כתיבת המילים האלה הייתה לי בראש חודשים רבים. חיכיתי לסיים את ה"מסע" הזה ולחלוק את זה החוצה, בעיקר בשביל מי שתיתקל באתגר הזה בעתיד.
אז סליחה מראש על האורך, זה גם ככה מכוון למי שמחפשת פרטים כמו שאני חיפשתי....והחלטתי שהפורום הזה זה המקום הכי טוב, כי גם מחיפוש פשוט בגוגל ניתן להגיע לשרשרורים פה.... ובאמת חשוב לי לעודד ולו במעט מי שגם עוברת או תעבור בעתיד את האתגר הזה....
אתחיל מהסוף: באופן לא הכי ברור,אם כמה שזה נשמע מוגזם- שביתת ההנקה שעברתי הייתה אחד מהמשברים הכי גדולים שעברתי בחיים שלי. משהו שאני לא אשכח אותו לעולם. ואמנם אני לא יודעת אם נהגתי כמו שבאמת הייתי רוצה לנהוג, אבל מאמינה שהכל היה משמיים וגם התגובה שלי כנראה הייתה איך שהייתי צריכה להגיב.
וכן, גם בעיצומו של המשבר אני הייתי מודעת לזה שזה כולה הנקה, ואני לא אמורה לקחת קשה, ויש דברים הרבה הרבה יותר חשובים. אבל את זה הראש אמר. הלב הרגיש כאב גדול. והבנתי שזה לא בשליטתי...
אז אני כותבת את המילים האלה כי עברתי אתגר , שלכאורה הוא נשמע כמו דבר קטן אבל בשבילי זה היה אתגר עצום, בעיקר רגשית. ואני כל כך חיפשתי מידע, אני שוועתי לכל שבב קטן של נתונים על התופעה או אפילו של לדבר או לקרוא על מי שעברה את זה כמוני כדי למצוא הזדהות.
אז אני בעצם כותבת את זה לך- זו שהולכת לקרוא את זה בעתיד ותזדהה, ואולי זה אפילו יעזור לה.
בקצרה (הכי בקצרה שאני יכולה): אחרי שכבר נולדו לי ילדים לפני וברוך השם ההנקה הייתה איתם סבבה (עם קצת קשיים טכניים אבל בגדול הנקתי ונהניתי עד גיל יפה),
נולדה לי תינוקת מתוקה וגם איתה ההנקה הייתה סבבה והכל... עד לילה אחד, בגיל 3.5 חודשים.
באותו יום, לפני הלילה, הייתי עייפה במיוחד. בעלי החזיק אותה בערב ואני כנראה לא הכי התייחסתי אליה... בעלי אמר לי שהוא רואה על המבט שלה שהיא פגועה ממני, ואני, במקום לנשק ולפייס אותה, אמרתי "היא שיגעה אותי היום". אני עדין צריכה לעבוד על רגשות האשמה...
ואז בלילה, קמה כרגיל לינוק (היא קמה הרבה). לא היה לי חלב, זה היה קורה לי לא מעט (בדר"כ כן היה לי חלב אבל היה קורה שהיא צריכה להתאמץ כדי לגרום לזרם להגיע).
המשיכה לנסות... והחלב עוד לא בא...
קמתי מהמיטה ונענעתי אותה תוך כדי הנקה...(זה כבר קרה כמה לילות לפני, אחרי שקמתי והיא המשיכה למצוץ בסוף בא החלב) פתאום היא צורחת ולא מסכימה לנסות יותר.
לא משנה מה, לא הסכימה.
בעלי קם, הדלקנו אורות. הוא אומר "טוב, תשאבי ותביאי לה בבקבוק". ואני בתמימותי עושה את זה...
בתור אחת שקוראת הרבה באינטרנט, מישומה לא קרה שחשבתי שיש פה משהו מסוכן לעשות... הרי היא גם ככה הייתה מקבלת פה ושם קצת בקבוקים. לא חשבתי שזה מסוכן דווקא אם היא לא רוצה לינוק.
שאבתי, נתנו בקבוק, היא אכלה, חזרנו לישון. הגיע הבוקר...
והכל אותו דבר.
אני, בתור דאגנית, מתחילה לפחד, לקרוא באינטרנט, רואה את כל העצות. מתייעצת אפילו עם יועצת הנקה. לוקחת לרופא לשלול פטריה או משהו.
קוראת שבדרך כלל זה עובר תוך כמה ימים.
