלים,

וכמעט שהגעתי ל"או מיתותא".

שלחתי שאלה לאיזה רב,

אמרתי לו איך ייתכן שכך וכך?

אמר לי שקרים, הוכחתי מן הכתב,

צעק אפיקורוס, ובזעם הלך.

ניסיתי לדון, להתפלפל,

עד שהבנתי, הבעיה היא בו,

זה הוא שמבלבל את השכל,

את זה, מטייח הוא כקרמבו.

בחסות אפיקורוס משתיקים הלכה,

נבל ברשות התורה שהמציא,

הצליח לעבוד על רוב ה'עמך'

ואלה שלא? אפיקורסים, להקיא.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

ניסים והשפם

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....

קורא וולך ותרצה אתר כמה היא שונה מאבא שלה

כמה הן שונות

כל אחת מיליטנטית בדרך שלה

מכניסות לי רוח לחיים

הקירות מתעוררים מתמתחים

הרהיטים קמים לתחיה

כל המציאות מוארת באור אחר

או חושך

תלוי בשיר

מדי פעם עולה איזה לחן משקל מקצב

מפריע או לא מפריע לא החלטתי

הוא פשוט נמצא כמו הצעה

והפיסוק שלא נמצא רק מוסיף ענין

כל שיר אפשר לקרוא במליון דרכים שונות

לחזור ולהיכנס מכל כיוון

להפוך להרים מקדימה מאחורה

מהתחלה או מהסוף

שתיהן איתי כאן בחדר על השולחן מולי

ההפסקה הולכת להיגמר

הן ייעלמו מכאן כמו שהופיעו

לא מהדלת ולא מבחוץ מבפנים

אחזיר אותן למגירה

עכשיו הן כבר חלק ממני

חוזר לעבודה

לעבוד

לא חוזר אותו אחד אבל חוזר

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.