ועוברים כמה ימים ואותו דבר... (כמובם שאיבות קבועות במקום הנקות להמשיך את ייצור החלב).
מרגישה שחרב עלי עולמי. ממש כך.
בימים האלה, הייתי מאה אחוז רק על זה. גם במחשבה. המון תפילות. ועשיתי את כל מה שאומרים לעשות... והתחנפתי אליה, התקלחנו יחד (וכמובן הרבה תוספות להגברת החלב, הרבה אוכל ומנוחה. צריך ממש את תמיכת הבעל לזה).
אציין שבעיקרון כתוב לא לתת בקבוק כי זה יחריף את שביתת ההנקה ובדיעבד זה ממש נכון אבל לא הייתה לי ברירה. לא הבנתי איך אמורים לתת לתינוק רעב לאכול עם כפית או צינורית, זה היה נראה לי הזוי ולא הייתי מסוגלת להרעיב.
העניין הוא שבמובן מסוים ברוך ה' הנסיונות שלי להחזיר אותה לנסות לינוק עבדו, אחרי 5 ימים היא כן הסכימה לינוק, אבל - קצת.
בעצם מה שקרה זה שעברתי מקטגוריה של "שביתת הנקה" ל-"שביתת הנקה חלקית", או אולי "העדפת בקבוק חזקה".
בסופו של דבר, הנקתי אותה, הנקה חלקית סוג של, עד גיל 9.5 חודשים (החזקתי מעמד עוד חצי שנה).
החודשים הראשונים היו מטורפים מבחינת המאמץ שלי, ומבחינת כמה לקחתי את זה קשה (ופה נכנס המעגל השני- למה אני לוקחת את זה כל כך קשה?). הלכתי לקואוצ'רית כדי לנסות להבין למה.
(המון מחשבות "למה היא לא רוצה אותי").
אבל אני מודה לה' כל כך על זה שהיה בעזרי, וזכיתי להמשיך להניק אותה, גם עם לא באופן של הנקה מלאה כמו שהייתי רוצה.
חשוב שתהיה מודעות לסיטואציה- שאם התינוק פתאום לא רוצה לינוק, וחשוב לכן הנקה מלאה, לנסות לא לתת בקבוק, על הפעם הראשונה שזה קורה. אני חושבת בדיעבד שזה מה שהייתי צריכה לנסות לפחות לעשות. אני מתכוונת ממש על הפעם הראשונה שיש סירוב....
כי בפעמים הבאות, לא לתת בקבוק, בשבילי היה קשה מידי. (היו יועצות שהציעו את זה באינטרנט. אני אישית לא יכולתי להרעיב אותה).
ועוד נקודה- הסיסמא הידועה "את אמא טובה גם אם אתה לא מניקה" היא לא סתם סיסמא. יש לי עוד עבודה להבין למה זה היה לי כ"כ קשה (וזה בטוח לא רק זה שיש לחץ חברתי להניק... זה הרבה יותר מזה...) , אבל אם אנחנו כחברה נכניס לראש שהנקה זה מבורך אבל זה לחלוטין לא מה שמגדיר את הקשר עם הילדים, זה יכול לעזור למשברים מהסוג הזה.
עכשיו אני כותבת פרטים רק בשביל מי שבעתיד (או עכשיו) תרצה, כל השאר- להתעלם, חפירה ארוכה לפניכם:
אני רוצה לכתוב על כל הצעדים שנקטתי. זה מידע שאני חיפשתי בנרות בזמנו ואמרתי לעצמי שאני אכתוב ואפרסם.
- ימים ראשונים- הייתי המון עם התינוקת, המון פוצ'י מוצ'י, מקלחת ביחד. מסנה להציע להניק ואם לא רוצה- לא להכריח בכלל (כמובן שאבתי, גם בלילה. חלק מהזמן בלילה הסכימה וחלק לא. לקחתי הרבה תוספות להגברת חלב)
- אחרי כמה ימים שהסכימה לנסות שוב אבל רק לכמה שניות, עברתי לסגנון אחר של יומיום.
בימים אחר כך, המשכנו עם מקלחות משותפות, אני מנסה להציע להניק, היא לפעמים מסכימה לקצת זמן ולפעמים לא. בכל מקרה- אחרי ניסיון ההנקה, אני שואבת. ככה כל 3 שעות.
באיזשהוא שלב עליתי על שיטה מתישה אך שעזרה- ראיתי שהיא צריכה זרימה חזקה ואם אין זרימה חזקה היא ישר מתייאשת, כי היא בעצם רגילה לבקבוק, אז הייתי צריכה להביא את הזרימה החזקה ישר אליה, כלומר לפני הנקה- ללכת למשאבה לשאוב כמה דקות עד שאני מרגישה שמגיע הזרם, ואז ישר לעצור את המשאבה וללכת אליה.
זה עזר, הסכימה להתחיל. בהתחלה הייתה יונקת דקה או 2 דקות.. עד שלאט לאט עלתה ל 6/7 דקות הנקה. לפעמים 10 דקות. לא תמיד אך לפעמים.
יועצת הנקה הסכימה להיפגש איתי רק אחרי שהגעתי איתה למצב קצת יותר יציב.
בשלב הזה ברוב הלילות היא ינקה בסדר, הבעיה הייתה בימים.
- אחרי שבועיים בערך מתחילת השביתה (כבר הפסקתי מקלחות משותפות בשלב הזה, כי המטרה שלכם הייתה לגרום לה להסכים לנסות... ברוך ה' הגענו למצב שהיא מסכימה לנסות, היא פשוט לא נשארת הרבה) כשהיועצת באה היא הראתה לי את הצינורית, זה לא ממש עבד.
הסברתי ליועצת על בעיה שיש לי- בגלל שאני שואבת כל 3 שעות, אני לא ממש מצליחה להתמלא 3 שעות אחרי השאיבה, ואז כשאני מציעה את עצמי אליה אני לא מספיק מלאה. גם אם אני אכן הולכת למשאבה לעשות זרם לפני הנקה, לוקח זמן לזרם לבוא... ובכלל הייתי הולכת להניק אותה עם הזרם, והייתי מרגישה שתוך שניה הזרם החזק נחלש כי אין חלב. כאילו השאיבות לא טובות לטווח הקצר- לא מתמלאים. היא הציעה לי לנסות לוותר על שאיבה אחת ביום ולראות מה קורה אם אני יותר מלאה. קצת קשה לי לזכור כי התוצאות של הנסיונות לא היו חד משמעיות... אבל כן ראו שזה עוזר בגדול.
אבל בשלב מסוים, במיוחד שראיתי שגם השאיבות מתישות, התקבעתי על סדר יום חדש שאיתו
"שרדנו" עד שחזרתי לעבודה מחופשת לידה (דבר שחיכיתי לו מאד).
- השגרה החדשה כללה 2 שאיבות בלבד, ויחסית לא הרבה בקבוקים.
בבוקר בדרך כלל הייתי מלאה יחסית מהלילה, אז בבוקר הייתי מניקה יחסית יפה.
אחר כך הייתי שואבת שאיבה ראשונה בסביבות 10:00 בבוקר (בערך בזמן הזה, מתי שיוצא אחרי הנקה), שאיבה ממש עד להתרוקנות (עם סחיטה ידנית).
בארוחה הבאה של אזור 12:00- 13:00 הייתי מנסה רוב הפעמים בכל זאת להניק למרות שהייתי די מרוקנת בגלל השאיבה, מה שהיה הולך- גם אם זה דקה/2 דקות, הייתי שמחה. ברוב המקרים הייתי יונקת כמה דקות. ואחר כך ישר מביאה בקבוק, בדר"כ בקבוק של חצי מנה/ שלושת רבעי מנה היה מספיק.
בארוחה הבאה של אזור 16:00 הייתי מניקה, בשלב הזה הייתי קצת יותר מלאה ובדר"כ ההנקה הייתה בסדר.
ישר אחרי ההנקה הזו, שאיבה שניה עד להתרוקנות.
אם צריך- משלימה לה עם בקבוק.
אחר כך, ארוחת הערב- הארוחה של אזור 19:00. את הארוחה הזו הייתי מלכתחילה מביאה לה בקבוק בלי לנסות להניק ובלי לשאוב, מ2 סיבות:
1. להתמלא לקראת הלילה, הכי היה לי חשוב להניק בלילה (הפחד הגדול שלי היה שאיבות ובקבוקים בלילה כי הלילות גם ככה לא פשוטים).
2. שהיא תשבע טוב לפני הלילה, כלומר לקבל מנה שלמה בלי שהיא צריכה למצוץ כדי לקבל חלב או לא לקבל מספיק. עם בקבוק יש וודאות.
אהבתי את השעות האלו בהם לא היה לי לחץ האם היא תינק או לא כי מראש ידעתי שאני בכלל לא מנסה להניק....
ואז בלילה- ברוב מוחלט של הלילות, הייתי מספיק מלאה והיא ינקה רגיל (היו רק איזה 2 לילות בהם היה בעיות, ואני שאבתי).
ככה שרדנו עם ההנקה, עד שחזרתי מחופשת לידה. בעצם, בדיעבד אני יכולה להסיק (אז לא העזתי להאמין) שרוב התזונה שלה, ואולי אפילו רוב גדול, הייתה מהנקה ישירה ולא בקבוק.
- ברגע שהיא נכנסה למסגרת ואני חזרתי לעבודה, נהיה יותר לחלוטין יותר קל, כמו שציפיתי. לא היה את הלחץ האם תינק או לא, כי היא גם ככה במסגרת...
הייתה חוזרת אחרי המסגרת ויונקת יפה יחסית... בערב כרגיל- בקבוק ואני לא מניקה ולא שואבת כדי להתמלא ללילה... ובלילה- רק הנקה.
בעצם שתי השאיבות שהייתי תמיד עושה בבוקר ואחר צהריים,
אחרי החזרה שלי לעבודה עברו להיות צמודות בזמן שאני בעבודה- בבוקר ובצהריים. לא הייתי צריכה לשאוב בבית בכלל, רק בזמן העבודה. בשבתות הייתי שואבת עם שעון שבת....
ככה הגענו לגיל חצי שנה... וברוך ה' כשהיא הגיעה לגיל חצי שנה מפלס המתח ירד אצלי. זה היה היעד החשוב שלי.
ואז פרצה המלחמה, והבעל מגויס... ויש עוד ילדים בבית... ומחשבות אולי להפסיק? גם ככה זה קשה מאד כי יש לה העדפת בקבוק, ועמדתי ביעד שהיה לי חשוב- גיל חצי שנה. אז למה לא להפסיק?
ואני לא מפסיקה כי דווקא ההנקה מחזקת אותי נפשית, וכי דווקא עכשיו עם המלחמה לא כדאי להחליף גלולות, וגם בגלל שדווקא בגלל כל השינויים, קשה להנחיל עוד שינוי.
אז ממשיכים... והיא ברוך ה' כבר אוכלת יפה אוכל...
ועוברות השבועות... והופ, הגענו ל8 חודשים. מדהים.
כאן כבר מתחיל שינוי כי יש לחץ בעבודה ואני לא מספיקה לשאוב פעמיים... יורדת לפעם אחת... וגם בלילה אני מותשת ומרשה לעצמי להביא קצת בקבוק, ב"ה היא כבר מחזיקה לבד... וכמות החלב יורדת... והמטרנה מקבלת עוד ועוד מקום.
גיל 9 חודשים, כבר אין זמן בעבודה בכלל לשאוב (אם זה היה גיל יותר קטן וזה היה קריטי לי כמובן הייתי שואבת לא משנה כמה לחץ יש בעבודה, אבל בגלל שהיא כבר גדולה מרשה לעצמי לא לשאוב למרות שאני מודעת להשלכות).... וככה, לאט לאט, זה נגמר. ואני מסה להיות שלמה עם זה.
ואז, אחרי יום וחצי, לילה של המון בכי, כלום לא עוזר, לא מטרנה לא משחה לשיניים, כלום.
ואני מישומה לוקחת אותה אלי שתינק, למרות שאין לי כבר כלום. והיא מוצצת ומוצצת, ופתאום מגיעה לה קצת חלב. והיא נרגעת, וחוזרת לישון. מדהים.
שוקלת יום אחר כך "אולי בכל זאת ננסה לגרום לחלב לחזור ונמשיך עוד קצת... אני מתגעגעת, ואולי זה עוזר לה להמינע קצת מלקבל את המחלות בגן".
אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. קשה לחזור לשאוב הרבה, ואין חלב.
אז זה הגיע. בדיוק 6 חודשים אחרי השביתת הנקה. והיא בת 9.5 חודשים.
תודה לה'. רק שה' תשמור לי עליה. ויש לי כל כך הרבה עוד שאני צריכה ללמוד פה.
מי שרוצה עוד עצות ,או שסתם בא לה לפרוק, מוזמנת לכתוב לי בפרטי.
בשורות טובות בע"ה!!
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)